שיחה ב

8

א. עה"פ1 "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול גו' ואת המאור הקטן גו'" אי' בגמרא2: "ר"ש בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן (דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן — רש"י), אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד (בתמי') אמר לה לכי ומעטי את עצמך"3.

וממשיך, שע"ז טענה הלבנה "רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי (בתמי') כו'"4, וע"ז פייס הקב"ה את הלבנה בכמה אופנים, כדלקמן סעיף ג.

והנה לכאורה לא ברור אם טענת הלבנה ("אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד") היתה טענה צודקת:

מזה שטענת הלבנה נקראת בכמה מקומות בשם "קטרוג"5 כלפי מעלה (כביכול), המורה על דבר בלתי רצוי, נראה לכאורה שלא היתה טענה צודקת. וכן משמע לכאורה מזה שהלבנה הוצרכה למעט את עצמה (שזהו "עונש" על טענתה, בלשון רש"י6 "נתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר כו'"), ולא שינוי אחר מהשמש שאין בהשינוי עונש (דאת"ל שצדקה בטענתה, אמאי נענשה?).

אבל מהמשך דברי הגמ', שהקב"ה פייס את הלבנה לאחר שטענה "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי", משמע, שתוכן טענתה הוא "דבר הגון" (לא רק בעיני הלבנה, אלא) לפי אמיתית הענין7.

ב. גם בתוכן הענין צריך ביאור:

את"ל שטענה זו נכונה היא — תמוה ביותר: איך אפ"ל שמלכתחילה ברא הקב"ה את שני המאורות באופן שיש מקום לטענה (בצדק) שבריאתם אינה כראוי (שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד)? ובפרט שמפורש בחז"ל8 ש"עולם על מליאתו נברא", ואילו לפי דברי הלבנה נמצא, שתיכף בעת שנבראו הי' דבר בלתי מושלם בבריאת העולם ע"י הקב"ה.

[ואף שאיתא במדרש9 ש"כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשי' כגון החרדל צריך למתוק התורמוסים צריך למתוק החיטין צריכין להטחן אפילו אדם צריך תיקון" — "הדא הוא דכתיב10 אשר ברא אלקים לעשות אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות

9

לומר שהכל צריך תיקון"11 — הרי פשוט שיש חילוק גדול בין הנבראים שנבראו לכתחילה באופן בלתי מתוקן בכוונה ועל מנת שהאדם יוסיף בתיקונם בכדי שיהיו מוכנים עבורו (כמו בדוגמא הנ"ל שהחרדל צריך למיתוק וחיטים לטחינה) — ובין בריאת דבר שהקב"ה עצמו הוצרך כביכול מיד לשנותו ולתקנו].

ועכצ"ל שבריאת המאורות באופן ד"שני המאורות הגדולים" ("שני מלכים משתמשים בכתר אחד") אין בה שום חסרון (ואדרבה, כן צריך להיות, שלכן לעת"ל שוב יהי' "אור הלבנה כאור החמה"12). וקשה, כנ"ל — איך אפ"ל שטענת הלבנה היא "דבר הגון"?

ג. ולאידך גיסא — יש להבין טענת הלבנה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" — שמשמעה שרצתה לעצמה כתר מלוכה גדול יותר:

החמה והלבנה נבראו במאמר השם "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל13 בין היום ובין הלילה גו' להאיר על הארץ"14 — ופשיטא שנשלם רצון הבורא בבריאתם, וכמש"נ15 "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", שכל דבר שהקב"ה בראו נעשה בהתאם למטרתו שבשבילה נברא16; וגם פשוט וברור שכל הברואים אין ענינם ומטרתם אלא להשלים רצון הבורא, וא"כ איך יתכן, כפי שמשמע בפשטות, שהלבנה קינאה לכבודה ותבעה לעצמה כתר גדול יותר?

וביותר תמוה: לאחרי שהקב"ה אמר ללבנה "לכי ומעטי את עצמך", הוצרך לפייסה, כהמשך דברי הגמרא שאמר לה "לכי ומשול ביום ובלילה"; ולא עוד אלא שלא נתפייסה בזה וטענה "שרגא בטיהרא מאי אהני", והקב"ה הוסיף לרצותה עוד: "זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים"; וגם זה לא הספיק לה בטענה "יומא נמי אי אפשר דלא מנו בי' תקופותא (תקופות נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה כו' — רש"י) כו'"! — דלכאורה טענה זו היא ממדת הקנאה הגרועה, דמאי איכפת לה שימנו התקופות בשמש, כיון שמשלה לא יוגרע כלום, ואדרבה, דוקא בה תלוי רובו ועיקרו של מנין הימים17 — ועד כ"כ, שלאחרי שאמר הקב"ה "זיל ליקרו צדיקי בשמיך כו'" ו"חזי' דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח כו'"!

