בס"ד. ש"פ ויחי, העת"ר

תתג

יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך, הנה יודוך הוא ל' הודאה ול' הילול ושבח, וצ"ל מהו"ע שהאחים מודים לו ומהללים ומשבחים אותו כו', ומה"ע ידך בעורף אויביך, ומשמעות הענין הוא שזה שייך למ"ש יודוך אחיך דלפי שיודוך אחיך עי"ז ידך בעורף אויביך וצ"ל מהו שייכות הענינים זל"ז. ובמד"ר אי' יודוך אחיך אמר רשב"י יהיו אחיך נקראים על שמך אין אדם אומר ראובני אנא שמעוני אנא אלא יהודי אנא, וג"ז צ"ל מה"ע שכל ישראל נק' ע"ש יהודה. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל בענין שלומי אמוני ישראל דמל' משלמת לישראל דלעילא דבכדי להיות הגילוי בבי"ע זהו ע"י שנתצמצם האוא"ס בבחי' מראה אדה"ע דאצי' כו', אך אדם אדמה לעליון דהע"ס דאצי' הן בבחי' ביטול בתכלית באוא"ס ובבחי' פשיטות ובטבע העלי' ודבקות דאיידי דטריד למבלע דהטרדא למבלע זהו גופא הו"ע הביטול וע"כ לא פליט בבחי' המשכה וגילוי בבי"ע כו', רק ע"י המל' דוקא הוא ההמשכה והגילוי בבי"ע כו', ובמל' גופא יש בחי' המל' שבכל ספי' וכמו שהוא בבחי' פרצוף בפ"ע שהוא בחי' הגילוי בבי"ע כו', ובזה נשלם אמיתית הכוונה העליונה באצי' הז"א כו'.

שצא) והנה כשם שבחי' מל' משלמת לבחי' ישראל דלעילא כמו"כ נש"י למטה נק' תמתי שמשלימים כבי' להקב"ה, וז"ע שתי חצאי צורות שמשלימים זא"ז כו', וביאר הה"מ נ"ע) ע"ד על דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה כי האדם הוא רק ד' מ' דבור מלכות, וכשמתדבק בהקב"ה שהוא אלופו ש"ע נק' אדם (ר"ל כי אדם פירושו א' דם והאדם עצמו הוא דם והא' זהו בחי' האלקות שבאדם, וכאשר האלקות מאיר בו בגילוי והוא מתאחד באלקות אז הוא אדם כו'. והענין הוא דהנה בכללות א' דם הוא הנה"א והנפש החיונית כו', דהנפש החיונית הוא המתלבש בדם האדם וזהו כי הדם הוא הנפש כו', והנה"א הוא בחי' א', והוא כידוע דהנשמות הן מבחי' ש' מ"ה שהוא הוי' במילוי אלפי"ן, והיינו שכל הנשמות מושרשין בבחי' ז"א וכמ"ש במ"ח בכוונת עבדים היינו אנו בני ז"א כו', וכדאי' בזהר דכל נשמתא קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא דהיינו בחי' ז"א דאצי' שהו"ע ש' מ"ה כו'. גם ענין א' על הנה"א הו"ע מופלא סמוך לאיש (י"ל הכוונה על שרש ומקור הנשמה וכידוע דפלא הוא שלמעלה מבחי' החכ', דבנפש

זהו שרש הנשמה הרצון פשוט שלמעלה מטו"ד שנת"ל פ' שס"ה שזהו בחי' א"ס שבאדם וזהו בחי' אלף כו', ולהיות שמ"מ יש לזה שייכות אל החכ' ה"ז בחי' מופלא הסמוך לאיש כו'. גם י"ל דקאי על הנה"א בכלל שהרי באמת הוא מופלא לגמרי מהגוף ונה"ט ואינם בערכו כלל כו', דבסדר המדרי' דדצח"מ הן בחי' מדבר ודומם כו', וכמ"ש בתו"א ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת האדם דגופי הבע"ח הן צומח וגוף האדם דומם ונשמתו בחי' מדבר כו', ובאמת הריחוק ביותר שהגוף והנה"ט הן מק"נ משכא דחויא, והנה"א הוא ממדרי' הגבוהות דקדושה כנודע, הרי שהוא מופלא ומובדל מהם לגמרי, ורק בכח המפליא לעשות המקשר רוחני' בגשמי' להיות הנה"א בהתלבשות בגוף ונה"ט כו' וזהו מופלא סמוך לאיש כו'). והנה"א הוא חלק הקב"ה דג' שותפים או"א

תתד

והקב"ה נותן בו נשמה, דהגוף ונה"ט הוא חלק או"א והנשמה הוא חלק הקב"ה כו', וכאשר הנשמה מאירה בגילוי ובפנימי' בהגוף ונה"ט ומתאחדים עם הנה"א אז נק' אדם כו'. ובד"כ ז"ע שלום בפמשמ"ט שמבו' בלק"ת ד"ה החלצו שזהו השלום וההתחברות דנה"א ונה"ב, והוא לאכללא שמאלא בימינא שהנה"ב יהי' בטל אל הנה"א כו', והשלום נעשה ע"י העבודה דתפלה כו', ורז"ל אמרו כל העוסק בתורה משים שלום כו' היינו שע"י התורה השלום הוא בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא וכמ"ש בלק"ת שם, וע"י התפלה הוא בבחי' אתכפי' וגם בבחי' אתהפכא כו' וכמשי"ת. והענין הוא דהנה כתי' לא תאכלו על הדם ודרז"ל לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם דאסור לאכול קודם התפלה כו', דהנה כתי' חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דקודם התפלה הנשמה היא באפו ואינה מתפשטת בגוף כו', להיות דבלילה הוא זמן החשך וההעלם ואז הוא התגברות החומריות כו' וכמשנת"ל פ' ש"ס, ובבקר בקומו משנתו ה"ה מתחדש באור וחיות הנשמה וכמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתך כו', דכשם שבכללות בריאת העולמות הרי המחדש בטובו בכי"ו תמיד מע"ב

