ספריית חב"ד ליובאוויטש

רסב

אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. יובן על פי מ"ש רז"ל אדם הראשון דו פרצופים נברא ואח"כ נסרו הקב"ה. והנה יש להקשות הלוא הקב"ה באורייתא ברא עלמא, וגם האדם שהוא עולם קטן, והיכן מרומז הנסירה בתורה. ונראה לתרץ על פי מ"ש בגמרא אחד מהמדות שדורשין בה את התורה והיא גורעין ומוסיפין ודורשין, כמו מ"דם ה"פר דם מ"הפר יקבלנו. והנה זה הוא דמיון הנסירה, שגורעין ונוסרין מתיבה זו ומוסיפין על תיבה אחרת, וכמו כן היתה הנסירה באדה"ר וד"ל.

ומה שאמרו גורעין ומוסיפין ודורשין, רמזו על האדם התחתון, ומה גם אם הוא בעל תשובה. וידוע כי אחת (מבעלי) [מדרכי ה-]תשובה הוא שינוי מעשה, והוא עיקר התשובה יותר מכל התעניות והסיגופים. ולזה אמרו גורעין ומוסיפין, פי' שיראה הבעל תשובה שיהיה במעשיו ג"כ מדת נסירה, דהיינו שיראה לגרוע מעניני עוה"ז ומתאוות הגשמיות ומותרות וכל שאר צרכי הרשות, רק יספיק עצמו בכדי חיותו. ויראה להוסיף במעשה עבודת הבורא יתברך, כמ"ש רז"ל אם היה רגיל לקרות פרק אחד או דף אחד ילמוד ב' פרקים וכו', וכיוצא בשאר המצות, ויראה להוסיף בכל עבודת הקודש בכוונה ובהתלהבות בדחילו ורחימו בעשיית המצות ובתפילתו ולימודו.

ומה שאמרו ומוסיפין ודורשין, רמזו שלא די לו מה שהוא מוסיף על עבודתו, אלא גם ודורשי"ן, לשון דר"ש דר"ש משה, ודר"שת וחקרת, ר"ל שצריך [האדם] לדרוש ולחקור היטיב ולבדוק את עצמו בחורין ובסדקין, שלא ימצא בו שמץ מה ונדנוד עבירה, באחד מרמ"ח איבריו שפגם בהם ח"ו ולא תיקן אותו נקרא הוא בעל מום, ואז גם עבודתו מחוללת, כי כל אשר מום בו לא יקרב. ופשיטא שצריך לדרוש ולחקור ולעיין בעשיית המצות ובלימודו שלא יהיה בהם ח"ו שום פניה או מחשבה זרה ח"ו, ואין צריך לומר שצריך לדרוש ולחקור אם ימצא בו ח"ו איזה מדה ממדות הרעות, כמבואר בספרי מוסר, שהם הם המונעים כללות התשובה, ולזה צריך דרישה ופישפוש בתמידות, ויראה לבער אותם ולעזבם מכל וכל, ואדרבה יראה להוסיף על מדות טובות וישרות, ולהדבק במדותיו יתברך מה הוא רחום וכו'.

גם אמרו בגמרא ציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה. רמזו ג"כ אל האדם שהוא נקרא עולם קטן, והוא דמיון וציו"ן [וסימן] אל דברים עליונים לעילא לעילא, ואם ח"ו נמצא בו פגם פוגם בעולמות העליונים. וקמתמה [נ"א: וזהו שמתמה] הכתוב ציו"ן, [ר"ל] מי שנעשה ונברא לעוה"ז רק לציו"ן וסימן כנזכר, ועוד שנברא לציין ולגדור ולתקן דברים עליונים, דורש אין לה בתמיה, ואמרו רז"ל מכלל דבעי דרישה, ואמרו לשון מ"כלל, ולא אמרו מכא"ן דבעי דרישה, להורות דבר כללי, כל ימי האדם וכל עתיו ורגעיו בעי דרישה, ולא סגי בדרישה זמנית, אלא דרישה תמידית. ומה [גם] שיהיה ממש דמיון הציו"ן, שנעשה לשימור שלא יטמאו נושא טהרות, שהוא קורא פרוש מן הטומאה. כך צריך האדם, ובפרט הבעל תשובה, לא די שידרוש את עצמו כנזכר, אלא גם את אחרים יזהיר ויקרא פרוש מן הטומאה, ויקיים ורבים השיב מעון וגו', ואם תוציא יקר מזולל וגו', ובוודאי יהיה עבודתו רצויה ומקובלת תשובתו.