ועכצ"ל שמיעוט הלבנה הוא חלק

10

מסדר ואופן18 בריאת המאורות שבששת ימי בראשית19, כלומר: גם בתחילה היתה כוונת הבורא שיהיו באופן דמאור הגדול ומאור הקטן [וכלשון הכתוב "ויעש אלקים את שני המאורות גו' את המאור הגדול גו' ואת המאור הקטן גו'", שפשטות משמעות הכתוב היא20, שמלכתחילה נבראו שני המאורות בכוונה שיהי' אחד מהם גדול ואחד מהם קטן], אלא שסדר בריאתם הי' צ"ל (כאילו נאמר) בשני שלבים, שמלכתחילה עשה אלקים "שני המאורות הגדולים", ואח"כ ע"י מיעוט הלבנה נתחלקו להיות מאור הגדול ומאור הקטן*20; אלא שהיות שהסיבה והצורך בשינוי זה הם מצד מציאות הלבנה (כדלקמן), לכן בא המיעוט ע"י "טענת" הלבנה21.

ד. ויש לבאר זה בהקדם הידוע ד"אסתכל בה באורייתא וברא עלמא"22, שכל דבר ודבר שבעולם, מקורו בתורה (שהיא הדיפתראות23 שמהן נברא העולם), שכן הוא גם במאורות הגדולים (השמש והלבנה), שישנם תחילה בתורה, ועל פי תוכנם כפי שהם בתורה, נמשך ונשתלשל ענינם בשמש ולבנה בגשמיות כפשוטם.

ולפ"ז י"ל, שאופן בריאת המאורות — שבתחילה נבראו בשווה, "שני המאורות הגדולים", ואח"כ על ידי "טענת" הלבנה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" מיעטה הלבנה את עצמה — יובן ע"פ ביאור תוכן ענין שמש ולבנה כפי שהם בתורה:

מבואר בשל"ה24, ששני המאורות (כפי שהם בתורה) הן תושב"כ ותושבע"פ, וכמרומז גם במדרש25 עה"פ26 ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה, "מנין הי' יודע משה אימתי יום אלא כשהקב"ה הי' מלמדו תורה בכתב הי' יודע שהוא יום וכשהי' מלמדו על פה משנה ותלמוד הי' יודע שהוא לילה".

וטעם הדבר שתושבע"פ נקראת "המאור הקטן", כי "תורה שבע"פ היא המקבלת מתושב"כ וכמו שאמר בגמ' מנלן

11

דכתיב כו' או מנה"מ דאמר קרא כו'"27, כמו הלבנה המקבלת אור מהשמש [וגם ה"דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור"28 וכיו"ב, הרי גם הם יסודם בכתוב29 "ושמרתם את משמרתי — עשו משמרת למשמרתי" — "לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש"30, היינו קיום הוראת משה בתושב"כ לעשות סייג לתורה31].

ולפי זה יש לבאר הא שבתחילה נבראו "שני המאורות הגדולים" ואח"כ נתמעטה הלבנה: זה שתושבע"פ היא "מקבל" מתושב"כ, הוא רק מצד בני ישראל, מקבלי התורה, שההלכות והציוויים שבתושבע"פ ניתנו להם ללמוד מתושב"כ ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וכיו"ב [ומה גם "הגזירות והתקנות והמנהגות"32 שעשאום חכמים סייג לתורה כו', שבודאי תלויים בבנ"י, מקבלי התורה33];

משא"כ מצד הקב"ה, נותן התורה, אין תושבע"פ בגדר "מקבל" מתושב"כ, ושתיהן הן בגדר "מאורות הגדולים", ד"כולם ניתנו מרועה אחד"34, ובלשון הרמב"ם35 "כל המצות כו' בפירושן ניתנו" (מלמעלה), "הי'36 אומר לו המצוה [תושב"כ37] ואח"כ אומר לו השם פירושה וענינה"38.

