בס"ד. ש"פ ויקרא, העת"ר

תתקי

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאה"מ כו' אדם כי יקריב מכם כו', וצ"ל מה שנא' ויקרא אל משה ולא נא' מי הוא הקורא דאח"כ אומר וידבר הוי' אל משה ותחלה אומר סתם, ובמדרש אמרו אני הוא הקורא ואני המדבר, ומ"מ הרי נא' סתם ולא נא' מי הוא הקורא. והנה רש"י פי' שבכל הדברות והאמירות והציווים קדמה הקריאה שהיא ל' חבה, וצ"ל מפני מה נאמרה גבי קרבנות דוקא מאחר שלכל הדברות כו' קדמה הקריאה מפני מה נאמרה הקריאה מפורש בפ' קרבנות דוקא. והרמב"ן כ' מפני שתחלת הדבור מאהל מועד נא' פ' קרבנות לכן נאמרה כאן הקריאה של חבה, צ"ל זה גופא מפני מה תחלת הדבור מאה"מ הי'

תתקיא

פ' קרבנות דוקא. גם צ"ל מ"ש אדם כי יקריב מכם דהול"ל אדם מכם כי יקריב כו'. ולהבין כ"ז צלה"ק משנת"ל מ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם דקאי על נשמות והוא כמו שהנשמות הן בעולם הבריאה שז"ע דמות הכסא, דכסה"כ היא במדרי' אצי' והוא בחי' כח המח' ודמות הכסא הוא התגלות המח' שזהו עולם הברי' דלבושין תקינת לון דמינייהו כו', והו"ע נשמות חקוקות תחת כסה"כ, ובחי' אדם שלמעלה מהכסא זהו בחי' אדה"ע בחי' ע"ס דאצי' והו"ע ישראל עלו במח' כו', והישיבה על הכסא הוא השפלת בחי' מראה אדם שלמעלה מהכסא בבחי' דמות כסא כו', וז"ע נשמה שנתת בי טהורה היא דהיינו שרש הנשמה בעצמות הכלי ועצם האור ושם לא יש שום העלם והסתר כלל, ואח"כ אתה בראתה דבעולם הבריאה יש העלמו' והסתרים ועבודת הנשמה היא להסיר ההעלמות וההסתרים כו'.

והנה ב' בחי' אלו בנשמה זהו בחי' יעקב ובחי' ישראל, והוא בחי' ראש ורגל דנשמה כו', דישראל בחי' לי ראש והוא בחי' בן וכמ"ש בני בכורי ישראל כו', והוא כמו הבן שחקוק במחשבת האב דהיינו כמו שישראל במח' בחי' אדה"ע שלמעלה מהכסא כו', ויעקב יו"ד עקב ונק' יעקב עבדי דהיינו העבודה ויגיעה להסיר ההעלמות וההסתרים שזהו בנשמות כמו שהן למטה מהכסא, וכדאי' במדרש דדמות דיוקנו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ (ועמ"ש רש"י חולין דצ"א ע"ב), והישיבה על הכסא הוא בחי' ירידת והשפלת הראש בבחי' רגל דנשמה כו'. וביאור ענין ב' מדרי' הנ"ל בנשמות, הנה ידוע דתכלית בריאת האדם הוא בכדי להמשיך גילוי אלקות בעולם כו', וכמשנת"ל (ד"ה כי תשא) דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים וכוונה זו היא ע"י נש"י דוקא, וע"ז נברא האדם למטה להשלים כוונה זו כו', והענין הוא דהנה כתי' כל הנק' בשמי ולכבודי בראתיו כו' ופי' רש"י כל הנק' בשמי כל הצדיקים הנק' בשמי וכן ת"י כל דא בגין אבהתכון צדיקייא דאתקרי שמי עליהם כו', וזהו כל הנק' בשמי הן הנשמות כמו

שהן בשרשם בשם הוי' שהוא שמי המיוחד בי כו', וכמשנת"ל (ד"ה ויקהל משה) דשרש הנשמות הוא מבחי' פנימי' הכלים שמתאחדים בפנימי' האור כו', ולמעלה עוד מזה בחי' שם העצם שזהו עצם האור כו', ולפמשנת"ל (ד"ה זה יתנו) בענין אותי' דהוי' ודשארי שמות הרי פנימי' הכלים הן אותיות דהוי' כו', ויותר י"ל דפנימי' הכלים הן הד' שמות עסמ"ב ועצמות הכלי שלמעלה ממה שהיא כלי לקבלה זהו האותיות דהוי' כו'. אמנם נת"ל דשרש הנשמות הוא בשם העצם שזהו בחי' האור כמו שהוא למעלה מהתלבשות בכלים כו' וז"ע שם הוי' שהוא שם העצם, וכ' הפרד"ס דמה ש' העצם אין זה שהוא ש' לעצם האלקה היינו עצם הא"ס כ"א לעצמות הספי' והיינו בחי' האורות שזהו בחי' ש' הוי' כו', ולכן עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה ופרש"י שיהי' שמם הוי' כו' והיינו מפני שהם מושרשים בש' הוי' (וגם יש ש' הוי' בכאו"א מישראל כידוע ומבו' במ"א), ולעתיד יתגלה בהם שרשם ומקורם ויהיו נקראים בש' הוי' כו'. ולכבודי בראתיו שבריאת האדם למטה הוא לכבודו ית' וכמארז"ל ספ"ו דאבות כל מה שברא הקב"ה

