בס"ד. ש"פ וארא, העת"ר

תתכב

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וארא אל אברהם כו' ושמי הוי' לא נודעתי להם, וצ"ל מהו מודיע לו אני הוי' הלא כבר הודיע לו ש' הוי' כמ"ש בפ' שמות, ובאמת כבר הי' ידוע הש' דהוי' למשה ולישראל מקודם, ומש"א משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם פי' הרמב"ן ז"ל שלא שאל ידיעת השם כ"א שאלתו הי' לידע מאיזה מדה היא השליחות אם מהמדה שממנה נסים שבדרכי הטבע או מהמדה שהנסים הם למעלה מהטבע, וא"ל כה תאמר לבנ"י הוי' אלקי אבותיכם שלחני אליכם כו', אבל עצם השם הי' כבר ידוע להם, וכשבא לפרעה בא עם הש' הוי' וכמ"ש כה אמר הוי' אלקי ישראל כו', ופרעה א' לא ידעתי את הוי' דמשם אלקים ידע ועל שם הוי' אמר לא ידעתי שלא רצה לידע מש' הוי', וא"כ אינו מובן מה מודיעם לו עתה אני הוי' וכתי' לכן אמור לבנ"י אני הוי' כו'. גם צ"ל מש"א וארא אל אברהם כו' ושמי הוי' לא נודעתי להם והלא מצינו כ"פ ש' הוי' אצל האבות כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דג' מדרי' דתפלה פסוד"ז ברכת ק"ש וק"ש הן בחי' רוח רעש ואש דכולם הם בבחי' המדות רוח הוא

בחי' התלהבות המדות בבחי' מקיף שבא מההתבוננות בענינים שהן בעצם למעלה מהשגה כו', רעש הוא מהתחדשות דבר ומהפלאת הענין ע"כ הוא בבחי' רעש, ומ"מ ה"ז בבחי' התפעלות פנימי יותר מרוח, ואש הוא בחי' אהבה פנימיות שבא מבחי' השגה גמורה בגדולת ה' כו'.

שצט) והנה בהג' ענינים דרוח רעש ואש כתי' לא ברוח הוי' לא ברעש כו', והענין דהנה רוח הוא בפסוד"ז בהתבוננות דהתהוות העולמות שנתהוו מרוח פיו ית', הרי אין זה רוח הוי' כ"א רוח אלקי', וכידוע דמש' הוי' לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות רק מש' אלקים וכמ"ש בראשית ברא אלקים, ובש' הוי' הוא בחי' ה' אחרונה והו"ע בהבראם בה' בראם שאינו רק הבל רוח חיצוני שנק' אותא קלילא דלית בה מששא כו', ואחרי הרוח רעש שזהו בברכת יוצ"א בהביטול דמלאכים ונשמות בהתבוננות דקדוש שהוא בחי' קדוש ו' והיינו המשכת הארה מבחי' קדש העליון להיות בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע כו', שבזה הוא ההתבוננות דקדושת אוא"ס ב"ה ואיך שאין קדוש כה' כו' וכמ"ש בלק"ת ד"ה צאו"ר הב', ולא ברעש הוי' שהרי זהו רק בחי' ו"ה לא בחי' י"ה כו', וגם הוא"ו

תתכג

הוא רק בבחי' מקיף שז"ע קדוש ו' כו', ואחרי הרעש אש בחי' האהבה דרשפי אש דברכה שני' דק"ש וק"ש כו', לא באש הוי' דעיקר ש' הוי' הוא היו"ד דש' הוי' כנודע, וי"ל דהיו"ד דש' הוי' מורה על התמידות וההווה וכמו ככה יעשה איוב שעושה תמיד כו', וזה עיקר ש' הוי' שהוא הי' הוה ויהי' כא' וע"ז מורה ענין התמידות דהיינו שלמעלה מהזמן, וכן ההוה מורה ע"ז וכמ"ש הרמב"ן בפי' הפסוק ואמרו לי מה שמו שהעבר והעתיד הוא בבורא בהוה כו', דהי' הוא עבר ויהי' עתיד כו' מורה על הזמן, אבל הוה הוא שאינו בעבר ועתיד וה"ה למעלה מהזמן, וע"כ היו"ד הוא עיקר שם הוי' כו', ופנימיות הענין הוא להיות דש' הוי' הוא באצי' והעיקר הוא היו"ד שזהו בחי' אצי' כו', והרשפי אש הוא מבחי' בינה ה' ראשונה דהוי' ואינו נמשך בזה היו"ד דש' הוי'. אמנם אי' בת"ז אית רעש ואית רעש אית רעש דלא ברעש הוי' ואית רעש דברעש הוי' כו', והיינו דמ"ש לא ברוח ורעש ואש ה' זהו בבחי' רוח רעש ואש דבי"ע, אבל כל המדרי' האלו ישנם ג"כ באצי' והן בחי' בי"ע דאצי' כו', ושם כולן הן בבחי' ש'

