תכד

לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה, מלך בקימה ושרים בהשתחויה, [שנאמר מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו]. הנה הגם שיש ע' שרים, אך בתורה לא מצינו רק ג', והם שר המשקין והאופים והטבחים, והם קנה וושט וורידין. קנה שר המשקין, וושט שר האופים, וורידין שר הטבחים, ובוודאי בהם כלולים כל השאר ע' שרים.

והנה ידוע שדיבור נקרא מדת המלכות, והטעם לפי שעבדי המלך אינם צייתים רק לדיבור המלך, שאינם יכולים להשיג מחשבתו, והדיבור הוא ציית להמחשבה. ואיתא בזוהר [על א' זעירא דויקרא], כד מלכא בקסטירא [דיליה] מלכא רבא איקרי, וכד נחית לעבדוי מלכא זוטא איקרי. ורמז בזה כי ידוע שאותיות המחשבה הם גדולים לפי שהם מולכים על אותיות הדיבור.

והנה המלך מצד עצמו אינו צריך לאותיות הדיבור, אך מצד המקבלים הוא צריך לצמצם את עצמו לקול, ומקול לדיבור. הגם שהכל הוא אחדות פשוט, והכל הוא המלך לבד, אך הכלים הם מחולקים. והכל הוא מפני המקבלים שאינם יכולים להשיג מחשבת המלך, ואח"כ גם הקול אינם יכולים להשיג, עד שצימצם גם הקול להמביטים לדיבור. והנה האותיות שבמחשבה מלך עילאה אקרי מטעם הנזכר. וזהו כד איהו בקסטירא דיליה וכו', דהיינו במחשבה, וכד נחית, דהיינו אל הדיבור שיוכלו העבדים להשיגו, מלך זוטא איקרי [כנ"ל]. והנה אם היה למלך עבד חכם שיכול להשיג מחשבת המלך בוודאי היה צריך לציית מחשבתו. וקל וחומר הוא, שאנו רואים שהדיבור של המלך נעשה מחשבה אל העבד שמחשב תמיד לקיים אותיות ציווי המלך, מכ"ש מחשבתו.

והנה [לכאורה] יש תימא על שמצינו תפלת הצדיקים דומה לעתר שמתהפכת על ידה מחשבת הש"י, ע"ד מי מושל בי [אפילו] [בי] צדיק. האיך יכול להיות הדיבור של הצדיק שיוכל לעלות כל כך עד שיעשה התהוות אחר, והלוא דיבור של הקב"ה נעשה אצלנו בחינת חכמה המחיה אותנו, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, ואם כן איך יכול דיבור הצדיק לעלות כל כך להפוך אפילו מחשבת השי"ת.

והתירוץ על דבר זה, כי ידוע שכל התהוות שבעולם הכל נעשה ע"י חכמה, כמ"ש כולם בחכמה עשית. ועינינו רואים שהחכמה מקשרת יחד ומתווכחת שלום אפילו בין ב' דברים הפכיים כמו היסודות, שאילו לא היה החכמה שביניהם לא היו יכולים אש ומים לדור יחד, ואעפ"כ אנו רואים שהם מורכבים יחד. והכל מפני שהחכמה ביניהם, וכל אחד רואה אי"ן שבחכמה, ע"כ אינו מתגבר על חבירו, כי הוא ראה שהאי"ן הוא חיותו.

וכתיב חכמות בחוץ תרונה, תרין חכמות עילאה ותתאה. וזהו חכמו"ת, אפילו כשהם בחוץ, דהיינו חכמה תתאה, אעפי"כ תרונה, כי חכמה איקרי. וחכמה [הוא] המהווה כל דבר, וכל ההשתנות שבעולם אי אפשר בלי חכמה, דהיינו האי"ן. ועינינו רואות כי מביצה אינה יכולה להיות אפרוח עד שיפסיד הביצה מכל וכל, ויכנוס ברגע אחד בשער האי"ן. אח"כ יכול להיות ההשתנות מביצה לאפרוח. ועל שם כך נקרא חכמ"ה כ"ח מ"ה, שהוא האי"ן, והוא ההיולי של כל העולם, והוא הפושטת צורה ולובשת. ע"כ בה נעשה ההשתנות.

וכתיב ה' בחכמה יסד ארץ, והיינו שהשי"ת מצמצם א"ע ושורה בחכמה. וכתיב בראשית, ותרגום יונתן בחוכמתא, כי בה ברא עלמא וכל מה שברא. ועליה נאמר בברית מנוחה, יושבת בחיק המלך והיא סוכנת למלך וכו', והוא התענוג והשעשוע שלו בה כביכול עד שצימצם א"ע כביכול [וד"ל]. (כדועוד שמעתי שהיא מדברים המקטינים א"ע שהיא י', על כן הביאה למדת צמצום).

