ת

[בן בג בג אומר] הפוך בה. פי' על דרך לעלוקה שתי בנות הב הב, פי' שרוצין לקבל השפע מן הקדושה, ואתה הפוך שיבוא ב"הט. פי' כי אין דיבור בלא מחשבה, כי הנה האדם חושב מקודם מה שרוצה לדברי. אך בלא דעת נפש לא טוב, ר"ל כשלומד או מתפלל רק מהשפה ולחוץ, מצות אנשים מלומדה, אינו כלום. אך כשחושב לפני מי הוא מדבר, שצריך לירא מהדיבורים, ואינו יכול לירא מהדיבורים אם לא בנותנו אל לבו שהעולם הדיבור מדבר בו, שכל המדות כלולים בה אהבה ויראה והתפארות וניצוח והודיה וכו', וזהו הדיבור הוא מדריגת מלכות, השכינה, זה עולם הדיבור, וירא מזה הדיבור, שמעורר את השכינה. וזהו עושה דברו, שעושים מהדיבור מעשה, ובמעשה צ"ל יצירה בריאה אצילות. אמנם כשמדבר בדעת, ובדעת חדרים ימלאו, הוא ית' שורה בהאותיות הוי"ה ית'. וכשמביא את אלקו"ת בהם, אזי יש בהם הכל.

וכשבאה לו מחשבה זרה, אזי יביא אותה בבינה. והם צועקים הב הב, פי' כי זו ה' היא ה' מוצאות הפה, שהיתה השבירה (מהדיבור) [בדיבור], והם רוצים לקבל מהב'יא, מהבינה. אבל אתה תהפוך שיהיו ב"ה, שיהיו ה' מוצאות מהשבירה למעלה מהבינה כביכול. כי הבינה נקרא עלמא דחירות, אפילו עבד הבא לשם נעשה בן חורין, ושם נתתקנו הה' מוצאות של השבירה. ויש לו יתברך תענוג יותר מאותן האותיות של השבירה מן האותיות של הקדושה שהם היו תמיד אצלו. והם היו גרים והרגישו באותן ניצוצות שהיו בקליפות, והתענוג אח"כ כשבאו לקדושה.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' עח (פט). אוה"א יא, ב.

הפוך בה – אבות פ"ה מכ"א. לעלוקה שתי בנות גו' – משלי ל, טו. בלא דעת נפש לא טוב – משלי יט, ב. מצות אנשים מלומדה – ע"פ ישעיה כט, יג. שהעולם הדיבור הוא השכינה – זח"ג רכח, א. תקו"ז ב סע"ב. שכל המדות כלולים בה כו' – זח"ג רל סע"ב. הדיבור הוא מדרגת מלכות כו' – ראה זח"א קמה סע"א. זח"ג רכח, א. תקו"ז ב סע"ב. עושי דברו – תהלים קג, כ. ובדעת חדרים ימלאו – משלי כד, ד. הבינה נקרא עלמא דחירות – זח"ג (ר"מ) קפ, ב. שם רמג, ב. זח"ב קיד, א. אפילו עבד כו' – ראה זח"א קכד, ב. [וזהו סוד נשמת גרים – ראה שער הגלגולים, הקדמות ב, לד, לו. התנא הזה שהיה גר – (בן בג בג שאמר הפוך בה) תוספות חגיגה ט, ב ד"ה בר הי הי. דרך חיים למהר"ל אבות פ"ה מכ"ב].

-----  שולי הגליון  -----

ט) ואתה הפוך שיבוא ב"ה ליכא במדל"י.

י) מכאן ואילך נוסח וסדר אחר במדל"י: והנה כשחושב קודם התפלה מה שידבר ולפני מי ידבר, בודאי יפול עליו יראה ובושה שיהיה ירא מהדיבורים עצמם. כשנותן אל לבו שהעולם הדיבור הוא השכינה כביכול מדברת בו, והיא כלולה מכל המדות אהבה ויראה והתפארת וכן כולם כידוע, ואיך לא יהיה יראה ובושה שמתעורר השכינה וכל המדות כביכול. וזהו עושי דברו, שעושים מדיבור מעשה, ובמעשה צריך ג"כ להיות כלול אצילה בריאה יצירה. אך כשמדבר בדעת ובדעת חדרים ימלאו, כי הוא משרה בהאותיות אלהות ית', וכשמביא בהם אלהות אזי יש בהם הכל. וכשבא לו איזה מחשבה זרה שהם ה' מוצאות שנפלו מהשבירה, אזי יראה להעלותן בשרשן על ידי מחשבתו ובינתו כנ"ל שהוא דבוק בהש"י ב"ה, ובבינה נמתקו, כי היא למעלה מהשבירה שהיא נקרא עלמא דחירו. משא"כ אם אינו מעלה אותה מחשבה זרה כנ"ל, אז הם צועקים ה"ב, ר"ל שה' מוצאות הנ"ל רוצים לקבל שפע מהבינה כנ"ל שנקראת ב'. וזהו הפוך ב"ה, ר"ל שיתעלו עד הבינה ויתתקנו מהשבירה. ויש להש"י ב"ה תענוג גדול מזה יותר מהאותיות שהם תמיד בקדושה. וזהו סוד נשמת גרים שעלו ג"כ נצוצות מה שנפלו בקליפות, ולכך הרגיש התנא הזה, שהיה גר, בדבר הזה.

יא) נראה שצ"ל מה"ב.

-----  הערות וציונים  -----

אין דיבור בלא מחשבה כו' – ראה סי' קמו, וסי' רג ד"ה ויש לומר.

לירא מהדיבורים – ראה צוה"ר סי' פח ובהערות שם. מדל"י סי' מה (מט), ושם סי' קמד (קנב). וראה לעיל סוף סי' רעז-א ולקמן סי' תו.

שכל המדות כלולים בה – רג"כ זח"ב קנח, א. תקו"ז תס"ט קח סע"א.

השבירה בדיבור – ראה סי' קמו.

ויש לו ית' תענוג יותר כו' – ראה סוף סי' שעז. סוף סי' תד. וסי' תכד סד"ה וז"ש ויקח.

והם היו גרים – במדל"י: התנא הזה (כלומר בן בג בג). ונראה שהנוסחא דידן כאן קאי על בן בג בג ובן הא הא (ראה תוספות חגיגה ט, ב ד"ה בר הי הי. פירוש התויו"ט לאבות פ"ה מכ"ב).