בעולמו לא ברא אלא לכבודו, דכמו"כ ויותר מכן הוא בבריאת האדם שאינו בשביל האדם בעצמו שהרי הנשמה כמו שהיא למעלה היתה במעלה ומדרי'

תתקיב

גבוה מאד שהיתה מושרשת באצי' וגם למעלה מאצי' שכן הוא בכל נשמה, וכמא' כל נשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא כו', וכאו"א אומר נשמה שנתת בי טהורה היא שזהו בחי' עצמיות הכלי ועצם האור כו' כמשנת"ל, וגם טהורה היא בחי' טהירו עילאה כו' וכמ"ש במ"א, ובריאתה למטה ה"ז ירידה להנשמה (וה"ז כמ"ש בסש"ב פל"ו בענין האצי' הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' כו' כמו"כ הוא בנשמה ג"כ), ואף שבאמת עלייתה נפלאה מאד דשרשה מבחי' הכלים כו' דבכל המדרי' עד רוכ"ד גם בבחי' טה"ע זהו בבחי' גליף גליפו בטה"ע כו', והיינו דשרש הנשמה היא בבחי' אותי' וכלים כו', וגם לפמשנ"ת דשרש הנשמות הוא מן האור ה"ז בהאור שיש לו אחיזה עכ"פ בהכלי, דלכן נק' טהורה שהרי או' נשמה כו' טהורה היא ולא קדש (רק יש נשמות פרטי' שהן במדרי' אנשי קדש כו' וכמ"ש במ"א), והיינו שזהו בהאור שיש לו אחיזה בכלים כו', וגם אופן התהוות הנשמה (באיזה מדרי' שהוא אם באורות או בכלים) הוא שנעשה בבחי' מהות דבר בפ"ע כו', עם היות שהוא עצמות מקורה מפני שהתהוותה מבחי' פנימי' הכלים

ועצם האור, וידוע דבבחי' פנימי' אינו כמו בסדר השתל' והוא שהעצמי נמשך כו', מ"מ ה"ז בבחי' מהות ומציאות בפ"ע כו', וכמו הבן שהוא עצמות האב ונמצא במהות בפ"ע כו', וזהו ההפרש בין נשמות לתורה, דתורה היא בעצם האור וכמ"ש ותורה אור כו' ונשמות הן בבחי' הכלים כו', וגם דנשמות הן במהות בפ"ע ותורה אורייתא וקוב"ה כולא חד כו', וע"י ירידתה ה"ה מתאחדת בעצמות אוא"ס והו"ע לאשתאבא בגופא דמלכא כו'. ובודאי דירידת הנשמה היא גם בשביל זה שיהי' לה עלי' זאת שהרי אמרו בראשית בשביל ישראל כו', הרי שהי' בריאת העולמות בשביל ישראל דע"פ פשוט הכוונה שיהי' להם העלי' כו', וכידוע שהנשמה כמו שהיא למעלה א"א לבא להתאחד בעצם אוא"ס ממש כו', דהרי למעלה כ"א על מקומו יבא כו', וע"כ הנשמה שהיא בבחי' הכלים הנה ע"י העבודה למעלה וכמו חי ה' אשר עמדתי לפניו כו' העלי' היא הכל בהאורות השייך אל הכלים כו', וגם כמו שהיא בבחי' האור מ"מ לא תתעלה להתאחד בעצמות אוא"ס כי למעלה לא יש עליות שלא בהדרגה כו', ומשו"ז נק' הנשמות למעלה בשם עומדים וכמ"ש אשר

עמדתי כו', וידוע דבעומדים יש ג"כ עליות רק שהן בהדרגה כו', ובכדי שיהי' העלי' בעצמות אוא"ס זהו דוקא ע"י ירידתה למטה כו' משום דלמטה נמשך אוא"ס הסוכ"ע יכול להיות עלי' שלא בהדרגה כו' כנודע, וגם מפני שהירידה היא שלא בהדרגה ע"כ גם העלי' היא שלא בהדרגה כו' ולכן למטה דוקא נעשה הנשמה בבחי' מהלכים כו' (ומש"א בשביל התורה זהו שיהי' התגלות התורה למטה שזה עצמו הוא גילוי אור כו', והיינו לזכות הנבראים בגילוי אור זה כו', גם י"ל שזהו בכדי לקשר התורה באוא"ס ב"ה וכמו דוד הי' מקשר תורה שלמעלה בהקב"ה והוא בבחי' סתום דקוב"ה כו', דהגם דאורייתא וקוב"ה כולא חד מ"מ הרי אמרו תלת קשרין מתקשרין כו' וכולהו דרגין על דרגין סתום וגלי', שההתקשרות היא בבחי' גלי' דקוב"ה וע"י עסק התורה לשמה נעשה ההתקשרות בבחי' סתום דקוב"ה כו'). עכ"ז לא זו בלבד הוא תכלית המכוון כ"א לכבודו ית' כו', וזהו שארז"ל במשנה סוף קדושין שהם לא נבראו אלא לשמשני ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, הרי כמו שבריאת הבע"ח הוא רק דרך טפל בשביל לשמש את האדם אלא שאעפ"כ יש להם שכר טוב ע"ז והשכר הוא העלי'

