בס"ד. ש"פ חיי שרה, העת"ר

תשלב

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה כו' שני חיי שרה, וצ"ל מהו"ע מאה שנה ועשרים כו' שמחלק את המספר, והול"ל מאה ועשרים ושבע שנה למה מחלק אותו במספרים בפ"ע. גם מהו"ע שני חיי שרה שהרי כבר אמר ויהיו חיי שרה מהו עוד שני חיי שרה כו'. ובזהר דקכ"ב ע"ב אי' אינון חיין כולהו לעילא מאה שנה לעילא עשרים שנה לעילא שבע שנה לעילא כו', ואח"כ כ' קוב"ה דאתכלל מאתר עילאה סדכ"ס ברזא דמאה ברכאין כו', וצ"ל מהו שייכות המאה ברכאין להמאה שנה דשרה, גם מה"ע אינון חיין כולהו לעילא ואומרו מאה שנה לעילא עשרים שנה לעילא כו' מהו הכוונה בזה. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דז"א נקרא זה להיותו בחי' גילוי אור דעיקר גילוי אלקות בעולם הוא ע"י ז"א, והיינו דתכלית כוונת האצי' שהוא להיות גילוי אור זהו ע"י ז"א דוקא, וענין הגילוי נת' שזהו ההרגש האלקי שבאדם שזהו מהות הגילוי דאלקות בעולם והוא בחי' מהות אלקות שאינו בבחי' ציור רק הרגש פשוט כו', ובינה היא בחי' השגה אלקית וכל השגה ה"ה בריחוק מן העצם כו', הרי שאין זה עצמי רק בחי' מציאות כו',

ובחי' הבינה היא למעלה מז"א מפני שהיא חיצוני' מבחי' עצמי' עליונה דהיינו מבחי' עצמיות דחכ' שלמע' הרבה מבחי' עצמיות דז"א כו', ומ"מ ז"א נק' זה בחי' גילוי המהות ובינה נק' כה שאינו העצם ובחי' ידיעת המציאות לבד כו'.

שנז) ומעתה צ"ל ענין החכ' שהחכ' נק' זה וכמו משה נתנבא בזה זה הדבר כו', וע"פ פשוט מובן הענין שהרי חכ' הוא בחי' ראי' שזהו ראיית המהות כו', וכמשנת"ל פ' שמ"ג בענין אינו דומה שמיעה לראי' דראי' הוא בחי' ראיית המהות דאלקות כו', והרי עיקר ענין אספה"מ שזהו ראיית מהות ועצם אלקות ה"ז בחי' החכ' כו', אמנם י"ל דכללות בחי' החכ' היא בחי' עצמי, דהחכ' היא עצמי בעצם מהותה ונמצא בה בחי' מהות ועצמות א"ס כו'. והענין הוא דהנה נת"ל פ' שמ"ה בענין השכלי דחכ' שהיא נקודת ההשכלה הרי אינו בבחי' מקבל ולא בבחי' התפשטות מאיזה דבר כ"א ענין ודבר עצמי כו', וזהו ההפרש בין חכ' לבינה דבינה היא מקבלת מנקודת החכ' וכל ענינה הוא התגלות הפרטים שבנקודת החכ' כו', אבל חכ' אינה בבחי' מקבל ולא בבחי' התפשטות, דעם היות שנקודת החכ' באה ג"כ מאיזה מקור היינו מכח המשכיל מ"מ אינה באה בבחי' התפשטות כו', והיינו שנמצאת ממקורה לא בבחי' גילוי והתפשטות כ"א בבחי' עצמי כו'. והענין הוא דהנה כתי' והחכ' מאין תמצא שבחי' החכ' נמצאת מבחי' הכתר

בדרך יש מאין, וז"ע תמצא כמו המציאה הרי המוצא את המציאה אינו יודע מאין באה המציאה, כמו"כ בחי' חכ' אינה מרגשת את מקורה כו' וכמ"ש במ"א. וי"ל בזה כמו היש הנברא מבו' באגה"ק סי' כ' שנברא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה, וא"כ הרי הנברא במה שהוא בחי' יש אינו בבחי' התפשטות ממקורו, שז"ע בלי עילה וסיבה כו', שאם הי' בבחי' התפשטות הרי יש העצם שממנו באה ההתפשטות כו', ונת"ל פ' שנ"ה דבהתפשטות נראה ונגלה העצם כו', ומאחר שהוא בלי עילה וסיבה כו' אינו בבחי' התפשטות כו', וזהו שהנברא הוא באין ערוך לגבי מקורו ואם הי' בבחי' התפשטות הי' במדרי' רוחני' כמו מקורו האין כו', ומה שהוא יש זהו לפי שנמצא ממקורו לא בבחי' התפשטות ממנו כו'. ומ"ש בסש"ב ח"ב פ"ד ואף שבאמת אינו