ונחזור לענין אחור וקדם צרתני. הנה אמרו רז"ל אין טפה יורדת מלמעלה שאין טיפיים עולים כנגדה. ואיתא בתיקונים שהטיפה שלמעלה וב' טיפים של מטה הם סגולת"א. והנה ידוע כי מאות הי' נתארך ונתפשט אות הו'. כי מאות הי' שעל ראש הו' בא השפע, ונתארך ונתפשט ע"י הו'. והנה [טפיים ד-]למטה המה תמונת ציר"י. והנה כאשר מתארך השפע עוד יותר מן הו' ולמטה, באה ההארכה וההתפשטות הנזכר בין ב' טיפי הציר"י, ונעשה תמונת אות זיי"ן. והנה אות (זיי"ן) [ו] היה לו רק ראש אחד שהוא הי' שעל גביו, מפני שהי' שעל גביו הוא המשפיע, שהוא חסד המתפשט דמיון המים המתפשטים, לכן (הזיין) [ו] יש לו רק ראש אחד, שהוא מדת החסד והאהבה שבו, דוגמת העשיר (לגהמשפיע לעני במדת אהבה), העושה חסד עם ה"דל מפני שהוא ח"ס על ד"ל, ומחמת זה נכנסת ובאה לו מדת אהבה, ומחמת אהבה משפיע לעני. נמצא כי העשיר משפיע לעני במדת אהבה לבד, לכן נקרא טיפה אחת לבד. אבל המקבל, שהוא העני, מוכרח שיהיה לו טיפיים שהוא הציר"י, שהם יראה ואהבה. כלומר, יראה יש לו שהוא בוש מהעשיר שמקבל ממנו, וידוע שהבושה בא מחמת יראה כנזכר במקום אחר. וגם מדת אהבה יש לו שנהנה ממנו, וגם נאמר כמים פנים אל פנים וגו'. ולכך אות הז' אית ליה תרין רישין, אחד מלפניו ואחד מאחוריו. שלפניו מורה על מדת אהבה, ושל אחוריו [מורה] על מדת יראה, שהוא מצמצם את עצמו ובוש מהמשפיע, ולכך הראש הב' הוא מאחוריו. וזהו אחור וקדם צרתני, רומז על ב' רישין הנזכרים שהם אחור וקדם, יראה ואהבה. ואמר בתחילה אחור ואח"כ קדם, מפני שהיראה היא ראשית. ואמר צרת"ני, מלשון ויצ"ר אותם בחרט, שהוא לשון צרור וקשור, שהשפע באה לו בין תרין רישין, שהם ב' טיפין כנזכר. ולשון ציר"י ג"כ כנזכר.

והנה איתא בכתבי האר"י זלה"ה כי תמונת אות הק' כאשר מחלקים אותו לאותיות מחולקות הוא אות כ' מלמעלה והרגל שלו הוא אות זיי"ן או אות וא"ו. ואמרו בגמרא מאי טעמא מהדרא תגא דקו"ף לגבי רי"ש, אמר הקב"ה לרשע אם תחזור בתשובה אני עושה לך כתר לראשך. והנה תחילת הפסוק מרמז על בעל תשובה בענין הנסירה כנזכר, וגם מרמז על אות הזיי"ן. והנה כאשר ניתן כתר על ראש הזיי"ן שהוא אות כ' שהוא כתר, נעשה אות ק', שנעשה אותו קדו"ש כמ"ש רז"ל. וזהו שסיים הפסוק ותשת עלי (כפ"ך) [כפכה], הוא לשון כפך [הכ"ף בקמץ ופ"א רפויה]לד, כלומר הכ"ף שהיא כתר ונעשה קדוש, שהיא קוף כנזכר.