הוי' כו', וי"ל דהרי באצי' אבא עילאה מקננא באצי' דבכל המדרי' דאצי' מאיר בחי' היו"ד דש' הוי' וע"כ אצי' הוא בבחי' ביטול ואחדות כו', שזהו ההפרש בין בי"ע לאצי' דבבי"ע כל המדרי' האלו הן בבחי' מורגש, הן בחי' ההתלהבות דרוח והן בחי' הרעש ה"ה במורגש בבחי' יש כו', וגם בחי' האהבה ברשפי אש דק"ש ה"ה במורגש וכידוע דאהוי"ר דק"ש הן בחי' חו"ג המגולים, דזהו ההפרש בין ק"ש לשמו"ע דשמו"ע הוא בחי' עה"ח שזהו חו"ג המכוסים באימא, וק"ש בחי' חו"ג המגולים שהן האהוי"ר דבהתגלות הלב שזהו בבחי' מורגש כו', אבל באצי' הכל הוא בבחי' ביטול ובלתי מורגש כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה ששים המה מלכות בענין ונהר יוצא מעדן דבאצי' בחי' בינה היא בבחי' אחדות עם בחי' החכ' רק בבריאה ומשם יפרד כו', והיינו לפי שבאצי' מאיר בחי' היו"ד דש' הוי' ע"כ שם הכל הוא בבחי' ביטול כו', וזהו דכל המדרי' הם שם בבחי' ש' הוי' כו'. וב' מדרי' הנ"ל זהו בחי' חיצוני' המוחין ובחי' פנימי' המוחין דבעבודה בבחי' חיצוני' המוחין (שזהו העבודה דנשמות דבי"ע) הכל הוא בבחי' יש

ומורגש כו', אבל בהעבודה דבחי' פנימי' המוחין הוא בבחי' ביטול כו', דהעבודה בבחי' פנימי' המוחין עיקרה הוא בנשמות דאצי' (וי"ל שזהו בנשמות דבחי' אצי' שבבי"ע, כי אצי' ממש הרי מבו' בסש"ב פל"ט שזהו למעלה מבחי' השכל והשגה כו', דגם בבחי' המוחין זהו למעלה גם מבחי' פנימי' המוחין כו' וכמשי"ת, והעבודה דבחי' פנימי' המוחין שזהו עצם בחי' נשמה י"ל שזהו בחי' אצי' שבברי' כו'), שהן בבחי' ביטול בתכלית כו'. והענין הוא דהנה ידוע שיש בחי' קלא דאשתמע וקלא פנימאה דלא אשתמע, ויש להבין בחי' קלא דלא אשתמע איך שייך לקרותו בשם קול מאחר שהוא בפנימיות דלא אשתמע לזולתו כלל, אך הנה ידוע דקול הוא שמורכב מג' בחי' אמ"ר כו', וכשם שהקול היוצא בהתגלות מורכב מאמ"ר כמו"כ גם ההבל פנימי דפנימי' הלב מורכב ג"כ מאמ"ר, רק שהוא אמ"ר פנימאה שאינו מורגש אל הזולת כו' (עמשנת"ל פשל"ה ושל"ו), וכמ"ש בזהר ע"פ אין אומר ואין דברים דקאי על מ"ש קודם יום ליום יביע אומר קאמר ע"ז אין אומר כו', דלאו איהו כאמירן דעלמא דאשתמע ואמר זה לא אשתמע כו', וכמ"ש בסידור בשבת ברכות ע"פ זה, וזהו שמצינו ל' צעקה גם בפנימי' הלב וכמו צעק לבם אל

תתכד

ה', וידוע ההפרש בין צעקת הקול לצעקת הלב דצעקת הקול הוא שבא בצעקה בקול פשוט בהתגלות ובמורגש כו' (שזהו למעלה מהקול שבא בדבור כו', ונק' ג"כ קלא פנימאה כו', ומ"מ הוא שבא בבחי' מורגש בעצמו ולזולתו כו'), וצעקת הלב הוא שהלב עצמו צועק מפנימי' הלב ועומקו ביותר שאינו בא כלל בקול ואינו מורגש כלל בעצמו ולזולתו כו', ומ"מ מה שנק' בש' צעקה היינו שזהו כמו צעקת הקול שמורכב ג"כ מאמ"ר כו' (וצ"ל שזהו מ"מ כאשר בא מאיזה ענין פנימי כמו איזה השגה וכמו בפנימי' המוחין כו', אבל בבחי' צעק לבם דבתשובה אמיתי' מעומק לעומק כו', ה"ז בבחי' פשיטות לגמרי בלי שום הרכבה כו').

קיצור. והנה כתי' לא ברוח הוי' כ"א רוח אלקים והוא ה' אחרונה, ולא ברעש דברכת יוצר ה' כי הוא רק בחי' קדוש ו', ולא באש דק"ש ה' שזהו בחי' ה' ראשונה, ועיקר הוי' הוא היו"ד שמורה על התמידית, הי' הוה ויהי' והוא בחי' אצי', ואי' בת"ז אית רעש דברעש הוי' והיינו בחי' רוח רעש אש דאצי' דאבא מקננא בכללות האצי' והוא בחי' ביטול ובלתי מורגש, וכמו ק"ש חו"ג מגולים ושמו"ע חו"ג מכוסים, והוא בחי' פנימיות המוחין והוא בחי' קלא פנימאה שמורכב מאמ"ר פנימי וכמו צעק לבם (ובתשו' הוא בבחי' פשיטות לגמרי ובפנימיות המוחין הוא בבחי' אמ"ר פנימי).