תשלג

דבר בפ"ע אלא כמו התפשטות האור מהשמש כו', זהו לפי אמיתית הענין שבאמת אינו בבחי' יש והוא הארה מתפשטת ממקורו והוא בחי' אין ורוחני כו', אבל בזה שהוא יש אינו בחי' התפשטות ממקורו כו'. והנה זה שאנו אומרים שכאשר הנמצא הוא בבחי' התפשטות ממקורו אינו בבחי' מציאות, זה שייך ביש הנברא דענין המציאות שלו הוא בחי' ישות ממש, ואם הוא בבחי' התפשטות אינו בבחי' יש כו', אבל ביש הנאצל דענין המציאות שלו הוא בחי' מציאות אור כו', גם שהוא בחי' התפשטות ממקורו ה"ה מ"מ בבחי' מציאות אור כו', ובפרט דאצי' הוא בחי' גילוי ההעלם לא בבחי' עצם והתפשטות, דבעצם והתפשטות ההתפשטות היא כמו העצם שאינו בבחי' מציאות אור כו' (וכמשנת"ל פ' שכ"א), אבל בגילוי ההעלם שג"ז נקרא התפשטות שהרי אצי' התפשטות הארה ונק' א"ס להתפשטותו כו', הרי עם היותו בבחי' התפשטות ממקורו ה"ה מ"מ בבחי' מציאות אור כו' (ובאמת זהו לפי שהמשכת האור הוא ע"י הצמצום, וכמשנת"ל פ' שט"ו דבהעלם וגילוי ההמשכה הוא בסדר והדרגה שמתעלם עצם האור כו' ועי"ז האור הוא בבחי' מציאות אור

כו', ועמשנת"ל פ' ש"כ דעצם והתפשטות הוא הכלול בעצמותו, וגילוי מההעלם הוא בבחי' יציאה והתגלות מעצמותו כו'), רק ביש הנברא אם הוא בבחי' התפשטות ממקורו אינו בבחי' יש כו', אבל במה שהוא בבחי' יש אינו בבחי' התפשטות ממקורו כו'. וא"כ הרי הנברא הוא דבר עצמי שאינו רק גילוי והתפשטות כ"א עצמי ומקורי שממנו מתפשטים ומסתעפים גילוים והתפשטות כו', וכמו היש הראשון שנברא הוא החומר הראשון שממנו נעשה אח"כ כל מה שנתהווה כו', וכמו שהביא הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת בפסוק בראשית מאמר הס"י יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו, דתהו הוא החומר הראשון שאינו בבחי' ממש עדיין כמו כל עצמי שהוא בבחי' פשיטות עדיין והוא העצמי של כל ההתהוות שנברא כו', ואח"כ יצר מתהו ממש כו', ובעולמות הוא עולם הברי' שזהו העצמות של העולמות בי"ע ואינו עדיין בבחי' מציאות ממש רק אפשרות המציאות כו', והוא להיותו עצמי אינו בבחי' מציאות ממש עדיין כו', והתגלות היש הוא ביצירה כו', ובכללות העולמות זהו בחי' פרצוף דא"ק שנקרא אדם דברי' דכללות, שזהו התהוות הראשונה שבו

נתהווה הכל כל מה שיהי' בכל ההשתל' (ועמשנת"ל פ' קס"ה), וממנו מתגלה ומתפשטים כל העולמות וההשתל' כו'. ובפנימי' הענין כשאנו אומרים שהוא דבר עצמי היינו שנמצא בו הכל (לא רק מה שמתפשט ומתגלה ממנו כו'), וכל הגילוים שבו הכל הוא ממנו בעצמו כו', והוא דעיקר הבריאה הוא האדם וכתיב בו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שניתן בו הכל כו', וכדאי' במד"ר שנברא מן העליונים ומן התחתונים כו', והיינו שיש בו הכל וכל הגילוים הוא ממנו בעצמו שא"צ לקבל מאחר כו'. והגם שנש"י למטה מקבלים בעבודתם מהמלאכים וכמו בההתבוננות בפסוד"ז בשיר ושבח המלאכים ובפרט בברכת ק"ש בבטול דשרפים ואופנים כו', הנה זהו בד"כ השייך לנה"ב לפעול בו הביטול, דלהיות שהנה"ב שרשו משמרי האופנים ע"כ מההתבוננות דביטול השרפים ואופנים נעשה הביטול בנה"ב ג"כ כו' וכמ"ש בדרוש יו"ט של ר"ה רס"ו, דז"ע אש שלמעלה היורד אל הנה"ב שעי"ז נעשה ממילא הביטול בהנה"ב כו', ומה שזה פועל גם בנה"א להיות עי"ז התגלות אור הנה"א הרי הגילוי הוא אור הנה"א שזהו למע' מהגילוי דמלאכים כו', רק הסיוע הוא