ועל פי זה יובן פי' הפסוק עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. כי הנה ידוע מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה על פסוק מדת ימי מה היא. אך כדי לקרב אל הפשוט נאמר, כי הנה אמרו בזוהר על פסוק כי ששת ימים עשה ה', בששת ימים לא נאמר אלא כי ששת וגו', שהם הו' קצוות הנקראים ששת ימים, ועל ידיהם בא השפע לתחתונים. ויום השביעי מקבלת מהם וכוללת כולם [ועיקרית ל-]כל הימים, כי היא נקראת נקודה אמצעית כנודע. אך מפני שהיא המקבלת נקראת זיי"ן, מפני שמוכרח להיות בהמקבל אהבה ויראה ב' רישין כנזכר. והו' קצוות המשפיעים נקראים חסדים לבד, כמדת המים המתפשטים כנזכר. והנה כתיב ויקרא אלהים לאור יום. פי' שראה המאציל העליון שאין התחתונים יכולים לקבל האור הגדול והבהירות של הו' קצוות מפני שהוא אור אין סוף, לכן הגביל את האור וצמצמו, אור כל אחד ואחד ביומו, בכדי שיוכלו לקבלו ויהיה קיום העולמות. וזהו ויקרא לאור יום, ויקר"א לשון קרי"אה והזמנה, ר"ל שהזמין והכין לכל אור יום אחד, שהוא ההגבלה והצמצום. ולכן קראו הכתוב ג"כ מד"ת ימי, מפני שיש להם מדה ושיעור והגבלה כנזכר.

ואפשר לומר שיום הז' אין בו צמצום והגבלה. אע"פ שבו נכללין אור שבעת הימים, עם כל זה כיון [דלית ליה מגרמיה כלום, רק] שהוא מקבל, אינו צריך לצמצם אורו, ולכן אמרו רז"ל כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים. ובשביל זה יום השבת יוכל להשפיע לעליונים ותחתונים, כי ידוע שיום שבת משפיע לו' ימי המעשה. הגם שהוא רק כללות האורות, עם כל זה מחמת שהוא בלי צמצום אורו רב מאוד עד אין קץ, ואף על פי כן יכולים התחתונים לקבלו, מפני שהוא כללות האורות כנזכר.

הנה היוצא מכל הנזכר, שהמשפיע נקרא וא"ו, והמקבל נקרא זיי"ן שהוא ב' רישין כנזכר, שהם אהבה ויראה (שזה) [והתג שעל הו' ז' שבח'] מורה על הקשר אמיץ וחזק שהמקבל מתקשר עצמו ומתדבק אל המשפיע העליון בכל צדדיו, מתרין סטרין, שאם לא כן לא היה יכול לקבלו. והנה אם נתחבר אות וא"ו וזיי"ן נעשה מספרם אח"ד, כי נעשו [נ"א: נעשה] אחדות גמור ונעשה אות ח' שהוא מורה על חכמה עליונה שכל השפע באה ממנה כנודע. וז"ש [ע"ם ז"ו יצרתי לי. כי ידוע כאשר ישראל עושים רצונו של מקום גורמים שפע בכל העולמות העליונים. לכן אמר] עם ז"ו יצרת"י לי, שהוא לשון קישור וחיבור אות ו' וז' ונעשים אח"ד, [וז"ש] ל"י, ר"ל שמקשרין אות ז' עם ו' שהוא המשפיע ונעשית ח', ובאה להם השפעה גדולה מחכמה כנזכר. וז"ש תהילת"י יספרו, כי ידוע שהמדריגה התחתונה נקראת תהיל"ה, לכן אמר תהילת"י יספר"ו, ר"ל יאירו ויבהיקו [נ"א: ויבהירו] בה כל האורות העליונים מן החכמה ולתתא, כל אורות הספירות והשפעתם כנזכר.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' רנד-רנה (רסג). אוה"א פג, ב.