תתקיג

שלהם שמחעלים ונכללים במדרי' המדבר ועולים עי"ז בשרשם ומקורם וגם למעלה מזה שמאיר בהם האור דתיקון כו', כך אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני דכוונת בריאת האדם הוא לכבודו ית' ועי"ז הוא העלי' שלו כו', וכדאי' במד"ר בפ' דברים כדבורים היו בני מה הדבורה כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעלי' כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומע"ט הם מסגלים לאביהם שבשמים כו'.

וביאור הענין הוא דהנה כתי' ועבדתם את הוי' אלקיכם, ולכאו' אינו מובן מה"ע העבודה כלפי מעלה דהרי כל עבודה ושירות הוא להשלים דבר שהוא חסר בזה, וכמו עבודת העבד להאדון הוא שמשלימו בהכנת מאכלו עד"מ או שאר צרכיו כו', דכ"ז אינו שייך למעלה דהרי אנת הוא שלימותא דכולהו וכלום חסר כו'. והנה המקובלים הראשונים הכריחו מכמה מקראות ומדרשי רז"ל שהעבודה היא צורך גבוה וכמארז"ל בזמן שישראל עושין רצונו ש"מ מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנא' ועתה יגדל נא כו', וכמו שהאריך בזה בעה"ק בחלק העבודה, והקשה שם פ"ג ממה שארז"ל מה איכפת לי' להקב"ה אם שוחט ואוכל או נוחר ואוכל כו', וכן מ"ש אם צדקת מה תתן לו כו', ותירץ כי בעצמו' אוא"ס שם באמת אינו נוגע כלל, דקמי' כחשיכה כאורה, ואמנם בענין התלבשותו ואורו ית' בעולמות ע"י ע"ס דאצי' בזה הוא העבודה כו'. והענין הוא דהנה ידוע דהתהוות העולמות הי' ע"י הצמצום כו' דעצמות אוא"ס אינו בערך ובגדר העולמות כלל כו', וקודם הצמצום הי' אוא"ס מאיר בגילוי וכמ"ש בע"ח שהי' אוא"ס ממלא מקום

החלל והוא בחי' אוא"ס הבל"ג שהי' מאיר בגילוי ממש כו', ועז"א עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו לבד דשמו הוא בחי' אוא"ס שהאור הוא כמו העצם בבחי' א"ס ממש, ואינו בערך שיהי' מזה התהוות העולמות ושיאיר בגילוי בעולמות כו', וע"כ הי' הצמצום באוא"ס ב"ה שסילק אורו הגדול על הצד ונמשך אור שהוא בחי' הארה לבד שאין ערוך לגבי האור הקודם כו', והוא אור הקו הנמשך מאוא"ס ב"ה ונק' חי העולמים שהוא בחי' האור והחיות של העולמות כו', שזהו אור מצומצם ביותר לגבי אוא"ס ב"ה, וכמו המשכת השערות שהחיות שבהם הוא באין ערוך כלל לגבי חיות המוחין כו', וכמא' האי חוטא יקירא כו' אקרי מזל בחי' שערות כו', ואור הקו הוא שנמשך ומתצמצם ממדרי' למדרי' בצמצום אחר צמצום כו', וכמשנת"ל (ד"ה בא) בענין והקב"ה עשה כמה צמצומים עד שנמשך בע"ס דאצי' שראשיתן הוא בחי' החכ', וכמ"ש ה' קנני ראשית דרכו דראשית גילוי הקו הוא בבחי' חכ' כו', והחכ' יונק ממזלא בחי' מזלות ושערות דאריך כו', וכ"ז הוא בחי' הארה מצומצמת ביותר שמזה הוא שנתהוו בחי' הכלים ומתלבש בהכלים להאירם

ולהחיותם כו'. ובזה יובן מה שמצינו מקראות סותרות הדדי בענין בחי' החכ', דפעם נא' ה' בחכ' דמשמע מזה שהחכ' מתאחדת באוא"ס וכמא' אורייתא וקוב"ה כולא חד כו' וכמא' הוא המדע והוא היודע כו', ופעם נא' עוטה אור כשלמה בבחי' לבוש לבד דכל לבוש הוא נבדל מן העצם כו'. אך הענין הוא להיות שהחכ' היא באין ערוך לגבי עצמות וכמ"ש והחכ' מאין תמצא כו', פי' מאין מבחי' אין אמיתי שהוא מושלל לגמרי מבחי' איזה מציאות יש ודבר מה כו', דהחכ' היא בבחי' מציאות דבר ונמצא מאין שמושלל לגמרי ממציאות החכ' כו', והגם שבודאי כל הע"ס דאצי' כלולים תחלה בהעלם עצמות המאציל וכמ"ש בס"י שהן כשלהבת הקשורה בגחלת כו' שהשלהבת היא גנוזה וטמונה בתוך הגחלת כו'

