שעז

עיניך בשדה אשר יקצורון. [פי' דכתיב טוב עין הוא יבורך]. כי עי"ן נקרא חכמ"ה, ובאמת ההסתכלות הוא מדריגה תחתונה של החכמה. ומי שהוא טוב עי"ן, דהיינו עי"ן החכמה [נ"א: חכמה טובה], כשהוא מסתכל בדבר מביא ברכה באותו דבר. לפי שהוא יודע [נ"א: כי כשמסתכל בדבר יודע] שהדבר ההוא כאין נגדו יתברך, דהיינו שהוא באמת אפס ואי"ן בלתי אלקותו ית' השרוי בתוכו, דהיינו כח הפועל בנפעל, [וזולתו הוא אפס, על דרך ונחנו מה]. אז על ידי הסתכלות הזה ממשיך חיות יותר לאותו דבר מאלקותו יתברך. וזהו טוב עי"ן הוא יברך אותו דבר [נ"א: יבורך לאותו דבר]. וכן להיפך ח"ו, מי שהוא רע עי"ן, כשהוא מסתכל על הדבר אומר [נ"א: ומתמיה עליו, דהיינו] מה נאה דבר זה, ועושה אותו הדבר לדבר בפני עצמו, והוא ח"ו נרגן מפריד אלוף, שעל ידי הסתכלותו נפרד אותו הדבר מהשורש ומהחיות, [דהיינו] אלקות שבו. כי ההסתכלות עושה כלי [ועל ידי זה בא עין הרע ר"לנא]. ועיקר השבירה היתה מחמת זה שכל אחד אמר אני אמלוך. פירוש, כי מדת מלכות נקרא בכל דבר [ובכל מדה] שהוא בפני עצמו לגמרי, [וזהו נקרא מלוכה של הדבר וגמרו. וכן כל מלך הוא ג"כ על שם כך, שהוא מלוכה בפני עצמו וגמרו] ואינו צריך שוב לשום דבר. [וכן בכל דבר מדת מלוכה של אותו דבר הוא שיהיה דבר בפני עצמו, ושיהיה נקרא דבר. דרך משל, מדת חסד כשנקרא אותו מדה מדת חסד הוא נקרא גמרו של הדבר ומלכותו]. ובאמת לא שייך זה כי אם באלקותו יתברך בלבד, ולא על שום דבר, כי כולם צריכים לינק משורש אלקותו, [ובלעדיו כולם לאפס ותוהו נחשבו]. ומתחילה כשנמשכין המדות [מעט] משורש אלקות"ו [עדיין] היה מוטבע בהם מדת אני אמלוך כמו שהוא בשורש, כי בשורש שייך מדה זו [כמבואר], והם היו נעלמים תחילה בהשורש, ועל כן גם אח"כ היה להם בטבע מדת אני אמלוך. ובאמת [עכשיו], כשכבר נמשכו, לא שייך להם מדה זו, ועל כן נפסקו מהשורש, [דהיינו שנפסק] ויצא החיות שלהם. ובעת [נ"א: ואח"כ בעת] התיקון היה [התיקון] על ידי [שם] מ"ה, על דרך ונחנו מה.

ופעולת השבירה היה [צורך העולם, כי אם היה כל דבר וכל מדה דבוקה בהשורש והיתה כאי"ן בעיני עצמה, לא היה קיום לכל העולמות]. על דרך משל, אם היה דביקות בהם תמיד בלי שכחה, רק תמיד היו דבוקים בהבורא יתברך, היו כולם בטלים ממציאותנב. על כן הוכרח להיות השבירה, ועי"ז נעשה שכחה מהשורש, [ויכול כל אחד להרים ידו לעשות מעשה]. ואח"כ בתורה ותפילה מדבקים את עצמן להשורש לאין, [על דרך ונחנו מ"ה], ומעלים [נ"א: ובזה מעלים] ניצוצות מהשבירה [נ"א: של עולם העשיה, וכן בכל עולם עד רום המעלות], וגורמים תענוג גדול אל השי"ת. כי אינו דומה תענוג תמידי לתענוג זה, [על דרך משל אב שלא ראה את בנו זה זמן רב ואחר כך בא אצלו, גורם להאב תענוג גדול יותר שאם היה אצלו תמיד, וגם הבן שלא ראה את האב זמן רב יש לו יותר חשק ומתאוה יותר לראות עצמו עם אביו].


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' קו (קיז). אוה"א לו, א.

עיניך בשדה גו' – רות ב, ט. טוב עין הוא יבורך – משלי כב, ט. עי"ן נקרא חכמ"ה – ע"ח ש"ד פ"א. שם ש"ח פ"א. נרגן מפריד אלוף – משלי טז, כח. ההסתכלות עושה כלי – ע"ח ש"ד פ"ג. ועיקר השבירה היתה כו' אני אמלוך – ראה ע"ח היכל הנקודים, ובפרט שי"א פ"ה. מבו"ש ש"ב ח"ב. התיקון היה ע"י מ"ה – ע"ח ש"י פ"א. ונחנו מה – בשלח טז, ז.

-----  שולי הגליון  -----

נא) הר"ת ר"ל צ"ע אי קאי אדלעיל, ופי' רחמנא ליצלן, או אדלקמן, ופי' רצה לומר עיקר השבירה כו' (כפי' הנוסח אשר במדל"י משם העתקתי הנ"א).

נב) נ"א במדל"י: דרך משל, עולם העשיה אלו היה דבוק להבורא תמיד בלי שום שכחה*, לא היו עושים שום דבר כי היו עושים שום דבר כי היו מחזיקים את עצמם לאי"ן, וגם מחמת גודל היראה והבושה מהשורש היו כולם בטלים ממציאותם והיו מתדבקין עצמן להשורש לאי"ן, וכן בכל העולמות. (ולהעיר ששם נכפלו המילים "היו בטלים ממציאותם והיו מתדבקים א"ע להשורש לאי"ן" במקום שנסמן בכוכב (בתוספת מלת חיבור "וכן"), שלא במקומן שהוא בהמשך הדברים כדלעיל).

-----  הערות וציונים  -----

ההסתכלות הוא כו' אז ע"י הסתכלות הזה כו' – ראה סי' יג סד"ה וכשעשו, ובהערות שם.

וכן להיפוך ח"ו כו' לדבר בפני עצמו כו' – להעיר מסי' תמב.

ועיקר השבירה היתה מחמת כו' – עיין לקו"ת לאדה"ז פ' תזריע כג רע"א מש"כ בשם הרה"מ. וראה סוף סי' קעו ובהערות שם.

התיקון על ידי מ"ה כו' – ראה סי' לו ד"ה ואפשר לומר שזה, ובהערות שם.

הוכרח להיות השבירה כו' – להעיר מע"ח שער הכללים פ"ב. שם שי"א פ"ו. שער מאמרי רז"ל, אבות רפ"ה. ורג"כ פרדס רמונים שכ"ה פ"ג.

כי אינו דומה תענוג תמידי כו' – דתענוג תמידי אינו תענוג, ראה בהערות לסי' לה.

על דרך משל כו' – השוה סי' תכד סד"ה וז"ש ויקח, וסי' תנה ד"ה ומה.