בס"ד. ליל ב' דחה"ס, תרד"ע

תיג

העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית, וצ"ל והלא ידוע דאילן הוא בחי' או"מ וכמ"ש והשענו תחת העץ שזהו מה שהמשיך להם אברהם או"מ כו', וסוכה הוא ג"כ או"מ שז"ע סכך הסוכה כו', ומפני מה העושה סוכתו חחת האילן כאלו עשאה כו', וביותר אינו מובן לפי מה דאי' במד"ר פ' וירא אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך במדבר בישוב ולע"ל, במדבר פרש ענן למסך, בישוב בסכות תשבו כו', ולע"ל וסוכה תהי' לצל יומם כו', הרי דמצות סוכה הוא משום דוהשענו תחת העץ ולמה סוכה תחת האילן פסולה כו'. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל ההפרש בין מו"ס לגולגלתא דבגולגלתא בחי' אור עתיק הוא רק בבחי' מקיף ובחי' חיצוני' לבד, ובמו"ס מאיר בחי' פנימי' עתיק ובבחי'

תיד

פנימי, ונת' דגילוי העונג הוא ברצון ובחכ', רק שברצון הוא רק הארת העונג ובבחי' מקיף והבדלה, להיות שהרצון הוא עצמי כמו העונג דשניהם עצמי' רק שהעונג הוא פנימי' העצמיות ורצון הוא חיצוניות העצמיות, אבל אין העונג סבה אל הרצון ובעצם מהותם המה הפכים זמ"ז כו', וע"כ מה שבגילוי הרצון יש בזה עונג ה"ז רק הארה לבד ובבחי' מקיף כו'. משא"כ החכ' אינו עצמי' כ"א כח מהנפש ויש לו סבה כו', אמנם הוא עצמות הנפש מה שהוא במדרי' אדם כו', והיינו שהתענוג הוא סבת החכ' וא"כ ה"ז בבחי' התלבשו' פנימי מאחר שזהו הסבה כו', רק שבהתפשטו' החכ' הוא הארת העונג ובעצם החכ' הוא בחי' עצמות העונג כו', והיינו דבח"ס מלובש בחי' התענוג העצמי דהיינו בחי' פנימי' עתיק כו'.

רד) אמנם לפי הנ"ל צ"ל מאחר דבח"ס מתלבש בחי' פנימי' עתיק וממילא הרי ח"ס הוא בחי' פנימי' הכתר כו' (למעלה מבחי' גולגלתא שהוא בחי' חיצוני' הכתר דהארת עתיק הוא שם בבחי' מקיף לבד כו', וכמ"ש בע"ח דגולגלתא היא חיצוני' הכתר ומו"ס פנימי' הכתר כו'), איך ח"ס הוא בבחי' מקור לחכ' הגלוי' כו', שהרי מקור החכ' הוא מבחי' ח"ס, וכמו עד"מ שכל גלוי הוא מכח המשכיל כמו"כ בדוגמא למע' חכ' דאצי' שרשה מבחי' חכ' שבכתר כו', והלא פנימי' הכתר אינו בבחי' מקור לע"ס כנודע, ומאחר דח"ס הוא בחי' פנימי' הכתר איך הוא בבחי' מקור לחכ' כו'. אך הענין הוא דהרי באמת התהוות החכ' מבחי' חכ' שבכתר הוא מבחי' שערות לבד וכמא' אבא יונק ממזלא שהוא מזל ונוצר חסד כו', וענין השערות ידוע שזהו הארה הבאה בדרך דילוג שלא בס' והדרגה כו', וכל המשכה שבדרך דילוג הוא שאינו נמשך מהות האור כמו שהוא כ"א ע"ד הארה דהארה לבד כו' (וידוע דכל הארה דהארה היא הארה נבדלת ממקורה כו', וכמו"כ בענין זה הגם שאינה בבחי' הארה נבדלת ממש כמו אור של תולדה כו', מ"מ

אינו מהות האור כמו שהוא כו', וכמו גילוי הקו שבדרך דילוג הצמצום הגם שנוגע ודבוק במקורו והוא מעין מקורו כו', מ"מ המשכתו ע"י הפסק הוא שאינו מהות האור הראשון כו', וידוע דהקו נק' מזל כו', וכמאמר האי חוטא יקירא קדישא כו' איקרי מזל כו'), וכמו"כ הוא בבחי' מזל ונוצר מקור החכ' שזהו המשכה בדרך דילוג, וע"כ הגם דשרש המשכתו הוא מח"ס שזהו פנימי' הכתר כו', מ"מ יכול להיות מזה התהוות החכ' דאצי' כו'. וזהו מ"ש והחכ' מאין תמצא דפי' מאין הוא בחי' הארה לבד שבאין ערוך לגבי מקורו שמזה נמצא מציאו' החכ' כו', וגם פי' מאין היינו מבחי' אין העצמי דכתר, וי"ל שזהו בחי' ח"ס שבה מלובש פנימי' עתיק שע"כ נק' אין שהיא בבחי' אין עצמי כו', וממנה נמצא החכ' בבחי' מציאה, וכמו המציאה שאינו יודעים מאין בא, כמו"כ החכ' אינה מרגיש מקורה לפי שנמצאה מבחי' הארה לבד ונמצאה בבחי' מציאו' דבר כו', וע"כ חכ' דאצי' הגם שנמצאה מבחי' ח"ס היא באין ערוך לגבי', לפי שנמצאה מבחי' הארה דהארה לבד שבאין ערוך לגבי ח"ס ונמצאה מזה בבחי' מציאו' דבר כו'. אך