תשלד

מהמלאכים, לפי שהנה"א בירידתו למטה ה"ה מתעלם בגוף ונה"ב ה"ה צריך סיוע מהמלאכים להיות התגלות אורו כו', אבל ההתגלות הוא למע' מהגילוי דמלאכים. וכידוע דהילולים ותשבחות דנשמות ושירה שלהם הוא במדרי' גבוה הרבה יותר משירת המלאכים כו', והראי' שהרי התגלות אור הנשמה פועל הזיכוך והבירור בגוף ונה"ב שאין זה בכח המלאכים כו', דזהו הטעם מה שהמלאכים לא נתלבשו בגופים גשמיים מפני שאין בכח המלאכים לזכך ולתקן גוף ונה"ט גשמי כו', רק נשמות דוקא ירדו ונתלבשו בגופים גשמיים שיש בכוחם לתקן כו', הרי דהתגלות אור הנשמה הוא למע' הרבה מהתגלות אור המלאכים כו', וא"כ מה שההתגלות הוא ע"י המלאכים הוא רק בדרך סיוע לבד לא שמקבלים מהם כו', כי האדם יש בו הכל וכל הגילוים המה ממנו בעצמו וא"צ לקבל כו'. וי"ל דז"ע מ"ש על לעתיד ולא ילמדו איש את רעהו כי יתגלה בחי' העצמות שבכאו"א ולא יצטרך לקבל כו', וזהו שהנברא נמצא כמו מהות ודבר עצמי כו'.

קיצור. והנה חכ' נק' זה להיותה בחי' ראיית המהות, וי"ל דחכ' היא בעצם עצמי ונמצא בה עצמות א"ס, דהנה החכ' נמצאת ממקורה בבחי' דבר עצמי (לא התפשטות). וי"ל כמו היש שנברא מאין בלי שום עילה וסיבה אחרת הרי אינו בבחי' התפשטות (ואם הי' בבחי' התפשטות לא הי' מציאות יש (דמציאות אור הוא גם בהתפשטות מההעלם), ובאמת כן הוא אך במה שהוא יש אינו בבחי' התפשטות) כ"א שנתהווה כמו דבר עצמי ומקורי, וכמו חומר הראשון שבו נתהווה הכל וממנו מתגלים והכל כמו ממנו בעצמו, וכמו האדם שא"צ לקבל מאחר, ומה שמקבל בעבודה מהתבוננות ביטול המלאכים הוא בשביל הנה"ב, ובנה"א הוא בבחי' סיוע, שהרי הגילוי הוא אור הנשמה, ולכן עי"ז מתקן הגוף ונה"ב, וי"ל שז"ע ולא ילמדו לעתיד, וכמו"כ היש נברא דבר עצמי ומקורי.

שנח) ובדוגמא כזאת י"ל בבחי' החכ' ראשית ההשתל' שנתהווה מאין ליש ה"ה נמצאת בבחי' מהות עצמי כו', דכל ההשתל' דע"ס דאצי' ה"ה גילוים והתפשטות מבחי' החכ' כו', והחכ' נתחדשה מבחי' הכתר שאינו בבחי' גילוי והתפשטות כ"א שנמצאה בבחי' דבר עצמי כו'. וענין הדבר בזה הוא שנמצא בבחי' מציאות אור ואינו דומה כמו היש נברא דההתחדשות דבר בו הוא שנמצא בבחי' מציאות יש, אבל ההתחדשות דבר בבחי' חכ' הוא מה שנמצא בבחי' מציאות אור כו', דלמע' מהחכ' אינו בבחי' אור עדיין והחכ' נמצאה בבחי' מציאות אור כו' (וידוע דגם כלי החכ' היא בחי' אור דעש"ז נקרא החכ' חיוהי כו'), או מה שנמצאה בבחי' מציאות חכ' כו', דלמע' מזה לא יש עדיין מציאות חכ' וכאן נמצא מציאות חכ' כו', וחכ' הוא בחי' אור כו', אבל אין זה אור מתפשט כ"א אור עצמי כו'. וכן בענין הביטול הוא שהוא מהות ביטול כו' לא בחי' אהבה כ"א ביטול, וכידוע דאה' אינו ביטול דהרי יש מי שאוהב כו', והחכ' אינו בחי' אהבה ודביקות כ"א בחי' ביטול כו', והביטול דחכ' אינו מה שמתבטל מאיזה דבר

בבחי' העדר תפיסת מקום וכמו אוכם קדם עה"ע כו' שאין זה ביטול עצמי, וכמשנת"ל פ' ר"פ (ועמ"ש בפ' רפ"א) שזהו ע"ד שרגא בטיהרא שאין זה הביטול במהות האור רק בההתפשטות לבד כו', אבל הביטול דחכ' אינו באופן כזה