תתקיד

וכמ"ש במ"א ונת' ג"כ לעיל, ומ"מ לא נמצאו שם בבחי' איזה מציאות ניכרת כלל כו', דגם בבחי' הכתר אמר בזהר (הובא בפרד"ס שער הצחצחות פ"ו) דלא רעותין ולא נהורין ולא בוסינין בההוא א"ס (ושם פי' שזהו בחי' הצחצחות שלמעלה מבחי' הכתר כו'), פי' שאינם שם בבחי' רצון במציאות כו', כי הע"ס כמו שכלולים בכתר ה"ה בחי' כחות רצוניות, דכח החכ' שבכתר הוא בחי' הרצון בבחי' החכ' היינו מה שרוצה להתחכם כו', וכח הבינה הוא שרוצה להשיג כו' וכח החסד הוא הרצון להתחסד כו' כמ"ש בבה"ז פ' שמות בענין תשורי מראש אמנה, וכמ"ש הפרד"ס שם דהרצון בהנאצלים זהו מציאותם בעלות הרצון כו', ומ"ש רעותין נהורין ובוסינין י"ל רעותין הוא בחי' הרצון בהע"ס ונהורין ובוסינין הן בחי' האורות והכלים כמו שהן בהרצון כו', וכמשנת"ל (ד"ה כי תשא) דבעליית הרצון נתהוו הע"ס כו', ועכ"ז אומר דאינון לא רעותין ולא נהורין ולא בוסינין שאינם בבחי' מציאות כלל כו'. וכ"ז הוא בא"א (שזהו בחי' הרצון) ראשית ומקור הנאצלים שבהכרח הוא שיש מקורי הע"ס בהעלם שם ומ"מ אינן בבחי'

מציאות כו', ומכ"ש וק"ו בעצמות המאציל ממש דשם אמר לפני אחד מה אתה סופר כו' וכמא' אנת הוא חד ולא בחושבן כו' אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא כו', פי' לא כמו החכ' הבאה בגילוי באצי' שהיא בחי' חכ' ידיעא בגילוי וממילא היא בבחי' מציאות דבר כו', וגם סופה להתפשט ולהאיר גם למטה מטה להיות מקור לחכ' דבי"ע כו' כמ"ש בתו"א ד"ה פתח אלי', אבל בחי' החכ' שבעצמות אוא"ס והוא הנק' חכ' הקדומה אינה בבחי' חכ' ידיעא כלל כו'. וכמו עד"מ בכחות הנפש הרי מציאות החכ' והשכל הוא באור הנפש כמו שהוא במוח שבראש אבל בכח המשכיל הרי לא יש מציאות שכל כלל כו', ולכן אין הכח המשכיל מורגש בהאדם, שהרי השכל שבמוח מורגש בו גם בשעה שאינו עוסק במושכלות שהרי האדם מרגיש תמיד שיש בו שכל גם כשאינו משכיל השכלות ה"ה מרגיש את השכל שבו, והיינו מפני שהשכל שבמוח הוא במציאות שכל ע"כ הוא מורגש, והכח המשכיל אינו מורגש רק אנו יודעים מציאותו מזה שכשנופל לו השכלה חדשה ה"ה מרגיש שנמשך מאיזה מקור אבל עצם מציאותו אינו מורגש, וזהו מפני שאינו במציאות שכל עדיין

כו', וכ"ש בכח החכ' שבעצם הנפש והוא כח ההיולי העצמי הרי אינו בבחי' חכ' ושכל כלל כו', נמצא אנו רואין בנפש הגם שבודאי יש בו כח השכל בעצם הנפש דאל"כ מאין הוא כח החכ' שבו (והראי' שהנפש נק' נפש המשכלת כו') ומ"מ אינו במציאות חכ' כלל וכלל כו'. וכמו"כ הוא בענין הספי' דבעצמות המאציל אין שם בחי' מציאות הספירות כלל וכלל כו', וזהו שהחכ' היא בחי' לבוש לבד לגבי אוא"ס והיינו לגבי עצמות המאציל להיות שאינו בגדר הספי' כלל הרי בחי' החכ' הוא רק כמו לבוש לגבי אוא"ס ב"ה, והיינו שגם אור החכ' הוא בחי' לבוש לבד לגבי עצמות המאציל מפני שאין ערוך כו' (וכ"ה בכללות גילוי הקו לגבי עצמות אוא"ס שלפני הצמצום כו', וכידוע שגם גילוי הקו הוא בבחי' יש מאין דכמו שהוא לפני הצמצום אינו בבחי' אור במציאות ולאחר הצמצום הוא בבחי' מציאות כו', וע"כ גם גילוי הקו בכלל הוא בחי' לבוש לבד לגבי אוא"ס שלפני הצמצום מפני שהוא הארה שבאין ערוך כו', ומ"מ איהו וחיוהי חד דהקו הרי נוגע ודבוק באוא"ס וכן החכ' לגבי הקו כו', רק שהדביקות הוא ע"י הפסק הצמצום כו', והיינו מפני שאור הקו הגם שהוא באין