עדיין א"ז מתיישב שהרי י"ג ת"ד בהכרח שבהם מאיר מבחי' מהות מו"ס ממש, שהרי נודע דיגמה"ר שהן י"ג ת"ד על ידם הוא תיקון כל הפגמים, והיינו משום המשכתם מבחי' מו"ס, וכמ"ש באד"ר דקל"ב א' כל תקוני דיקנא לא אשתכח אלא ממוחא דרישא כו', ולהיות דבח"ס מלובש בחי' פנימי' עתיק ע"כ נמשך משם מילוי כל הפגמים כו', דהרי ידוע דהמצות

תטו

שרשם מגולגלתא, ונת"ל פ"ר דהעונג עליון מאיר שם בבחי' מקיף לבד כו', והוא בחי' חיצוני' העונג כו', ובמו"ס מלובש בחי' עונג העליון בבחי' פנימי' והוא פנימי' העונג כו', וע"כ עי"ז מתתקן הפגם שבמעהמ"צ כו', וכמשנת"ל פקצ"ג דלגבי התענוג העצמי אין הרצון תופס מקום ע"כ נמשך משם סליחת עוונות, וגם להיות הרצון חיצוניות והעונג פנימי' ע"כ נמשך משם הרצון מחדש שז"ע מילוי הפגמים כו'. אמנם מובן מזה דבי"ג ת"ד מאיר מהות ועצמו' בחי' עתי', דהרי הארת עתיק מאיר בהרצון ג"כ, וא"כ מה שמהי"ג ת"ד נמשך מילוי הפגמים זהו מפני שמאיר בהם בחי' מהוע"צ עתיק כו', ועיקר המשכה זו דבחי' עצמו' עתיק הוא במזל ונוצר, וכדאי' באד"ז דרפ"ט ע"ב בהאי מזלא (דהיינו תקון הח' מי"ג ת"ד שהוא מזל ונוצר חסד) פשיט פשיטותא דקוטרא עילאה ההוא רישא דכל רישין דלא אתיידע ולא אשתמודע כו', בג"כ כולא בהאי מזלא תלי' כו', והיינו דבחי' פשיטת קשר עליון שהוא בחי' רדל"א נמשך ומאיר בבחי' דיקנא בכלל ובמזל ונוצר בפרט דלכן כולהו מיני' תליין. והנה מה שרדל"א נק' קשר עליון

י"ל שעי"ז הוא התקשרות עצמות א"ס עם עולמו' והשתל' כו', דהרי עתיק הוא בחי' העתקת העצמו' כו', וא"כ הרי בזה הוא התקשרו' הא"ס עם העולמו' כו', והגם דעתיק הוא שנעתק ונבדל מהשתל' כו', הרי נת"ל פקצ"ו דעצמו' א"ס אינו בגדר העתקה מהשתל' ג"כ וכשנעשה בחי' עתיק ה"ז בגדר ההעתקה עכ"פ כו', א"כ הרי בזה שנעתק ונבדל מההשתל' ה"ה בבחי' ההתקשרות בהשתל' כו'. ובאמת י"ל דעיקר ההתקשרות הוא בנש"י דזהו מה שעיקר ההמשכה הוא במזל ונוצר להיות דמזלות ונוצר ונקה הן מזלות דנש"י וכמ"ש במ"א, וזהו אין מזל לישראל דהפי' הוא שהאין הוא המזל דישראל והוא בחי' האין העצמי דבחי' פנימי' עתיק שמלובש במזל ונוצר כו', ועש"ז נק' קוטרא עילאה שהו"ע ההתקשרו' דעצמו' א"ס שנתקשר כבי' בנש"י כו'. גם י"ל ענין קוטרא עילאה דנתקשר בזה כל העצמו' דא"ס ב"ה, דע"ה שזהו רק בחי' תחתונה שבעצמו' מ"מ בנקודה זו מקושר כל העצמו' כו', וע"ד שא' שכשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו, וענין מקצת מן העצם היינו בחי' האחרונה שבעצמות כו' (ועמשית"ל פ') שבזה מקושר כל

