שכא

אל יתהלל חכם בחכמתו. דאיתא ברעיא מהימנא משל לבאר מים חיים נובע לעשרה גומות וכו'. נמצא שכל המדות אין להם סוף. אך מה שנשתלשל אחד מאחד, ואנו תופסין זה בחינת הכלי שזה מאציל וזה נאצל, ובערך הכלי נקרא מדה, אך בערך העצם הוא אין סוף. נמצא אם אדם אומר שהוא חכם בעצמו ומתגאה, הוי חיסרון, כי זה וודאי יש סוף. ואם היה לו שכל שחכמתו הוא מאין סוף [ב"ה], ואין סוף לא (יתחלף) [יתחלק], לא היה מתגאה. אבל הוא מראה שהוא מהשבירה, בחינת כלי. ולזה אמר כי אם השכל וידוע אותי, שהוא לשון התקשרות, כמו משכי"ל לאיתן כמ"ש בסבא דמשפטים, ור"ל שיתקשר אתיכו.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

אוה"א מח, א (95). ראה לקו"י יז, ב (סי' ריט).

אל יתהלל חכם בחכמתו – ירמיה ט, כב. דאיתא בר"מ משל כו' – זח"ב מב, ב. כי אם . . השכל וידוע אותי – ירמיה ט, כג. משכי"ל לאיתן – תהלים פט, א. כמ"ש בסבא דמשפטים – זח"ב קי סע"א.

-----  שולי הגליון  -----

כו) בלקו"י יז, ב (סי' ריט) נ"א יותר מבורר: אם אדם אומר בגדולתו שהוא חכם, אילו היה לו שכל (אדם) היה מתיישב בעצמו שזהו (כלומר חכמתו) מא"ס ב"ה, [ו]לא היה מתגאה. אבל הוא אומר שהוא חכם מעצמו, הוי חסרון, דלזה בודאי יש לו סוף. אבל מא"ס ב"ה הכל הוא באין סוף, [ו]באין סוף אינו מתחלק. אבל באמת גדולתו מראה חסרונו שהוא מהשבירה, בחינת אנא אמלוך. ולזה אמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו, ר"ל שמייחד החכמה לעצמו, כי אדרבא חסרון הוא לו, ובמה יתהלל. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ידוע הוא מלשון התחברות והתקשרות, ר"ל שיתקשר במחשבתו שהכל הוא מאתו ב"ה, ואז יקרא חכם האמיתי. וז"ש השכל וידוע אותי כנ"ל.

-----  הערות וציונים  -----

ראה סי' קנא-ג.

הוא מראה שהוא מהשבירה – ראה סי' קעו שהשבירה כבר היה בשביל גדלות כו'.