תתקטו

ערוך לגבי האוא"ס שלפני הצמצום מ"מ הרי אינו מהות אחר רק שאינו מהות אותו האור וגם הוא באין ערוך לגבי' ומ"מ אינו מהות אור אחר כו', וכידוע המשל בזה מהשפעת השכל דאור השכל השייך אל המקבל הוא באין ערוך כלל לגבי אור השכל כמו שהוא בהמשפיע לעצמו, ומ"מ הרי אינו שכל אחר והוא מאותו השכל שהשכיל לעצמו רק שהוא בחי' החיצוניות, ומ"מ ה"ז חיצוניות מהפנימיות שלעצמו וכפי אופן כח חכמתו העצמי ה"ה מראה כחו בהשפעה כו', וכמו"כ יובן בבחי' אור הקו הגם שהוא באין ערוך ומ"מ ה"ה מהאוא"ס שלפני הצמצום כו' ולכן איהו וחיוהי חד כו'). ומ"ש ה' בחכ' שהחכ' היא בבחי' התאחדות כו' היינו באור החכ' כמו שבא בגילוי באצי' שהכלי הוא בבחינת התאחדות עם האור כו', וכמ"ש בסש"ב ח"א פ"ב וח"ב פ"ט בהג"ה דמ"ש הרמב"ם הוא המדע והוא היודע שייך בהתלבשות אוא"ס בכלים דחב"ד דאצי' ע"י כמה צמצומים כו' (וכמו"כ בבחי' אור החכ' לגבי הקו שייך התאחדות כו', ובמ"א מבו' בפרטי' ענין שהחכ' היא בבחי' יש מאין לגבי עצמות ואיך שהוא לגבי הקו כו'), אבל עצמות אוא"ס אינו בגדר בחי' החכ' כלל כו'.

ומכ"ז מובן איך שהוא צמצום עצום מאד באוא"ס ב"ה להיות בחי' האור המצומצם להאיר בעולמות בכלל ובבחי' החכ' בפרט כו', ולכן הי' הצמצום בבחי' סילוק האור והיינו שנסתלק לגמרי ממקום החלל ונשאר מקום פנוי וריקן כו', וגם לגבי האור עצמו הרי בהתעלמות האור בהמאור הוא שנהי' שם בבחי' כח לבד ולא בפועל כו' וכמ"ש בתו"א ד"ה פתח אלי', וכאשר אנו אומרים בעצמו' אוא"ס שנשאר רק בכח ה"ה כאלו אינו כו', דמה שאומרים כאן בכח ולא בפועל אין הכוונה כמו ענין כח ופועל המבו' במ"א שהרי הכח אינו חסר פועל כו', רק הכוונה כאן שנשאר בכח שזהו ע"ד יכולת שביכולתו להאיר כו' (ולא בחי' יכולת ממש המבו' במ"א שזהו האור כמו שכלול בעצמותו ממש כו' רק זהו ע"ד בחי' היכולת כו'), וע"כ כאשר האור שהי' ממלא מקום החלל חזר להיות רק בכח היינו בבחי' יכולת כו' (ועמ"ש בסי' ד"ה קדוש אתה ונורא שמך ועמשנת"ל ד"ה מי מנה) וכיון שהוא רק בבחי' יכולת ה"ז כאילו אינו כו'. וזהו כללות ההפרש בין צמצום הא"ס לצמצום דא"ק שנת"ל (ד"ה נ"ח מצוה להניחה) דצמצום הא"ס

הוא צמצום עצום יותר מהצמצום דא"ק שהעלה האור מחצי פרצוף התחתון למעלה מן הטבור כו', דמ"מ אין זה סילוק לגמרי כי האור הוא במציאותו שם כו', וכמ"ש בע"ח שער הנקודים פ"ב שבעלייתו למעלה מהטבור ה"ה בבחי' העלאת מ"ן לבחי' טעמים דס"ג כו' (וה"ז כמו עלי' לא סילוק ממש כו'), וגם שנמשך מאור הזה דרך העינים שהן בחי' האורות דנקודים כו' וכמש"ש, אבל באוא"ס שנשאר רק בכח לבד ה"ז בחי' סילוק לגמרי בהאור עצמו כו'. וזהו מה שמקום החלל הוא בבחי' מקום פנוי והרי המאור הוא ממלא מקום החלל גם לאחר הצמצום, וסילוק האור הוא שנתעלם בהמאור וא"כ ה"ה נמצא ג"כ במקום החלל כו', אך זהו מטעם הנ"ל להיות דבסילוק זה הוא שנשאר בבחי' כח לבד וא"כ ה"ה בבחי' העדר האור כו' וכמ"ש בתו"א ד"ה פתח אלי' יעו"ש. והנה במ"א מבו' דבאור הו"ע העלם וגילוי לא סילוק לגמרי כ"א שמתעלם אבל נמצא הוא בהעלם, ולכן אין זה שינוי לגבי האור מאחר שנמצא בהעלם כו' והגילוי אינו התחדשות כי גם קודם שנתגלה ה"ה נמצא שם בהעלם, ולא כמו מים המתפשטים ממקום