ה. בעומק יותר:

זה שתושב"כ ותושבע"פ נקראות בשם "שמש" ו"לבנה" הוא לא רק מצד יחסם זל"ז (שתושבע"פ מקבלת מתושב"כ), אלא (גם) מפני שבתושב"כ מודגש גדר נותן התורה (שמש, משפיע), ובתושבע"פ מודגש גדר מקבלי התורה (לבנה, מקבל).

וכהחילוק בפשטות בין תושב"כ ותושבע"פ, שתושב"כ ה"ה כפי שנמסרה מסיני, בדיוק באותיותי' לא חסר ולא יתיר — שבזה מודגש שהיא תורת ה' (ואין בה תפיסת ידי אדם); משא"כ תושבע"פ גדרה הוא — הבנת האדם (דכשאינו מבין מה שלומד אינו נחשב לימוד כלל39),

12

ועד שבנ"י מחדשים בתורה, היינו שעניני תושבע"פ באים ומתגלים על ידי בנ"י.

ובזה יש לבאר דיוק לשון הרמב"ם40 (בנוגע לסדר המסורה דתורה): "כל התורה כתבה משה רבינו כו' ונתן ספר לכל שבט ושבט כו' והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל כו' ומפני זה נק' תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופינחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה כו' וזקנים רבים קבלו מיהושע וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס", והולך ומונה פרטי מסורת התורה מדור דור, כל חכם ממי קבל, עד רבינו הקדוש שחיבר המשנה, ועד רב אשי שחיבר תלמוד בבלי כו'.

ולכאורה יש לדייק אמאי נקט הרמב"ם בשלשלת המסורה דתושבע"פ לא כמ"ש גבי יהושע ד"ליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבע"פ וצוהו עלי'"41, אלא ע"ד קבלת פלוני מפלוני, שלא כתב שפלוני מסר לפלוני אלא שפלוני קבל מפלוני. ומשמע מזה, שהחילוק בין תושב"כ ותושבע"פ הוא לא רק בזה שתושב"כ "כתבה משה רבינו" ו"המצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים כו'", אלא גם בענין זה, שהמסורה דתושב"כ היא באופן שמשה רבינו נתנה לכל שבט ושבט, ובתושבע"פ ה"ז בדרך קבלה, שכל החכמים שבכל דור מקבלים מהחכמים שבדור שלפנ"ז.

ויש לומר, שזהו בהתאם לחילוק הנ"ל בין תושב"כ ותושבע"פ — שבתושב"כ מודגש גדר הנותן, ובתושבע"פ מודגש גדר המקבל.

ו. אמנם, חילוק זה בין תושב"כ ותושבע"פ הוא רק מצד בני ישראל, מקבלי התורה, אבל מצד הקב"ה, נותן התורה, הרי גם תושבע"פ היא תורת ה' ממש כמו תושב"כ, בלי כל חילוק ביניהן באופן נתינתן.

וזהו שהרמב"ם מקדים שם40 "כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו שנאמר42 ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה וצונו לעשות התורה על פי המצוה ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה", והיינו, שהחילוק הנ"ל בין תושב"כ ותושבע"פ, נתינה או קבלה, הוא רק מצד בנ"י, אבל מצד הקב"ה ניתנו שתיהן בשווה. ובלשון אאמו"ר ז"ל43 "שכל מה שנאמר בתושב"כ ובתושבע"פ הן בהלכה והן באגדה ובכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה. . כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש44 שנאמרו כמו שהוא ממש"45.

13

אלא שכיון שענינה של תושבע"פ הוא "פירושה" של תושב"כ, לכן, כפי שהתורה מתקבלת בנתינה למטה לבנ"י — שבהשגתם ותפיסתם הרי "פירושו" של דבר הוא למטה מעצם הדבר, וענינו רק להסביר תוכנו [וכמו רב הלומד עם תלמידו וצריך לפרש את תוכן דבריו, שה"פירוש" אינו עצם השכל הטמון בדבריו (כמו שהוא אצל הרב), אלא זהו מה שהרב מצמצם את שכלו לדרגת התלמיד כדי שהתלמיד יוכל לקבלו ולהבינו בשכלו] — הנה אז התושבע"פ היא בגדר "מקבל" מתושב"כ, וענינה הוא — "קבלת" בנ"י, ועד שגילוי תושבע"פ הוא על ידי בנ"י*45 כנ"ל בארוכה46.

