תיג

התורה חסה על ממונם של ישראל. ולמה כך, כי זה כלל גדול שכל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי, הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר. כי לולי אותו הרוחניות לא היה שום קיום לאותו דבר, ויש שם ניצוצות קדושות השייכים לשורש נשמתו. (יטושמעתי כי זהו הטעם שיש אדם שאוהב דבר זה, ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר.) וכשהוא משתמש באותו הכלי, או אוכל מאכל אפילו לצורך גופו, הוא מתקן הניצוצין. כי אח"כ עובד בכח הזה שבא לגופו מאותו מלבוש או מאכל או שאר דברים, ובזה הכח עובד להשי"ת, נמצאו מתוקנים.

ולכך פעמים שיאבד הדבר ההוא ממנו. שכבר כלה לתקן כל הניצוצין שהיו באותו הדבר השייכין לשורש נשמתו, אז לוקח ממנו השי"ת אותו הכלי ונותן לאחר ששייכין הניצוצות שיש באותו הכלי לשורש [של] אחר [שהוא משורש נשמתו].

ואמר ר' ישראל ב"ש זלה"ה, שאוכלים בני אדם ויושבין על בני אדם ומשתמשין בבני אדם, היינו בניצוצין שיש באותן הדברים.

לכך צריך אדם לחוס על כליו ועל כל דבר שיש לו, דהיינו מצד הניצוצין שיש שם [נ"א: שיש בכלי זה], בכדי לחוס על הניצוצין הקדושות.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

לקו"י טו, ב (סי' קעז). אוה"א פב, ב. צוה"ר סי' קט.

התורה חסה כו' – יומא לט, א. לולי אותו הרוחניות כו' – ראה פרדס רמונים ש"ד ספ"י. שם ש"ו פ"ח. ויש שם ניצוצות כו' – ראה ע"ח שכ"ו פ"א. שם ש"נ פ"ג, שער המצות פ' עקב.

-----  שולי הגליון  -----

יט) הבא כאן בסוגריים ליכא בלקו"י (וגם לא בכש"ט). ובצוה"ר ואוה"א בלי סוגריים.

-----  הערות וציונים  -----

עיין סי' נא וסי' קעח ובהערות שם. ועיין כש"ט סי' נג וקצד, וצוה"ר סי' קט, ובהערות שם.

לולי אותו הרוחניות לא היה כו' – ראה סי' רלג וסי' תיא, ובהערות שם.

ויש שם ניצוצות קדושות השייכים לשורש נשמתו כו' – ראה שמועה טובה סב, ב פירוש הבעש"ט עה"פ רעבים גם צמאים (והובא ג"כ בכש"ט סוף סי' קצד, והוא מפירושו להודו). ועיין ע"ח שכ"ו פ"א. ושם ש"נ פ"ג.