ספריית חב"ד ליובאוויטש

לו

בפסוק ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. והנה יש לדקדק למה קורא אותו בפסוק זה אי"ש, והלא בכל הפרשה קורא אותו יצחק וכאן קראוהו אי"ש. ועוד מהו כפל הגדלות וכפל ההליכה.

ואפשר לומר על פי מ"ש בגמרא הללו אמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, והללו אמרו אשרי זקנותינו שכפרה על ילדותינו, ואלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא וכו'. הנה יש לדקדק אומרם זקנותינו שכיפרה כו'. הלשון משמע שאותן היו הבעלי תשובה שעשו תשובה בימי זקנותם, א"כ מאי אשר"י הלוא דוד המלך ע"ה אמר אשרי האיש, ואמרו רז"ל אשרי מי שחוזר בתשובה כשהוא [עדיין] איש, ואמרו (בגמרא) [בזוהר] מפני שיבה תקום כו'. ועוד, אמרו שכיפרה [על] ילדותינו, דיו להפקיע את עצמם מעת תשובתם והלאה. ועוד, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, א"כ בדבר הזה מביישים לאותם ששבו בימי זקנותם. ועוד, מה שמסיימין ומי שחטא ימחול לו, והלוא כבר אמרו זקנותינו כיפרה על ילדותינו, ואיזה מחילה הם צריכים.

ואפשר לומר פשוט [על פי] דאפליגו בגמרא חד אמר במקום שצדיקים גמורים עומדים אין בעלי תשובה יכולים לעמוד, וחד אמר במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. וי"ל מר אמר חדא וכו' ולא פליגי. כי הלוא ידוע מ"ש רז"ל השב מאהבה זדונות וכו' והשב מיראה זדונות נעשו כשגגות. מאן דאמר שהצדיקים גדולים יותר מבע"ת מדבר מאותם ששבו מיראה, כי בוודאי זכיות צדיק מנעוריו מרובים הם יותר מבע"ת. ומאן דאמר שבע"ת הם יותר גדולים מדבר באותן ששבו מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות, ובוודאי לזה יש יותר זכיות משל צדיק גמור, כי הוא הרבה לחטוא בעודו רשע, מסתמא היו לו (יותר) זדונות הרבה, ועתה כשעשה תשובה מאהבה נהפכו לו לזכיות, ועוד הזכיות שעושה אחר התשובה, נמצא כי יש לו יותר זכיות מן הצדיק.

ושמעתי טעם א' שהבע"ת יותר גדול, מפני שכבר הכיר חימום והתלהבות העונות, וכשעושה תשובה ועוסק בתורה ובמצות עושה הכל בהתלהבות וחשק גדול מפני שיודע היטב ההתלהבות, משא"כ הצדיק שלא הכיר זה מעולם. ועוד אמר מורי ורבי הטעם, מפני שאצל הצדיק נעשו מעשים טובים ולימוד תורה הרגל, ואינו עושה כל כך בהתלהבות, אבל הבע"ת אצלו הוא דבר חדש. ועוד, אם לא יעשה הכל בדביקות יפול ממדריגתו, לכך מן ההכרח הוא לו לעבוד בוראו ית' בהתלהבות גדולה.

וא"כ, לפי טעמים הנזכר, גם השב מיראה הכיר ההתלהבות, אך עם כל זה ידוע הוא כי עיקר ההתלהבות הוא מגודל האהבה. משא"כ העובד מיראה, אע"פ שיש לו אש ההתלהבות, אינו כ"כ גדולה כמו הצדיק העובד מאהבה.

ועל פי זה י"ל ג"כ, הללו אומרים אשרי זקנותינו, מיירי נמי באותן ששבו מאהבה, ובזה וודאי כיפרה ילדותם ואף ששבו בימי השיבה, עכ"ז גדולה תשובתם שעשו מאהבה, ומכח זה גדלה ההתלהבות שלהם ודבקותם מפני הטעמים הנזכרים ובזה בוודאי כיפרה להם מכל וכל ואין בהם [שום] רושם חטא, כי אדרבא נעשה זכיות מהם.

ומה שאמרו אשרי מי שלא חטא, כי אלו ואלו מזהירין ומוכיחין לשארי בע"ת ששבו, ועליהם אמרו אשרי מי שלא חטא, וגם היו צריכין מחילה וכפרה כי הרי הזדונות נעשו להם כשגגות והשוגג צריך כפרה, וז"ש ומי שחטא ימחול לו.