תתקטז

למקום הרי לא היו מקודם בזה המקום משא"כ באור כו', וכמו עד"מ בכח התנועה שביד כאשר ע"י איזה קלקול מסתלק כח התנועה הרי לא נסתלק לגמרי שאם הי' מסתלק לגמרי ה"ז מיתת האבר, וכאשר האבר חי הרי אין זה סילוק לגמרי רק שגילוי דכח התנועה נסתלק אבל עצם כח התנועה ישנו ביד וגם הגילוי ישנו בהעלם בעצם כח התנועה כו' וכמ"ש בסי' ע"פ זכר רב טובך יביעו, ואין זה סותר לכאן דודאי האור נמצא בהעלם שהסילוק הוא בחי' התעלמות לבד, אך ההתעלמות היא באופן כזה שהוא כאלו אינו ממש כו'. ויובן זה מהעולם התחתון שהרי עצמות אוא"ס הוא נמצא בכ"מ דלית אתר פנוי מיני' והוא למטה ממש כמו שהוא למעלה, ואינו נרגש בנבראים כלל שאם הי' נרגש בנבראים גם איזה הרגשה במקצת לא הי' מציאות היש כלל, ואינו דומה להאור פנימי שהוא נרגש בנבראים שהרי כל נברא מרגיש את החיות שלו וחיות הוא אלקות כו', ועם היות שאינו מרגיש שהחיות הוא אלקות מ"מ את החיות הוא מרגיש כו', רק בהאו"פ הגם שהוא נרגש בהנבראים לא יהי' משו"ז ביטול במציאות הנברא כו', אבל האוא"ס הבל"ג אם הי'

נרגש גם במקצת הי' ביטול במציאות הנברא כו', אלא שאינו נרגש כלל כו', הרי הגם שהוא נמצא למטה מ"מ ההתעלמות היא כאלו אינו כו'.

והנה כללות ענין הצמצום הו"ע ביטול הרצון כבי' דהאוא"ס שהי' ממלא מקום החלל הוא בחי' רצון דשמו בגימט' רצון כו', ומה שהניח כבי' אורו עה"צ ה"ז כענין ביטול הרצון כו', וגם זה שהי' האוא"ס מאיר בגילוי ה"ז שהי' הרצון בגילוי אור כו', והצמצום והתעלמות האור ה"ז ביטול הרצון כבי' (ועם היות שזהו מצד בחי' רצון פנימי ועצמי ביותר כו' והיינו הרצון העצמי בקיום התומ"צ בנש"י למטה כו', שלזה הוכרח להיות הצמצום כו', מ"מ ה"ז בחי' ביטול הרצון כבי'). והנה בתחלת הברי' הי' הצמצום מפני כי חפץ חסד הוא כו' ואח"כ באתעדל"ת תלי' מלתא, וצ"ל צמצום זה גם באתעדל"ת והוא להיות בטל רצונך כו', דהיינו לצמצם א"ע ולכבוש כל רצונותיו אשר לא לה' המה והוא בכל כחות נפשו כמו בשכל שיהי' רק לה', וכן במדות שלא יהי' אהבה זרה ובמדת הגבו' כמו בכעס או גאוה שמיסוד האש שנגבה למעלה כו', וכן בהתפארות או בניצוח שלא לה' הוא שיכבוש רצונותיו בכל כחות אלו, וכן בלבושי הנפש הן במחשבה דרבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כו', והיינו גם במחשבות

של היתר כמו בעסק מו"מ לא יעמיק מחשבתו כ"כ ולא יטרידו אותו ריבוי המח' ולא יהי' לו מניעה ועיכוב לעניני אלקו' כו', כי עצת ה' היא תקום כו', ומכ"ש מח"ז והרהורים רעים שלא יהיו כלל כו', והן בדבור שלא יהי' דבורו ורוח פיו כרצונו שימעט בדבור ביותר בעניני חול ובפרט בדבור נאה ימנע א"ע, בלום פיך מלדבר כו' ולא יהי' התרחבות הדבור כו' וכ"ש בדבורים האסורים כו', והן במעשה להיות עוצם עיניו מראות ברע ולא תתורו אחרי לבבכם כו' בין באיסור בין בהיתר וכמארז"ל קדש עצמך במותר לך, והוא בכל שיעור קומה של אדם להשליך נפשו ורצונו מנגד כו', וביטול זה הוא בבחי' חכ' שהיא למעלה מטו"ד בבחי' השגה כו', כמו"כ בחי' ביטול הנ"ל הוא לא ע"י השגה והתבוננות אלקי כ"א בחי' ביטול העצמי שבכח החכ' שבנפש להיות בטל לאוא"ס ורצונו ית' ומשו"ז הוא מבטל רצונו כו', וכן הוא במעשה המצות דמעשה הוא ל' כפי' והכרח וכמו גט מעושה מעשין על הצדקה דעיקר עשיית המצות הוא בדרך עבודת עבד דוקא וכמא' קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי כו', וכמ"ש ועבדתם את ה' אלקיכם, כי לי בנ"י עבדים כו'. וכידוע שיש ב' ענינים במצות

