שלב

ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. הנה מלת א"ת (מיוחדת) [מיותרת], [מה באה לרבות]. והנה נקדים משל. אחד הלך בדרך, ונאבד ממנו הדרך [שהוא רצה], והלך בדרך אחר והיה סבור שהוא הדרך הישר. ואח"כ נודע לו שהוא תועה מדרך הישר, וביקש אותה ומצאה [והגיע אל מחוז חפצו]. הנהלד בעת מציאתו אותה היה לו תענוג גדול מן הדרך, שמצא הדרך הישר, משא"כ קודם תעותו. ואע"פ שהלך בדרך הישר לא היה לו תענוג מן הדרך עצמה, רק אחר כך בהגיעו אל מקום חפצו. והנה האב הרואה את בנו הולך בדרך הישר יש לו תענוג מהדרך עצמה. הגם שהבן לא תעה מעולם, ואז אין להבן תענוג, וזהו מחמת הבן ההולך לפי תומו ואינו יודע אם יש דרך עקלתון לתעות בה. אבל האב הרואה אותה וכמה בני אדם תעו בה, ובנו לא היה כאחד מהם, אז יש לו תענוג גדול. ואם הבן הלך ג"כ בדרך עקלתון בתחילה ואח"כ מצא הדרך הישר, שכבר יש להבן תענוג מן הדרך עצמה, אז ניתוספה גם להאב תענוג גדול יותר מבחלוקה הא'. והנה בחלוקה הב' תענוג האב והבן אחד הוא, שהוא מדרך עצמה, מה שאין כן בחלוקה הא' שתענוג האב מדרך עצמה משא"כ הבן.

וזהו שאמרנו למעלה כי ביום הכיפורים עוונות נמתקין בשורשם. כי נודע שהם עולמות עד אין מספר, ואלו אלף שנים יחיה לא יגיע עדיין למחוז חפצו. וכל התענוג [של הש"י ב"ה] הוא במה (שהוא) [שהאדם] הולך בדרך הישר. אבל אימתי התענוג הזה לבן, אם תחילה עיקם הדרך. אבל כשהוא הולך בתומו שהוא צדיק מתחילה ועד סוף אזי אין לבן תענוג כל כך מהדרך. אלא הקב"ה, שהוא אב, יש לו תענוג כביכול מהדרך עצמה שהבנים הולכים בדרך הישר, בין מן הצדיק שלא עיקם הדרך ובין מהבעל תשובה. אבל אעפ"י שהבעל תשובה יש לו תענוג יותר כנזכר, והנה [נ"א: אבל הבעל תשובה יש לו תענוג גדול יותר מהצדיק, כי] כשהבעל תשובה עושה תשובה נכונה אזי הגיע לתענוג של הקב"ה מן הדרך עצמה כנזכר. וזהו מ"ש שהעוונות נמתקין בשורשם, דהיינו שמגיע בהם אל התענוג הא' עם השורש כביכול.

ונודע מה שדרשו הדרדקי אלף בינה גמול דלים. אכן לפי זה הב' והד' הם נוקבין, כי הב' היא מקבלת מן הא', שהיא אל"ף לשון לימוד, וכשהוא לומד הוא מבין על דרך יגעתי ומצאתי תאמין, נמצא כי הבינה היא מקבלת מן הלימוד והיא נוקבא אל הלימוד. והד' היא נוקבא על הג', כי הדל מקבל מן הגומל.

והנה במשל הנזכר, כשהיה הבן תועה מדרך השכל לא היה חסר תענוג, כי היה מתענג בזה הדרך בחשבו שהיא הדרך הישרה, אך לא כל כך תענוג כהאב כנזכר. אך בעת ההוא היה חסר להאב תענוג גדול בידעו בתעות בנו. והנמשל מובן, כי אף שישראל [נ"א: שאם ישראל] הם ח"ו בבחינת דלים אינם חסרים תענוג קצת בחשבם שזו הדרך הישרה, ע"ד בכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם, אבל הקב"ה כביכול אינו בתענוג עמהם והבן. ונודע כי תענוג היא נוקבא, שלא יכול להיות תענוג בלא דבר שקדמו, ולמשל אם הוא חכם ויש לו תענוג מחכמתו נמצא התענוג מקבל מהחכמה.