ומה שאמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה זקנותינו אינו מובן, כי הלוא אמרנו שזה מדבר מצדיקים גמורים מתחילתם, אם כן מהיכי תיתי שיבושו מפני הילדות שלהם והלוא כולם שוים לטובה. אך י"ל כי אותן הצדיקים הלכו ונתגדלו ממדריגה למדריגה עד רום המעלות, עד שהגיעו לעולם החכמה ולשער האי"ן, כמ"ש והחכמה מאי"ן תמצא, חכמ"ה כ"ח מ"ה, (כמ"ש) ונחנו מ"ה, וחכמה נקרא זקנה, זה קנה חכמה, ונקרא מ"ה, ונקרא אי"ן. והנה הרי הלכו ונתגדלו מעט מעט ממדריגה למדריגה, ואף בהיותם במדריגה הא', שהיא התחתונה לעלייתם, היו תיכף (בגלות) [בגדלות] ולא היה להם קטנות כלל, שהרי קוראים אותן צדיקים מתחילתן. עם כל זה, כאשר עלו למדריגה היותר עליונה נקרא הגדלות הא' ילדות וקטנות נגד ערך הגדלות עולם שלמעלה הימנו, כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה שפנימיות עולם התחתון נעשה חיצון לעולם העליון ממנו. וזהו שאמרו אשרי ילדותינו, כלומר אע"פ שבערך זקנותינו נקרא הגדלות הא' ילדות וקטנות, עם כל זה לא ביישה זקנותינו כי המקום התחתון היתה גדלות גמור.

ואפשר לומר שזה ג"כ פירוש המשך הפסוק. ויגדל האיש, ר"ל תיכף שנעשה איש שהוא בן י"ג שנה, מיד ויגדל, היה בגדלות, וילך הלוך, (כפול) [כפלות] ההליכה שלא היה עומד במדריגה א' מימיו רק הלך תמיד הליכה אחר הליכה מעולם לעולם, וזהו הלוך וגדל, עד שהגיע להגדלות הגמור, למדריגת החכמה ושער אי"ן. וזהו עד מא"ד, שהוא אותיות אד"ם שהוא גימטריא מ"ה, כמו ונחנו מ"ה, ובמדת מ"ה יכול לתקן כל השבירה, ויכול לעלות לעילא לעילא עד רום המעלות.

ואפשר לומר שלזה רמזו רז"ל שאמרו על זה הפסוק ויגדל האיש וגו' עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. הנה אף שהוא משל, עם כל זה אינו מובן, וכי בשופטני עסקינן המואסים כסף וזהב ובוחרים זבל לחלקם, אף אם הזבל שוה יותר. ועוד, אמרם ולא כסף וזהב משמע שאינם רוצים כלל בכסף וזהב, והוא כעין גוזמא.

ואפשר לומר כי החילוק בין העובד הש"י מנעוריו ובין מי שהכיר את בוראו ושב אליו בימי הזקנה והשיבה, כי מה שעושה הבע"ת עטרה לראשו עושה הצדיק עקב לסנדלו [נ"א: לסוליתו]. כי הבע"ת אינו מורגל לעשות מצות ומעשים טובים, ובעשותו איזה פעם הוא מחשב ומדמה בעצמו שאין עובד כמותו, מחמת שבקושי וטורח גדול עושה אותם, כי לא ניסה בזה. ומכח זה הוא חושב [ומדמה] שעושה יותר מן המוטל עליו, ואינו זוכר זה ששב לעת זקנתו במעט הזמן אין סיפוק לתקן, והוא אינו מרגיש בזה והולך לאט בעבודתו, ואינו שם על לבו כי במעט הזמן אשר יחיה עוד אין די לתקן אשר עוות ברבות השנים אשר עברו, ולו אלף שנים יחיה אין מספיק, רק הוא מדמה עצמו לצדיק מעיקרו. ואם הוא עוסק בתורה ותפלה איזה שעות ביום ואח"ז הוא נפרד והולך בטל, באמרו שכבר יצא ידי חובתו יותר מכדי צרכו כפליים. וכל זה בא מחמת שאינו מורגל בעבודת הבורא ב"ה, ומה גם שלפעמים בא מחמת זה לידי גבהות ובנקל יכול ח"ו ליפול ממדרגתו לבירא עמיקא.