ז. והנה ככל הדברים האלה ב"שמש" ו"ירח" שבתורה — כן הוא גם בשמש וירח המאירים לארץ בפשטות, דזה שיש חילוק בין שני המאורות, "המאור הגדול" (משפיע האור) ו"מאור הקטן" (מקבל האור), זהו רק כפי שהם בעולם ("מצד המקבל"), אבל מצד מעשה של הקב"ה, "ויעש אלקים", שניהם הם בגדר "מאורות הגדולים", "שווים נבראו"47, ואין אחד מהם גדול מחברו.

ובפשטות: זה שאור הלבנה מתהווה ונוצר מאור השמש, הוא רק כפי שהוא מצד גדרי העולם, אבל מצד הקב"ה, הרי (אור) הלבנה הוא בריאתו של הקב"ה בשווה ממש ל(אור) השמש — "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים"48; אלא שכיון שגדרו של אור הלבנה הוא — אור של מקבל, לכן, אור זה בא בפועל ובגלוי באמצעות השמש49.

[וע"ד המבואר בענין עשיר ועני50 (שהם בדוגמת שמש וירח, משפיע ומקבל) — דזה שהעני מקבל מזונו מן העשיר, אינו מפני שבעצם הוא למטה ממנו וצריך אליו, אלא שהקב"ה מזמין לו פרנסתו באמצעות העשיר; והיינו דהיות שהקב"ה רוצה שתהי' מצות צדקה51, לכן ברא את העולם באופן כזה שיהי' משפיע ומקבל, עשיר ועני —

14

והעשיר נותן צדקה להעני, ונמצא שלאמיתו של דבר אין העני מקבל מן העשיר אלא מהקב"ה (כי "מה שנותן העשיר לעני אין זה שלו כלל אלא הוא ג"כ של ה'"52), ורק מצד גדרי העולם עובר מזונו על ידי העשיר].

וזהו הפירוש בטענת הלבנה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד": מצד כוונת הקב"ה בהבריאה, הנה מציאות "המקבל" (לבנה) היא היא הדורשת שאור המקבל יבוא באמצעות המשפיע [וכנ"ל, שמצד גדרי העולם, הרי המקבל למטה מן המשפיע ומקבל ממנו], ומשום הכי צריך להיות מיעוט הירח, באופן שנעשה "מאור הקטן", המקבל אורו מן השמש.

ח. אמנם זה שנעשה מאור הקטן אין זו התכלית והמטרה, אלא שעי"ז יגיע לשלימותו, שתתגלה בו עשייתו של הקב"ה, שיהיו "שני המאורות הגדולים", וזה יתקיים בפועל לעת"ל, שאז יהי' "אור הלבנה כאור החמה"12.

וזהו ביאור המשך השקו"ט בדברי הגמ' — "אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה א"ל מאי רבותי' דשרגא בטיהרא מאי אהני א"ל זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים וכו'"; לאחרי מיעוט (אור) הירח — צריכים להדגיש את תכלית הכוונה באור המקבל, שאין הכוונה שישאר במיעוט אורו*52, אלא שיבוא ויגיע עי"ז להיות "מאור הגדול", "אור הלבנה כאור החמה".

וזהו תוכן ענין הפיוס של הקב"ה — "לכי ומשול ביום ובלילה כו' זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים כו' זיל ליקרו צדיקי בשמיך" — שכדי שיודגש באופן גלוי שכל המטרה של מיעוט הירח הוא רק כדי שעי"ז תבוא סו"ס להיות "כאור החמה", ששוב יהיו "שני המאורות הגדולים", יש בה גם עתה ענינים של "גדלות"53 ("לכי ומשול כו' לימנו בך54 כו' ליקרו צדיקי כו'"): ובכ"ז "לא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה

15

עלי שמיעטתי את הירח", והיינו להדגיש שכל זמן שהיא בגדר "מאור הקטן", שהלבנה היא בגדר מיעוט, צריכים עדיין ל"כפרה" על מיעוטה, עד שתושלם הכוונה בגלוי לעתיד לבוא, "והי' אור הלבנה כאור החמה"12, שיהיו "שני המאורות הגדולים" בגלוי ובפועל55.

(משיחת יום ב' דחג השבועות תשמ"ז)


1) פרשתנו א, טז.

2) חולין ס, ריש ע"ב.