אחור וקדם צרתני גו' – תהלים קלט, ה. אדה"ר דו פרצופים נברא כו' – ברכות סא, א. ואח"כ נסרו הקב"ה – זח"ב רלא, א. ויק"ר יד, א וש"נ. באורייתא ברא עלמא – זח"א ה, א. האדם . . עולם קטן – תנחומא פקודי ג. גורעין ומוסיפין ודורשין – יומא מח, א. כמו מ"דם ה"פר – יומא שם. מדם הפר – ויקרא ד, ה. א' מדרכי התשובה הוא שינוי מעשה כו' – ר"ה טז, ב. אם היה רגיל כו' – ויק"ר כה, א. דר"ש דר"ש משה – שמיני י, טז. ודר"שת וחקרת – ראה יג, טו. נקרא הוא בעל מום – ראה זח"ג קכג, ב. עבודתו מחוללת כי כל כו' – תקו"ז ת"ע קל, ב. שם תכ"א נב, ב. כי כל [איש] גו' – אמר כא, יח. מה הוא רחום כו' – שבת קלג, ב. בגמרא ציון דורש כו' – ר"ה ל, א. ציון היא דורש גו' – ירמיה ל, יז. פוגם בעולמות העליונים – זח"ב כו, ב. זח"ג טז רע"ב. תקו"ז תמ"ג פב, ב. ראה ר"ח שער היראה פ' ד-ה. הציון שנעשה לשימור כו' – שקלים פ"א מ"א. מו"ק ב, א ושם ה, א. גם את אחרים יזהיר כו' – ראה תו"כ תזריע פי"ג (לתזריע יג, מה). מו"ק ה, א. ורבים השיב מעון – מלאכי ב, ו. ואם תוציא יקר מזולל גו' – ירמיה טו, יט. אין טפה יורדת כו' – זח"ג רמז, ב. ראה תענית כה, ב. ואיתא בתיקונים שהטפה כו' – תכ"א מו, ב. חסד המתפשט – ע"ח שי"ח פ"ה. חסד . . ח"ס על ד"ל – זח"ג רנו, א. תקו"ז תכ"ב סז, ב. שהבושה בא מחמת יראה – תקו"ז ה, א. כנזכר במקום אחר – ראה לעיל סי' לח וסי' ריא. כמים הפנים גו' – משלי כז, יט. שהיראה היא ראשית – זח"א יא, ב. ויצ"ר אותו בחרט – כי תשא לב, ד. לשון צרור – תרגום משלי ל, ד. ב"מ מג, א. בגמרא מאי טעמא כו' – שבת קד, א. אות כ' שהוא כתר – זח"ג רנה, ב. שם רמג רע"א. רמז רע"א. רפ, ב. ק' . . קדו"ש כמ"ש רז"ל – שבת קד, א. עם זו יצרתי לי גו' – ישעיה מג, כא. בכתבי האר"י זלה"ה על פסוק כו' – ע"ח של"ח פ"א. שעה"פ תהלים סי' טל. מדת ימי גו' – תהלים לט, ה. בזוהר על פסוק כי כו' – זח"ב פט סע"ב. זח"א רמז, רע"א. כי ששת ימים גו' – כי תשא לא, יז. ויום השביעי מקבלת מהם כו' – ראה תקו"ז תמ"ז פד, א. היא נקראת נקודה אמצעית – זח"ב רד, א. ראה זח"א עה רע"ב. ויקרא אלקים לאור יום – בראשית א, ה. [דלית ליה מגרמיה כלום – זח"א רלג, ב]. כל המענג את השבת כו' – שבת קיח, א. שיום שבת משפיע כו' – זח"ב סג, ב. שם פח, א. ח' שהוא מורה על חכמה עליונה – זח"ב קכג, א. שכל השפע באה ממנה – ראה פרדס רמונים שכ"ז פי"א. שמדריגה התחתונה נקראת תהיל"ה – זח"ג רכג, ב. זח"ב פג, א.

-----  שולי הגליון  -----

לג) המובא כאן בסוגריים אינו במקבילות.

לד) בדפוס הראשון ובאוה"א הכ' בקמץ והפ' בסגול.

-----  הערות וציונים  -----

תחילת דרוש זה (עד ד"ה ונחזור) הובא באוה"ת להצ"צ פ' ואתחנן ע' שסד בתוס' הגהות והרחבת הביאור. בספר המאמרים ה'תש"ט ע' 218 ואילך בתוס' הערות מכ"ק אדמו"ר זי"ע.

הנסירה בתורה כו' גורעין ומוסיפין ודורשין כו' – ראה מדל"י סי' קלו (קמה). אוה"א נט א. ורג"כ לעיל סי' צט ד"ה כי הנה.

ממדות הרעות כמבואר בספרי מוסר שהם הם המונעים כללות התשובה – ראה רי"ף סוף מס' יומא (וראה שם בר"ן ד"ה עשרים וארבעה). רמב"ם הלכות תשובה פ"ד. וכ"ז הובא בכמה ספרי מוסר.

שהי' . . הוא המשפיע – ראה סי' מד ד"ה וזאת. וריש סי' רמד.

ויום השביעי . . נקראת נקודה האמצעית כנודע – ראה כתבי קודש כח, ד.

אם נתחבר אות וא"ו וזיי"ן . . ונעשה אות ח' – ראה סוף סי' סא וסי' תלה.

וצרתי . . לשון קישור וחיבור – ראה סי' שי.