וכל הנזכר נאמר על חכמה עילאה. ואח"כ נמשך ממדריגה למדריגה עד סוף כל המדריגות, ובסופם שוב נתגלה בה חכמה, דהיינו י' תתאה. וזו החכמה מושגת ונראית בעוה"ז, דהיינו צורכי של כל דבר מה שצריך לעולמות ותענוגו חיותו והווייתו של אותו דבר [נ"א: וזהו חיותו והויתו של אותו דבר] כנזכר. והמבין יבין שכן הוא בפרטות כל עולם בפ"ע, שתחילתו הוא חכמתו, ואח"כ בסופה נתגלה גם כן חכמה, וזהו חכמה של עולם התחתון. וזהו השעשועים והתענוג של עולם [העליון] להיות שורה בתחתון עד סוף כל המדריגות. (כהוזהו למעלה רי"ש, חכמה עילאה, ולמטה שיר חכמה תתאה).

וזהו [נ"א: וידוע] מ"ש בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית. דהיינו שעלה לפניו יתברך התענוג מה שיש לו מן הצדיקים העתידים להיות, ובשבילם נברא העולם. וזהו מ"ש רז"ל נמלך הקב"ה בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם, ועצם [נ"א: ר"ל עצם] התענוג מה שיש לו מן הצדיקים מה שהם עושים מעשים טובים, ובזה ממשיכין תענוג ושפע וחיות בכל העולמות. וזהו עצם התענוג שלו כנזכר במקום אחר, שהתענוג הוא החיות של כל העולמות והויתן, כמ"ש כולם בחכמה עשית וד"ל.

נמצא כי העולמות הם התענוגכו, ובמה שעושים תענוג שלו יתברך בזה מקיימין כל העולמות ע"י מעשים טובים שלהם כי הכל הוא אחדות פשוט. וזהו ישראל מפרנסים וכו', שהם ממשיכין לו תענוג. נמצא כי הצדיק ממשיך ב' תענוגים, א' להשי"ת, וזה מה שממשיכין לו תענוג הוא נקרא תענוג עליון דהיינו חכמה עילאה, ומה שממשיכין תענוג לעולם זהו חכמה תתאה. וז"ש בין תרין צדיקים עלמא יתיב, דהיינו ב' ההמשכות [הנ"ל], המשכה אחת לתענוג עליון כנזכר, והב' לתענוג הב' כנזכר, חכמה תתאה. נמצא מ"ש בשביל ישראל, ומה שתרגום יונתן בחוכמתא, הכל [עולה בקנה] אחד. כי חכמה הוא התענוג, וישראל הם העושים התענוג, קודש ישראל ראשית.

ותרין צדיקים הנזכרים הם תמונת ב' אתוון, צ' כפופה ופשוטה. הכפופה היא נוקבא שנכפפה לקבל מעלמא דדכורא, והיו"ד [של הצ'] היינו חכמה. כי כשהצדיק רוצה להתפלל ולהמשיך שפע, מתחילה משתחוה, דהיינו שנכפף קדם עלמא עילאה כתמונת נ' כפופה. אך כל עצמו מתלבש ביראה, דהיינו חכמה, ראשית חכמה יראת ה', דהיינו שמעלה על לבו וזוכר לפני מי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונופל עליו יראה גדולה אימה ובושה. וזהו השראת השכינה, דהיינו יראה פנימיות חכמה, בגין דאיהו רב ושליט, ונופל עליו כ"כ יראה עד שיהיה בטל ממציאות נגד המלך, ונכנס לשער אי"ן שהוא חכמה יו"ד. ובזה מקשר היו"ד עם הנו"ן [כפופה] ונעשה צדיק כפופה. אך עדיין הוא בחכמה תתאה [נ"א: עדיין הוא בחינת יו"ד תתאה], דהיינו יראה, ועי"ז מוסיף תענוג להשי"ת. וזהו עצם השעשועים שבשבילם נברא העולם, כמו האב שיש לו תענוג כשהבן מבקש ממנו דבר והוא נותן לו. וזהו בראשי"ת, יר"א בוש"ת, והכל אחד, התרגום יונתן והמדרש הנזכר. והצדיק כיון שנכנס אל אי"ן כנזכר, אזי מקשר את עצמו לחכמה עילאה בזה, כי כיון שהוא עצמו אי"ן, והאי"ן אינו מתאוה לשום דבר.

