בס"ד. ש"פ אמור, העת"ר

תתקסח

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. וצ"ל מהו אומרו לכם והול"ל וספרתם ממחרת השבת ותי' לכם לכאורה מיותר. גם מה"ע ממחרת השבת הלא הכוונה היא ממחרת היו"ט ומפני מה או' ממחרת השבת. ולמה נצרך ליתן עוד סימן מיום הביאכם את עומר התנופה אחר שאו' ממחרת השבת שהכוונה הוא ממחרת היו"ט מה צריכים עוד סימן, ומהו"ע עומר התנופה. גם צ"ל מ"ש שבע שבתות תמימות מה מוסיף באומרו תמימות הלא שבע שבתות מובן שיהיו תמימות כו'. ובמד"ר אי' אימתי הן תמימות כשישראל עושין רש"מ, וצ"ל מהו הענין שהן תמימות דוקא כאשר עושין רש"מ כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל בענין כמים הפנים אל הפנים דעד"מ אדם המסתכל במים פניו נראים בהמים, דלהיות שהמים הוא חומר זך וצלול ופשוט מכל גוון נראים בהם פנים המסתכל בהם, והפנים הנראים הן פנים המסתכלים, ומפני שבהמים אין בהם הפנים מצ"ע כ"א הן פנים המסתכלים ע"כ הפנים הנראים הן מהות המים עצמן כו', כמו"כ הוא באוא"ס שלפה"צ הפשוט בתה"פ ואינו שייך שם שום רצון כלל, ומה

שעלה ברצונו לברוא הי' זה ע"י העלאת מ"ן מיני' ובי' שעלה לפניו ית' העונג שיהי' בעבודת נש"י למטה שעי"ז נעשה הרצון כו', והוא הרצון דאנא אמלוך כו', וברצון זה נצטיירו כל הע"ס מפני שבההעלאת מ"ן ישנם כל המדרי' האלו כו', וכ"ז הוא עצמות אוא"ס כו', וע"כ גם ההמשכה שע"י ההעלאה והיינו הקו הנמשך מאוא"ס אינו מהות אחר אלא הוא בחי' א"ס כו'.

והנה יתפרש ג"כ ענין כמים הפנים אל הפנים במדרי' שאחה"צ, והפנים עילאין הן הע"ס הגנוזות שהן ע"ס דא"ק או ע"ס דעתיק, והפנים תתאין הן הע"ס דאצי' כו', שהפנים עילאין נעשים ע"י העלאת מ"ן דפנים תתאין שעז"א בזהר דפ' נח הנ"ל בגוי ההיא פריסא ברדיפו דההיא מח' מטי ולא מטי עד ההיא פרסא, ונת"ל (ד"ה אח"מ) דהפרסא היא בחי' כתר כו', וע"י רדיפו דההיא מח' דהיינו ההעלאת מ"ן דע"ס דאצי' נעשו הע"ס הגנוזות בגו ההיא פרסא כו'. והענין הוא דהנה ידוע דע"ס הגנוזות אינם בחי' ספי' ממש בבחי' מציאות דבר, וכדאי' בזהר לאו אינון נהורין דהע"ס שלמעלה מאצי' אינן בחי' אור רק נק' מאורות כו', ומה שנק' מאורות א"ז שהן מקור האור דהיינו בחי' העלם השייך אל הגילוי כו', כ"א שהן בחי' מקור למקור שיהי' מזה גילוים לא שהן בבחי' מקורים לגילוים כו', והיינו שהן בחי' העלם שאינו במציאות כו', וכידוע שיש העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות כו', דהנה בס"י א' ע"ס בלי מה כשלהבת הקשורה בגחלת שזהו כמו שלהבת הטמונה וגנוזה בתוך הגחלת שאינה

במציאות שלהבת כמו חוץ לגחלת שהיא שלהבת בהתגלות ויש בה גוונים, משא"כ בתוך הגחלת הרי לא יש להב בהתגלות כו', ומ"מ יש שם מציאות אש רק שאינו בהתגלות כו', וזהו בחי' העלם שישנו במציאות כו', אבל כח האש שבצור החלמיש הרי אין בו מציאות האש כלל רק כח החום וג"ז לא במורגש כ"כ שזהו העלם שאינו במציאות כו', ובכחות הנפש הוא כמו כח המשכיל שאינו במציאות שכל כלל, וכמ"ש במ"א

