שסח

ברבות הטובה רבו אוכליה ומה (יתרון) [כשרון] לבעליו כי אם ראות עיניו. עלמג דרך משלמד למי שראה מלחמה ובא וסיפר לאחד, וזהו שסיפרו לו באה לו המחשבה הזאת והעלה את המחשבה לשורשה, ועשה זיווג, יחודמה, לשון אכיל"ה. כי כל המחשבות זרות אינם במקרה, רק בכל דבר שבקדושה רוצה המחשבה להתדבק מעין כיוצא בה, כמו אהבה לאהבה, והתפארות לתפארת וכיוצא [בזה]. ואם האדם מעלה אותה אז שכרו גדול, כי עת לכל חפץ, וכמ"ש ובהגיע תור נערה ונערה, ועיין לעיל. כי זאת המחשבה נקרא נוקבא שרוצה לקבל מהקדושהמו. נמצא כי זאת המחשבה היתה בין עמקי הקליפות, כדמיון הראשון שראה המלחמה בין הגוים, וכאשר סיפר לחבירו עשה מעשה [נ"א: נעשה מעשיה] דיבור, ואח"כ באה לידי מחשבה. ונמצא רבו אוכליה, ר"ל העושים יחוד זה, [כי אכילה הוא לשון זיווג], ומה יתרון לבעליו וגו'.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' רלח (רנא). כתבי קודש ט, ד.

ברבות הטובה רבו גו' – קהלת ה, י. זווג יחוד לשון אכיל"ה – ע"ח שט"ז ספ"ד ע"פ משלי ל, כ. עת לכל חפץ – קהלת ג, א. ובהגיע תור נערה ונערה – אסתר ב, יב. ועיין לעיל – סי' קכג. נוקבא שרוצה לקבל – ראה תקו"ז תנ"ה פט סע"א.

-----  שולי הגליון  -----

מג) במדל"י נ"א בשנוי הסדר (והנוסח שם מבורר יותר): דהנה ידוע כי כל מה שאדם רואה או שומע אינו במקרה, רק בכל מקום יש נצוצות קדושים ואותיות קדושים וחושקים ומתאוים תמיד לשרשם וכל אחד רוצה וחושק להתדבק מעין כיוצא בו כמו אהבה לאהבה (כבפנים).

מד) במדל"י הובא המשל קרוב לסוף הדרוש (כשיצוין), ובנ"א (דומה לנוסח המובא לעיל סי' קצו): על דרך משל אחד שראה איזה מלחמה וסיפר לאדם צדיק, וצדיק זה העלה אותה במחשבתו להש"י.

מה) נראה שצ"ל ועשה יחוד, זיווג לשון אכיל"ה.

מו) במדל"י בא כאן המשל הנ"ל.

-----  הערות וציונים  -----

כי כל המחשבות זרות אינם במקרה כו' – ראה סי' קכג ד"ה והנה ידוע, ובהערות שם. וראה סי' קטו. וסי' תצז.