תיו) ומאחר שגם בקלא פנימאה שבתוך נקודת הלב יש בחי' צעקה פנימי' וה"ה מורכב מאמ"ר פנימאה כו', הרי יובן שימצא גם שם ג' מדרי' הנ"ל דרוח רעש ואש רק שכ"ז הכל בבחי' הפנימי' שבלב כו', וכמו התפעלות רשפי אש בפנימי' נקודת הלב הוא אש פנימי ביותר שלא נראה וניכר מגודל עומקו כו' (בל"א דיא הארץ קלייעט אינוועניק טיף זייער), והיינו לפי שחיצוני' הלב הוא בבחי' יש ומציאות בעצם ובבחי' התגלות, דהא בהא תלי' דלפי שהוא בבחי' מציאות לכן הוא בבחי' התגלות כו', וע"כ גם הרשפי אש הוא בהתגלות כו', אבל פנימי' הלב שאינו בבחי' מציאות יש כו' ע"כ גם הרשפי אש דפנימי' נקודת הלב אינו בהתגלות במורגש כו', ועם היות שהרשפי אש הוא בתוקף ביותר מבחיצוניות הלב, ה"ה טמיר ונעלם בלב ואינו ניכר כו'. וכמו"כ בהתפעלות רעש שבא מהתחדשות דבר (וכמשנת"ל פ' שצ"ח שהרעש הוא מדבר חדש כו', וכמו"כ הוא גם בבחי' פנימי' המוחין די"ל דגם בנשמות הגבוהות הרי קדושת העצמות הוא בבחי' התחדשות ובלתי מושג ממש שהרי לית מח' תפיסא בי' כו', ובפרט שבבחי'

פנימי' המוחין להיות שהן בבחי' הפשטה מלבושי השגה הרי נרגש יותר ההפלאה כו', ועם היות שגם ההנחה היא באופן אחר בפנימי' המוחין מ"מ גם ההפלאה נרגש יותר כו', וע"כ שייך גם שם ענין הרעש מההתחדשות דבר כו', גם י"ל בהשגה והתבוננות דה' אחד ענין ההתחדשות בזה הוא שזהו ההיפך לגמרי מכמו שנראה ונגלה בעולם כו', רק י"ל שיש בזה הפרש אם ההתבוננות היא בהאחדות מצד האוא"ס ב"ה אם מצד העולמות כו', והכל הוא בענין ה' אחד שמצד העולמות (לא מה שהוא ית' יחיד ומיוחד בעצם כו'), רק אם ההרגש בההתבוננות היא איך שאוא"ס ב"ה גם שמהווה עולמות ה"ה יחיד ומיוחד שלא יש עוד דבר ח"ו, או שההרגש הוא איך שהעולמות גם שנתהווה ה"ה

תתכה

בטלים ומיוחדים בתכלית כמו קודם שנתהוו כו', דכאשר ההרגש הוא מצד העולמות נרגש בזה ביותר ההתחדשות שזהו ההיפך מכמו שהעולם הנראה כו', וע"כ בה' אחד שמצד אוא"ס ב"ה ה"ז בבחי' רשפי אש וכאשר הוא מצד העולמות ה"ז בבחי' רעש כו'), אבל הוא בעומק ופנימי' המוח (מצד פנימי' ההשגה כו') ובפנימי' הלב ביותר שירעש נקודה הפנימי' שבלב בלי יוכר לזולתו כלל רק הוא בתוך תוכו כו' (וכפחד פנימי שיחרד ויפחד בתוך פנימי' הלב עצור וכנוס בלי היכר כלל כו', וכמו ויחרד כל העם אשר במחנה שזהו בחי' חרדה פנימי' כו', דמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ה"ז בחיצוניות בהתגלות היראה כו', אבל מ"ש ויחרד העם ה"ז חרדה ופחד פנימי כו'). וכמו"כ התעוררות רוח ברוח החיים שבפנימי' הלב כו', והיינו שהוא חי בהענין דהענין האלקי הוא אצלו עם חיות גדול והוא חי בהענין (ער לעבט אין דעם) שאין זה חיות בהתפעלות כו', וכמו איש חי בעצם היינו שבכל ענין הוא חי ואין זה בהתפעלות, וכמו"כ הוא בבחי' רוח החיים שהוא חי בהענין האלקי כו', וזהו בחי' רוח רעש ואש שהכל הוא

בבחי' פנימי' עומק הלב כו'. ובזה ג"כ המדרי' חלוקות דבחי' רעש הוא פנימי יותר מבחי' רוח ובחי' אש יותר פנימי מרעש כו', אך בכללות הכל הוא בבחי' פנימי' כו', והיינו דבבחי' פנימי' המוחין שהיא ההשגה וההתבוננות בעצם הענין האלקי בלי לבושי השגה באיזה ענין שמתבונן אם בפסוד"ז או בהתבוננות דברכת ק"ש וק"ש כו' ה"ז תופס בהעצם שמאיר בעומק ופנימי' מוחו ולבו כו', וע"כ הכל הוא בבחי' פנימי' בתכלית הביטול בבחי' בלתי מורגש כו'.

קיצור. ויש בזה רוח רעש ואש והכל בפנימי' דהרשפי אש עם היותו בתוקף ביותר ה"ה טמיר ונעלם בלב ואינו ניכר כלל, והרעש הוא מהתחדשות קדושת העצמות, ומהביטול דעולמות שהו"ע ה' אחד שזה היפך מהנגלה (ואם ההרגש הוא האחדות דאוא"ס (הגם שמהווה) הוא בבחי' אש, ואם הרגש האחדות דהעולמות הוא בבחי' רעש), והוא ירעש בפנימיות מוחו ולבו וכמו חרדה פנימיות, ורוח הוא בחי' רוח חיים שבלב שהוא חי בכל הענין אלקי וכמו איש חי בעצם.