תשלה

כ"א הוא בחי' מהות ביטול כו' (ולפ"ז ה"ז ע"ד לא ידע ועמ"ש בדרוש וככה רל"ז ס"פ כ"ג די"ל שזהו כמו לא ידע ואח"כ כ' שזהו כמו אוכם כו', ולפי המתבאר כאן י"ל שזהו מהות ביטול ממש כו', דבאמת י"ל דזהו מה שנאצל בין הנאצלים דוגמת בחי' רדל"א רק שבא בבחי' מהות ומציאות חכ' כו'. ולפי"ז י"ל דמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה הוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרי' החכ' היינו שהחכ' היא הדעה העליונה, והיינו לא רק שמתבטל מהידיעה דהדעה העליונה כ"א היא הדעה העליונה כו' ועמשנת"ל פמ"ב. ולעיל שם נת' דגם הביטול דאוכם הוא ביטול בעצם המהות דהרי בהעדר תפיסת מקום ה"ה מתבטל בעצם מהותו כו', ומ"מ אין זה ביטול עצמי שהרי הביטול הוא רק כשהוא בקירוב אצל הגדול אבל כשמתרחק הוא בבחי' מציאות כו' (רק שבכתר אינו שייך ענין הריחוק כו'), אבל ביטול עצמי הוא שאין בזה חילוק אם בקירוב או בריחוק כו'). וענין מהות ביטול מובן שיש בזה ב' ענינים הא' שזהו מה שנאצל ענין הביטול וזהו שאינו מה שמתבטל מפני איזה דבר כ"א הוא עצם ענין הביטול שנאצל, והב' שהוא ביטול

עצמי כו' (והא בהא תליא כו'), וזהו שהחכ' הן בעצם מהות ענין החכ' והן בבחי' הביטול ה"ה בחי' עצמי כו' (ועמשנת"ל פ' רנ"ח), ולכן בחי' החכ' נמצא בכל דבר וכמו שמכל דבר יכולים להוציא שמן כו', וגם בחי' הביטול דחכ' יש בכל הנבראים וכמו התהוות הצורה שבנבראים שזהו בחי' הביטול שלהם, והוא בחי' הביטול עצמי שיש בנבראים (לא רק שמצד ההשגה כו'), והו"ע החכ' תעוז לחכם כו' וכמשנת"ל בכ"ד, והוא להיותה בחי' עצמי ה"ז נמשך בכל מקום גם למטה מטה כו' וכמשנת"ל פ' שמ"ה, וזהו בחי' מ"ה דחכ' שהוא בחי' ביטול בעצם ומשו"ז היא כלי להשראת אוא"ס ב"ה, דאוא"ס דלית מח' תפיסא בי' כלל ולא ניתן ליהנות בו ה"ה שורה ומתגלה בבחי' חכ' בבחי' או"פ כו', וכמובן מהמד"ר בראשית פ"ד דאותו שנאמר בו את השמים ואת הארץ אני מלא הי' מדבר עם משה מבין שני בדי הארון כו', דבחי' אוא"ס הסוכ"ע שא"א להתלבש בשום כלי בבחי' או"פ כ"א בבחי' החכ' לבד שבה מתלבש בבחי' או"פ כו', והיינו לפי שמתעצם בבחי' החכ' (עמ"ש בע"ח שמ"א הוא שער דרושי אבי"ע רפ"א) וע"כ הוא בבחי' או"פ,

ועם היות שזהו העצמות דאוא"ס ה"ה מתעצם בחכ' שנעשה בבחי' מהות חכ' וע"כ הוא בבחי' או"פ כו'. ובאמת בבחי' החכ' יש בה כל המדרי' דעצמות אוא"ס שלמע' מע' ממדרי' האצי' כו' (וכמו באדם התחתון שנעשה בצלם ודמות שלמע' שנמצא בו הכל כו' כנ"ל), עד שפנימי' אבא הוא פנימי' עתיק ממש כו', ועם היות שזהו בבחי' השראה לבד בבחי' חכ' וכמשנת"ל פ' קס"ב וקס"ג, היינו לגבי בחי' חיצוני' החכ' אבל בעצם מדרי' החכ' הרי יש בה בחי' פנימי' עתיק ממש כו', וגם הרי השראה ה"ז מ"מ אור פנימי ובחי' גילוי כו' כמש"ש, וא"כ הרי זה יש גם בבחי' חיצוני' החכ' כו', והיינו לפי שהחכ' היא בחי' עצמי יש בה הכל כו', וכל מה שיש ונמצא בבחי' החכ' הוא העצמות של כל המדרי', להיות החכ' היא בחי' עצמי בעצם מהותה הנה כל מה שמתלבש בה הכל הוא בחי' העצמות כו' (וי"ל כמו עד"מ הטפה שיש בה מכל האברים ומכל הכחות והעצמות דנפש כו', הרי ידוע שכ"ז הוא בחי' העצמות של כל הדברים, דלכן נעשה מזה מהות ולד ובדומה לו כו', וידוע דהדוגמא מזה למעלה הוא בחי' החכ' שנק' טפת אבא שיש בזה

הכל והכל הוא בחי' העצמיות כו'), וי"ל דכמו נקודת הרושם הרי כוללת בעצמה כל מה שנתגלה אח"כ בס' השתל' דהכל נמצא כלול בנקודה זאת כו'. אמנם ידוע שנמצא בה גם מבחי' העצמיות שא"א לבוא בבחי' התפשטות וגילוי בסדר השתל' כו', כמו"כ הוא בנקודת החכ' שכוללת כל מה שמתפשט ומתגלה