העצמו' כו'. ונמצא דביגת"ד בכלל ובמזל ונוצר חסד בפרט נמשך בזה מהות בחי' עתיק ממש כו', ולכאו' א"מ והלא המזלות הן מח"ס ומהו"ע דפשיטות קוטרא עילאה הוא בהאי מזלא כו'. הנה זה מובן ממשנת"ל פ"ר דבחי' פנימי' עתיק מלובש בח"ס, ונת' בפר"ג דח"ס הוא בחי' פנימי' עתיק כו', וע"כ הדיקנא הנמשכת ממו"ס מאיר בה בחי' פנימי' עתיק כו'. וז"ע כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן כו', דשמן הטוב הוא בחי' פנימי' עתיק וכמ"ש שמן למאור שזהו בחי' מאור שלמע' מאור כו', ומבו' במ"א בג' מדרי' דאור מים רקיע דונהר יוצא מעדן הוא בחי' מים כו', ועדן הוא בחי' אור כו', ושמן למאור הוא בחי' עדן עילאה סתימאה הנז' באד"ז דרפ"ח סע"ב ודר"צ רע"א, והוא בחי' מוחא דעתיקא בחי' מו"ס שבו פנימי' עתיק כנ"ל, ולכן השמן אינו מתערב כו', והיינו בחי' אנת חד ולא בחושבן בחי' הי"א שבקדושה כו' והו"ע קדושתי שלמע' מקדושתכם כו', ובחי' שמן הטוב יורד על הזקן שמאיר ביגת"ד כו', וכמ"ש באד"ר דקל"א א' דנגדין בי' י"ג נביעין מבועין דמשח רבות טבא כו', ובאדר"ז דרפ"ט ב' י"ג

נביעין דמשחא רבותא טבא תליין בדיקנא כו'. הרי דבמזל ונוצר מאיר בחי' עצמו' ח"ס ממש וא"כ איך הוא בבחי' מקור לחכ' כו'.

תטז

קיצור. ולפי הנ"ל איך ח"ס מקור חכ' הגלוי', הענין דזהו בבחי' שערות מזל ונוצר, וזהו והחכ' מאין העצמי דכתר תמצא בבחי' מציאה, מפני שהוא רק ממזל, ועדיין אינו מתיישב שהרי ביגת"ד מאיר בחי' פנימיות עתיק, ולכן ממלאים כל הפגמים, והעיקר הוא במזל ונוצר וכמ"ש באד"ז בהאי מזלא פשיט פשיטותא דקוטרא עילאה בחי' רדל"א שנק' קשר העליון מפני שמקשר א"ס עם העולמות, והעיקר עם נש"י (דשרשם במזל ונוצר), וי"ל שנק' עתיק קשר עילאה דעם היותו בחי' אחרונה מקושר בזה כל העצמות, והיינו דפנימיות עתיק שבמו"ס (וי"ל שהו"ע שמן הטוב, שמן למאור למעלה מאור, עדן סתימאה), העיקר הוא במזל ונוצר, ואיך הוא מקור לחכ'.

רה) אך הענין הוא, דבח"ס גופא יש ב' מדרי' ובד"כ הוא בחי' פנימי' ח"ס ובחי' חיצוני' שבו כו', דהנה יש ב' מדרי' בענין הסתימות, הא' שהוא סתום לגמרי ואינו נגלה למקבלים לעולם, והב' כאשר הוא סתום מן המקבלים, ולפעמים נגלה אליהם כו', וזה תלוי בעיקר ענין הסתימות שיש בו ב' מדרי', הא' כאשר הסתימות שלו אינו רק אל המקבלים לבד שמפני מיעוט ערכם לא יוכלו להשיגו, הלא בזה יש חילוקי מדרי' לפ"ע המקבלים מאחר שהסתימות הוא רק מצד שהמקבלים אינם יכולים להשיגו הרי א"ז בכל המקבלים בשוה כו', ויוכל להיות לפרקים בחי' התגלו' הסתימות שהרי האור בעצם הוא בערך המקבלים רק שמפני מיעוט ערכם אינם יכולים לקבל, ומ"מ הרי אפס קצהו נגלה להם ויכול לבא לידי גילוי לגמרי בהגדלת כלי המקבלים כו', והב' כאשר בחי' הסתימות היא מצד עצמו דוקא ולא למקבלים לבד אלא מצ"ע שהוא בבחי' ההעלם והסתימות שזהו הנק' העלם העצמו' כו', והיינו שהאור בעצם הוא למע' מגדר גילוי כו', דבזה לא יש חילוקי מדרי' וזה א"א שיבא לידי גילוי לעולם אפי' אפס קצהו כו'.

