רעז-א

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וגו'. ויש לפרש על פי מ"ש בזוהר כי מי בז ליום קטנות שבעה עיני ה' משוטטים בכל הארץ. כי הכלל הוא שהאותיות שנפלו מהשבירה מז' ימי בראשית הם באים לאדם בתפילה, מחשבת אהבה יראה התפארות ניצוח הודיה וכו'. וזהו מים התחתונים בוכים אנן בעינן למיקם קדם מלכא, ולכך באים לפי מדריגתו, והם באים דווקא בלא דעת, שאומר התיבות כמו בתהילים. והמחשבות באים לו מפני שצריך לבא לקטנות כדי לתקן עניינם, לכך צריך להיות בלא דעת. וזהו כי מי בז ליום קטנות שבעה עיני ה' המה משוטטים וגו'. וזה אנו צריכין להעלות עד ביאת הגואל במהרה בימינו, כי הדיבור הוא בגלות. ולעתיד לבוא לא יהיה שום דיבור ומחשבה רק להשם יתברך, כי יעלו כל השבירות ותבין. ואל תקשה מה ענין זה [נ"א: מה יהיה] עם התיבות שאומר בלא דעת, אך הכלל הוא אם אדם חושב שהדיבור אינו מדבר כלל, אלא השכינה מדברת מתוך (בינה) [גרונו], הנקרא עולם הדיבור [כביכול כידוע], והזכרון שזוכר הדברים שהורגל עליהם הוא מעלה הדיבורים. ובאמת הוא גלות השכינה, הדיבור הוא בגלות והבן זה מאוד.

[והוא] למשל המלך ציוה לעבדיו להגביה הר אחד גדול מאוד מה שאינו יכול להיות, והיה עצה בין עבדיו לחפור ההר ולשברו ולפרדו לחתיכות קטנים, וכל אחד הגביה מעט לפי כחו, ובזה עשו מאמר המלך. כך המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ציוה לנו להגביה ניצוצי קדושה, כי זהו תכלית העבודה שיביא תענוג גדול שיביא מדריגות תחתונות למעלה, כאשר מבואר לעיל בכמה מקומותמא. ולכך היתה השבירה, כדי שכל אחד יכול להעלות לפי מדריגתו, ותבין היטיב משל זה. ולזה אמר הכתוב [מי אתה] הר הגדול וגו' למישור.

ודע לך כי אותיות התורה יש בהם קדושה, מפני ששורה עליו קדושה רוחנית מהאותיות, דאורייתא וקב"ה כולא חד. אבל אותיות מן המחשבה, אע"פ שהם גם כן אותיות, רק שהמה חיצוניות, ושיוכל לקרבא לגבי מלכא. ולכך אמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחו"ק (פינו), לשון בגדים שחוקי"ם [ר"ל הדבור שהיה עד כעת בגלות], פינו, ולשוננו רינה, כי זהו תענוג גדול כנזכר. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כלומר מה שהיה בגוים, בזה הגדיל את השם כביכול, אל"ה, הם א' קול פשוט ההולך בג' קוים לה' מוצאות הפה. וזהו מ"י, מחשבה, ברא אל"ה. וזהו (אל"ה) [אל"ם] מאלהי"ם, (שהמוציא הם אל מ"ם) [שהמוצאות הם אלמים], אך כשבא הי', [ר"ל] המחשבה והשכל, אל ה' מוצאות הפה, נעשה אלהי"ם מלא. ואאריך בזה אי"ה במקום אחר.

הכלל הוא מהעלאת המחשבה, תיכף כשבא לו המחשבה יהיה לו בושה גדולה על שנתן דעתו על דבר זה, ומן הבושה יבוא לאי"ן. וכשהוא אי"ן נמצא המחשבה שלו הוא עולם המחשבה ודיבורו הוא עולם הדיבור,מב ודיבור, יכול להיות העלאה למחשבתו ע"י דיבור אחר שיבוש מדבריו בעצמו, ששומע שעולם הדיבור מדבר בו. ותפיל"ה הוא לשון דביקות ליראה את ה'.

וזהו פי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם, [ר"ל] כשאין אתם סוברים שמחשבותיכם הוא עולם המחשבה, [אז] ולא דרכיכם דרכי בוודאי. אך כשבא לאי"ן יש לו השגה, כי החכמה מאי"ן תמצא, וישיג שעולם המחשבה והדיבור מדברים בו, ויהיה לו התלהבות מזה שהוא שושבינא דמטרוניתא, כמ"ש בזוהר חזי במאי ברא אתינא לגבך. וזה שמתגבר את עצמו זה הוא [עיקר] העלאה למחשבה לשורשו, וזהו חידוש גדולמג. [וזהו כמו] שמכין תינוקות של בית רבן, שמזה בא לבושה ולאי"ן, והחכמה מאי"ן תמצא. וגם העלאת המחשבה הוא יחוד, על שם מים תחתונים בוכים מהשבירה, וצריך להיות אי"ן, כמ"ש בגמרא שהיה מגרש בקי, כנזכר. וזהמד ציו"ה מה חילוק בין ראשונה ואחרונה. וזהו ענין הקטנות, שזורקין את האדם לקטנות, ששולחים לו המחשבה כדי שיהיה בקטנות ויבוא לאי"ן, ודו"ק היטיב.