כמו"כ האדם הוא בכי"ו כברי' חדשה שמתחדש באור הנשמה שנותנים לו כו', וכמו שאנו מברכים המחזיר נשמות כו', אבל הנשמה היא באפו שאין לה גילוי עדיין מצד חומר ישות הגוף שאינה יכולה להאיר ולהתפשט וזהו שמיד בקומו אומר מודה אני כו', שמודה לה' בבחי' הודאה כללי' שאין בו שום ידיעה והשגה כלל באיזה מדרי' היא ההודאה, ולכן אינו נזכר בנוסח זה שום שם להיות שאין בזה פרטי מדרי' רק הודאה בכלל שזהו רק מצד עצם התקשרות הנשמה בגוף כו', אבל אין בזה גילוי אור עדיין כו', ואח"כ בסדר התפלה נעשה כלי לגילוי אור הנשמה כו', וכידוע דתכלית ענין התפלה הוא לברר ולזכך את הנה"ב להיות כלי לאלקות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך שהיצה"ר יהי' כלי לאלקות שזהו תכלית הכוונה דתפלה כו', וזהו שהתפלה הן במקום קרבנות אדם כי יקריב מכם כו', וע"ז הוא כל ההקדמות דפסוד"ז וברכת ק"ש בכדי לפעול הביטול בנה"ב ולעשותו כלי לאלקות כו', ותחלת הכל אומרים ברכות השחר שהן בכדי להעביר רוח הטומאה השורה על הנה"ב ע"י חשכת הלילה כו', דלהיות ענין הברכות זהו

המשכה מעצמות ש' הוי' ביכולתם להעביר רוח הטומאה ונותן לו כח ועוז שגם בגופו ונה"ב יוכל להתקרב לאלקות כו' וכמשנת"ל פ' הנ"ל, ואח"כ או' פ' קרבנות וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה שנעשה קרוב מעט עכ"פ (בל"א נענטער), והקרבת התמידין ידוע שהן לכפר, תמיד של שחר לכפר על עבירות שבלילה ותמיד שבה"ע כו', והיו עולות דעולה מכפרת על ההרהור, והיינו על הרהורין בישין דנה"ב שבלילה בהתגברות החומריות עלול ביותר להרהורים רעים כו', ובפרט בהרהורים ודמיונות שבחלום הלילה שהן מהרהורי דיומא כו', שכ"ז הוא בכלל העברת רוח הטומאה והחומרי' ביותר כו'. וי"ל דכמו שבעבודה דתפלה תחלה היא החקיקה מבחוץ בפסוד"ז ואח"כ בברכת יוצר ההטי' דנה"ב לאלקות כו' וכמשי"ת בסמוך, כמו"כ הוא בהתחלת עבודה דברכת השחר הן להעביר רוח הטומאה, ופ' קרבנות הוא להיות הנה"ב בבחי' קירוב קצת כו', ואח"כ מתחיל לעלות בסולם באמרו הודו לה' כו', דעם היותו בבחי' הודאה לבד ה"ז מ"מ הודאה פרטי' שיודע ומשיג דבש' הוי' אינו שייך השגה רק הודאה לבד כו', להיות דש' הוי' הוא הי'

תתה

הוה ויהי' שלמעלה מזמן ומקום ולמעלה מהעולמות כו' ע"כ אינו שייך בזה השגה כ"א הודאה לבד כו', וקראו בשמו דבשמו של הוי' שייך קריאה והמשכה מפני שבזה שייך הילול ושבח וכמ"ש יהללו את ש' הוי' כו', ועי"ז הוא הקריאה וההמשכה כו', ואח"כ בפסוד"ז שהוא לזמר העריצים הן החוחים והקוצים דנה"ב כו'. דכמו"כ הוא במדרי' דקדושה דכתי' רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם וכתי' יתפרדו כל פועלי און להפריד ולהכרית יניקות החיצונים מן הקדושה כו', להיות כי סביב רשעים יתהלכון שהסט"א היא מסביב לקדושה מבחוץ כו', ופי' שהן מסביב לקדושה י"ל שז"ע הלבושים כו', שהרי בעצמות המדרי' דקדושה לא יש אחיזה לסט"א וכמ"ש בע"ח דבברי' מיעוטו רע וביצי' מחצה על מחצה ובעשי' רובו כו', כ"ז הוא בהלבושים לא בהע"ס ח"ו, וכן בנה"א בעצמות הכחות שלו לא יש תערובות רע כו', ומ"ש באגה"ק סי' י"ב תערובות רע שבנפשו היינו מה שבמדות ובדעת הו"ע המורגש שבהשתל' נעשה מזה רע והו"ע עה"ד טו"ר כו' וכמ"ש בלקו"ת בהבי' דמי מנה, אבל אחיזת החיצונים הוא בההתפשטות דנה"א בלבושים

