תכ

כשאדם מדבר דיבור טוב, והדיבור הוא החיות של האדם, והחיות הוא ממנו יתברך, אז הדיבור סלקא לעילא ומתעורר הדיבור העליון ומשפיע עליו יותר חיות מלמעלה. אבל כשהוא מדבר דיבור רע, אזי יוצא ממנו החיות, ולעילא ג"כ לא סלקא, אז קרוב הדבר להיות נפסק ממנו כל החיות לגמרי. וזה ג"כ מה שאומרים בלשון אשכנז (כאער האָט אויס-גירעט).


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

לקו"י ג, ג (סי' עז). אוה"א צו, א. צוה"ר סי' קג.

והדיבור הוא החיות של האדם כו' – ראה לקו"ת, וספר הליקוטים, פ' עקב ד"ה כל המצוה.

-----  שולי הגליון  -----

כא) במקבילות אין סוגריים.

-----  הערות וציונים  -----

כשאדם מדבר דיבור טוב . . ומשפיע עליו כו' – עיין כש"ט סי' רעג-ב ורצט-א.

והדיבור הוא החיות של האדם כו' ממנו ית' – [ראה בהנסמן במ"מ מלקו"ת להאריז"ל ומש"כ על זה במדבר קדמות להחיד"א, מערכת ד' אות כא (דיבור). ובלב דוד פכ"ב ופכ"ג.]

עיין ס' ערבי נחל פ' וישלח בריש ד"ה ואמר עוד נפשי יצאה בדברו: כי הנה כ' הבעש"ט זלל"ה כי ענין רוח האדם בקרבו וחיות שלו הוא כח הדיבור אשר בקרבו, וכמשה"כ ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן לרוח ממללא, ולפ"ז כשהאדם מדבר דיבורים אזי הדיבורים ההם הן הן חיותו ויוצא חיות שלו באותן הדיבורים, רק שלהיות חיות האדם דבוק תמיד בשורשו לכן הדיבורים ההמה עצמן ממשיכים עליו משרש חיות חדש ועי"ז חי תמיד, אף שבכל דיבור יוצא חיות מקרבו רק כל דיבור עצמו מביא לו חיות חדש עכ"ד. (ועיי"ש בהמשך מה שהאריך בענין דיבורים טובים ודיבורים לא טובים, ושם: כאשר האדם מדבר דיבורים טובים הנה אף שנפשו יוצאת ממנו אין לו פסידא בדבר כי אדרבה נמשך לו נפש וחיות חדש ממקום הקדוש ההוא, נמצא שאותו חיות עצמו שיוציא הוא הבא לו ביתר שאת ויתר עוז, משא"כ בדברו דיבורים רעים אז נפשו הטובה יוצאה ורעה באה תחתיה וזה הפסד גדול כו' עיי"ש. וכן עד"ז בס' דודאים בשדה פ' בהעלתך: נודע מהבעש"ט שהאדם ע"י דיבורו יוצא ממנו החיות, רק ע"י דיבורי קדושה תורה ותפלה בא לו חיות חדש ע"ד והחיות רצוא ושוב). ועיין לקו"י סי' קב. ולהעיר מס' מדבר קדמות שם.

הדיבור סלקא לעילא ומתעורר כו' – ראה זח"ג לא, ב (הובא בר"ח שער הקדושה ספ"י עיי"ש). וראה עוד זח"ב מז, ב וזח"ג קה, א.