וביאור הענין הוא דהנה ידוע מ"ש בזהר תרומה דקכ"ז בענין סמ"ך ומ"ם דאפרסמון, דעם היות ששניהם סתומים יש הפרש ביניהם, דמ"ם הסתימה שלו היא בריבוע והיינו שמ"מ יש לו אחיזה והתיישבות בהפנימי כו', וסמ"ך הוא בעיגול היינו שאין לו אחיזה והתיישבו' כלל כו', ובזהר ח"א ד"ה ע"א אי' עיגולא וריבועא דלגאו וכ' המק"מ שז"ע עגולים ויושר כו', וי"ל דענין עיגולא וריבועא הוא בחי' האו"מ דאוא"ס שלפה"צ והוא בחי' העיגול הגדול שלפני הקו כו', ובחי' אור המלביש שאחה"צ שג"ז הוא בבחי' מקיף כו', ובד"כ הו"ע בחי' טה"ע וטה"ת דטה"ע הוא בחי' העיגול הגדול שלפה"צ כו', ובחי' טה"ת הוא בחי' אור המלביש כו', ובד"פ בחי' טה"ת זהו בחי' א"ק כו', אך גם בחי' המלביש ג"כ בכלל בחי' טה"ת כו'. ואי' בעה"מ ש"ב פ"ב דהמלביש הוא מרובע, ובע"ח אי' דצמצום הראשון שהוא בנקודה האמצעית דאוא"ס ב"ה שנעשה חלל ומקו"פ והאוא"ס מקיפו מכל צד הוא בעיגול דוקא, וכ"ה באוצ"ח, ובמבו"ש מבו' הטעם ע"ז, וי"ל שז"ע מ"ם וסמ"ך דאור המלביש הוא בחי' מ' סתומה להיות שזהו אחה"צ ה"ז

בבחי' שייכות אל העולמו' וההשתל' כו', ועיגול הגדול שלפה"צ ה"ז בחי' סמ"ך והיינו שמובדל בערך מבחי' השתל' כו'. והנה מה שהמלביש הוא מרובע אי' בעמה"מ הטעם ע"ז שז"ע ד' אותי' הוי' שנעשה מהם הד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וא"כ צ"ל דבחי' עיגול ה"ז למע' מש' הוי', ולפ"ז י"ל ב' הבחי' דמ"ם וסמ"ך בחי' עיגולא ורבועא גם באוא"ס שלפה"צ. דהנה מבו'

תיז

במ"א בענין עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד דשם זה הוא ש' הוי', וא"כ הרי יש ש' הוי' גם באוא"ס שלפה"צ רק שזהו בבחי' התפשטו' האור, דהנה ידוע דבאוא"ס שלפה"צ ע"ה דבכללו' הוא בחי' אור הכלול בעצמותו (דענין הצמצום הוא שיהי' התגלו' כבי' חוץ לעצמותו כו', וקוה"צ הכל הוא כלול בעצמותו כו' וכמ"ש במ"א), מ"מ בד"פ יש בזה מדרי' והוא בחי' התפשטו' האור ובחי' עצם האור, ובחי' התפשטות האור (שזהו אצי' דכללות) הוא שם הוי' וכמ"ש במ"א בענין אתה הוא הוי' לבדיך, אך בדרך כלל כללות האור שלפני הצמצום הוא ש' הוי' ובחי' עצם האור והתפשטות האור הוא בחי' י"ה ו"ה, דעצם האור שלמעלה מבחי' שייכות אל העולמות הוא בחי' י"ה, והתפשטות האור בחי' ו"ה, ובכללות הוא בחי' שמו הכלול בעצמותו כו' (ועמשנת"ל פכ"ד). וכ"ז הוא בהאור כמו שהוא בבחי' המשכה מן העצמו' יש בזה בחי' עצם האור שאינו בבחי' גילוי והתפשטות עדיין, ובחי' התפשטות האור שז"ע שהי' אוא"ס ממלא מקום החלל כו' (והן ב' המדרי' דממכ"ע וסוכ"ע בשרשן הראשון באוא"ס שלפה"צ כו', דממכ"ע הוא בחי'

התפשטות האור דבזה הוא עליית הרצון שעלה ברצונו להאציל ולברוא כו', ובחי' עצם האור שזהו קודם עליית הרצון ה"ז בחי' שרש בחי' סוכ"ע כו') וכמ"ש במ"א, וכ"ז הוא בבחי' המשכה וגילוי מן העצמו' כו'. אמנם האור הכלול בעצמותו ממש הוא שאינו בבחי' המשכה מן העצמו' כלל, רק כלול בעצמותו בבחי' יכולת לבד מה שביכלתו ית' להאיר כו', ועז"א דשמו קדמון כקדמותו ית' היינו בחי' השם הכלול בעצמותו בבחי' יכולת לבד כו', דעל האור אינו שייך לומר קדמון ח"ו שהרי הוא גילוי רצוני וכל גילוי רצוני הרי כאלו קדמו ההעדר כו', רק האור כמו שהוא בבחי' יכולת לבד בזה בהכרח לומר שזהו קדמון כקדמותו ית' כו', וכמ"ש באורך בדרוש יו"ט של ר"ה רס"ו, ומבו' במ"א דבזה יצדק מ"ש הגנת אגוז הובא בשל"ה בהתחלתו דש' הוי' כמו שהוא בעצמו' אינו בבחי' אותי' כו', דדוקא האור כמו שהוא בבחי' המשכה יש בו אותי' שהו"ע הגילוי ואופן הגילוי בד' אותי' צמצום והתפשטות כו' (ועמ"ש בד"ה ועשית חג שבועות רנ"ו, איך ששייך כ"ז גם באוא"ס שלפה"צ כו'). אבל בשמו העצמי שהוא האור הכלול