תתקיז

בעשייתם הא' להמשיך אוא"ס ב"ה וגילוי רצה"ע ע"י המצוה אשר יסודתה בהררי קדש עליון וכמו אשר קדשנו במצותיו כו', והב' לקיים מצות המלך ע"ד ותגזור אומר כו' וזה הוא עיקר קיום המצות כו', דכאשר קיום המצוה הוא בשביל להמשיך אוא"ס ה"ז שעובד א"ע שחפץ בהגילוי כו', וכמו מו"מ להרויח שאין זה עבודה כו' כ"א צ"ל בדרך קבעומ"ש לעבוד את ה' לקיים רצונו וציוויו כו'. והנה עשיית המצות הרי הן שיומשך ע"י גילוי אוא"ס ב"ה וכמא' כבדו את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו, דענין השליחות היינו הגילוי דאוא"ס ב"ה דתרי"ג מצות דאורייתא וז"מ דרבנן הן תר"ך עמודי אור שע"י נמשך הגילוי דאוא"ס כו', הנה זהו מה שבא בדרך ממילא דעשיית המצוה צ"ל בדרך עבודת עבד וממילא נמשך הגילוי דאוא"ס כו', וכידוע דעושין רצונו ש"מ דהיינו שע"י המצוה יהי' גילוי בחי' רצה"ע זהו ע"י העבודה דרעו"ד שהיא האהבה דבכל מאדך ואח"כ עשיית המצוה היא בבחי' עבודת עבד ומאיר עי"ז גילוי אוא"ס כו' (ומ"מ הותר ג"כ להיות כוונת המצות דבאמת אמיתות העבודה הזאת צ"ל ג"כ בבחי' עבודת

עבד והוא שאין כוונתו בההמשכה בשביל עצמו כ"א לייחדא קוב"ה ושכינתא בתחתונים כו' וכמשנת"ל ד"ה פדה בשלום נפשי, ומ"מ הותר ג"ז אף אם חפץ בהגילוי שזהו ג"כ ביטול שכל חפצו ורצונו הוא שיאיר נפשו באור אלקי כו', וכידוע בענין הוי' מתיר אסורים כו', אך זהו דוקא כאשר בתחלה יהי' קבעומ"ש וקיום המצות לקיים רצונו ית', וכאשר נקבע ביטול זה בנפשו אח"כ יכול להיות העבודה שע"י טו"ד ותהי' עבודה אמיתית בבחי' ביטול, והיינו שחפצו ורצונו בהאלקות מצד האלקות עצמו לא מה שחפץ לעצמו שלו טוב הדבר וכמו שחפץ להיות עובד ושיהי' אור בנפשו, כ"א שחפץ בהאלקות מצד האלקות עצמו כו'). וגם זאת שתהי' בחי' עבודה בעול והיינו שיבטל רצונו בזה ויכפה א"ע כו', לא מבעי במל"ת בדברים שנפשו של אדם מתאווה אליהם כו' לכבוש את יצרו מפני רצה"ע ולהחמיר על עצמו ביותר להתרחק מכל דבר רע כו', אלא גם בועשה טוב לעשות יותר מטבעו ורגילותו וכמו במצות צדקה לשלוט על טבעו ליתן יותר ממה שהוא רוצה ולהיות מתן בסתר וכה"ג, וגם שעי"ז ימנע א"ע מהמותרות שלו וכמו משפט וצדקה

ביעקב כו', שצ"ל משפט בצדקה כו' וכמ"ש במ"א, וכן שלא יהי' שום מניעה ועיכוב לעשיית המצות כו', וכן בת"ת שיהי' בדרך כפי' כמו אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד כו', וכמא' הי' רגיל לקרות דף א' קורא ב' דפים כו' שזהו הצמצום והביטול בנפשו כו', ועי"ז הוא כופה ומבטל את הנה"ב שמבטל הישות שלו כו' שזהו בחי' גבורה וכמו איזהו גבור הכובש את יצרו כו', וגם הגבו' היא הצמצום שמצמצם ומבטל רצונותיו נגד רצון ה' כו'. ובאתעדל"ת זאת בבחי' ביטול הרצון לסלק עצמותו ולבטל רצונו מפני רצון ה' כו', כך יהי' אתעדל"ע ג"כ למעלה דהיינו שיבטל ה' בחי' עצמותו (צמצום עצמו כו') ויסלק אורו הגדול כו' ויתצמצם ג"כ לירד למטה ולהתלבש בד' עולמות ובע"ס בכלל להקרות חכים ומבין כו', ולהיות נמשך ממדרי' למדרי' להחיות את העולמות כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש אדם כי יקריב מכם כו', דהנה ענין הקרבנות הוא הקרבת הנה"ב ולכן עיקר הקרבנות הן ממין הבהמה מפני שהנה"ב הוא מפני