תשלו

בהשתל', וכמו המא' דבראשית הוא מאמר כללי הכולל הכל כו' (ומה שכלול בבחי' החכ' הוא בחי' העצמית שלהם כו', וכמובן ממ"ש בסש"ב פנ"א בענין התרי"ג כחות שמשכנם במוח שבראש שכתב ושם הוא שרשה ומקורה של המשכה זו כו'), ויש בה גם כל בחי' העצמיות שא"א לבוא בבחי' התפשטות וגילוי כו' (וידוע דבשם הוי' הכללי שבכללות המשכת הקו נקודת הרושם הוא היו"ד דשם הוי' כמ"ש במ"א, וחכ' היא ג"כ יו"ד דשם הוי' כו' ע"כ י"ל שיש להם שייכות זה לזה כו', ובד"כ בחי' הנקודה הנשארה לאחה"צ היא בחי' החכ' כו' ועמשנת"ל פ' כ"ח), רק שנקודת הרושם הוא בחי' העלם (עם היות שהכוונה בזה הוא בשביל הגילוי וכמשנת"ל פ' שי"ד מ"מ ה"ז נקודה העלמית כו'), שהכל מתעלם בנקודה זו ועי"ז האורות באים בבחי' גבול ומדה כו' וכמ"ש במ"א, ובנקודת החכ' הוא שבא בבחי' גילוי (ומובן שהגילוי אינו בבחי' הגילוי דהתפשטות, דהנה מה שמתגלה ומסתעף מבחי' החכ' (והיינו הספי' שמשתלשלים מבחי' החכ') ה"ז בחי' התפשטות, אבל הגילוי דחכ' עצמה אינו בבחי' התפשטות, וכמו עד"מ נקודת ההשכלה שהוא

גילוי ממש ה"ז רק שמתגלה עצם הדבר שכל כו' כמשנת"ל פ' שד"מ, רק שבכללות הוא בחי' הגילוי והוא כמו גילוי העצמי כו') להיות שהחכ' הוא בחי' גילוי כו', שהרי למע' מאצי' הכל הוא בבחי' סתימות והעלם כו', ואצי' החכ' הוא להיות בחי' הגילוי כו', וכמו"כ כל ההתלבשות דא"ס ב"ה בבחי' החכ' הכוונה בזה הוא שיהי' בבחי' המשכה וגילוי כו', וההמשכה היא המשכת אור עצמי כו', והיינו באיזה מדרי' דחכ' שנמשך הכל הוא המשכת אור עצמי כו'. וג"ז אמת דבחי' העצמי' כמו שבא בבחי' החכ' אין זה כמו שהוא בעצמותו ממש, דכן הוא גם בההעתקה דבחי' עתיק וכן בבחי' פנימי' אבא כו', ומ"מ ה"ז המשכת אור עצמי כו'.

קיצור. וכמו"כ בחכ' דמאין דכתר תמצא במציאות אור ובמציאות חכ', ה"ז בחי' אור עצמי, וכל הספי' מתפשטים ממנו, וכן בענין הביטול היא מהות ביטול לא שמתבטל מפני איזה אור עליון, והיינו מה שנאצל עצם ענין הביטול (וי"ל שזהו שנאצל בנאצלים דוגמת בחי' לא ידע), והוא ביטול עצמי, ולהיות החכ' עצמי לכן נמצאת בכל דבר, והביטול יש בכל הנבראים, ולכן אוא"ס הוא בחכ' בבחי' או"פ, והיינו שמתעצם ונעשה חכ', וגם פנימיות אבא פנימיות עתיק, והיינו דבחכ' יש הכל, ומכל מדרי' בחי' העצמי, וי"ל כמו נקודת הרשימו שיש בה גם מהעצמות, כמו"כ בנקודת החכ' (והיא הנקודה שנשארה אחר הצמצום), וברשימו הוא בהעלם, ובחכ' בגילוי, דזהו כל ענין החכ' להיות גילוי, והיינו שגם אור העצמי יהי' בבחי' גילוי.

שנט) וז"ע הברכות שתקנו החכמים שהם נקראים עיני העדה בחי' ראי' דחכ' כו', דהנה ברכה הו"ע הגילוי, וכידוע ההפרש בין ברכה להודאה דענין ההודאה הוא כשהדבר סתום ונעלם ממנו רק שמודה שהוא כן כו', אבל ברכה הוא בחי' המשכה וגילוי אור כו', והמשכה דברכה היא המשכה עצמית, וכמ"ש במ"א ההפרש בין הלל וברכה דהלל הוא המשכת הארה לבד, אבל ברכה היא המשכה עצמיות וכמו המבריך את הגפן שמהות הגפן הוא שמתגלה, וכמו

