שכג

אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל [פה וכו' ועדיין איני יודע אם לעמל] תורה וכו' ועדיין איני יודע אם לעמל שיחה וכו' תלמוד לומר והגית בו יומם ולילה וגו'. הנה רש"י ז"ל פירש בפרשת ויצא שעקירתו של הצדיק ויציאתו עושה רושם. פירוש, הגם אם הצדיק המחיה את מקומו אעפ"י שיצא ממקומו, הניח רשימו במקום הזהכז. והיינו כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה, כשנשבר הכלי ויצא הבהירות והאור ממנו, אעפי"כ הניח הרשימו [בכלי] המחיה (אותה) [את הכלי]. וגם אצל מטי ולא מטי מבואר כן, (וכן) [ש]כשיצאו מן הכלים אעפי"כ (הניח הרשימו) [נשאר רישומן] בהכלים.

ואיתא (בספר יצירה) [בסימן] [ש]בכל דבר יש חומר וצורה פועל ותכלית. פי', למשל שיר השירים, הפועל הוא שלמה המלך ע"ה. התכלית הוא הספר כולו בכלל. החומר הם האותיות. והצורה הם תמונת האותיות, דהיינו כל אות בא בתמונה ידועה כפי שקיבל מהפועל. או בענין אחר, שהפועל הוא השי"ת. והתכלית הוא (שנחזור) [שנחקור] ונעמוד על הדבר, דהיינו מה המציאות שלו. כמו למשל שיר השירים, כשנעמוד עליו [נדע] שהוא אהבת ה' אלינו, והוא תכליתו של שיר השירים. והחומר הם האותיות. והצורה הוא השכל שבאותיות המצרפן (ועושיהו) [ועושה] מאותיות הצירוף שהוא עתה. והמביןכח יבין שהב' דרכים הם אחד, אך שהראשון הוא בעשיה לבדו והב' הוא בכללות.

ונחזור לענין, שתכלית בריאת האדם היא בכדי שנעלה העולמות לשורשן, דהיינו שמחזירם לאי"ן כמקודם, על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים, ומדבקן להשי"ת, אך באופן שנחזיק את עצמינו ג"כ אי"ן ומ"ה. וזהו מדת מ"ה מתקן כל השבירות, דהיינו נפילת העולמות נעשו מתוקנים ועולים על ידי האדם כשהוא במדריגת מ"ה. והנה כשהוא כן, הגם שאנחנו רואים שהגוף של האדם אין לו עליה והוא עומד במקומו כאשר בתחילה, רק מעשה מצות, דהיינו החומר, נתקשר בו ע"י עשייתם בהיותו [הוא] הפועל שלהם, והוא מכניס בהם הב' הנותרות, דהיינו תכלית וצורה, (אך) [ו]הוא מעלה אותן אח"כ להדיבור של מצוה. [כי] אז כשעושה המצוה שורה הדיבור על המצוה והבן. (אך) [ואז] פנימיות העולמות יש לו עליה, דהיינו הדיבור מה שהאדם לומד או מתפלל [ומברך על המצוה], והדיבור הוא פנימיות, וע"כ הדיבור בקל יש לו עליה להשי"ת בהיותו בכוונת הפועל של הדיבור כנזכר. וזו פשיטא, כשאדם במדריגת אי"ן כנזכר, אז הדיבור הוא בעולם הדיבור [נ"א: אז יש לו עליה לעולם הדיבור] כי בדבר ה' שמים נעשו. אבל חיצוניות העולמות יתוקנו אי"ה בביאת הגואל במהרה בימינו, שהש"י יעלם בעצמו, ולא [ניתנה] להאדם להעלות כזה [נ"א: אותם].

וז"ש איני יודע אם בעמל של מלאכה, דהיינו שיעלה את העשיה שהוא הגוף, לכך הביא לימוד, שלא על העשיה נאמר כ"א (בדיבור) [על הדיבור], שהוא פנימיות כנזכר.