תא) והנה יש מדרי' עליונה מזה והיא הכוונה פנימי' שבמוח, והיינו התפעלות הנפש בגוף נקודת המושכל קודם שבא לידי השגה, והוא בחי' האין של ההשכלה האלקית שנתפס בזה העצם האלקי כו', דהנה בחי' פנימי' המוחין הנ"ל ה"ז בא בסדר דהשגה ממש רק שאינו בלבושי ההשגה כ"א בעצם הענין אבל כמו שהענין בא בהשגה כו', וא"כ ה"ה תופס רק בפרטי הענין לא בעצם הענין היינו בעצם נקודתו האמיתית, דכל השגה ה"ה בהפרטים של הענין לא בהעצם כו', א"כ ה"ז תופס רק בפרטי הענין כו', וע"כ גם מה שתופס בהאלקות שבהענין אין זה בעצם אור האלקי כ"א כמו שבא בהשגה שזהו הנק' הענין האלקי היינו ההתפשטות מה שבא בהשגה כו', ועם היות שזהו למעלה הרבה מבחי' חיצוני' המוחין שהיא ההשגה ע"י לבושי ההשגה, שזהו מה שתופס את הענין אלקי ע"י לבוש ומסך שהן הלבושים וההסברים שע"י תופס הענין, שגם בהרגש הענין האלקי בזה הוא כמו דרך מסך כו' (והדוגמא מזה למעלה הוא דאימא עילאה

תתכו

מקננא בכורסי' דרך המסך שבין אצי' לברי' כו'), משא"כ בפנימי' המוחין ה"ה תופס בעצם הענין האלקי שלא ע"י לבושים כו', מ"מ מאחר שהתפיסא הוא ע"י השגה וההשגה היא בהפרטי' לבד וגם כל השגה הוא בחי' יש כו', אינו תופס בעצם האלקי ממש כו', אבל בנקודת המושכל שלמעלה עדיין מהשגה, הרי ידוע דבנקודת ההשכלה מאיר דקות הענין שכלי ועצם המושכל (מה שאח"כ כשמביא את הענין לידי השגה עם היות שזהו שמבאר ומפרט פרטי הנקודה אין עצם המושכל מאיר בזה כו', ולכן באמת בריבוי ההשגות מפני שמתרחק מעצם המושכל (היינו שהמושכל מתעלם) יכול לבא לידי טעות או עיקום ר"ל שהפרטים אינם כפי אמיתת עצם הענין, וצריכים בכל עת לשמור עצם נקודת המושכל שלא יטעה כו' וכמ"ש במ"א ונז' ג"כ לעיל פקצ"א, וזהו מצד התעלמות עצם המושכל בההשגה וכ"ש שדקות הענין מתעלם בההשגה כו'). וכמו"כ הוא באלקות דבנקודת המושכל נרגש עצם האלקי שבהענין, דכשם שבהשכלת הענין הרי בנקודת ההשכלה מאיר עצם המושכל, כמו"כ בהאלקי נרגש בזה עצם אור האלקי המאיר אצלו בגילוי ממש כו', ותוכן הכוונה

בזה הוא שבנקודת המושכל הוא יודע היטב כל הענין כמו שהוא לאמיתתו ומרגיש בזה את העצם האלקי כו'. דהנה השגה דבינה ה"ה מבארת את הנקודה דחכ', והוא שבנקודת ההשכלה אינו יודע עדיין את הענין לאמתתו וכ"ש איך ומה הוא כו', להיות שזהו עדיין בבחי' נקודה כללית ע"כ הגם שמאיר אצלו עצם המושכל ודקות הענין כ"ז הוא בבחי' כללות עדיין כו', ובהשגה דבינה הוא שמתבאר ומתפרט הענין ומשיג אותו היטב ואיך ומה הוא כו', וגם בבינה מתברר הנקודה דחכ' שיכול להיות בה בהעלם איזה הטי' שאינו אמת וע"י ההשגה מתברר הדבר כו', וכמו שאנו רואין לפעמים נופל לאדם איזה השכלה ונראה לו שהוא טוב וכשמביא זאת לידי השגה רואה שאינו כן, וכמו"כ בנקודת ההשכלה יכול להיות בהעלם הטי' שאינו אמת ומתברר ע"י הבינה כו', וכידוע דעיון דבינה הוא מקום הבירור כו' וכמ"ש בתו"ח ד"ה אלה תולדות נח, הנה כ"ז הוא בסדר ההשתל' דחו"ב דראשית גילוי השכל הוא בבחי' נקודה כללית ועדיין אינו יודע את הענין כו', וידיעת והשגת הענין ובירור הדבר הוא ע"י השגה דבינה כו', אבל במי שהוא

במדרי' זו דבחי' נקודת החכ' והיינו בבחי' כוונה פנימי' שבמוח הוא שבנקודת המושכל (קודם שבא לידי השגה ממש) הוא יודע את הענין לאמתתו, ואינה אצלו בבחי' נקודה כללית לבד, כ"א שיודע את הענין בהפרטים שבו אלא שאינו בבחי' פרטים ממש כמו בהשגה כ"א תוכנם ותמציתם שמאירים בדרך ממילא היינו לא שנכנס בהענינים הפרטי' (שאם יכנוס בהפרטים ה"ה ניתק מעצמות הענין), כ"א שבהנקודה הוא תופס את הענין עם הפרטים שבו, ואינם בבחי' פרטים מורגשים רק שידיעת הענין הוא כמו שידוע ומושג מהפרטים שבו כו', וכמו בנקודת התמצית שבא לאחר השגה שהוא מה שיודע עומק המושג כמו שבא מהשגת הפרטים (שזהו בחי' האין של היש דהשגה והוא מה שהיש דהשגה בא לבחי' אין כו', הרי לא יש בזה הפרטים דז"ע נקודת התמצית ששולל את הפרטים ובא רק אל הנקודה של המושכל איך הוא מושג מהפרטים שזהו עומק המושג כו', וידוע שמאיר בזה עצם ענין המושג כו'), כמו"כ הוא בנקודת המושכל קודם שבא לידי השגה שתופס בתחלה את הענין לא רק בכללות כ"א כמו שידוע מהפרטים שלו (שאינם בבחי' פרטים מורגשים כו').