בעצמותו ממש שאינו בבחי' המשכה כלל, אין שם אותי' והוא הוי' בלא ד' אות' הוי', וזהו בחי' העלם העצמי דא"ס שלמע' לגמרי מבחי' המשכה וגילוי כו' וכמ"ש במ"א. ולפ"ז י"ל דגם באוא"ס שלפה"צ שייך בחי' מ"ם סתומה דהיינו בחי' אוא"ס השייך אל העולמות כו', והעיקר הוא בבחי' התפשטות האור כו', ובד"כ זהו בבחי' האור שבבחי' המשכה מהעצמות כו', וסמ"ך הוא בחי' העלם העצמי שמובדל בערך לגמרי מהעולמות וההשתל' כו'.

קיצור. אך הענין הוא דבח"ס יש ב' מדרי' בחי' סתום רק מהמקבלים, וע"כ לפעמים מתגלה, ובחי' סתום בעצם למעלה מגדר גילוי, והו"ע מ"ם וסמ"ך, ובהקדמת הזהר עיגולא וריבועא, עיגולא עה"ג שלפני הקו בחי' טה"ע, וריבועא טה"ת בחי' אור המלביש, ובעה"מ שהו"ע ד' אותיות הוי', וא"כ צ"ל דעיגולא למעלה מש' הוי', ולפ"ז י"ל ב' המדרי' גם לפני הצמצום, דשמו הגדול הוא ש' הוי' והוא האור הכלול בעצמותו שבבחי' המשכה מן העצמות, אמנם שמו קדמון כקדמותו הוא הכלול בעצמות ממש, והוא הוי' בלא אותיות, והוא בחי' העלם העצמי י"ל שזהו בחי' סמ"ך.

תיח

רו) והענין הוא דהנה ידוע שיש ב' בחי' מקיפים מקיף דאו"י ומקיף דאו"ח והכל מצד המשפיע דוקא (דמקיף דאו"ח שמצד המקבל הוא מה שבוקע ועולה מלמטלמ"ע כו' וכמ"ש במ"א, וכן יש מקיף דאו"י שמצד המקבל והוא משנת"ל פ"ר שהמשפיע משער חושי המקבל איך למדוד ההשפעה כו', אך יש בחי' מקיף דאו"י ואו"ח דהכל מצד המשפיע), דבחי' מקיף דאו"ח דמשפיע הוא מקיף עליון ביותר אשר בלתי מתגלה למטה כלל וכלל, ובחי' מקיף דאו"י הוא שבא בגילוי אל המקבל בקירוב אליו כו'. דהנה מקיף דאו"י הוא עד"מ בהשפעת השכל כמו רב המשפיע שכל וסברא לתלמידו שמה שיוכל להתקבל בשכל התלמיד ה"ז נק' או"פ שמתיישב בכלי מוחו של התלמיד שתופס ומשיג את הענין, ועומק שכל זה שא"א להתקבל בכלי מוחו ה"ז נשאר בבחי' מקיף עליו והיינו שהוא בהעלם והסתר מהמקבל כו', ומ"מ ה"ז בקירוב אליו כי גם העומק הזה שנשאר בהעלם ה"ז בערך השגתו דכל מה שמשפיע לו ה"ז בערך ההשגה שלו, רק מפני שכלי השגתו קטנים עדיין בערך העומק הזה (היינו בכל מקבל לפ"ע העומק כו'), וגם מפני שהאו"פ אינו עדיין בהתיישבות

גמורה אצלו ע"כ הוא בבחי' מקיף כו', ובמשך הזמן כאשר הענין מתיישב ונתפס יותר בכלי מוחו וגם כלי מוחו מתגדלים כו' (והא בהא תליא דהגדלת הכלים הוא ע"י השגת ותפיסת השכל כו') ה"ה בא גם על העומק כו', וכמו לאחר מ' שנין דקאים אינש אדעתי' דרבי' כו', דהיינו ע"י ההתעסקות בהאו"פ שעי"ז מתגדלים הכלים שלו כו' ה"ה בא גם על העומק כו'. וכן הלומד דבר שכל שהוא עמוק מכלי מוחו שיכול מ"מ לבא על עומקו לאחר זמן ע"י שלומד הענין כ"פ דבכל פעם ה"ה בא יותר על הענין עד שישיג אותו כו', וכן המתחכם על דבר מה ולא יכול לעמוד על בוריו עד שנשאר אצלו בהעלם, ה"ז מה שכבר בא מכח המשכיל בחי' אור מושכל פרטי דאל"כ הרי לא הי' ההתחכמות כלל, ומאחר שמתחכם בזה ה"ז כבר בא בבחי' מושכל פרטי כו', רק שלא בא עדיין באופן כזה שיהי' בבחי' שכל גלוי ממש כו', והיינו שלא נמדד עדיין בבחינת צמצום והגבלה להיות בבחי' שכל גלוי כו', ואפס קצהו מאיר בכלי מוחו רק שמאיר בבחי' מקיף לבד כו'. וזהו כמ"ש במ"א בענין כתר שבחכ' דהיינו מקור פרטי לאור השכל שכבר בא בבחי'