דמחדו"מ כו'. גם י"ל מסביב היינו בחי' מקיפים דקלי' כו', וכידוע דבסט"א יש פנימי ומקיף וכמא' הקנאה והתאוה והכבוד כו', דתאוה שהן תאות אכו"ש וכה"ג שמעבה ומגשם מאד שעי"ז נעשה חלישות הנה"א, וכמא' תוקפא דגופא חולשא דנשמתא דתוקף החומריות עושה חלישות הנפש שנחלש כחו וגם מחשיך אורו כו', שהרי בכללות התלבשות הנה"א בגוף ונה"ב ה"ה בא בהגשמה עי"ז ובפרט בהתלבשות בחומריות הנה"ב שנחשך אורו כו', וה"ז גרוע מאד ומ"מ גרוע מזה יותר בחי' המקיפים דקלי' וכמו תאוות הלבושים והכבוד כו', דמי שהוא בתאוות לבושי תפארת או שרוצה להיות מכובד בעיני הבריות ה"ז מגדיר ומגביל את הנפש שאין בו שום תנועה חיונית האלקי' כו', ומכ"ש שרחוק מהפסד הצורה, דבעבודה מוכרח להיות הפסד הצורה החיצוני' כו', והוא רחוק מזה בתכלית (ער לאזט זעך גאר ניט צוא צוא דעם) וה"ז גרוע יותר מהפנימי מפני שהקלי' סובבו ומקיפו ר"ל, והעיקר הוא מפני שרחוק מן התיקון כו', דבפנימי' דקלי' יוכל להתתקן אבל במקיפים מפני התוקף ומפני ההגלמה שבזה שנגדר וגם נגלם מאד ה"ה רחוק

שיתתקן כו', ועז"א רוממות אל בגרונם וחרב פפיות כו', דרוממות הא"ס ה"ז מכרית הרע שמסביב, וכמו הנכנס להיכל המלך הרי קודם שרואה את המלך פועל עליו רוממות המלך שמתבטל לגמרי מעניניו הקודמים כו' ואח"כ כשרואה את המלך הביטול הוא מצד המלך כו', וכמו"כ בתפלה דענין התפלה הו"ע אני בצדק אחזה פניך כו', וע"י ההתבוננות ברוממות הא"ס נכרת אחיזת החיצונים אשר מסביב מבחוץ ולהיות התגלות הנה"א כו'.

קיצור. והנה כנס"י נק' ג"כ תמתי שמשלימים, וביאר הה"מ נ"ע ע"ד דמות כמראה אדם, האדם הוא ד' מ' וכשמתדבק בהקב"ה ה"ה אדם, הנה בכללות דם הוא הנפש החיונית, וא' הוא הנה"א דשרשו מש' הוי' במילוי אלפי"ן, גם הוא בחי' פלא (מופלא הסמוך לאיש) בחי' הרצון שבו, וגם כללות הנה"א לגבי הגוף ונה"ב שהן בחי' מדבר ודומם, וכאשר מאיר גילוי הנשמה בפנימיות בנה"ב זהו בחי' אדם, והוא ע"י התפלה, דהנה חשכת הלילה הוא התגברות החומריות, ובבקר מתחדש באור הנשמה, ועדיין הנשמה באפו, ולכן או' מודה אני רק הודאה

תתו

כללית, והתפלה היא לזכך הנה"ב להיות כלי, ותחלה הוא ברכת השחר להעביר רוה"ט, וקרבנות להיות בבחי' קירוב (והוא בדוגמת חקיקה מבחוץ ומבפנים), אח"כ הודו לה' הודאה פרטיות, וקראו בשמו ע"י התשבחות, ופסוד"ז לזמר עריצים, דסביב רשעים י"ל בחי' הלבושים דמחדו"מ שבזה הוא האחיזה, גם י"ל בחי' מקיפים דקלי', דהתאוה היא פנימי שמגשם מאד ומחשיך הנה"א, וגרוע מזה המקיפי' דקלי' שמגדיר ומגלים ורחוק מהתיקון, ורוממות אל הוא שמכרית הרע שמסביב שיהי' התגלות הנה"א.

שצב) והנה ענין פסוד"ז בנה"ב עצמו הוא להכרית החוחים והקוצים כו', וכמו עד"מ באילן שכורתים הענפים היבשים בכדי שהענפים החיים יצמחו בטוב יותר, וכמו שמבערים החוחים מן הכרם בכדי שהאילנות יגדלו בטוב כו', כמו"כ הוא בהאדם שנק' עץ השדה צריכים להכרית החוחים והקוצים המונעים ומעכבים בכדי שיהי' צמיחת האילן שיעלה למעלה כו', והו"ע החקיקה מבחוץ דנה"ב כו', דלהיות שבטבעו הוא חומרי וע"כ מקומו הוא בחומרי' העולם, וכידוע דנה"א להיותו בעצם במדרי' הקדושה ה"ה נמשך מצ"ע לאלקות כו', דלולא התלבשותו בנה"ב הרי בעצם טבעו הוא נמשך רק לעניני אלקות שזהו מקומו כו', והנה"ב להיות מהקלי' וחומרי בעצם מקומו הוא חומרי' העולם כו' ולהיות שזהו מקומו ה"ה נאחז בזה מאד דא"א לו לעלות כו', וצריכים להוציאו ממקומו ומרשותו כו', וע"ד עוקרין אותו ממקום זה ושותלין אותו במ"א ומשביח כו', דכמו"כ הוא בנה"ב דמקומו הוא שמוטבע בעניני החומריות, והחקיקה מבחוץ הוא להוציאו מההטבעה הכללי' הזאת, והוא ע"י ההתבוננות דפסוד"ז שהן עניני' שלמעלה