אבל לא כן הצדיק מתחלתו, שהוא מורגל ודש בעבודת הבורא וההרגל נעשה טבע. ומה שהוא עושה מצות ומעשים טובים נדמה לו למעט, כי רצונו להיות דבוק תמיד בקדושה בלי הפסק, ולעלות למדריגות עליונות. ואף אם יוצא לדבר הרשות, לעניני צרכי עצמו, הוא תמיד דבוק בהשי"ת. נמצא כי אין הפסק לעבודתו, ואין זמן וקץ וגבול לעבודתו, כי היא תמידית. וכל העבודה שטרח ויגע הבע"ת עד שיעשה איזה דבר העבודה, עושה זה הצדיק בכל עת ורגע. ולא עוד אפשר שהבע"ת יהיה לו איזה פניה, כמו גבהות וכיוצא, אבל זה כל מעשיו לשם שמים, ואינו מחזיק טובה לעצמו, ואין לו גבהות כלל מזה, כי העבודה נעשית לו טבעית, ואי לא עבד יחלש.

ואפשר שלזה רמזו רז"ל באמרם זבל פרדותיו, ולא אמרו זבל בהמותיו, כי היה לו מקנה צאן ומקנה בקר. אך רמזו בזה כי הנה הפסוק הנזכר מדבר בענין הצדיק מתחלתו, כמ"ש וילך האיש וגו' כנזכר. וזה שאמרו זבל פרדותיו, ר"ל לא מיבעיא בעת שהצדיק ההוא עוסק בדברי קדושה הוא דבוק בו ית', אלא אפילו אם הוא נפרד מדברי עסק הקדושה ויוצא לדבר הרשות לעשות מלאכה או משא ומתן אינו מפריד מחשבתו ודבקותו, כמו שהיה דבוק בעת לימודו או עסק קדושה. וזה שאמרו זבל, שהוא לשון מדור ובית, כמ"ש יזבלני אישי, כלומר אע"פ שהוא יוצא מעסק הקדושה למדור אחר שהוא עולם העשיה, עולם הפירוד, עם כל זה הוא דבוק במחשבתו ביחודים הקדושים. אפילו בעמדו במדור התחתון שם ביתו בעליונים. כי הוא צדיק המשמח אלקים הנקרא יצחק, לשון צחוק ושמחה, שגורם במעשיו הטובים ובכוונתו הקדושה תענוג ושמחה לכל העולמות העליונים. ולכך אמרו זבל פרדותיו של יצחק.

[ואמרו] ולא כספו וזהבו של אבימלך, זהו מדבר במי שעוסק בתורה ובמצות [נ"א: או מצות] בקביעות עתים ואח"כ הולך בטל, וזה גורם לו מפני שרואה לפעמים הצדיק גמור ג"כ בטל מן התורה, אבל אינו יודע כי אע"פ שהוא בטל עם כל זה לא יפריד מחשבתו מן הקדושה. וזה הרואה מדמה את עצמו אליו והולך בטל מכל וכל ממש. ואף אם חוזר אח"כ ללימודו או לעסוק בדברי קדושה, הוא מלא סיגים ופסולת ממחשבות זרות שנכנסו בו בהיותו בטל. וזה נקרא כספו וזהבו של אבימלך, כלומר אף שהוא עוסק בדברי קדושה של אב"י מל"ך, אביו שבשמים ומלך עולם, ר"ל שהתורה ומצות ספונים וחשובים אצלו ית' כמו כסף וזהב אצל מלך בשר ודם גם שהתורה נקראת כסף וזהב, כי עיקרה אהבה ויראה הנקרא כסף וזהב, וגם אליו נדמה שהוא לומד בדחילו ורחימו אבל כל זה לא יועיל לו, כי כל עסקיו מעורב בסיגים ומחשבות זרות ופניות כנזכר, ומה גם שבא לו מזה ח"ו גבהות וגדלות. ופשיטא כאשר רוצה ליכנס בפרדס החכמה ברזין דאורייתא מדמה בעצמו שהוא כבן המלך המחפש בגנזי אוצרות אביו, כמ"ש הרד"ק זלה"ה על אבימלך בן גדעון שקרא עצמו אבימלך, לאמר אב"י מל"ך ולו יאתה המלוכה, [ולכך לכד המלוכה] והרג כל אחיו. כך דמיון זה הסכל הלומד עם פניות כנזכר, ובוודאי יפול ממדריגתו לארץ תחתית. ולזה רמזו זבל פרדותיו וכו' ולא כספו וזהבו וכו', אלא להתרחק מדברים סכליים ושטות כאלו וכיוצא בזה, ולילך בדרכי הישרים ומן השמים יסייעוהו, אמן כן יהי [רצון].