תתכז

קיצור. ולמעלה מזה הוא הכוונה פנימיות שבמוח, והוא נקודת המושכל האלקי, דהנה פנימיות ההשגה עם שתופס בהעצם ה"ז רק בעצם הענין האלקי דהיינו ההתפשטות, ונקודת המושכל תופס בעצם האלקי (כמו שבנקודת ההשכלה מאיר עצם השכל), וענין נקודת המושכל הוא שבנקודה א' (והיא נקודת החכ') יודע הדבר לאמיתתה וא"צ לביאור ולברור וללבון הבינה, כי היא אצלו לא נקודה כללית כ"א יודע את הפרטים שבה, ואינם פרטים מורגשים כי לא נכנס בזה כלל רק שהנקודה עצמה היא בבחי' מרחב שבהנקודה יודע את הענין כמו שבא מהפרטים (ואם יבוא אל הפרטים לא יהי' אצלו התחדשות בזה), ובדוגמא כמו נקודת התמצית שבאה אחר השגת הפרטים.

תב) ויובן זה יותר מתפיסת הענין בדרך קצרה שהרי לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה דבהשפעת השכל מרב לתלמיד הרי משפיע לו תחלה כללות הענין בדרך קצרה שהוא בבחי' מועט המחזיק את המרובה כו', וכידוע דענין דרך קצרה זאת אינה העלמת דברים לקצר ולהעלים כו', אלא הענין הוא שיכלול כל ההשפעה ההיא בדברים קצרים שיהי' מיעוט הדברים מחזיקים כל האורך ורוחב שיש בהפרטים שבאותה ההשפעה כו', וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' דעות ה"ד שיהיו דברי האדם מועטים ועניניהם מרובים, וכמו ל' המשנה שבהדברי' המועטי' יש בהם כל אריכות הפלפול שבגמ', וכמא' אילפא מי איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לה ממתניתין כו', והרי מ"מ מהדברים הקצרים אינם יודעים את הפרטים עדיין, וכמו לידע פרטי הדברים הנעלמים בהמשנה ה"ז ע"י אריכות הגמ' כו', אך מי שהוא חכם גדול ויש לו חוש בהשכלה ה"ה מקבל את הענין תיכף ויודע אותו, והיינו דכאשר שומע איזה דבר מושכל תיכף כאשר שומע הדברים הקצרים ה"ה משיג אמיתית הענין מתוך הדברים הקצרים ויודע היטב מה הוא הענין המושכל

והכוונה בזה (ער ווייס וואס דאס איז און וואס מי מיינט אין דעם) וא"צ להאריכות כלל, כי האריכות לא יחדש לו דבר שכבר יודע הוא את הענין ויכוון כל האריכות מעצמו, והרי בידיעה והשגה זו ה"ה משיג את הפרטי' הנעלמים בדברים הקצרים, שהרי אם משיג רק קיצור הענין כמו שהוא בגלוי בהדברים קצרים ואינו יודע את הפרטים הרי אין זה השגת אמיתי' הענין, אבל כשמשיג את המרובה המוחזק בהמיעוט הרי יודע אמיתתה של דבר, ומ"מ הרי אין כאן האריכות ממש כ"א מה שמשיג כל הפרטי' כמו שהן בהכלל היינו בהדברים הקצרים ה"ה משיג את עצם הענין המושכל למעלה הרבה מההשגה שע"י אריכות הפרטים שתופס בזה רק התפשטות הענין לא העצמי, וכאן הרי תופס את העצמי, ותפיסת העצמי אינו רק בבחי' כללית שאין זה ידיעה והשגה ממש לאמתתו של ענין, וכאן הרי יודע אותו גם מהפרטי' שלו הנעלמים בהדברים קצרים שמאיר אצלו בגילוי, ומה הוא הגילוי ה"ה העצמי של המושכל כו', דבנקודת ההשכלה כשהוא בדרך כללית לבד יש בזה עצם המושכל אבל אינו יודע עדיין מה הוא, הרי אין זו גילוי והגילוי הוא

דוקא בהשגת הענין שאז יודע מה הוא, אך הידיעה הוא רק בהתפשטות הענין לא בהעצם, אבל כאשר בהדברים הקצרים יודע הוא את הנעלם ונרמז בזה ולא שבא ונכנס בהפרטים כ"א מה שבהמועט יודע את המרובה ה"ז אצלו בגילוי ממש שהרי יודע את הענין מה הוא,

תתכח

והגילוי הוא העצמי כו'. וכמו"כ יובן בנקודת ההשכלה כשנרגש בזה גם הפרטים ה"ז ידיעת אמיתתו של הענין (יותר מכמו שהוא בנקודה כללי' לבד כו' כנ"ל), וגם יודע ומרגיש איך ומה הוא כו', והידיעה היא בגוף ועצם הענין המושכל עוד ביותר מבהדברים קצרים הנ"ל שזהו קיצור הבא לאחר האריכות כו' (דגבי המשפיע הי' הענין תחלה באריכות ומשנה לתלמידו בדרך קצרה כו', והרי אינו דומה דברים הקצרים האלו להנקודת ההשכלה בעת שהשכיל את הענין שהאיר אצלו עצם המושכל, ואח"כ כשבא אצלו בענינים פרטי' הרי נתעלם עצם המושכל כו', וא"כ אח"כ כשמביא את הענין בדברים קצרים אין בזה גילוי העצמי כמו שהי' בנקודת ההשכלה כו', וגבי המקבל הרי זה מה שמקבל מזולתו ומשיג בחוש ההשכלה וההשגה שלו לא שהוא בעצמו השכיל את הענין כו'), אבל בנקודת ההשכלה שזהו הברקת וראשית התגלות השכל הרי מאיר בזה העצמי יותר הרבה מבהדברים קצרים כו', ויודע את העצמי כמו שהוא לאמתתו כו'.