מהשגה בעצם הענין שאין לו מקום בשכל, וכמו ברי' יש מאין שאין מקום בשכל כלל איך ומה הוא שמאין ואפס המוחלט יהי' מציאות יש כו', וההתבוננות בזה הוא רק איך שהדבר כך הוא שנתהווה יש מאין שזה מוכרח בשכל שהיש נברא מאין דוקא דיש מיש א"א להיות כ"א שיהי' אין באמצע, וגם שא"א להיות יש מיש עד א"ס שה"ה מוגבל כו' וכמשי"ת. וזהו ברוך שאמר והי' העולם דהעולם שהוא מציאות היש נתהווה מבחי' דבור העליון כו', ברוך אומר ועושה כו' כי הוא אמר ויהי כו' גדול אדונינו ורב כח כו' שבכ"מ בפסוד"ז מבו' ענין התהוות יש מאין כו', וגם ההתבוננות באופן התהוות יש מאין והפלאת הענינים בזה כו' וכמשי"ת, שכ"ז פועל התפעלות גדולה בנפש וזה מעלה את הנה"ב שעומד במעלה ומדרי' גבוה יותר כו', והוא שמשתנה ממקומו בבחי' יציאה מההטבעה שלו כו', ועם היות שלא נתברר בזה בפנימיותו שלא להתאוות את החומריות כו', אבל מ"מ היציאה מההטבעה שלו בכלל נעשה עי"ז כו' (ומובן שזהו תיקון גדול יותר וכמו שינוי ממהות למהות כו', שה"ז פועל בנה"ב שעומד למעלה מהענינים החומרי'

ואינו שייך לזה כ"כ, ובעבודה זה שאינו שייך להענינים החומרי' ה"ז גבוה במדרי' ממה שאינו רוצה בהחומריות כו', דכאשר אינו שייך לזה ה"ז בבחי' מיאוס בהם כו', וכמו"כ כאן הגם שאינו במדרי' זו מ"מ ה"ז שמרוחק מהחומריות ואינו שייך לזה כ"כ ה"ז תיקון גדול כו', וע"כ באמת זהו ע"י אור נעלה יותר דהיינו ענין שלמעלה מהשגה בעצם כו'). ואז יכול להיות עלי' שלו להיות בבחי' כלי שהו"ע החקיקה מבפנים כו', וזה בברכת ק"ש בהתבוננות

תתז

הביטול דשרפים ואופנים איך ששרפים אומרים קדוש ברצוא וצמאון גדול להכלל בעצמות א"ס ב"ה ונק' שרפים שנשרף כל מהותם ברשפי אש הצמאון הזה כו', ואופנים אומרים ברוך שכל מבוקשם הוא שיתברך כבוד ה' בחי' המל' ממקומו משרשה ומקורה העצמי ויהי' גילוי העצמיות בעולם כו', דכאשר נמשך מבחי' עצמות א"ס במל' אז נמשך גילוי העצמות בעולם כו', ולהיות דהנה"ב שרשו משמרי האופנים ע"כ ההתבוננות בהביטול דשרפים ואופנים ה"ז פועל הביטול בנה"ב שיהי' בו הטי' לאלקות כו', ועם היות שאין בו עדיין בזה השגה פנימי' ושירצה באלקות, הנה האו"מ מהביטול דשרשו ומקורו (והו"ע האש של מעלה דנה"ב כו' וכמ"ש בדרוש יו"ט של ר"ה, רס"ו) פועל בו ההטי' עכ"פ לאלקות כו', שזהו התחלת החקיקה מבפנים כו'. ואח"כ בהתבוננות דה' אחד הרי ידוע דהתבוננות זאת והביטול דאחדות ה' הוא בנה"א דוקא, להיות דאמיתית השגה הזאת ושיונח הענין בנפש הוא בנה"א דוקא וכ"ש שהביטול באחדותו ית' זהו רק בנה"א כו', מ"מ יכול להיות השגה זו גם בנה"ב שיבין היטב איך שבאמת הכל בטל ומיוחד כו', שהרי

זאת מושג ומובן היטב דהתהוות המציאות והישות הוא דוקא מבחי' הצמצום והעדר האור והגילוי, דמגילוי אור א"א להיות מציאות יש כו', וכמו שמרגיש האדם בעצמו בבחי' המציאות שבו, וכמו בהאותיות דאותי' הדבור הן אותי' מורגשים אל הזולת ואותי' המח' הן אותי' דקים ורוחני' שזהו מפני שבמח' מאיר אור הנפש יותר ע"כ האותי' רוחני' יותר, ובדבור האור מצומצם וע"כ הן אותי' מורגשים כו', וכמו"כ יובן דהתהוות מציאות היש הוא דוקא ע"י הצמצום שהוא בחי' העדר האור והגילוי כו', וג"ז מובן שלגבי אוא"ס אין שום דבר מעלים ומסתיר ומאיר האור בגילוי לאחר הצמצום כמו קודם הצמצום כו', שגם זה מרגיש האדם בעצמו בבחי' הצמצום וההעלם שאדם מצמצם ומעלים גילוי הכחות שלו, הרי ביכולתו שאחר שמצמצם יאיר האור בגילוי ממש כמו קודם שצמצם א"ע כו', ועומק הענין בזה דכאשר מאיר גילוי האור לאחר שצמצם א"ע הנה הדבר שנתהווה עי"ז אינו מתבטל לגמרי, שהרי בהצמצום שצמצם א"ע נתחדש איזה דבר, והדבר הזה שנתחדש אינו מתבטל לגמרי כאשר מאיר האור והגילוי להיות כאלו לא נתחדש דבר