תשלז

בריכת מים דמהות המים של המעיין נמשכים והולכים בהבריכה כו'. והגם דגבי ברכה כתיב איש אשר כברכתו ברך אותו שאינו המשכת אור חדש (והיינו שאינו אור עצמי דכל אור עצמי ה"ה אור חדש כו'), רק מה שכבר יש בשרשו ומקורו כו', הנה יש ברכה שהיא בבחי' גילוי אור חדש, וכמו ברכת כהנים שזהו המשכת אור חדש ממש כו', ולכן ברכת כהנים הוא אחר הודאה דבחי' עצמו' א"ס הסתום ונעלם שאינו שייך בזה רק הודאה ה"ז בא בגילוי ע"י ברכת כהנים כו' וכמ"ש במ"א, וכמו"כ בחי' הברכה שמבחי' החכ' ה"ז המשכת אור חדש ועצמי כו'. גם י"ל שהברכה היא מה שכבר נמשך בשרשו כו', היינו להיות שזהו מה שכבר נמשך בבחי' החכ' כו', דז"ע הברכה שהיא המשכה מבחי' החכ' כו' (דבחי' העצמות כמו שהוא בבחי' החכ' אין זה כמו שהוא בעצמותו ממש כו' כמשנת"ל פ' שנ"ח), אבל זהו בחי' עצמות האור שהוא בחי' אור חדש בעצם מהותו כו' (ואין זה כמו איש אשר כברכתו כו' וכמו ברכת יעקב לאפרים ומנשה שזהו רק כמו שהוא בשרשו דסדר השתל', והברכה שמבחי' החכ' זהו כמו שהחכ' היא בעצם למע' מהשתל', דגם

כמו שנמצאת להיות בבחי' ראשית השתל' ה"ה בעצם למע' מענין ההשתל' להיותה בחי' מהות עצמי כנ"ל שם, וכ"ש בחי' העצמות המתלבש בחכ' כו', וכמו הברכות דשמו"ע שהן לשנות מכמו שהוא בסדר השתל' וכמו לרפאות החולים ולברך השנים כו'), וזהו חייב אדם לברך מאה ברכות בכ"י דהיינו להמשיך בחי' המשכה עצמית מבחי' החכ' להיות בחי' הגילוי כו', והמספר הוא מאה ברכות שזהו בחי' העצמות שבחכ', וכמו שלמדו זה ממ"ש ועתה ישראל מה ה"א שואל כו' א"ת מה אלא מאה דהיינו בחי' אלף שבמ"ה דחכ' כו' וכמ"ש במ"א.

קיצור. וז"ע דעיני העדה תקנו הברכות שהוא גילוי, והיא המשכה עצמיות, כמו ברכת כהנים, והיא הברכה שמבחי' חכ', דגם בהשתל' היא למע' מהשתל' ובא בחי' העצמות (וזהו הברכה מהשרש היינו מבחי' חכ'). והו"ע הברכות דשמו"ע המשכה חדשה, והו"ע מאה ברכות דא"ת מה אלא מאה, אלף שבמ"ה דחכ'.

שס) אמנם בענין הברכות יש שההמשכה היא להאיר את החשך בכח האור העצמי ויש שהן בבחי' גילוי אור ממש כו', וכמו ח"י ברכות דברכת השחר שאומר האדם בקומו משנתו, וידוע דלילה הוא זמן החשך בחי' העלם והסתר, וכמו האדם כשישן הרי מסתלקים ממנו הכחות פנימיים דשכל ומדות וראי' ושמיעה כו' דאז נרגש הגוף ביותר כו', דביום כשהוא ער ומאיר בו אור הנפש הרי הגוף בטל אל הנפש ונגרר אחריו ועיקר ההתגלות הוא הנפש כו', ובפרט בנש"י עובדי ה' שמאיר בהם אור הנשמה בעבודה דתפלה ותורה והגשמת וחומריות הגוף הוא בבחי' העלם ובבחי' הכנעה וביטול לגבי הנה"א כו', ובלילה הוא להיפך דאור וחיות הנפש מתעלם ומה שבהתגלות הוא הגוף וכאילו אין בו חיות הנפש דשינה א' מס' במיתה כו', וגם אז התגברות החומריות והיא הרוח טומאה השורה עליו שזהו בחי' מות ורע, וכידוע בענין את החיים ואת הטוב ואת המות כו' דקדושה היא בחי' חיים וטוב בעצם כו', והסט"א היא רע ומות בעצם מהותה כו' וכמ"ש במ"א וית' בסמוך. וז"ע הרוח טומאה השורה שזהו הרע

תשלח

והמות דסט"א ועלול להחטיא אותו ח"ו כו', ועם היות שזהו מהרהורי דיומא וכמשארז"ל ע"פ ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו', מ"מ ה"ז בלילה דוקא מפני התגברות החומריות דנה"ב אשר אז יש ח"ו שליטה יותר למות ורע דסט"א כו'. וגם מיד בקומו משנתו לבו ומוחו מגושם ומטומטם ומצד נשמתו הוא בתכלית הקטנות כתינוק שנולד כו', ולכאו' איך אומר אז ברכת השחר שהן בחי' המשכה וגילוי ברוך אתה ה' שזהו המשכת עצמיות שם הוי', דז"ע הברכה שהוא המשכה עצמיות כו' כנ"ל, ובאמת תחלת הכל אומר מודה אני בחי' הודאה לבד כו', ומ"מ הרי מיד אומר הברכות שנתקנו על הסדר דכד שמע קול תרנגולא מברך הנותן לשכוי בינה כד פתח עיני' מברך פוקח עורים כו'. אך הענין הוא דדוקא מיד בקומו משנתו שאז הוא בבחי' חומרי ביותר מצד הגוף ומצד הנשמה הוא בתכלית הקטנות, צ"ל דוקא המשכה גבוה יותר הנותנת לו כח ועוז להכיר בין אור לחשך דהיינו בין טוב לרע כו', וז"ע הברכות שאומר ברוך אתה הוי' שהוא גילוי אור עצמי בכדי להבחין ולהכיר כו', והכוונה בזה שגם בגופו החומרי יכיר את