תתקסט

הכרח ע"ז שאינו במציאות שכל גם במדרי' היותר עליונה כו', מ"מ אינו מושלל מגדר השכל לגמרי רק שמושלל ממציאות שכל, אבל מ"מ הו"ע שכלי מאחר שכבר הוא בבחי' המשכה להיות מקור לשכל כו', ולכן כח המשכיל נרגש מציאותו כו' כמ"ש במ"א, אבל כח השכל ההיולי העצמי הוא מושלל לגמרי מענין השכל שאינו בבחי' שכלי כלל כו', ולכן אינו בבחי' מקור לשכל רק שהשכלי' נמצאי' ממנו כו', וזהו בחי' העלם שאינו במציאות כו', וכמו"כ הוא ע"ס הגנוזות שהן בחי' העלם שאינן במציאות כו'. אמנם במ"א מבו' שאין מציאות לגנוזות, והיינו שאינם נמצאים במציאות כלל, וזהו ההפרש בין ע"ס הגנוזות לע"ס הגלויות דע"ס הגלויות ה"ה תמיד נמצאים במציאות גם בזמן שאינם פועלים פעולתם כו', ובד"כ הע"ס תמיד פועלים פעולתם שהרי האור והחיות של העולמות הוא מבחי' החסד, וכן ההתהוות הוא מספי' החסד וכמא' הגדולה זו מע"ב כו', ובפרט החיות שהוא מבחי' החסד כו', והגבו' הוא להעלים את האור שיוכל להיות ההתהוות בבחי' מציאות כו', וכן נותן מדה וגבול אל האור באופן שיוכל להתקבל בעולמות

כו', והת"ת הוא ההתכללות כו', וההשפעה היא ע"י נה"י כו', הרי פעולתם היא תמידית כו'. אך הענין שנמצאים תמיד היינו שמציאותם אינו רק מצד פעולתם כ"א מציאותם הוא מצד עצמן כו', והוא שנאצלו ע"ס מאוא"ס המאציל ומצד זה הוא מציאותם כו', והכוונה באצי' שלהם הוא בכדי שיהי' התקשרות הנשמה באוא"ס ב"ה, דלולי הע"ס אינו בערך שהנשמה תתקשר בעצמות אוא"ס כו', רק כשנאצלו ע"ס יכול להיות בהם התקשרות הנשמה כו', וגם בכדי שתהי' ידיעת אוא"ס וכמ"ש בזהר בגין דישתמודעון בי' כו', דעצמות אוא"ס אינו בגדר ידיעה שהוא למע' מבחי' גילוי כו' ובע"ס שייך ידיעה כו', ועי"ז יודעין גם האוא"ס שלמע' מאצי' כו', דאצי' הוא שמו של הא"ס וכמו בית יד שעי"ז אוחזים בהכלי כו', וכמו"כ ע"י הע"ס יכול להיות התקשרות הנשמה בעצמות אוא"ס כו', וכמ"ש הפרד"ס שע"ד ספ"ג ושעי"ט ספ"א, והיינו שהע"ס הן בבחי' מציאות מצ"ע כו'. אבל הע"ס אינם בבחי' מציאות מצ"ע, דהיינו דמצ"ע אינם בבחי' מציאות כלל רק הן בחי' שמות לבד, וכמו עד"מ שם האדם הרי קודם שקוראים אותו בשמו אין השם

נמצא בו כ"כ, הגם שאא"ל שאינו נמצא בו כלל כי מצד עצם נפשו בשרשו ומקורו או עכ"פ מצד הגילוי שלו להחיות צריכים לקרותו בשם זה כו', מ"מ הרי אין השם בו בבחי' מציאות בנפש כמו הכחות שהן בו בבחי' מציאות, וכמה שנפשיט אותם מגדר המציאות ה"ה מכ"מ בבחי' מציאות בנפש, משא"כ השם שאינו בבחי' מציאות בנפש כו', ובאמת השם הוא בבחי' ציור בנפש, גם כמו שהשם הוא בעצם הנפש מצד שרשו ומקורו, וכ"ש בגילוי החיות להחיות שהשם הוא בחי' ציור בו כו', והיינו להיות שהנשמה היא נברא ובבחי' מציאות נמצא, ע"כ מה שנמצא בהנפש אא"ל בו שאינו במציאות כלל (דאס וואס עס איז פראן אין נפש אא"ל אז עס איז ניט פראן) כ"א הוא נמצא בו באיזה ציור כו', אבל זהו רק ציור כללי בכללות הנפש וציור פשוט שאינו באיזה מציאות וציור ממש כו', וכ"כ הוא הפשיטות עד שהאדם בעצמו אינו ניכר ונרגש בו השם כלל, והיינו שאינו מרגיש שום צורך

תתקע

ושום ענין בהשם רק מה שעל ידו הוא נפנה לקוראיו בשמו כו', דבהכחות עצמי' אא"ל שאינו מרגיש בהם שום ענין, שהרי מובן שאא"ל כחות גלוים רק כשיש כחות נעלמים עצמי' כו', אבל בהשם אינו מרגיש שום צורך וענין כלל רק מה שנפנה ע"י לקוראיו כו', וזהו מצד פשיטות השם שאינו בו בבחי' מציאות כו' (וע' משנת"ל מענין השם בד"ה אני לדודי וד"ה אתם נצבים), וכמו"כ הע"ס הגנוזות אינם בבחי' מציאות רק כמו שמות לבד שנעשים ע"י הקריאה כו'.