רק שהדבר גופא אינו בבחי' מציאות כו'. ויובן זה בהמשל הידוע מהשפעת השכל מהמשפיע אל המקבל הרי בהמשפיע בגילוי אור שכלו לעצמו אינו ניכר כלל חיצוני' השכל השייך אל המקבל, וזהו מפני שהמשפיע עומד אז למעלה מערך המקבל ומובדל מזה לגמרי ע"כ אינו ניכר כלל השכל השייך אל המקבל רק שנמצא כלול בהעלם כו', וע"י הצמצום שמצמצם ומעלים אור שכלו בעצמו נמצא בו חיצוניות השכל השייך אל המקבל, והיינו מפני שאז הוא בבחי' שייכות אל המקבל משו"ז נמצא האור שכל השייך אל המקבל כו' (ולכן דוקא כאשר צמצום והעלם שכלו בעצמו הוא בשביל השפעה אז דוקא ע"י הצמצום נמצא וניכר חיצוני' אור השכל כו' וכמ"ש במ"א). והנה המשפיע גם לאחר שצמצם א"ע ביכולתו להאיר אור שכלו העצמי כמו קודם שצמצם א"ע, ומ"מ גם אז אין חיצוני' השכל מתבטל רק שרואה בחיצוני' השכל כל הפנימיות והעצמיות כו' אבל אינו מתבטל לגמרי, וזה מפני שגם כשמאיר אצלו אור הפנימי הוא ע"י הצמצום והיינו שאינו מובדל מהחיצוני' כמו קודם שצמצם עצמו שהי' מובדל לגמרי מהחיצוניות, ואחר

תתח

הצמצום גם כשמאיר האור הפנימי אינו מובדל לגמרי מהחיצוני' כו', וע"כ חיצוני' השכל אינו מתבטל בזה רק שזה גופא הוא בלתי מוגבל אצלו שמאיר בו ריבוי אור ואינו מוגבל בהתפשטות שלו כו', וגם שיודע ומבין גם את החיצוניות בכמה אופנים שונים כו', שהרי גבי המקבל לבד זאת שהשכל מוגבל אצלו בהתפשטות שלו ה"ה יודע את הענין רק באופן הזה שהשפיע לו, ובאמת כל אור שכל יכול להיות בכמה אופנים שונים ושכל האופנים הם אמת (ובאים מנקודה אחת כו' וכמ"ש במ"א), וכן הוא בהמשפיע כשמאיר בו אור הפנימי ה"ה יודע ומשיג את החיצוני' בכמה אופנים שונים כו' והיינו שהחיצוני' הוא בבחי' בל"ג כו'. ומכ"ז יובן ענין ה' אחד שהעולמות גם אחר שנתהוו הם בטלים ומיוחדים בתכלית, ולא שהם כאלו לא נתהוו רק שגם כמו שנתהוו ה"ה בבחי' ביטול שאינם בבחי' מציאות בפ"ע כ"א בטלים בתכלית כו', וכ"ז ביכולת גם הנה"ב להבין הענין ע"י לבושי השגה הנ"ל, ושיהי' הביטול בזה עכ"פ שלא להפריד את הדברים הגשמי' ע"י תאוות לבו, דבאמת הכל בטל ומיוחד כנ"ל ורק כשהאדם מתענג בזה בתענוגי

בנ"א ה"ה מפריד את הדבר, כי גם את העולם נתן בלבו שהעולם נתון בלבו של אדם כו', וההתבוננות הנ"ל פועל בהנה"ב שעכ"פ לא יפריד הדברים מאחדותם כו', דבנה"א ע"י התבוננות בה' אחד הוא בבחי' ביטול ממש שנכלל ממש באחדותו ית', ובנה"ב הביטול הוא שעכ"פ לא יפריד כו', או שהדברים הגשמי' שלו יהי' בהם ענין אלקי כו' והיינו שכל דבר שאין בו ענין אלקי לא יעשה הדבר ההוא, כ"א הוא עושה רק מה שיש בזה ענין אלקי כו', וזה נעשה יותר ע"י ההתבוננות בה' אחד מלמעלמ"ט דהיינו שהכל הוא אלקו' כו', וע"כ לא ישמש בשום דבר שלא לצורך ענין אלקי כ"א מה שיש בזה ענין אלקי כו'. אמנם עיקר ההתבוננות השייכה לנה"ב הוא ההתבוננות דבשכמל"ו והוא דמה שהעולם נתהווה בבחי' יש זהו מההארה האלקי' שבערך העולמות וזהו בשכמל"ו כו', וההתבוננות בזה הוא איך שבכל דבר יש אור וחיות אלקי והעיקר הוא האלקו' כו', וגם באופן האור והחיות האלקי כו' שע"י אריכת ההתבוננות הזאת נעשה ביטול פנימי בהנה"ב שרוצה באלקות והו"ע ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו', והיינו שנעשה כלי

לאור הנה"א להיות גם הוא בבחי' אה' לאלקות כו' (וכמו"כ אח"כ בעסק התורה מאיר האור ג"כ בנה"ב כו'), ואז הוא במדרי' אדם א' דם שהדם הוא הנה"ב נעשה כלי לא' הוא הנה"א שמתחברים יחד כו'.