מציאות מושכל כו', דחכ' שבכתר הוא כמו כח המשכיל עד"מ שהוא כח היולי על כל השכלי' שאינו בבחי' מציאו' מושכל עדיין כו', וכתר שבחכ' הוא מקור מושכל פרטי והיינו כמו שכבר בא מכח המשכיל מושכל פרטי וה"ה בבחי' מציאו' מושכל כו' וע"כ הוא נרגש במוחו, והו"ע ההנחה (רעכטקייט) שנרגש במוחו עוד קודם שהונח לו כו', וכן הו"ע הנצוצי אור שמאירים עוד קודם שנתגלה האור שכל כו', וכמו המעיין באיזה ענין שאינו מובן לו ה"ז בבחי' חשך והעלם ואח"כ נעשה אצלו אור (עס ווערט עם ליכטיג), והיינו מפני שכבר בא מושכל פרטי מכח המשכיל בהנחת והבנת הענין ומזה הוא הרגש ההנחה והאור כו', רק שהוא בבחי' מקיף והעלם עדיין ויבא לידי גילוי כו'. וכן כשאומרים על איזה שכל עמוק עמוק מי ימצאנו, שאא"ל זה על שכל שלא נודע ומושג אפי' אפס קצהו דלא יתכן לומר עמוק הוא, דלבד שאינו שייך לדבר בשכל שאינו יודעים אותו שהוא נמצא, הנה אינו שייך בזה ענין העומק שזהו רק שלא יגיע לאמתתו מפני עומקו אבל אפס קצהו כבר מושג כו', אבל מה שאינו מתגלה כלל אינו שייך לומר ע"ז עמוק כו', וכמו עומק המעיין הוא במעיין שכבר נגלה שיש בו מה שנגלה והעומק

תיט

שלו, אבל במעיין שאינו נגלה כלל אינו שייך לומר בו עומק כו', אלא שיאמרו זה על שכל וסברא שהיא עמוקה ומוסתרת בהסתר עומק המושג להשיג תכלית אמיתתה שהוא סתום ונעלם מכל חכם, עז"א עמוק עמוק מי ימצאנו שאינו יכולים לבא ע"ז אבל אפס קצהו כבר מושג, וכאשר נגלה גם אותו העומק ה"ז נק' גילוי תעלומות חכ' כו', והיינו מפני שאפס קצהו מושג מכבר ועתה נגלה גם תכלית עומקה שזהו בחי' תעלומות חכ' כו', שזהו חכ' נסתרת דהיינו מה שנסתר מכל אדם ועתה נתגלה כו', והגילוי הזה הוא שנותנים מלמע' כו', וזהו ג"כ כאשר אפס קצהו כבר נודע ומושג שזהו הכלי להיות מלמע' גילוי בחי' תעלומות חכ' כו'. אבל כשלא הי' בהשגה כלל גם לא אפס קצהו האחרון לא יתכן לומר עמוק הוא כו', וכמו במצות פרה אדומה דכתי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והיינו שחכמתו של שלמה לא הגיע להשיג עומק החכ' שבה, ומ"מ הוא בערך שיתחכם בזה כו', וע"כ אמרתי אחכמה רק שהיא רחוקה ממני מפני עומקה כו' וכמשנת"ל ספקמ"ח. והדוגמא בזה הוא כמו כח המשכיל שהוא מקור השכל להיותו בבחי' מקור עכ"פ

לשכל גלוי ה"ה ג"כ בבחי' קירוב כו', וזהו מה שמורגש מציאותו עכ"פ, דע"ה שאינו בבחי' שכלי עדיין שהרי הוא רק כח היולי כו', ומ"מ הרי מרגישים שיש מציאו' כח משכיל מקור לשכל (דבעת שנופל לו שכל חדש ה"ה מרגיש שבא מאיזה מקור כו'), והיינו לפי שהוא בבחינת קירוב ואפס קצהו מאיר והיינו שכל המבריק כו', וע"כ הוא מורגש כו'. וכ"ז הוא בחי' מקיף דאו"י שהוא בבחינת השפעה והמשכה אם בהמשכה נגלית (בחי' ההעלם שבגילוי וכמו עומק השכל וכמו כתר שבחכ' כו') או בהמשכה נעלמת (כמו כח המשכיל) כו'.