ונחזור לענין כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין תענוג למעלה, משא"כ להיפוך ח"ו, הגם שהם בעצמם אינם חסרים תענוג כנזכר. וזהו נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה [ודו"ק]. היינו שאין לו תענוג מהם כביכול מה שראוי לאב מהבן כמ"ש בן חכם ישמח אב. ונודע כי התענוג שלמעלה נקרא בינה, וזהו ביוה"כ שישראל עושים תשובה ומחזירים הכל לשורשו ומוסיפין תענוג למעלה, וגם הם עצמם מביאים תענוג שלהם שהיו [נ"א: שהיה] בבחינת דל"ת עד עת מביאים אותו לשורשו, דהיינו שמתענגין תענוג אחד עם השורש כביכול שמצאו הדרך הנכונה. ועל כן [כתיב] בו ב"ד קודש ילבש, שנתחבר הב' עם הד', דהיינו ב' התענוגים של האב (עם הבן) [והבן] ושניהם יש להם תענוג אחד. ע"כ ביוה"כ אסור בתשמיש המטה, לפי שאין כאן חסר [במדל"י: שאין כאן נוקבא], ומתענגים במה שלמעלה מהם והבן. ונודע כי התענוג העליון נקרא עלמא דאתכסיא, וכן במשל הנזכר שנעלמה ממנו הדרך והיה באתכסיא, ואח"כ כשמצא הדרך [שנכנס, הוא בעלמא דאתכסיא, כי הדרך לא זזה ממקומה, אך הוא בא אליה בעלמא דאתכסיא, ודמטמרין מתגליין ליה], היינו שהוא נכנס אצלה ורואה אותה שם.

וז"ש ביום ההוא אקים, ולא פירש מה שיקים, דהיינו התענוג העליון כביכול, ולהיותה עלמא דאתכסיא לא פירש הכתוב רק דרך רמז. ואח"כ אומר את סוכת וגו', וא"ת הוא [לשון] ע"ם, והצעת הכתוב כך הוא: ביום ההוא אקים עלמא דאתכסיא עם סוכת, פי' דהיינו התענוג העליון עם התענוג הבנים יהיו אחד כנזכר [ודו"ק].


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' קסא (קסט). אוה"א סא, ב.

ביום ההוא אקים גו' – עמוס ט, יא. וזהו שאמרנו למעלה – לעיל סי' קצא. אלף בינה גומל דלים – שבת קד, א. הם נוקבין – ראה תקו"ז תנ"ה פט סע"א. יגעתי ומצאתי תאמין – מגילה ו, ב. בכל מקום שגלו כו' – מגילה כט, א. נשבע הקב"ה כו' – זח"ג קמז, ס"ב. בן חכם ישמח אב – משלי טו, כ. התענוג שלמעלה נקרא בינה – ראה זח"א קנד, א. וזהו ביוה"כ כו' – ראה זח"ג טו, ב. ב"ד קודש ילבש – אחרי טז, ד. ביוה"כ אסור כו' – יומא ח, א. עלמא דאתכסיא – (בינה) זח"א (ס"ת) קנב סע"א. שם קנד סע"א. ודמטמרין מתגליין ליה – ע"פ תרגום מקץ מא, מה. וז"ש ביום ההוא – (בינה) זח"א קנד רע"ב. שם קעא, ב.

-----  שולי הגליון  -----

לד) הנה בעת . . מקום חפצו ליכא במדל"י.

-----  הערות וציונים  -----

נקדים משל כו' – באורח לחיים פ' נצבים ד"ה ושבת העתיק כ"ז מס' מדל"י בתוס' ביאור.

ביום הכפורים עוונות נמתקין בשורשם – ראה ריש סי' קצא.

הב' היא מקבלת מן הא' – ראה סי' תסג ובהערות שם.

אל"ף לשון לימוד – ע"פ איוב לג, לג. וראה פרש"י שבת קד, א ד"ה אלף בינה.

התענוג של מעלה נקרא בינה – להעיר מתקו"ז תכ"ד סט, ב.

וא"ת הוא ע"ם – ראה פרש"י בראשית ד, א ועוד.