קיצור. ובנה"ב עצמו פסוד"ז הוא החקיקה מבחוץ, שע"י ההתבוננות בענין ברי' יש מאין שזה למעלה מהשגה, והשגת השכל הוא שמוכרח שכן הוא, ואופן ההתהוות והפלאת הענין, מתעלה עי"ז ונעשה מובדל מהחומריות (והוא כעין שינוי המהות ולכן הוא מענין האלקות הבלתי מושג), והחקיקה מבפנים בברכת יוצר שהאו"מ דשרשו ומקורו עושה בו ההטי' לאלקות, והתבוננות דה' אחד עיקרה שייך לנה"א, ומ"מ יכול להיות מושג גם לנה"ב, דהתהוות המציאות הוא מהצמצום, ולגבי אוא"ס אין הצמצום מעלים ומאיר בגילוי גם לאחר הצמצום, וממילא העולמות מתבטלים, ולא שמתבטלים בבחי' העדר כ"א שהמציאות אינה מציאות, ומבו' משל ע"ז משכל, ובנה"א פועל זה ביטול ואחדות ממש, ובנה"ב הוא שלא יפריד הדברים מאחדותם, או שיהי' בהם ענין אלקי

תתט

דוקא, וזה בא ביותר מהיחוד דמלמעלמ"ט, והעיקר השייך לנה"ב הוא בשכמל"ו ההתבוננות באלקות שבעולמות, ועי"ז ואהבת בשני יצריך, ואזי הוא בחי' אדם התחברות א' דם.

שצג) והנה במ"א מבו' ענין נשמה באפו בנה"א גופא דקודם התפלה אין להנשמה המלובשת בגוף התחברות עם שרש ומקור הנשמה שלמעלה כו', דהרי אנו אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת בי, וכתי' ויפח באפיו נ"ח דשרש הנשמה היא בחי' טהורה היינו כמו שהנשמה היא באצי' ואתה בראת כו' הן בחי' בי"ע כו', ונת"ל פ' שס"ה דמה שמתלבש בגוף הוא רק בחי' בראת יצרת כו', אבל שרש הנשמה ה"ה למעלה כו', וענין התפלה הוא לחבר הנשמה שבגוף עם שרש הנשמה כו', וקודם התפלה שאין עדיין התחברות זאת נק' זה נשמה באפו דהיינו רק בחי' ויפח באפיו כו', ופי' נשמה באפו הוא שהנשמה היא בבחי' מקיף עדיין ואינה בבחי' התלבשות בגוף כו', וקאי ג"כ על הנשמה המלובשת בגוף דקודם התפלה אינה בהתגלות עדיין כו', וממילא אין התחברות להנשמה שבגוף עם שרש הנשמה כו', דבכדי שיהי' התגלות שרש הנשמה הוא ע"י התגלות אור הנשמה המלובשת בגוף דבחי' הנשמה דנר"ן היא בבחי' ממוצע לבא לשרש הנשמה כו' וכמשי"ת, ועז"א דקודם התפלה נשמה באפו. דהנה החוטם הוא שער

להנשמה והיינו לשרש הנשמה דז"ע ג"כ מה שהחוטם הוא שער המוחין דהנשמה שורה במוח והיינו כללות הנשמה שלמע' מהתלבשות כו', וזהו דריח הוא שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף והיינו הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף כו' כידוע ומבו' במ"א, ועז"א דקודם התפלה עדיין נשמה באפו בבחי' מקיף לבד וע"י התפלה הוא שנעשה ההתחברות שבאים לבחי' שרש ומקור הנשמה ושיהי' התגלות שרש הנשמה בנשמה המלובשת בגוף כו'. והענין הוא דהנה מש"א נשמה שנתת בי ענין נשמה זו אין ר"ל בחי' השכל, דהשכל אינו מעקרי מהות הנשמה, שהרי השכל יש בו שינויים דקטנות וגדלות כמו ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכ' שהשכל מתגדל ומתרחב מזמן לזמן, וגם לפעמים מוחו ושכלו מבולבלים ולפעמים השכל זך וצלול כו', והגם שכ"ז הוא ע"י כלי המוחין הרי מ"מ התגלות המוחין הוא לפי אופן הכלים ומשתנה לפי אופן הכלים, שכ"ז אינו שייך בעצם הנשמה דכל עצם בלתי משתנה כו', וגם הלא שכל יש לכולם לא בישראל דוקא, והנשמה ה"ה נשמה אלקי' כו', ועם היות שהשכל דנה"א נלקח מע"ס דקדושה, דהשכל דנפש החיונית הוא יש

ונלקח מק"נ, והשכל דנה"א הוא מקדושה וענינו הוא השגת הביטול איך כולא קמי' כלא חשיב כו', מ"מ אין זה עצמות הנשמה, דעצם הנשמה הוא למעלה מהשכל, והשכל וכן המדות הן רק כלים להנשמה כו'. וזהו דאי' בע"ח נשמה ונשמה לנשמה דכחות הנפש שכל ומדות הן בחי' נשמה אל הגוף ונה"ח שהן כלים אל הכחות דנשמה (שהן עשר כחות בכלל שמהע"ס ומתחלקים לתרי"ג כחות כו' והו"ע בחי' ציור אדם כו'), ויש מדרי' שלמע' מזה שנק' נשמה לנשמה והוא שהעשר בחי' דנה"א הן רק כלים וגוף לגבי בחי' זו כו', והוא העיקר האלקו' דנשמה שעז"נ נר ה' נשמת אדם שהוא בחי' נר ה' ממש כו', והוא בחי' רצון פשוט שבנפש שנת"ל פ' הנ"ל שזהו מבחי' א"ס שבנפש כו', וזהו עיקר הנשמה שהוא למעלה ואינה