-----  מקורות ומראה מקומות  -----

לקו"י לט, א (סי' רפד).

ויגדל האיש גו' – תולדות כו, יג. בגמ' הללו אמרו כו' – סוכה נג, א. (אשרי האיש – תהלים א, א). [אשרי איש – תהלים קיב, א.] ואמרו רז"ל אשרי כו' – ע"ז יט, א. ואמרו [בזוהר] מפני כו' – זח"ג פז, ב. מפני שיבה תקום – קדושים יט, לב. דאפליגו בגמרא כו' – ברכות לד, ב. השב מאהבה כו' והשב מיראה כו' – יומא פו, ב. והחכמה מאי"ן תמצא – איוב כח, יב. חכמ"ה כ"ח מ"ה – זח"ג כח, א. שם רלה, ב. ונחנו מ"ה – בשלח טז, ז. וחכמה נק' זקנה כו' – קידושין לב, ב. ונקרא מ"ה – תקו"ז ת"ע קכז, א. ונקרא אי"ן – שם. ושם קלג רע"ב, ותמ"ב פא, ב. כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה – ע"ח שי"ד פ"ט. איש שהוא בן י"ג שנה – נדה מו רע"א. פס"ז וישלח לד, כה. מא"ד שהוא אותיות אד"ם – זח"ג רמו, ב. אד"ם שהוא גי' מ"ה – תקו"ז ז, ב. ובמדת מ"ה יכול לתקן כו' – ע"ח ש"י פ"א. רמזו רז"ל כו' עד שהיו כו' – בר"ר סד, ז. מה שעושה . . עטרה לראשו כו' – ע"פ ירושלמי שבת פ"א סה"ג. וההרגל נעשה טבע – מוסר נאה מאד מהרמב"ם ז"ל (קובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו לפסיא, ח"ב לח סע"א). שבילי אמונה נתיב ד שביל ה. כמ"ש יזבלני אישי – ויצא ל, כ. ראה בתרגומים ורש"י שם. מדרש אגדה במדבר ב, לב. יצחק לשון צחוק ושמחה – מדרש אגדה ומדה"ג לך לך יז, טז זח"א (מדה"נ) קלו סע"א. שהתורה נקראת כסף – במ"ר יד, יב. ראה שמ"ר לג, א. וזהב – במ"ר יב, ד. בר"ר טז, ד. ראה חגיגה טו, א וראה שמ"ר לג, א. אהבה ויראה הנקרא כסף וזהב – ראה זו"ח חקת נא סע"א. וראה זח"ב קמח, א. כמ"ש הרד"ק כו' – ראה רד"ק לשופטים ט, ט. וראה חומת אנך להחיד"א שופטים ט.

-----  הערות וציונים  -----

שאצל הצדיק נעשו מע"ט ולימוד תורה הרגל כו' – ראה לקמן סי' תנו.

מן ההכרח הוא לו כו' בהתלהבות גדולה – להעיר מזח"א קכט, א. וראה סי' תנו בהערות שבשוה"ג. רג"כ סוף סי' רמה.

עיקר ההתלהבות הוא מגודל האהבה – ראה סי' מד ד"ה והנה ידוע.

מצדיקים גמורים מתחילתם – להעיר מפרש"י סוכה שם ד"ה אלו חסידים (כל חסיד הוי חסיד מעיקרו).

כמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה כו' – ראה לעיל סי' כד ד"ה ומ"ש ח"א.

ובמדת מ"ה יכול לתקן כו' – ראה סי' צז ד"ה וזהו. סי' שכג ד"ה ונחזור. וסי' שעז.

עקב לסנדלו [לסוליתו] – ראה תנחומא בראשית א ושם בעץ יוסף ד"ה סוליתה. רע"ב כלים כו, ד.

מפני שרואה לפעמים הצדיק גמור ג"כ כו' – ראה כש"ט סי' רמד ובהערות שם. ושם סי' שסו. וראה לקמן סי' שו ובהערות שם, וסי' תפח.