וז"ש ויקח מאבני המקום וגו'. כי ידוע שהאבנים הם האותיות. והנה כשהצדיק מתפלל באותיות ומקשר את עצמו עד חכמה עילאה כנזכר, דהיינו כשהוא כבר נכנס לשער אי"ן, ומעלה על לבו שאלמלא כח השי"ת שבו אז היה אפס מוחלט, אם כן הלא הוא [נ"א: אם כן הכל] כח השי"ת. והדיבור הוא עולם הדיבור של השי"ת שבו נברא העולם, ועולם הדיבור נמשך מחכמה שהוא התענוג והשעשועים של השי"ת מה שיש לו מן העולמות. וגם עתה הוא מדבר רק בשביל שעשוע השי"ת, ובזה הוא מחזיר האותיות לשורשם, דהיינו חכמה, שממנו נמשכין. וזהו ויקח מאבני המקום, דהיינו האותיות, וישם מראשותיו, דהיינו לשורשם, רק בשביל תענוג המלך, דהיינו שהדיבור שלו יש לו עלייה. וזהו עצם התענוג של השי"ת, כדמיון מי שלא ראה את בנו זמן רב ואחר זה רואה אותו יש לו תענוג גדול, כן יש לו יתברך תענוג מן האותיות של הדיבור וד"ל.

ובזה נתקשר הצדיק לחכמה עילאה כנזכר (ומלביש) [ומתלבש] בדיבור שלו, ומכוונה הנזכר ורצונות שלו בזה ממשיך שפע מרצון העליון לחכמה, וממנו ולמטה עד סוף כל המדריגות. וכשנמשך נקרא צדיק פשוטה, דהיינו נ' פשוטה שנמשכת כנודע, ויו"ד שהוא חכמה שמתקשר בה. וכל הנזכר נקרא מל"ך, ך' פשוטה הוא רצון העליון שנמשך (על) [אל] הלמ"ד, שהיא ג' קוים, שלמעלה שביחידות נקרא ג"ימל, היינו וא"ו שהיא המשכה, ובסופה יו"ד, שהוא נותן לדל"ת, כמ"ש רז"ל ג"ד שגומ"ל דלי"ם. אבל בעשיריות נקרא למ"ד, דהיינו המשכה שבאה מלמעלה לתמונת נו"ן וזהו [נ"א: שזהו ג"כ] תמונת למ"ד, ואח"כ מהלמ"ד למ"ם, מלכות, וזהו הצירוף מל"ך. וזהו הדיבור שיש לו עליה עד למעלה בשביל השעשועים לעילא כנזכר, ועל ידי כך נמשך גם לתתא. וידוע כי הצדיק נקרא כ"ל. וזהו לא הכ"ל בקימה ולא הכ"ל וכו', דהיינו תרין צדיקים [הנ"ל] לא שניהם בשוה, כי אם מלך בקימה, דהיינו שיש לו עליה לעיל כנזכר, ושרים בהשתחויה, דהיינו המשכה לתתא. כי השתחויה הוא המשכה, ועל כן תקנו השתחויה לפני השי"ת.


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

מדל"י סי' צ-צא (ק). אוה"א לד, א.

לא הכל בקימה כו' – תענית יד סע"ב. מלכים יראו גו' – ישעיה מט, ז. ג' והם שר כו' – וישב מ, א-ב. והם קנה וושט וורידין – לקו"ת להאריז"ל פ' לך לך ד"ה ויהי כבוא. שער הפסוקים פ' וישב ד"ה ויוסף הורד מצרימה. שדיבור נק' מדת המלכות – זח"א קמה סע"א. זח"ג רכח, א. שעבדי המלך אינם צייתים כו' – ראה ע"ח שמ"ז ספ"ב. ואיתא בזוהר כד מלכא כו' – זח"א רלט, א. שאותיות המחשבה הם גדולים – ראה זח"ב קלב, א. האותיות שבמחשבה מלך עלאה אקרי – ראה זח"ב סז רע"ב. תפלת הצדיקים דומה לעתר כו' – סוכה יד, א. מי מושל בי צדיק – מו"ק טז, ב. בדבר ה' גו' – תהלים לג, ו. כולם בחכמה עשית – תהלים קד, כד. חכמות בחוץ תרונה – משלי א, כ. תרין חכמות כו' – זח"א קמא, ב. חכמה דהיינו האי"ן – תקו"ז תמ"ב פא, ב. שם ת"ע קכז סע"א וקלג רע"ב. חכמ"ה כ"ח מ"ה – זח"ג כח, א. שם לד, א. ה' בחכמה גו' – משלי ג, יט. בראשית – בראשית א, א. ות"י בחוכמתא – שם. ראה זח"א לא רע"ב. בברית מנוחה – ס' ברית מנוחה שלהי הדרך הראשונה (ושם: היא שוכנת בחיק המלך וסוכנת למלך). יושבת כו' והיא סוכנת למלך – ע"פ מ"א א, ב' וד'. רי"ש חכמה עילאה – ראה תקו"ז תס"ט קיא, ב. שם קטז, א. ראה פרדס רמונים שכ"ז פכ"ג. שיר חכמה תתאה – (מלכות) ראה זח"ב קמד, א. בראשית בשביל ישראל כו' – אותיות דר"ע ב. ויק"ר לו, ד. נמלך הקב"ה כו' – בר"ר ח, ז. רות רבה ב, ג תיקזו"ח קכא, ג. כנזכר במקום אחר – סי' א, סט, קפג, דש. ישראל מפרנסים וכו' – זח"ג ז, ב. בין תרין צדיקים כו' – זח"א קנג, ב. קודש ישראל ראשית – ירמיה ב, ג. והיו"ד היינו חכמה – זח"ב קכא, א. זח"ג י, ב. ראשית חכמה גו' – תהלים קיא, י. בגין דאיהו רב ושליט – זח"א יא, ב. ראה ר"ח שער היראה פ"א. היו"ד עם הנו"ן ונעשה צדיק – זח"א ב, ב. בראשי"ת יר"א בש"ת – זח"ג רנז, א. תקו"ז ה, ב. שם ת"ז כד, א. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו – ויצא כח, יא. שהאבנים הם האותיות – ס"י פ"ד מי"ב. הלמ"ד כו' וא"ו . . יו"ד . . לדל"ת – ראה פרדס רמונים שכ"ז פט"ו. ג"ד שגומ"ל דלי"ם – שבת קד, א. הצדיק נקרא כ"ל – זח"א לא סע"א. זח"ג רנז, א.