תתי

מתלבשת בגוף כו'. אך תכלית הכוונה הוא שיהי' התגלות עיקר הנשמה ושתהי' בבחי' גילוי בהנשמה המלובשת בגוף כו', וז"ע התפלה שהיא התחברות בחי' נשמה עם בחי' נשמה לנשמה כו'. והענין דהנה ידוע דבסולם דתפלה יש ד' שליבות והן נגד נר"ן ונשמה לנשמה, ועל בחי' נשמה נא' נשמת שדי תבינם והרי האלקו' דנשמה זהו בחי' נשמה לנשמה כנ"ל והיינו בחי' הרצון פשוט שלמעלה מטו"ד כו', ונשמה ה"ה בחי' שכל והשגה כו', ומ"מ נק' נשמת שדי מפני שהיא בחי' כלי שע"י היא התחברות הנשמה שבגוף עם שרש ומקור הנשמה כו', דהנה נת"ל פ' שס"ז דהתעוררות והתגלות הרצון פשוט הוא ע"י ההתבוננות בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה, וזה בא ע"י ההשגה תחלה במה שמושג כו', וז"ע מ"ש נשמת שדי תבינם שהו"ע להבין דבר מתוך דבר כו', דנשמה היא בבחי' השגה בהאלקות המושג והיינו בבחי' הארה האלקי' שנתצמצמה ונתלבשה בעולמות כו', ועי"ז באים לבחי' הידיעה וההשגה דאוא"ס שלמעלה מהעולמות כו' (וכמשנת"ל פ' שס"ט בענין השגת המלאכים כו'), והיינו שמובן שהאור האלקי המתלבש בעולמות הוא בחי' הארה בלבד

ובהכרח שיש בחי' עצמיות אוא"ס שאינו בגדר התלבשות כו' (דבזה משתווה השגת הנשמות להשגת המלאכים דגם השגת הנשמות בקדושת העצמות הוא ע"י ההארה כו'), ומהשגת פרטי המדרי' דההארה האלקי' שבעולמות יכולים לבוא על השגת אופן ההפלאה דאוא"ס ב"ה, שע"י כ"ז מתגלה בחי' הרצון פשוט שבנפש כמשנת"ל. וזהו שע"י בחי' נשמה נעשה התחברות הנשמה שבגוף עם שרש ומקור הנשמה, שהרי בהתעוררות והתגלות בחי' הרצון שבנפש הרי הכחות עולים ומתכללים ברצון זה, וכידוע שהרצון מושך אליו כל הכחות וכמ"ש במ"א בענין שרפים עומדים ממעל לו בשם הבעש"ט ז"ל דבמקום שרצון האדם שם הוא והיינו לפי שכל הכחות נמשכים אחר הרצון ונכללים בו כו'. אמנם הכוונה בהתחברות הנ"ל הוא לא זו בלבד עליית הכחות בהרצון כ"א שיאיר בחי' שרש הנשמה בהנשמה המלובשת בגוף כו', וענין הגילוי הזה הנה לבד זאת משנת"ל פ' שס"ח דנקודת האמת דהרצון שבנפש יש בכל הכחות דשכל ומדות עד סוף מעשה והו"ע התמימות כו' (וזה אם שהוא כן בעצם טבעו שיש בו בחי' התמימות או שפועל כן ע"י עבודה והיינו שע"י העבודה

בבחי' הביטול דהרצון נעשה התמימות בכל הכחות כו'), הנה זהו רק מה שנקודת הרצון (היינו הביטול) נמצא בכל הכחות לא שהכחות עצמן יש בהם גילוי בחי' העצמי של הנפש (דהיינו שבהשכלת השכל עצמו או שהמדות עצמן יהי' בהם התחדשות דבר מהתגלות כח העצמי של הנשמה כו'), אך שיהי' בהכחות עצמן מעצם הנשמה י"ל שז"ע מ"ש במ"א בענין שהמקיף נותן כח בהפנימי כו', וכידוע דמקיף דחי' נק' מזלא והוא בחי' שרש הנשמה ומקור הכחות הפנימי' שממנו נוזל ונוטף בהכחות הגלוים כו', והנה מה שהוא בבחי' מקור ה"ז בהעלם שאין עצם המקור מאיר בגילוי כו', וכמו מזל מחכים שזהו רק מה שממנו נמצא ההשכלה שבאה בבחי' צמצום (וכמו בבחי' דילוג שז"ע מזלות שהן בחי' שערות כו'), שהגילוים הן מ"מ באין ערוך לגבי המקור (עם היות שאין זה בבחי' יש מאין ממש וכמ"ש במ"א), אך מה שהמקיף נותן כח בהפנימי הוא שהפנימי בבחי' תוס' אור רב, וכמו בהשכלות רבות ועמוקות מאד בכל ענין שכלי ובנביעה רבה ממקור השכל והיינו מחמת גילוי המקור שמזה הוא הנביעה ביותר והשכליי' נעלים ביותר