והנה ידוע שמים התחתונים בוכים, שזה קאי על אותיות הדיבור מה שהוא לבד מדיבור התורה ותפילה, שהאיש הנלבב יכול להעלותם בשמיעתם כמבואר במקום אחר. ובזה שמעלה ניצוצות הקדושה, שהם האותיות, עושה נחת רוח [גדול] ליוצרו. [אבל לכתחילה אסור לומר], (וידוע) [כי ידוע] מ"ש במקום אחר שהדברים בטלים, הם לשון הרע ורכילות וליצנות וכדומה מה שאסור לדבר, והנה ע"ש כך נקראים דברים בטלים לפי שאל יאמר אדם הנה הם אותיות אלך ואעלה אותם לשורשם כנזכר, חלילה לומר כן, לפי שיש לאו בדברים בטלים. ואל ידאג מהאותיות שהם נשארים בשבירתן, כי ידוע מ"ש רז"ל [רמז כי] לאחר שנטפו ג' טיפין מהכלי אז אין להקפיד על הנשאר בכלי כי הם הפקר. לכך קורא להאותיות ההם דברים בטלים, כי אין להעלותם, והם בטלים מעצמן כי הם הפקר. וזהו עדיין איני יודע אם בעמל של שיחה, דהיינו דברים בטלים שהם אלו הנזכרים, תלמוד לומר והגית בו וגו' כנזכר.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' צח (קז). אוה"א לא, א.

אדם לעמל יולד – איוב ה, ז. איני יודע אם לעמל כו' – סנהדרין צט, ב. והגית בו גו' – יהושע א, ח. רש"י ז"ל פירש כו' – ויצא כח, י. כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה כו' – ע"ח שי"ח פ"א. וגם אצל מטי ולא מטי מבואר כן – שם ש"ו פ"ה. ואיתא בסימן – לעיל סי' קיד. שה"ש . . אהבת ה' אלינו כו' – זו"ח חקת נא רע"ג. רמב"ם, הלכות תשובה פ"י סה"ג. ס' העיקרים מ"ג פל"ז. מדת מ"ה מתקן כו' – ע"ח ש"י פ"א. שם שי"ז פ"ג. בדבר ה' שמים נעשו – תהלים לג, ו. שמים התחתונים בוכים כו' – תקו"ז ת"ה יט, ב. כמבואר במ"א – ראה לעיל סי' סב וסי' סג. מ"ש במקום אחר – ראה סי' צז וסי' שיד. שיש לאו בדברים בטלים – יומא יט, ב. כי לאחר שנטפו כו' – ב"ב פז, א.

-----  שולי הגליון  -----

כז) הלשון יותר מבורר באוה"א: דגם אם הצדיק המחיה את מקומו יצא ממקומו, אעפ"כ הניח רישומו במקום ההוא.

כח) במדל"י והמבין . . בכללות בסוגריים.

-----  הערות וציונים  -----

שכשיצאו מן הכלים אעפי"כ נשאר רישומן בהכלים – רג"כ פרדס רמונים שי"ד פ"א. ע"ח ש"ו פ"ו. שם של"ד פ"ג ושמ"ז פ"ו. של"ה בית ה' ד"ה ואז יתברר (ד, א).

שיר השירים . . שהוא אהבת ה' אלינו – ראה הנסמן במ"מ וזח"ב קמד, א.

שנעלה העולמות לשורשן דהיינו שמחזירם לאי"ן כמקודם – ראה סי' שעז ד"ה ופעולת. רג"כ סי' קכ ד"ה והנה ידוע.

אך באופן שנחזיק את עצמינו ג"כ אי"ן ומ"ה כו' – ראה סי' לו ד"ה ואפשר לומר שזה ג"כ. סי' צז ד"ה וזהו. וסי' שעז.

כשאדם במדריגת אי"ן כנזכר אז הדיבור כו' – ראה סי' תכד ד"ה וז"ש ויקח.

שמים התחתונים בוכים שזה קאי על כו' – ראה סי' סב.

אותיות הדיבור כו' להעלותם כו' – ראה בהערות לסי' רנב.

שאיש הנלבב – לביטוי זה ראה סי' סב ובהערות שם.

נקראים דברים בטלים כו' – ראה סי' שיד.