קיצור. ובה"ע דהנה משארז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה זהו בבחי' מועט המחזיק את המרובה, והרי המקבל תופס בזה את העצם אבל אינו יודע אותו, וכשיודע אח"כ מהאריכות הרי תופס רק את ההתפשטות אבל אם בהדברים קצרים יודע את המרובה המוחזק בזה הרי יודע את הענין ומה הוא תופס בזה הרי את העצמי, שהרי לא נכנס כלל אל אריכת הפרטים, כ"א שבהדברים קצרים יודע הכל, וכמו"כ הו"ע נקודת המושכל ועוד שמאיר בזה העצמי יותר מפני שזהו קודם שבא אל הפרטים (משא"כ בדברים קצרים הנ"ל) ושהשכיל הוא בעצמו בכח חכמתו.

תג) ויובן מזה ענין הכוונה פנימי' שבמוח דהיינו מי שיש לו חוש ההשכלה באלקות לידע את הענין האלקי בנקודת ההשכלה גם מצד הפרטי' שבו ואינו מצטרך להשגת הפרטים (גם בדרך הפשטה שזהו בחי' פנימי' המוחין כו'), כי כבר יודע את הענין בנקודת ההשכלה כמו שהוא לאמיתתו כו', הרי תופס בזה את עצם האור האלקי היינו הנקודה העצמיות שנרגש ומאיר אצלו העצמי בבחי' גילוי ממש כו', והתפעלות הנפש בזה הוא בבחי' התפעלות עצמי למעלה הרבה מהתפעלות המדות גם בבחי' פנימי' שלהם הבאה מבחי' פנימי' המוחין כו', והוא שעצם נקודת המוח ועצם נקודת הלב מתפעל על עצם האלקות הידוע ומושג אצלו בבחי' נקודת ההשכלה כו'. והתפעלות זאת הו"ע קולו של משה שלמעלה מקול הלוים (דקול הוא התגלות התפעלות הנפש וכמו כל שיר וניגון שבא מהתפעלות והתלהבות הנפש וכמו כל בעלי השיר יוצאין בשיר כו', וז"ע מזמור שיר ליום השבת וכמ"ש בכתהאריז"ל דעיקר השירה הוא בשבת לפי שאז הוא עליית העולמות כו', והעלי' וההתכללות הוא ע"י שיר וניגון כו', וכן כל התפעלות ועליית הנפש

הוא ע"י השיר כו', ובא מכוונה והתפעלות פנימי וכמו שאנו רואים דאיזה פנימי' שבנפש שא"א לגלות בדבור ה"ז מתגלה ע"י השיר וכמו עונג פנימי או אהבה פנימי' ועצמי' כו' (וכמו נשיקין שבא מאהבה פנימי' כמו"כ הוא בשיר וניגון כו'), וז"ע שיר השירים שהיא התגלות האהבה הפנימי' והעצמי' דהקב"ה לכנס"י וכן מכנס"י להקב"ה שבא בשיר דוקא כו', וכן כוונה פנימי' שבמוח ה"ז בא בשיר וניגון כו', ויש בזה חילוקי מדרי' לפי אופן הכוונה הפנימי' כו'), דשיר

תתכט

הלוים הוא שבא מהכוונה שבמוח (וכידוע דלוים הם בחי' בינה) רק שבא בניגון מסודר לפי אופן הכוונה וכמא' שיודעין לכוון בשיר כו', היינו שיהי' השיר כפי אופן הכוונה כו', וזהו בבחי' פנימי' בינה כו', שהרי אומרים שירה על היין דיין מגלה פנימי' הנפש וכמו נכנס יין יצא סוד כו' (וכמ"ש במ"א מה שע"י היין פניו מאדימין שהוא התגלות החיות פנימי כו'), והיינו בבחי' פנימי' המוחין בהשגת עצם הענין האלקי שלא ע"י לבושי השגה כו', ומ"מ ה"ז בא בניגון מסודר לפי שבא מהשגה עכ"פ, וכנ"ל פ' ת"א דגם פנימי' המוחין ה"ז השגת פרטי הענינים רק בבחי' השגה פנימי' כו', וע"כ גם השיר והניגון בא בתנועות מסודרות כו'. אבל קולו של משה הוא בחי' השיר שבא מהכוונה פנימי' שבמוח שהוא בעצם נקודת המושכל, ועם היות שיש בזה ג"כ הרגש הפרטים הרי כ"ז הוא בעצם הנקודה כו', וההתפעלות בזה היא התפעלות עצמית נקודת המוח ונקודת הלב שמתפעל על עצם אור האלקי כו', ה"ז בא בשיר וניגון בלתי מסודר רק בתנועה א' פתאומית, דהיינו בלתי מכוונת שאינו מסודרת כלל מפני שאין בזה

פרטים כ"א באה מעצם הנקודה כו'. וכמו רע"מ הי' מנגן בכל מיני ניגון בצלותא דהיינו לא בניגון מסודר כו', ופי' בכל מיני ניגון היינו כמו תנועה אחת הכוללת כל מיני ניגון פרטי, וכמו שבהכוונה פנימי' הוא בבחי' הפרטים כמו שהן בעצם הנקודה כו', כמו"כ הניגון הוא תנועה א' הכוללת הכל כו'. וכוונה פנימי' זאת זהו בבחי' החכ' שהיא בחי' חי' כנודע, רק שזהו לא בחי' ראי' דחכ' שלמעלה מהשגה לגמרי כ"א בחי' נקודת ההשכלה בבחי' הפנימי' שבה וכמו שהיא בבחי' הפרטי' הנעלמים בה כו'. ויש עוד מדרי' שלמע' מזה והוא בחי' יחידה שבנפש שזה מה שעצמות הנשמה עולה בשיר בבחי' תענוג עצמי שלמעלה מהשגה לגמרי גם לא כמו הכוונה פנימי הנ"ל שזהו עכ"פ ידיעת האלקות, וגם זאת היא בחי' ידיעה כמו השגה מאחר שהוא ידיעת הענין בהפרטי' שבו כו' (רק שאינו כמו השגה פנימי' שזהו שהפרטים באים בהתגלות ממש ובציור השגה ממש דהיינו שמשיג את הענין האלקי כו' שאינו תופס בהעצם ממש כו', משא"כ בהכוונה פנימי' שאין זה בבחי' השגה ממש רק ידיעת הענין מהפרטים שבו וכמו קודם שבאו