בוראו ויהי' בבחי' ביטול החומריות הקשה שנאחז בנפשו הטבעית כו'. והענין הוא דהנה ידוע ומבואר במ"א בענין ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע דאלקות הוא בחי' חיים וטוב, דכל צד הקדושה הוא בבחי' חי בעצם מפני שהוא בבחי' דביקות ויחוד כו', וכמו הנשמה שהיא דבר חי בעצם וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם כו' דלהיותם דבקים באוא"ס ה"ה חיים כולם בבחי' חיות עצמי כו', משא"כ סט"א היא בחי' מות בעצם מהותה שהרי הפרידן מאחדותו ית' וכל מציאותם הוא רק מהעדר הרצון וע"כ בעצם מהותם הן בבחי' העדר כו' וכמשנת"ל פ' של"א, וכמו"כ כל הדברים הגשמיים ה"ה נפסדים בעצם כו', דכ"ז נראה בראי' חושית ממש, ומבשרי אחזה אלוק' כמו שהאדם מרגיש בעצמו בגופו שנפסד מעט מעט ונחלש מזמן לזמן כו', ונשמתו אדרבא מתחזק מזמן לזמן ונתוסף בה אור וחיות וכמו ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכ' כו', וזקני ת"ח כל מה שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם כו', וכמו"כ כל הדברים הגשמיים הן נפסדים ואין להם קיום עצמי כלל ורק האור והחיות האלקי הוא בבחי'

קיום עצמי כו', וכאשר הדברים הגשמיים הן בדרך תאוה חומרית שאין בזה כוונה אלקית רק למלאות תאות נפשו ה"ז כמו גוף בלא חיות שהוא דבר מיאוס ושיקוץ כו'. ועכ"ז אומר ראה נתתי לפניך שכ"ז הוא בבחי' ראי' חושית, וע"י העמקת הדעת בענין זה עד שהוא אצלו בבחי' הכרה כו', עי"ז נמאסים אצלו כל ענינים הגשמיים והחומריים ואדרבא הוא בבחי' תוקף הרצון והתשוקה באלקות כו', והכח ע"ז להיות בו הכרה זאת ושיהי' ביטול החומריות (שהוא בבחי' ביטול בעצם המהות מאחר שנמאסים אצלו הענינים החומריים כו') הוא מהברכות דברכת השחר כו', דיש יתרון גדול בברכת השחר בתוקף האור העליון האלקי עד שעושה ביטול גדול גם בגוף כו' (וע"ד וישכם לבן בבקר גילוי אור בחי' לובן העליון בבקר דאברהם לעורר אור הנשמה כו' וכמ"ש במ"א). והגם דבד' תיקוני' שבתפלה מטה שלחן כסא מנורה הרי ברכת השחר הן בחי' מטה שזהו להעביר רוח הטומאה כו', יש בזה שרש גבוה מבחי' שלחן דפסוד"ז ומטה ומנורה דק"ש ושמו"ע, עד שכל מה שנמשך בגילוי אור בנשמה וגוף בכל סדר התפלה הכל הוא בכח האור והגילוי הזה כו'. והדוגמא לזה הוא כמו ביצי"מ שהיו משוקעים

תשלט

בחומריות ביותר והי' צ"ל היציאה מחשך לאור שהי' צ"ל גילוי אור עליון ביותר, וכמו ועברתי באמ"צ הקב"ה בכבודו ובעצמו כו' וכמא' עד שנגלה עליהם ממה"מ כו' ובמורא גדול זה גילוי שכינה כו', דכ"ז הי' הקדמה לקרי"ס דבנ"י הלכו ביבשה בתוך הים דבחומר גופם הלכו בבחי' ים העליון בחי' גילוי אור הסתום והנעלם כו', ושיקבלו תורה בגופם דוקא דפנים בפנים דבר ה' עמכם כו'. וכמו"כ הוא ברכת השחר שזהו תוקף האור והגילוי בכדי שבגופו החומרי יכיר ויבחין בין חיים למות כו' ושיהי' בבחי' ביטול החומריות כו', וע"ז סובב והולך כל ברכת השחר דמתחלה אומר הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ולילה דהיינו אור וחשך הנ"ל (ושכוי הוא ל' ראי'), ואח"כ פוקח עורים להיות בחי' ראי' חושית הנ"ל, וברכת זוקף כפופים הוא שיהי' בקומה זקופה ולא בקומה כפופה כבהמה, שהו"ע רוח הבהמה היורדת למטה בדברים החומריים כו', דכד זקיף איניש בבחי' יציאה מהדברים החומריים שנמאס אצלו כו' לימא זוקף כפופים להיות בבחי' קומה זקופה להכיר את הוי', וכמו החכם עיניו בראשו כו' להיות