תתיא

כו', ועם היותם בבחי' מציאות שכל ה"ה נעלים ביותר מחמת כח המקור שמאיר אצלו בהתגלות כו', וכמו מי שהוא חכם מצד עצם כח חכמתו וכמו וה' נתן חכ' לשלמה כו', וז"ע ההתחברות שהכחות פנימי' המה נעלים ביותר על ידי גילוי העצמות בהם כו', דכמו"כ הוא בעבודה ענין התחברות שרש הנשמה עם הנשמה שבגוף דהנשמה שבגוף היא במדרי' נעלית ביותר ע"י שמאיר בה מבחי' שרש ומקור הנשמה כו' וכמשי"ת.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש יהודה אתה יודוך אחיך, דהנה ראובן ושמעון הן ב' פרשיות דק"ש ראובן ע"ש כי ראה ה' והוא ההתבוננות בגדולת ה' ולהיות כאלו רואה כו', והו"ע לאסתכלא ביקרא דמלכא כו' שעי"ז באים לבחי' אהבה וכמ"ש פני ארי' אל הימין דארי' אותי' ראי' כו', שמעון ע"ש כי שמע ה' ועי"ז הוא בחי' יראה וכמ"ש ה' שמעתי שמעך יראתי, דשמיעה מרחוק וכן יראה מרחוק כו', לוי הוא ל' התחברות הפעם ילווה כו' והו"ע אמת ויציב בווי"ן תתקטר כו' וכמ"ש בתו"א ע"פ זה. וי"ל דראובן הו"ע פסוד"ז דבהתבוננות זו שייך בחי' ראי' דהתהוות היש מאין אלקי ה"ז מוכרח מאד וכאלו רואה בראי' חושי' שהאין האלקי מהווה את היש כו', וכמו"כ כח הא"ס שבעולם ה"ז בבחי' ראי' וכמ"ש שאו מרום עיניכם וראו כו' וכמשנת"ל, ושמעון הו"ע ק"ש שמע ישראל כו', ויהודה הו"ע תפלה שמו"ע שז"ע הפעם אודה את ה' בבחי' ביטול בתכלית לא בחי' אהבה בלבד כו', והו"ע התגלות שרש ומקור הנשמה שזהו וראשו מגיע השמימה העבודה דרעו"ד כו', וכאשר יש התגלות שרש הנשמה אז הרי כל הכחות נכללים

בהרצון כו', ובחי' זו דהרצון פשוט הרי יש בכאו"א מישראל ובזה הכל משתוים כו', דכחות הגלוים לא בכל א' בשוה דיש שהן בעלי השגה ויש שאינם בעלי השגה כו', וגם אין דעותיהם שוות כו', אבל בחי' הרצון פשוט הרי יש בכאו"א מישראל, ומשו"ז כאו"א יכול לבוא לידי מס"נ על קדה"ש כו', והכל שוים במדרי' עצם הנשמה וכמ"ש בסש"ב שהנפשות מתאימות המה כו', וזהו שכל ישראל נק' ע"ש יהודה דאין אדם אומר ראובני אנא שמעוני אנא שזהו בכחות הגלוים אלא יהודה אנא שזהו בחי' הרצון פשוט כו', וזהו יודוך אחיך שזהו התחברות הנשמה שבגוף עם שרש הנשמה שזהו תכלית הכוונה כו', ולהיות שההתחברות היא על שתי אופנים, הא' שהכחות עולים ונכללים בשרש ומקור הנשמה והיינו העבודה דרעו"ד ושכל עצמותו הוא ברצון וביטול זה כו', והב' דשרש הנשמה מאירה בהנשמה המלובשת בגוף כו', זהו"ע יודוך ל' הודאה ול' שבח דהודאה היינו בהתכללות הכחות בשרש הנשמה כו', ושבח שייך בנשמה המלובשת בגוף דהילול ושבח הוא מצד השגה כו', רק שהיא במדרי' נעלית ביותר ע"י התגלות שרש הנשמה כו'. וענין

ידך בעורף אויבך הוא שהענינים הגשמי' יהיו בבחי' עורף ולא בבחי' פנים והוא שיהיו רק על צד ההכרח כו', ועוד הו"ע בעורף אויבך שהאויב מחזיר עורף והוא שבורח דאז הוא מחזיר עורף כו'. והענין הוא דביצי"מ כתי' כי ברח הוא שברחו הם מן הרע אבל הרע נשאר בתקפו, אבל כאשר הרע בורח הו"ע דחיית וביטול הרע כו', וזהו ידך בעורף אויבך דע"י התגלות שרש ומקור הנשמה עי"ז הרע נדחה לגמרי כו'. וזהו יהודה אתה התגלות שרש ומקור הנשמה ושיהי' התחברות עם הנשמה המלובשת בגוף וזהו יודוך אחיך

תתיב

כו', ושתי אופני ההתחברות הו"ע יודוך ל' הודאה ול' שבח כו' ועי"ז ידך בעורף אויבך כו'.

קיצור. ובמ"א נשמה באפו בנה"א שאינו מאיר עצם הנשמה, וזהו באפו חוטם שער המוחין דשם כללות הנשמה, והיינו מפני שהנר"נ אינו בהתגלות, דהנה עצם הנשמה הוא הרצון, דשכל הוא שמשתנה, וגם יש בכל הנבראים, והשכל האלקי בחי' נשמה היא ממוצע לחבר עם עצם הנשמה, להבין דבר מתוך דבר, ההשגה שיש בחי' עצמי, והשגת ההפלאה, ועי"ז הוא גילוי הרצון, והכוונה בההתחברות הוא שהעצם יאיר בהפנימי, והו"ע שהמקיף נותן כח בפנימי שנעשה התחדשות בהכחות פנימים שיהיו נעלים יותר, וכמו בהשכלות עמוקות ובנביעה רבה ונעלים ביותר שבא מכח המקור. וזהו יהודה תפלה וראשו מגיע השמימה, יודוך אחיך ההתחברות עם הנשמה שבגוף.