לידי השגה שמאיר בהם העצמי כו' כנ"ל, ומ"מ ה"ז ידיעה וכמו השגה כו'), אבל בחי' יחידה הוא בחי' העונג עצמי דעצם הנשמה בעצמות א"ס כו', וכמו הרשב"י שאמר בחד קטירא אתקטרנא כו' וכמ"ש בה' תתהלל נפשי בעצמות הוי' ממש כו' (ומה שיכול להיות ממדרי' זו בכ"א מבו' בקונט' ההתפעלו' שזהו שכאשר שומע איזה ענין אלקי תדבק נפשו האלקי' ותמשך מאליו וממילא גם שאינו מבין כלל כו' שזהו רק מפני שיש לו תענוג עצמי באלקות מבחי' יחידה שבנפש כו', ער האט בעצם א געשמאק אין אלקות שזהו סיבת הדביקות שנדבקה נפשו בזה גם שאינו מבין כו', ומ"מ זהו דוקא כאשר שומע איזה השגה אלקית, כי זהו מה שמבחי' יחידה נמצא בבחי' המוחין שהתענוג העצמי באלקות (דער גישמאק) הוא במוחין דמשו"ז תדבק ותמשך נפשו כו').

קיצור. וז"ע פנימיות הכוונה שבמוח, והוא בחי' פנימיות החכ' שבנפש, רק לא בחי' ראי' כ"א שכלי, אך עצם המושכל באלקות, שתופס בזה עצם האור האלקי, ומתפעל בעצם נקודת המוח והלב בבחי' עלי' ודביקות בעצם

תתל

האלקות, והו"ע קולו של משה (דכל עלי' ודביקות הוא בשיר וניגון שבזה מתגלה האהבה והדביקות פנימי, והו"ע שה"ש), דשיר הלוים הוא מהשגה פנימיות דבינה, דלהיות שזהו השגה, ה"ז בשיר מסודר, וקולו של משה היא תנועה א' פתאומית, וזהו רע"מ הי' מנגן בכל מיני ניגון בצלותא תנועה א' הכוללת הכל, וזהו בחי' חי', ולמעלה מזה בחי' יחידה, שהיא עליית הנשמה בבחי' שיר פשוט, והוא דביקות עצם הנשמה בעצם א"ס, בחד קטירא אתקטרנא, בה' תתהלל נפשי, והוא שתדבק נפשו בהשגה אלקית מפני שיש לו בעצם טוב טעם באלקות (ובעבודה הו"ע אהבה בתענוגים מה שעצם נפשו מתענג על עצם אלקות למעלה מבחי' העונג דנקודת המושכל הנ"ל).

תד) ובכ"ז יובן ענין התחברות שרש הנשמה עם הנשמה שבגוף כו', דהנה הנשמה המלובשת בגוף הוא בחי' נר"ן דנשמה היא בחי' השגה כו', אמנם בחי' פנימי' המוחין וכ"ש בחי' הכוונה פנימי' שבמוח זהו שרש ומקור הנשמה, שהרי מדרי' אלו זהו בנשמות דאצי' כו', וכמשנת"ל פ' שצ"ט דפנימי' המוחין זהו בנשמות דאצי' שבבי"ע והכוונה פנימי' הנ"ל פ' ת"ג זהו בנשמות דאצי' ממש כו', וכן בכל נשמה הוא בחי' אצי' שבה בחי' מקיף דחי' כו', ומ"מ ה"ז בא כפי חוש הנשמה שבגוף דהיינו בנקודת ההשכלה דוקא לא בבחי' ראי' דחכ' כ"א בהשכלי דחכ', וגם בבחי' ידיעה מהפרטי' שזהו כמו השגה כו', וזהו התפעלות הנפש בגוף נקודת המושכל דזהו דוקא כאשר נקודת ההשכלה אצלו לא בבחי' נקודה כללי' לבד כ"א שנרגש בה גם הפרטי' דהיינו ידיעת הענין מהפרטים קודם שבא לידי השגה (והוא שהנקודה גופא היא אצלו בהתרחבות כו'), כי כאשר נקודת ההשכלה היא בבחי' כללי' ה"ז רק התבוננו' כללי' וידוע שאין זה התבוננות אמיתי כו', אבל הכוונה פנימי' שבמוח הוא למע' מהתבוננות פרטי' כי א"צ