תתקיח

שור כו', ולכן העיקר הי' בהקרבן זריקת הדם והקטרת החלב, דכללות ענין זריקת הדם הוא האור והחיות דהדם הוא הנפש יהי' לאלקות כו', והיינו נטילת החיות והטוב טעם של הנה"ב בעניני העולם ועי"ז ממילא יתבטלו הרצונות והחומריות שלו כי סבת הרצונות זרות הוא מפני שיש לו טוב טעם ועונג בזה וכאשר מתבטל הטוב טעם ממילא מתבטלים הרצונות, וז"ע זריקת הדם נטילת החיות והטוב טעם מעניני העולם ויהי' לו טוב טעם באלקות כו', ובפרטיות זריקת הדם הוא רתיחת הדמים וחמימות התאוה, והחלב הוא התענוג שמזה בא החלב כו', ותמורת זה יהי' התפעלות אלקי ועונג אלקי כו', ויש קרבנות שכולו כליל וידוע שזהו שריפת וכליון הרצונות שהן ציור הרע דהכל הי' מן העפר וזהו העצמי של כל דבר והג' יסודות הוא הציור כו', ועד"מ עץ ששורפין באש הוא שהג' יסודות נשרפין ויוצאין בהאש ונשאר האפר שהוא העצמי כו', וכמו"כ בנה"ב בעצם הוא רק כח המתאוה מפני ששרשו מבחי' המדות בחי' ז' מלכין דתהו וע"כ הוא כח המתאוה בעצם מהותו, וזה אינו רע שיוכל לרצות אלקות, אך כשמתאוה תאוה גשמי'

הנה הרצון הזה שהוא הגילוי ה"ה רע והוא הציור שזהו רע, וכן הלבושים דמחדו"מ המה רע כו', וזה צריכים לשרוף ולכלות הרצונות והלבושים צואים ועצם הכח המתאוה יוכל להתהפך לאלקות כו'. והנה נת"ל דע"י ביטול הרצון למטה נעשה כבי' ביטול הרצון למעלה להיות הצמצום שיהי' אור שיתלבש בעולמות כו', הרי עי"ז הוא המשכה אלקי' בעולמות, דכשהי' גילוי האוא"ס הבלי גבול לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות והיינו שלא הי' אפשר שבעולמות יהי' בהם המשכה אלקית וע"י הצמצום הוא שיש המשכה אלקי' בעולמות כו', אמנם ע"י עבודת הקרבנות שעי"ז נעשה כלי לאלקות נמשך גילוי אלקות, ולא רק כמו בסדר ההשתל' ע"י הצמצום שלמטה הוא העלם והסתר כ"א שגם למטה יהי' גילוי אלקו' כו', וגם שההמשכה היא ממדרי' גבוה יותר וכמא' כד אתכפי' סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין כו', ובד"כ הו"ע דירה בתחתונים שנת"ל שע"י הביטול למטה שנעשים התחתונים כלים לאלקות נמשך מבחי' עצמות אוא"ס כו', וזהו שייכות ענין הקרבנות לבהמ"ק, דהנה כתי' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נא' אלא

בתוכם בתוך כל א' וא' כו', והיינו דענין המשכן הוא להיות נש"י מכון לשבתו ית' והוא ע"י הקרבנות דוקא, וזהו שכל העבודה בבהמ"ק הי' עבודת הקרבנות להיות דבהמ"ק הוא המשכת אוא"ס בגילוי למטה כו' וזהו ע"י עבודת הקרבנות כו', וכ"ה בעבודה עכשיו שע"י הקרבת הנה"ב נעשה כלי לאלקות להיות מכון לשבתו כו'. וזהו שתחלת הדבור מאה"מ הי' פ' הקרבנות דוקא, וזהו מ"ש כאן ל' חיבה כי הקרבת הנה"ב זה חביב מאד למעלה יותר מעבודת הנה"א מצ"ע כו', דכל כפי' והכנעה וביטול שעושה בכחות הטבעי' דנה"ב ה"ז חביב ויקר מאד למעלה ונמשך עי"ז גילוי עצמות אוא"ס שזהו ג"כ ענין החיבה וכמו שמצד החיבה האדם מגלה עצמו כו', וז"ע חבה יתירה נודעת להם בבחי' גילוי כו'. וזהו שנא' ויקרא אל משה ולא נא' מי הוא הקורא, דהנה ידוע דהתורה נא' מפי שלישי המדבר וכמו וידבר ה' אל משה שלא נא' ודברתי או ודבר ה' אלי אלא הוא כמו שלישי המדבר ומספר כו', ובכ"מ שנא' סתם (או כמדבר בעדו) הוא בחי' שלישי המדבר בעצמו, וידוע דהשלישי המדבר הוא א"ס עצמו' המאציל כו'. וזהו ויקרא אל משה היינו גילוי בחי' עצמות

תתקיט

המאציל, ובמדרש אמרו אני הוא הקורא ואני הוא המדבר דאני הוי' אני והוי' כולא חד כו', אמנם נא' סתם להורות על הגילוי דבחי' עצמות א"ס ב"ה וזה ע"י עבודת הקרבנות שהוא ההקרבה דנה"ב כו', וזהו ויקרא אל משה גילוי בחי' עצמות המאציל, והוא ע"י עבודת הקרבנות, וזהו אדם כי יקריב מכם שתהי' ההקרבה מכם היינו הקרבת הנה"ב כו', והוא תחלת הדבור שנא' מאה"מ שהכוונה בזה להיות נש"י מכון לשבתו ית' כו'.