בבחי' רוח האדם העולה למע' כו' לידבק באלקים חיים כו'. ובכדי שיהי' נרגש בו האור והגילוי מלמע' בברכת השחר צ"ל תחלה השפלות וההכנעה יתירה בנפשו להיות בבחי' לב נשבר כו', והו"ע ק"ש שעל המטה ותיקון חצות, וכידוע שזהו התחלת עבודת היום כו' והוא להיות ממארי דחושבנא ולבטש ולהשפיל א"ע עד שיהי' בבחי' לב נשבר באמת כו', ומיד בקומו משנתו יאמר מודה אני בבחי' ביטול והנחת עצמותו כו', ועי"ז יהי' נרגש בו בחי' גילוי אור באמרו ברכת השחר כו'. והנה המשכה זו דברכת השחר היא מ"מ בהעלם שהיא רק ליתן כח כו' כנ"ל, אך ח"י ברכאין דצלותא הן בבחי' המשכה וגילוי ממש, שע"י הקדמת העבודה דתפלה בפסוד"ז וברכת ק"ש ובפרט במס"נ דה' אחד בק"ש אומרים בשמו"ע ברוך אתה הוי' שהיא המשכה וגילוי עצמות הוי' כו', וכמשנת"ל פ' שמ"ה דצלותא דמעומד היא המשכה וגילוי למטה כו', וכ"ז הו"ע הברכה דהיינו ההמשכה דבחי' חכ' להיות גילוי העצמות כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש ויהיו חיי שרה מאה שנה, שרה היא ל' שררה והיינו בחי' מל' וחיי שרה הוא האור והגילוי בבחי' מל', ועז"א קוב"ה דאתכלל מאתר עילאה סדכ"ס היינו בחי' א"ס הסתום ונעלם והוא בחי' העצמות כו', וזהו ברזא דמאה ברכאין דמאה ברכות הן המשכה מבחי' הכתר שז"ע א' מ"ה כו' כנ"ל, ועשרים שנה הן חו"ב והיינו בחי' התלבשות העצמות בבחי' חכ' וע"י החכ' נמשך בבינה וגם בז"א ומל' שז"ע שבע שנים כו'. ולזה מחלק את המספר ואינו אומר מאה ועשרים ושבע שנים להורות שזהו המשכת העצמית שנמשך ממדרי' למדרי' עד בחי' המל' כו'. וזהו ג"כ מש"א בזהר אינון חיין כולהו לעילא דהיינו שאין בחי' חיות המתפשט בעולמות והשתל' כ"א בחי' אור וחיות עצמי כו', ואומר ג"כ מאה שנה לעילא עשרים שנה לעילא כו' להורות ג"כ על המשכת האור העצמי שנמשך ממדרי' למדרי' כו'. ומ"ש שני חיי שרה היינו המשכת האור בבי"ע כו', דהנה כתי' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו' כל הנקרא בשמי בחי' אצי' ולכבודי בחי' המל' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ההמשכה בבי"ע, וזהו ג"כ ענין שני חיי שרה כו'. וזהו ויהיו חיי שרה הגילוי בבחי' מאה שנה בחי'

תשמ

הכתר שזהו בחי' עצמות א"ס ונמשך האור גם בבחי' המל' וזהו עשרים שנה ושבע שנים כו', שני חיי שרה הוא המשכת האור בבי"ע כו'.

קיצור. ויש ברכות שהן להאיר החשך, והו"ע ברכת השחר, דלילה זמן החשך שהאור וחיות בהעלם, והחומריות בהתגברות והוא רוה"ט השורה, וגם מיד בקומו הוא בקטנות ואיך או' ברוך אתה, אך דוקא אז נמשך גילוי עליון יותר (ע"ד וישכם לבן בבקר) להבין בין אור וחשך גם בגופו החומרי, דהנה קדושה הוא חיים וטוב בעצם, וגשמי מות בעצם, וכאשר הן בתאוה ה"ז דבר מיאוס ובכדי להיות הכרה זו באדם, הו"ע הברכות (ועי"ז הוא העבודה בתפלה) להבחין בין יום ולילה, פוקח עורים בחי' ראי', זוקף כפופים רוח האדם העולה, ותחלה צ"ל הלב נשבר בק"ש שעהמ"ט, וכ"ז בכח נעלם וח"י ברכאין דצלותא בבחי' גילוי ממש. וזהו ויהיו חיי שרה מאה שנה מאה ברכאין, עשרים ושבע בחו"ב וזו"נ, וכולהו חיין לעילא בחי' אור עצמי, שני חיי שרה ההמשכה בבי"ע.