ויובן זה עד"מ באדם בקריאת שמות דכחות הפרטי' וכמו בש' חכם או בש' חסדן שזה מביא ומגלה את הכח מההעלם אל הגילוי, והיינו שממשיך גילוי משרש ומקור הנעלם והעצמי של הכח ההוא, וכידוע בענין השבחים כשמשבחים אותו בש' חכם ה"ז מעורר כח חכמתו הנעלמה שגם אם משכיל השכלות בכח מקור שכלו הנה כאשר משבחים אותו שהוא חכם גדול מתגלים אצלו עי"ז שכלי' שהן באופן אחר מהשכלי' הקודמים והיינו שבאים מכח החכ' הנעלמה כו', ולכן אנו רואין שגם כאשר לא נמצא גילוי אור שכל במוחו, וגם אינו מוכן להשכיל דהיינו שאין הכנה כלל בנפשו להשכיל ולהתחכם כו' מתחדש בו שכלי' חדשים מכח חכמתו ההיולי העצמי עי"ז שקוראין אותו בש' חכם שמשבחים אותו בזה, וכן בקריאת ש' חסדן מעוררים כח החסד שבו, שגם שלא יש שום התעוררות חסד כלל בלבו ואינו רוצה כלל להתחסד, הנה ע"י שמשבחים אותו במדת החסד מתעורר כח החסד ההיולי העצמי להתחסד ביותר כמו מצד תוקף העצמות כו', וז"ע השבחים שהיו תלמידי הרשב"י משבחים אותו בכמה שבחים שזהו בכדי לעורר הכחות הנעלמים כו'

וכמ"ש במ"א. ונמצא שקודם שקראוהו חכם לא הי' בו גילוי החכ' כלל וגם לא הי' יודע בעצמו מחכמתו, שהרי זהו בהאופן שאינו מוכן כלל להשכיל, ואז אין בו שום גילוי וידיעה מחכמתו כלל דבשעת שיש הכנה בנפשו להשכיל ולהתחכם, הנה להיותו חכם בעצם הרי בשעה שעוסק במושכלות ומוכן להשכיל יש בו ידיעה מחכמתו גם טרם שבאה ההשכלה בגילוי כו', אבל כאשר אינו מוכן כלל להתחכם אז אין בו ידיעה מחכמתו, וכידוע דהכח ההיולי העצמי אינו בבחי' הרגש כלל שאינו נודע גם מציאותו כו' (ומ"מ ענין ידיעת עצמו יש בו גם כשאינו מוכן להשכיל, והוא שיודע בעצמו שביכולתו להשכיל ולהתחכם כו', וכנודע דענין ידיעת עצמו הוא מהכחות הנעלמים דוקא שיודע כח הנעלם שלו שכחו הוא בדבר הזה כו', וזהו הסבה מה שמתעורר ע"י השבחים כמו בש' חכם מפני שיודע בעצמו כחו ויכולתו העצמי בכח הזה ואלו לא הי' גם בידיעת עצמו שבכחו להתחכם לא הי' התגלות גם ע"י השבחים רק מפני שבידיעת עצמו יודע את כחו כו', אך א"ז ידיעה מחכמתו רק מה שיודע עצם כחו שביכולתו להתחכם כו', דהנה ידיעה מחכמתו

א"ז רק מה שיודע שישכיל ויתחכם כ"א הוא ידיעת השכלת הדבר טרם שמשכיל אותו כו', והוא כי להיותו חכם בעצם והוא מוכן להשכיל ידוע ומורגש אצלו בבחי' העלם ובבחי' מקיף השכלת הדבר עוד טרם שמשכיל כו', וענין ידיעת עצמו הרי א"ז ידיעת השכלה כלל כ"א מה שיודע שביכולתו להשכיל ולהתחכם כו', שזהו רק ידיעה כללי' בלבד כו', וה"ז בדוגמא כמו השם שנמצא בהעלם בהחיות שלהחיות שעי"ז הוא נפנה לקוראין אותו בשמו כו'), וע"י קריאת השם חכם נתגלה בו חכ' מכח חכמתו הנעלמה שזהו בבחי' התחדשות וכאלו עתה נעשה חכם בקריאה והתעוררות זו כו' (והשכלי' באמת הן התחדשות כי השכלי'

תתקעא

הבאים מכח החכ' ההיולי העצמי המה באמת באופן אחר לגמרי מהשכליים שממקור השכל הנק' כח המשכיל והוא בחי' אור חדש כו' כנודע).