קיצור. דהנה יש מקיף דאו"י ומקיף דאו"ח, מקיף דאו"י הוא בקירוב, וכמו עומק שנשאר בהעלם מהאו"פ, שהוא בערך האו"פ, דכשמתיישב בהאו"פ ומתעסק בו יבוא על עומק, וכן המתחכם על דבר ואינו עומד על בוריו, דמ"מ כבר נמשך ממקור השכל, וכמו הרגש הנחת הענין, ונצוצי האור, שכ"ז הוא בחי' כשבח"כ, וכן כשאומרים עמוק עמוק הוא, היינו כשיודעים אפס קצה מהעומק, אמרתי אחכמה והיא רחוקה, והגילוי הוא בחי' תעלומות חכ' שנותנים מלמעלה ע"י הידיעה באפס קצהו, וכמו"כ כח המשכיל שנרגש מציאותו מפני שהוא בקירוב.

רז) אמנם בחי' מקיף דאו"ח דמשפיע הוא שאינו בא בבחי' השפעה אל המקבל אדרבה עיקר ענינו הוא היפך השפע שלא יומשך למטה לא בגילוי ולא בהעלם (היינו בבחי' המשכה נעלמת כו'), אלא להעלים ולהסתיר הדבר בעצמו להיות נעלם לגמרי מכל רואה ומכל משיג כו', ולא שמעלים אותו אלא שממילא מתעלם בעצמו וכמשי"ת בסמוך, והיינו לפי שזהו מה שנעלם מצד עצמו שאינו בגדר גילוי, לא מה שהמקבל לא יוכל לקבל בכלי מוחו כ"א שהדבר בעצם אינו בגדר גילוי, וע"כ לא בא בבחי' השפעה וגילוי כלל כו', והן הדברים סתומים ונעלמים שאינם נראים ונגלים כלל אפי' אפס קצהו, וכמו ואתה חתום וסתום הדבר כו', דענין הקץ הוא נסתר ונעלם לגמרי שאינו נגלה כלל ואדרבה נראה ח"ו ההיפך מזה כו', כידוע דמשיח בן דוד בא בהיסח הדעת שזהו מצד ריבוי ההעלמות וההסתרים כו' שהן מצד ההתעלמות כו', והיינו לפי שאמיתי' הגילוי דמשיח הוא

תכ

שיתגלה בחי' עדן עילאה סתימאה שזהו מה שסתום בעצם כו', ולפי שמתעלם בעצמותו ביותר ע"כ עוד נראה להיפך כו', וכמו משלי שלמה שאינו נראה כלל החכ' שבזה רק מה שאנו יודעים שיש בזה חכ', אבל בהתגלות הרי לא נגלה כלל החכ' שבזה כו', וכמו כח השכל ההיולי העצמי שכלול בעצם הנפש שהוא בבחי' סתום מצ"ע שאינו בבחי' מקור כלל כו'. ומה שסתום בעצם תמיד הוא חוזר אל העצמות בהעלם אחר העלם כו', דכשם שבחי' הגילוי טבעו הוא להתפשט ולירד למטה, שזהו הכלל שכל מה שבא בבחי' המשכה ה"ה עתיד להתגלות והיינו מפני שטבע הגילוי הוא לירד ולהתפשט כו', כמו"כ בחי' ההעלם טבעו הוא להתעלם יותר בבחי' העצמות כו', והיינו מה שנעלם בעצם דוקא (לא ההעלם של הגילוי כו') טבעו להתעלם כו' (ועמ"ש במ"א בענין רוח האדם העולה כו' ורוח הבהמה היורדת כו', דבחי' רוח הבהמה היינו בחי' האור והזיו המתפשט מן המאציל אל הנאצלים שהוא בחי' ירידה כו', והו"ע יותר ממה שהעגל כו' הפרה רוצה להניק ולהשפיע כו'). וז"ע ב' המקיפים בחי' מקיף דאו"י שהוא בחי' ההעלם השייך אל המקבלים

כו', ובחי' מקיף דאו"ח שהוא בחי' ההעלם דהמשפיע עצמו שמצד עצמו כו', והוא המ"ם סתומה שבבחי' התיישבות, וסמ"ך עגול שבלתי מתיישב אדרבה הוא בבחי' העלם בעצמו כו'. ולמע' היינו כמו ישת חשך סתרו שיש בזה ב' עניני מקיפים הנ"ל, א' שנק' חשמל עליון שמסתיר א"ע ומלביש א"ע בלבוש והעלם לגבי המקבלים שיוכל לבא אח"כ לגילוי בהם וזהו בהאור השייך אל המקבלים, רק שאינם יכולים לקבל עצם האור, ע"כ צריך להתעלם ומתגלה רק חיצוני' האור, ויש בזה גם מהאור המתעלם כו', וז"ש ישת חשך סתרו ואח"כ מגלה עמוקות מני חשך כו' (ובשרשו הוא בחי' הקו שנמשך מבחי' חשך הצמצום ומבחי' ההעלם דאוא"ס שלפני הצמצום שנתעלם ונסתר ע"י הצמצום ונתגלה אח"כ בהקו"ח כו', דע"ה שהגילוי הוא רק החיצוני' יש בזה גם מהאור שנתעלם כו' (וא"ז בחי' פנימי' הקו כ"א מה שבחיצוני' הקו יש בזה מהאור המתעלם כו' וכמ"ש במ"א (ועמשנת"ל פקל"ז)), והוא מבחי' האור דא"ס השייך אל העולמות כו'). והב' בחי' ההסתר וההעלם שבעצמות ממש ולא לגבי המקבלים בלבד שעז"א ג"כ ישת חשך סתרו, אבל סתר זה