3) ראה לקמן הערה 54 השייכות לשנת העיבור (כשנה זו (דהדפסת השיחה) — תשמ"ט).

4) וראה פדר"א פ"ו. פרש"י עה"פ. ועוד.

5) פרש"י עה"פ. ועד"ז במדרש כונן (נדפס באוצר מדרשים (אייזנשטיין) ח"א ע' 254). וראה פדר"א שם.

6) פרשתנו עה"פ.

7) וכן מוכח מפשטות סיום הגמרא "אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח".

8) ב"ר פי"ד, ז. וראה שם פי"ב, ו. פי"ג, ג (וביפ"ת שם).

9) ב"ר פי"א, ו. — התיווך עם מרז"ל שבהערה שלפנ"ז נת' בארוכה בלקו"ש חכ"ה ע' 14 ואילך.

10) פרשתנו ב, ג.

11) ל' (פירוש המיוחס ל)רש"י לב"ר שם.

12) ישעי' ל, כו.

13) וצ"ע איך היתה ההבדלה קודם שנתמעטה הלבנה.

— בבחיי פינחס (כח, טו קרוב לסופו) "שהיו מתחלה שוין באורם ממש והי' אור הלבנה גדול כאור השמש ואח"כ מעטה הבורא ית' לתועלת העולם ולישובם שאילו לא מעטה הי' הזמן כולו יום". וצ"ע לכאורה, שהרי מפורש בכתוב, שתחילת בריאת המאורות היתה כדי "להבדיל בין היום ובין הלילה".

ולהעיר, שלכמה מפרשים (ראה הנסמן לקמן הערה 19. בחיי פינחס שם. ועוד) "אין הכוונה שהי' אור הלבנה בתחלת הבריאה גדול כאור השמש אלא שנבראו שניהם בגדלן (כמו שהם עתה)", אלא שבתחילה נבראה הלבנה באופן "שהי' השמש עלי' פנים בפנים", ואח"כ אמר לה הקב"ה שגם "האור הזה בעצמו הבא לך מהשמש. . בלכתך תהי מתמעטת" (לשון הבחיי שם). ע"ש.

וראה לקמן בסוף הסעיף והערה *20.

14) א, ידטו.

15) א, לא.

16) ראה מו"נ ח"ג פי"ג. שם פכ"ה.

17) ראה מאמר שני המאורות (להרי"א מהאמעל. דפוס צילום — קה"ת, תשל"ב) ח"א סי"ג ד"ה אמרה לי'.

18) ועד"ז צ"ל בכמה דברים כיו"ב בוימ"ב, כמו בעץ פרי (פרשתנו א, יא) שהיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' עץ עושה פרי ולא העץ פרי לפיכך כו' נפקדה גם היא על עונה (פרש"י שם מב"ר פ"ה, ט), או דברי אגדה בנוגע לויתן ובן זוגו (פרש"י שם, כא. וראה לקו"ש ח"ה ע' 19 ואילך ובהערות). ולפנ"ז בכללות הבריאה, "שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפו למדת הדין" (רש"י בראשית א, א ד"ה ברא. וראה ב"ר פי"ב, טו. מדרש אגדה עה"פ) — ראה משכיל לדוד לפרש"י שם.

19) ראה גם תשובת הרשב"א (הובאה בהכותב לע"י שבועות ט, א). תורת העולה (להרמ"א) ח"ג פכ"ב.

20) ראה ראב"ע פרשתנו עה"פ. ריב"א עה"ת. ועוד.

*20) ועפ"ז מתורץ בפשטות מש"נ "יהי' מאורות גו' להבדיל בין היום ובין הלילה", אף שבתחילה היו שניהם "מאורות הגדולים" — כי מלכתחילה נבראו בכוונה שתומ"י אח"כ ייעשו "המאור הגדול. . המאור הקטן", כבפנים.

21) בביאור דברי הגמ' ראה מפרשי הש"ס וע"י שם. מפרשי הש"ס וע"י שבועות ט, א. חדושי אגדות מהר"ל שם (ובאר הגולה באר הד' — ע' נד ואילך). בחיי פינחס כח, טו. תורת העולה שם ובפמ"ט. פרדס שער מיעוט הירח. וע"ד החסידות — אוה"ת בראשית לז, א ואילך. סה"מ אעת"ר ע' קצט ואילך. מאמר שני המאורות הנ"ל. ועוד.