-----  שולי הגליון  -----

כד) הסוגריים גם במדל"י.

כה) הסוגריים גם במדל"י.

כו) ע"פ מש"כ בקטע לפני זה, אולי צ"ל כי החיות של העולמות הוא התענוג.

-----  הערות וציונים  -----

שדיבור נקרא מלכות והטעם כו' – ראה סי' קעט-ב סד"ה ונחזור אל הענין. וראה סי' שסא.

שאינם יכולים להשיג מחשבתו כו' – ראה ריש סי' יג ד"ה הנה. סי' קנג וסי' תלג.

אותיות המחשבה הם גדולים – ראה סי' סא.

יש תימה על שמצינו כו' – עיין סי' קסד וסי' קצא. (ועיין במפתח ענינים ערך השתנות; וערך צדיק ד"ה יכול לעשות, מהפך, מושל.)

שכל התהוות שבעולם הכל נעשה ע"י חכמה – ראה סי' צה ד"ה ויובן, וסי' רא.

שהחכמה מקשרת יחד ומתווכחת כו' – ראה סי' ר ד"ה ונחזור, ובהערות שם.

שהאי"ן הוא חיותו – להעיר מסי' סג ד"ה בן פורת, וסי' פו סד"ה והנה זהו.

חכמות בחוץ תרונה תרין כו' – ראה ריש סי' קסה וסי' תלה.

וכל השתנות שבעולם א"א בלי חכמה כו' – עיין סי' קיח וסי' קנא-ב, ובהערות שם.

כי מביצה אינה יכולה להיות כו' – עיין מדל"י סי' מח (נד). שם סי' רלג (רמז). וראה משל הגרעין המובא לעיל סי' קמג ד"ה והנה כל הנזכר. ומדל"י סי' קי (קכב).

והוא ההיולי – ראה סי' קמג ד"ה כתיב, וסי' תלד.

ה' בחכמה כו' ושורה בחכמה – ראה סי' סג ד"ה והנה, וסי' תלד.

הפושטת צורה ולובשת – ראה סי' תלד.

מדברים שמקטינים א"ע שהיא י' על כן כו' – ראה סי' רמח ד"ה וזהו (ואילך) ושם רד"ה ולפי, ובהערות שם.

וזהו למעלה רי"ש ח"ע ולמטה שי"ר ח"ת – ראה סי' תלה ד"ה והנה חכמה. וראה אוה"א כז, א ובכתבי קודש יח, ג: שיר הוא יחוד והוא אותיות ריש, כי רי"ש הוא משפיע לשי"ן דרך היו"ד שמורה על הצמצום.

וזהו מ"ש בראשית בשביל כו' – ראה סי' א ובהערות שם.

כנזכר במקום אחר – ראה הנסמן במ"מ, ועייג"כ מדל"י סי' קלד (קמב).

צ' כפופה ופשוטה – ראה סי' רכג, וסי' רמח ד"ה והנה מדת.

והאי"ן אינו מתאוה לשום דבר – ראה סי' רמח ד"ה והנה בצדיקים. וראה סי' שע וסי' שפז-ג.

מחזיר האותיות לשורשם כו' – ראה סי' קה ד"ה בפסוק, וסי' רעז-ב. ועיין כש"ט סי' צו-ב.

כדמיון מי כו' – להעיר מסי' תד.

וכל הנזכר נקרא מל"ך כו' – הובא באוה"ת – נ"ך לאדמו"ר הצ"צ ע' רנו בתוס' הגהות.