והנה אף לעת שלא יכול להיות בדחילו ורחימו, חשוב כאלו הוא בדחילו ורחימו. כשהוא חושב המחשבה והדיבור הם [מעולמות עליונים], מעולם הי'מה, ומחשבה הוא השכל נקרא אהבה, והדיבור נקרא יראה, והוא חושב שהשכל מדבר עם עולם הדיבור, נוקבא, הוימו דחילו ורחימו והבן.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' רכח (רמ-רמב).

שיר המעלות בשוב ה' גו' – תהלים קכו, א. מ"ש בזוהר כי מי כו' – זח"ב רנב סע"א. כי מי בז גו' שבעה אלה גו' – זכריה ד, י. ראה זח"ג מג, ב. מים התחתונים בוכים כו' – תקו"ז ת"ה יט, ב. השכינה מדברת מתוך גרונו – ע"פ זח"ג רלב, א. השכינה . . הנק' עולם הדיבור – זח"ג רכח, א ושם ע"ב. זח"א קמה סע"א. כאשר מבואר לעיל – סי' צז. ולקמן סי' שעז. הר הגדול . . למישור – זכריה ד, ז. דאורייתא וקב"ה כולא חד – זח"א כד, א. זח"ב ס, א. שם צ, ב. אז ימלא שחו"ק פינו – תהלים קכו, ב. בגדים שחוקים – כתובות סד, ב. ולשוננו רנה – תהלים שם. אז יאמרו בגוים גו' – שם. מ"י ברא אלה – ישעיה מ, כו. מ"י מחשבה – ראה זח"ב קיז, א. תקו"ז תי"ג כח, א. אל"ם מאלהי"ם – ראה תקו"ז ת"ע קלה סע"ב. פרדס רמונים שכ"ג פ"כ ערך ריקם. הי' המחשבה – תקו"ז תי"ג כח, א. שם תי"ט מא סע"ב. ותפל"ה הוא לשון דביקות – ת"א ופרש"י ויצא ל, ח. ראה תקו"ז תמ"ז פד, ב. כי לא מחשבותי גו' – ישעיה נה, ח. החכמה מאי"ן תמצא – איוב כח, יב. כמ"ש בזוהר חזי כו' – זח"ג יג, א. שהיה מגרש בקי – נדה יז, רע"א. ומחשבה . . נקרא אהבה – ראה זח"ג רסג, ב. תקו"ז ת"י כה, ב. שם תס"ט קט, ב. והדיבור נקרא יראה – ראה זח"ג פא, ב. תקו"ז תל"ג עז, א.

-----  שולי הגליון  -----

מא) במדל"י: כאשר מבואר במ"א.

מב) מכאן ואילך נ"א במדל"י: ויכול להיות העלאה למחשבתו, על ידי זה מה שיבוש מדבריו בעצמו, ששומע שעולם הדיבור מדבר בו (כבפנים). ואולי צ"ל בפנים הדיבור, ועולם הדיבור, יכול כו'.

מג) וזהו חידוש גדול אינו במדל"י.

מד) וזה. . . ואחרונה ליכא במדל"י.

מה) מעולם הי' ליכא במדל"י.

מו) במדל"י ליכא "נוקבא הוי" אלא נקרא דחילו ורחימו ודו"ק.

-----  הערות וציונים  -----

שהאותיות כו' מז' ימי בראשית – ראה סי' שסח. צוה"ר סי' פז ובהערות שם.

שצריך כו' – ראה סי' רא.

וזהו מים תחתונים בוכים כו' – ראה סי' סב ושכג.

כי הדיבור הוא בגלות כו' – להעיר מכתבי קודש כח סע"ג: שמעתי בשם הבעל ש"נ – [צ"ע, דבכל אופן יש כאן ט"ס. לכאורה צ"ל הבעל ש"ט אבל קשה דבכל הספר מזכיר את הבעש"ט בר"ת הבע"ש או ב"ש. ואולי צ"ל "בשם הר"ב ש"נ", לשון המורגל על כל הספר כשמזכיר את הרה"מ (וכמפורש שם לג, ג: ר' בער שי"נ). וראה במבוא הערה 5.] – מפני מה השכינה בגלות כי בדבר ה' שמים נעשו וצריך האדם לדבר כל הדיבורים לש"ש כדי לעורר הדיבור שנברא בו העולם להשפיע מהדיבור של מעלה לעולמות, אבל עכשיו בעו"ה כל דבורינו לתאות גופניות, ואפילו הדיבור שבתפלה ושבתורה הוא במחשבות זרות ובפניות והוי הדיבור בגלות.

אל"ה הם כו' – ראה לעיל סי' קנג.

כשבא לו המחשבה יהיה לו בושה גדולה כו' – ראה סי' רא וסי' ת.

ומן הבושה לבוא לאי"ן – ראה סי' קצ וסי' ריד (וכמבואר בכמה מקומות – סי' לח, מד, רא, ריא, רס, רסב, שיח – דיראה בחי' בושה).

ותפלה הוא לשון דביקות – ראה סי' רנה ד"ה ולזה אמרו, ובהערות שם.

וכשבא לאי"ן יש לו השגה – ראה סי' שמח ובהערות שם.

שהוא שושבינא דמטרוניתא – ראה סי' יז ויח.

עיקר העלאה למחשבה לשורשו – ראה סי' שכג ד"ה ונחזור, וסי' תכד ד"ה וז"ש ויקח.

כמ"ש בגמרא שהיה מגרש בקי – ראה צוה"ר סי' קא.

ומחשבה הוא השכל נקרא אהבה – להעיר מסי' שכה.

והדיבור נקרא יראה – ראה סי' תקג.