להפרטים דבנקודת ההשכלה ה"ה יודע את הפרטים, וה"ז כמו השגה ולמעלה מזה כו' (וגם בחי' יחידה שבאה בבחי' הדביקות בענין אלקי ששומע גם שאינו מבין כו'), ה"ז מה ששרש ומקור הנשמה מאירה בהנשמה המלובשת בגוף כו', וי"ל שזה בא לאחר שמגיעים לבחי' שרש ומקור הנשמה, והיינו בהסולם דתפלה דראשו מגיע השמימה שבא לבחי' רעו"ד כו', אז ביכולתו לבא למדרי' זו שתהי' עבודתו בבחי' פנימי' המוחין (בבחי' רוח רעש ואש פנימי ועצמי בלתי מורגש וניכר כו') ובבחי' כוונה פנימי' שבמוח כו', וגם זאת שיהי' לו תענוג עצמי באלקו' (א עצם גישמאק אין אלקות) גם שאינו מבין ומשיג כלל כו'. וז"ע אדם א' דם דא' הוא בחי' א"ס אלופו ש"ע היינו בחי' א"ס שבנפש שזהו שרש ומקור הנשמה כו', ובא בבחי' דם שזהו הנשמה המלובשת בגוף כו', דדם הוא בחי' בינה דאהי' ברבוע כו', וכמשנת"ל פ' שצ"ח דמוח בינה מתפשט בחלל השמאלי שבלב כו' (ועמ"ש בלק"ת ד"ה לסוסתי ברכבי הא' דדם הו"ע האורות המתלבשים בכלים כו' וזהו בחי' בינה כו', וכמ"ש במ"א דחכ' היא למעלה מהכלים והיא מדרי' הד' שבאור

כו') והיינו הנשמה המלובשת בגוף כו', וא' דם הוא התחברות שרש הנשמה שמאירה בבחי' או"פ בנשמה המלובשת בגוף כו', והוא שהכחות פנימי' נעשים במדרי' נעלית ביותר ע"י גילוי העצמות בהם וכמו בכוונה פנימי' שבמוח ובתענוג עצמי שבמוחין כו', וזהו בחי' אדם כו'.

תתלא

ועפ"ז יובן מ"ש וידבר אלקים כו' ויאמר אליו אני הוי', דהנה הוי' ואלקים זהו אצי' ובי"ע, וכנודע דעולמות בי"ע הן ש' אלקי' וכמ"ש בראשית ברא אלקים כו' ואצי' הוא ש' הוי' כו', ותכלית הכוונה הוא שיהי' חבור הוי' ואלקים דהיינו שהש' הוי' יאיר בגילוי בש' אלקי' והוא התחברות האצי' עם בי"ע כו', וזהו ע"י התורה כדאי' במד"ר ע"פ כל אשר חפץ ה' עשה משל למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי עמד ובטל הגזרה, כך מתחלה השמים שמים לה' והארץ כו', עמד ובטל הגזרה ואני המתחיל וירד ה' על ה"ס ומשה עלה כו', וזהו שע"י נעשה התחברות אצי' עם בי"ע והוא שבי"ע יהי' כמו אצי' כו', וזהו שהמשיך משה שהכלים דבי"ע יהיו בבחי' איהו וגרמוהי חד כמו הכלים דאצי' כו' וכמ"ש בתו"א ד"ה בעצם היום הזה יצאו כו'. וזהו שהודיע למשה באומרו וידבר אלקי' אל משה כו' אני הוי' דהכוונה הוא שהוי' יאיר בש' אלקי' ויהי' האלקי' כמו הוי' כו', ולזה צריכים הקדמת יצי"מ כו', וזהו ג"כ לכן אמור אל בנ"י אני הוי' להיות גילוי ש' הוי'

כו'. וזהו וארא אל אברהם כו' ושמי ה' לא נודעתי להם, דמ"ש ש' הוי' אצל האבות זהו בחי' אצי' שבבי"ע לא בחי' אצי' ממש כו', וגם מה שהאבות המשיכו מבחי' אצי' לבי"ע וכמשנת"ל דהמשכת האבות הי' מאצי' (שמלאו החסרון דבחי' מל' כו' כמשנת"ל באורך) לא הי' באופן כזה שבי"ע יהי' כמו אצי' כו', וזהו דאברהם אברהם פסיק טעמא בגווייהו דנשמת אברהם בברי' אינה כמו באצי', וזהו דברי' אינו כמו האצי' כו', והיינו לפי שלא המשיכו מבחי' עצמות האצי' רק מבחי' בי"ע שבאצי' כו', אבל משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו מפני שהמשיך מבחי' עצמות אצי' בבי"ע להיות בי"ע כמו אצי' כו'. וזהו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי', שאין זה שהודיע לו את השם הוי' שזהו הי' כבר ידוע למשה ולישראל, רק הודיע לו דתכלית הכוונה הוא להיות התחברות ש' הוי' עם שם אלקים דהיינו שאלקים יהי' כמו הוי' כו', דבנפש הוא התחברות הנשמה שבגוף עם שרש הנשמה כו'.

קיצור. וזהו התחברות שרש הנשמה עם הנשמה שבגוף, דפנימיות המוחין ה"ז ג"כ למעלה מהארת הנשמה המלובשת בגוף, וכ"ש הכוונה פנימיות שזהו אצי' שבנשמה בחי' חי', ויחידה בחי' עצם הנשמה, ומ"מ הכוונה פנימיות היא בבחי' שכלי, וגם בחי' יחידה הנ"ל הוא בבחי' חוש השכל והחכ' (וי"ל שזהו מה שעצם הנפש הוא בחי' חכ' וכמשנת"ל פ' ר"ג) וז"ע ההתחברות, וי"ל שכ"ז בא אחר בחי' רעו"ד, וז"ע א' דם, דם בחי' חיצוניות בינה, והיא הארת הנשמה שבגוף, וא' הוא בחי' א"ס שבנשמה, שכשמתחברים זהו בחי' אדם. ובזה יובן מ"ש וידבר אלקים כו' אני הוי' התחברות הוי' באלקים גילוי בחי' אצי' בבי"ע דהיינו התחברות שרש הנשמה והנשמה שבגוף.