הוא מצד העלם העצמות ממש שלא בא לגילוי כלל כו'. וזהו ג"כ ענין ח"ס דכולל ב' מיני סתימות הנ"ל, הא' סתימות לגבי המקבלים שלא ישיגוהו שאז יוכל לבא לפרקים בגילוי אפס קצהו עכ"פ כו', ויוכל להתגלות גם העומק בזה וכמו בחי' תעלומות חכ' כו' כנ"ל, והב' בחי' הסתימות שמצד העלם העצמי (שהוא כמו בחי' עתיק ממש) שהוא סתום מצ"ע שלעולם א"א שיבא לידי גילוי כו' (והגילוי בזה הוא שההעלם העצמי בא לידי גילוי כו', שזהו למע' מענין הגילוי שהוא שמתגלה רק הארה ושלפ"ע המקבלים היינו מה שהמקבלים כלים לזה כו', וכאן הגילוי הוא העצמי ולא שהמקבלים כלים לזה רק הוא בכח העצמות כו', והו"ע מתן בסתר יכפה אף, דמתן בסתר הוא גילוי בחי' הסתר והסתימות שמצ"ע, וע"כ יכפה כו' דכל בתי דינין אתכפיין קמי' לגבי גילוי העצמות כו').

וע"פ הנ"ל יובן משארז"ל העושה סוכתו תחת האילן כו', דהנה סוכה בחי' מקיף, אך זהו בחי' המקיף דאו"ח שמאיר בגילוי, וכנודע דמקיף דסוכה הוא מענן הקטרת דיוהכ"פ דכתיב בו כי בענן אראה, אראה בעצמותי כו', שזהו שממשיכים

תכא

ע"י התשו' מעומקא דלבא שמעורר וממשיך בחי' עצמו' א"ס בחי' העלם העצמי שז"ע הענן כו', ועז"א כי בענן אראה בעצמותי כו', דהגילוי הוא בסוכות כו'. וז"ש תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו דע"י תקיעת שופר ממשיכים בחי' עצמות א"ס, וז"ע בנין המל' בר"ה שממשיכים מבחי' העצמות להיות רצון למלוכה, והו"ע המלך הקדוש שקדוש מצ"ע והוא בחי' העלם העצמי שסתום בעצם כו', וממשיכים משם הרצון למלוכה ע"י תקיעת שופר שהו"ע קבעומ"ש ותשו' כו', וכן ע"י תשו' דיוכ"פ שז"ע בכסה מה שמכוסה ונעלם בעצם כו', והגילוי הוא ליום חגינו בסוכות כו' (דבסכך הסוכה הוא בבחי' מקיף, וע"י הד' מינים שבלולב נמשך בבחי' פנימי' וכמ"ש ולקחתם לכם כו'). וע"כ העושה סוכתו תחת האילן כו', דאילן הוא ג"כ מקיף אבל זהו בחי' מקיף דאו"י וא"ז ההמשכה האמיתי' דמקיף דסוכה כו', ורק למלאכים הי' מספיק סוכה כזו להיות דמלאכים הן בעולם הבריאה וע"כ בחי' המקיף דאו"י הוא בבחי' סוכה להם כו', אבל גבי נשמות ענין הסוכה הוא המשכת המקיף דאו"ח כו', ועם היות דמצות סוכה היא בזכות והשענו

כו', מ"מ ה"ז למע' הרבה כו', וע"כ העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית להיות שזהו מקיף דאו"י השייך לגילוי ובא לידי גילוי כו', ועיקר ענין הסוכה היא שהמקיף דאו"ח שסתום בעצם ה"ז בא בבחי' גילוי כו'.

קיצור. ומקיף דאו"ח הוא שאדרבא מתעלם בעצמו מפני שהוא העלם בעצם, וכמו הקץ שנראה אדרבא ההיפך, דמב"ד יבוא בהיסח הדעת, וכמו משלי שלמה, דכמו שטבע הגילוי להתגלות כך טבע ההעלם להתעלם, ולמעלה ישת חשך סתרו, ומתגלה הארה, מגלה עמוקות מני חשך, גילוי הקו ויש בו מאור הא"ס, ומקיף דאו"ח בחי' העלם עצמי, וכשנמשך הוא שהעצם נמשך, מתן בסתר. וזהו העושה סוכתו תחת האילן פסולה, כי אילן מקיף דאו"י, וסוכה מקיף דאו"ח הנמשך לנש"י ע"י התשובה.











©ספריית אגודת חב"ד, תשס"ו מנהל הספריה: הרב שלום דובער לוין עורך האתר: הרב יצחק רויטמן