22) זח"ב קסא, אב.

23) ב"ר בתחלתה.

24) בהקדמה — טז, סע"א ("כבר כתבו חכמי האמת"). במס' שבועות שלו (קצא, א). וראה לקו"ת שה"ש יא, ד. אוה"ת בראשית יד, א. לו, סע"ב. במדבר ע' מו. מג"א ע' ב'שמא (בהוצאת תש"נ — ע' קמט). נ"ך ע' ריז. ועוד.

25) תנחומא תשא לו.

26) תשא לד, כח.

27) לקו"ת שה"ש שם. וראה בהנסמן בהערה 24.

28) ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר היד ד"ה גם יתבאר. וראה רמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ב.

29) אחרי יח, ל. מו"ק ה, סע"א. רמב"ם בהקדמתו שם.

30) ל' הרמב"ם שם.

31) ובכלל זה גם "המנהגות והתקנות שהתקינו (ב"ד הגדול) או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו ב"ד של אותו הדור" (שהם בכלל תושבע"פ) כל' הרמב"ם בהקדמתו שם — ראה רמב"ם הל' ממרים שם: ואחד הדברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות.

וכן החיוב לשמוע להם הוא מצד המ"ע בתורה על פי התורה אשר יורוך ואסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (פ' שופטים יז, יא) — רמב"ם בהקדמתו שם. הל' ממרים שם. וראה סהמ"צ להרמב"ם שורש א.

32) רמב"ם הל' ממרים שם.

33) כי נוסף ע"ז שהחכמים מקבלי התורה הם שגזרו והנהיגו והתקינו כו', הרי זה שנכללו בכלל תורה שבע"פ ותוקף חיובן במ"ע ובמל"ת (כנ"ל הערה 31) הוא מצד זה שפשט הדבר בכל ישראל (מקבלי התורה), כמבואר ברמב"ם בהקדמתו שם ובהל' ממרים פ"ב.

34) לשון הש"ס חגיגה ג, ב.

35) בריש הקדמתו שם.

36) רמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות בתחלתה.

37) בפרט ע"פ תרגום קאפח שם "אומר לו המקרא".

38) ובתרגום קאפח: וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם (ולפנינו: וכל מה שהוא כולל ספר התורה). וראה בארוכה פיהמ"ש שם, שמבאר בפרטיות מהו פירוש וביאור המקרא.

39) הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב (וש"נ) — משא"כ בתושב"כ "אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות כו' ה"ה מקיים מצות ולמדתם" (הל' ת"ת שם).

40) בריש הקדמתו לספר היד שם.

41) ל' הרמב"ם שם. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 201 ואילך, החידוש שבזה בנוגע ליהושע. אבל חידוש זה הוא רק בשייכות ליהושע ולא במסורת התורה, דהרי בנוגע לעלי כ' הרמב"ם "וקבל עלי מן הזקנים (ומוסיף) ומפינחס", אף שגם פינחס רק קבל ממשה ולא מסר לו משה תושבע"פ.

40) בריש הקדמתו לספר היד שם.

42) משפטים כד, יב (וראה שמו"ר רפמ"ז. פרש"י עה"פ).

43) לקוטי לוי"צ — אגרות קודש ע' רסו.

44) ובמחז"ל שתוכנם שווה ממש והלשון בסגנון דתנא פ' או תנא פ' — ב' הלשונות נתנו בקבלה. ולכאורה כן הוא בכו"כ נבואות (ראה סנהדרין פט, א ובפרש"י שם. וראה עיקרים מ"ג פ"ט. ועוד).

45) ואפילו הלכה שעלי' אמרו אח"כ שבדותא היא. ע"ש בארוכה.

*45) ע"פ המבואר בפנים יש לבאר ל' חז"ל (ראה הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252 הערה 20, 21) "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני" — דלכאורה, כיון שגם חידוש זה כבר ניתן למשה בסיני, מדוע נקרא (באמת) בשם "חידוש"? וע"פ הנ"ל י"ל, כי זוהי הנפק"מ בין גדר "נותן" וגדר "מקבל" שבתורה: מצד גדרי המקבל (כפי שהתורה ניתנה למטה ונלמדת על ידי בנ"י), ה"ז "חידוש" של התלמיד ותיק, אבל מצד הקב"ה, נותן התורה, ניתן גם חידוש זה ממש כמו שניתנה תושב"כ.

46) ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 386 ואילך. "הדרן" על מס' ברכות ומו"ק בסה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 508 ואילך.

47) ל' רש"י (וראה פדר"א) שבהערה 4.

48) כלומר: זה גופא שצריך להיות אור של "מקבל" יש בו "גדלות" ומעלה שווה למעלת וגדלות אור המשפיע. וכ"ה גם בתורה, שלא רק שגם דברי התושבע"פ הם מלמעלה כמו תושב"כ, אלא שגם ענין הקבלה שבהם הוא מלמעלה כמו ענין הנתינה בתושב"כ.

49) המבואר בפנים הוא להפירוש (וראה הנסמן בהערה 19) שגם לפני מיעוט הירח קיבלה הלבנה אורה מהשמש, אלא שאז הי' האור שלה אור גדול כמו אור השמש — ראה ספר הערכיםחב"ד ח"ג ע' שיב ואילך. וש"נ (וראה לעיל הערה 13, *20 — במה הובדל אז הלילה).

וראה שם, שיש דיעות שאז היתה הלבנה "מאור" כמו השמש ולא קיבלה כלל מהשמש, ומה שאמרו (ראה זח"א רמט, ב. ח"ב רטו, א. ועוד) סיהרא לית לה מגרמה כלום — נעשה רק לאחרי מיעוט הירח [ובכ"מ מבואר (ראה שם ע' רצז. וש"נ) שהכוונה ב"לית לה מגרמה כלום" היא, שהאור שלה אינו מאיר, ובכדי שהלבנה תאיר צריכה היא לקבל מהשמש. ע"ש].

50) סה"מ תרכ"ז ע' שצט ואילך. סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א ואילך.

51) ראה תנחומא משפטים ט. שמו"ר פל"א, ה. ולהעיר מאוה"ת פרשתנו שם לו, ב (אות ד).

52) מאמרים שבהערה 50 — ע"פ מחז"ל (ב"ב י, א) עה"פ מלוה ה' חונן דל. וראה גם טיו"ד סרמ"ז "יש לו לדעת שאין הממון שלו אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד. . שיחלק לעניים".

12) ישעי' ל, כו.

*52) וזהו פירוש "טענת" הלבנה "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי", שהמקבל צריך להרגיש שאין הכוונה שישאר בדרגא של מיעוט כו'.

53) היינו לא "גדלות" במובן של "השפעה" (הגדול ב"המאור"), אלא גדול ועילוי של מקבל, כמודגש במ"ש "זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים", שזהו מה שבנ"י (מקבל) פועלים ומחדשים בזמן — קידוש חדשים ועיבור שנים (אף שמנין הימים ושנים הוא לכאורה דבר הנעשה מעצמו, ע"י הזמן שנברא מלמעלה);

ועד"ז ב"זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן כו'", שהכוונה בזה, שאמיתית המעלה ד"צדיק" שייכת ל"קטנות" (צמצום) דוקא, ולא העילוי בענין האור והגילוי.

וגם הענין הא' — "לכי ומשול ביום ובלילה", אין הכוונה שהירח יאיר כמו מאור הגדול (ראה תורת העולה שם), אלא להדגיש שמעלת המקבל אין ענינה בענין האור שמאיר (שזה נראה רק בלילה), אלא במעלה עצמית שיש בו גם ביום כאשר אין אורו מאיר. וראה בדרושים הנ"ל הערה 21. וראה לקו"ש חל"ד ע' 48 ואילך. סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 157 ואילך.

54) ולהוסיף, שהצורך בעיבור שנים — שבא להשוות שני לבנה לשני חמה (ע"ד "שני המאורות הגדולים"*) — תלוי ב"לימנו כו' ושנים" (מנין השנים ללבנה). ולהעיר משל"ה חלק תושב"כ ר"פ שמות (שו, ב) "אם לא הי' ענין מיעוט הירח לא הי' עולמים שום עיבור כי. . הי' סיבובם ומהלכם שוה". וראה גם עתים לבינה (מאמר ז).

12) ישעי' ל, כו.

55) ראה בארוכה ספר הערכיםחב"ד ח"ג ע' שיד ואילך (וש"נ) — שני האופנים (א) שיהיו שווים בגודל האור, (ב) שגם הלבנה יהי' לה אור של עצמה (ע"ד שני האופנים דלעיל הערה 49). ע"ש.