וכמו"כ יובן למע' בענין קריאת שמות והשבחים למע' הוא שע"י קריאת ש' חכם עד"מ נעשה בחי' החכ' בכח הנעלם שבה כו', דהנה למטה בנפש האדם הרי עכ"פ נמצא בו כח החכ' הנעלמה גם קודם שקוראין אותו בש' חכם, רק שאינו בבחי' גילוי כלל ולא בבחי' מקור לגילוי עד שההתגלות הוא התחדשות כו' כנ"ל, אך זהו רק בההתגלות לבד, אמנם למע' כ"ה בעצם הכח דקודם הקריאה אינו נמצא כלל בחי' החכ' בהעלם ונעשה ע"י הקריאה כו', וז"ע אין מציאות לגנוזות, דהיינו שהע"ס הגנוזות אינם בבחי' מציאות כלל, וע"י הקריאה הוא שנעשה, שע"י שקוראין אותו בש' חכם נעשה בחי' החכמה בבחי' כח נעלם, וע"י קריאת ש' חסיד נעשה בחי' חסד בבחי' כח נעלם כו', באופן שקודם הקריאה הוא פשוט בתכלית שגם בהעלם לא ימצא מציאות מקור אורות הנאצלים ונעשה רק ע"י הקריאה והעלאת מ"ן, וכמו שהגילוי מן ההעלם נעשה ע"י העלאת מ"ן (שזהו כן גם בכחות האדם כנ"ל) כמו"כ גם ההעלם נעשה באותו פעם מן עצמות הפשוט כו', וזהו שהע"ס הגנוזות אינם במציאות כלל מצ"ע ונעשים רק ע"י הקריאה והעלאת מ"ן

כו'. והנה הע"ס הגנוזות הם שמות פרטי' ונתהוו מכללות ענין שמו כו', וכמארז"ל עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד שהוא בחי' ש' כללי שלמע' משמות פרטי' כו', וי"ל שזהו מה שבאוא"ס ב"ה יש מקום שכאשר יקראוהו בש' חכם וחסיד יהי' התהוות הגנוזות כו' (וכמו עד"מ באדם למטה שע"י ידיעת עצמו מתעורר ע"י הקריאה ושבח כנ"ל, כמו"כ למע' ע"י בחי' שמו הגדול מתהווים הע"ס הגנוזות כו'), וי"ל שזהו החקיקה באוא"ס שיהי' תופס מקום ההעלאת מ"ן, דהנה מה שההעלאת מ"ן מעורר זהו מפני הפשיטות כו', וכמשנת"ל (ד"ה אח"מ) במשל המים דמפני שהן חומר זך וצלול ע"כ נראה בהם פנים המסתכלים בהם כו', דכמו"כ הוא באוא"ס דמצד הפשיטות ע"כ ההעלאת מ"ן מעורר כו', אבל מצד הפשיטות דאוא"ס הרי אין שום דבר תופס מקום כלל כו', וע"ז הוא החקיקה באוא"ס שההעלאת מ"ן יהי' בבחי' תפיסת מקום שימשיכו בחי' השמות הנ"ל (היינו שיתהוו הע"ס בהעלם ע"י הקריאה כו'), וכן באוא"ס שלפה"צ שנת"ל שם דקודם ההתעוררות ותחלת התגלות הרצון וקודם ההמלכה הי' הרצון בהעלם והוא בחי' חפץ חסד ושם קדום

הנמלך כו', י"ל דענין קדימת הנמלך זהו ההשרשה בעצמותו שיהי' תופס מקום העלאת מ"ן כו'. וזהו מ"ש בזהר בתחלתו בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטה"ע פי' הורמנותא דמלכא הוא רשות ורצון המלך כשעלה ברצה"פ לברוא כו', והוא כמא' כד סליק ברעותי' למברא עלמא כו', ואו' בריש הורמנותא פי' כשהוצרך בעל הרצון שיתגלה רצונו ויהי' הרצון לברוא כו', ולא הי' למטה מי שיעורר אותו ברצון זה מאחר שהכל הי' עדיין בבחי' א"ס עצמו כו', והי' העלאת מ"ן מיני' ובי' כו', והו"ע במי נמלך בנשמותיהן ש"צ שעלה לפניו ית' מה שעתיד להתענג בנשמותיהן של צדיקים בעבודה שלהם במס"נ ובקיום התומ"צ כו', זה העונג עלה בבחי' העלאת מ"ן לפניו שעי"ז יתעורר ברצה"פ להאציל ולברוא כו'. ואמנם להיות כי בחי' עונג זה שמקבל מביטול הנשמות והנבראים לא נחשב עונג כלל בעצמו' אוא"ס מאחר שהנאצל נאצל רק מהארה דהארה לבד מעצמותו וכ"ש הנברא כו', וא"כ מה

תתקעב

תופס מקום הביטול והעלאת מ"ן שלהם לגבי עצמות אוא"ס כו', וע"כ הוצרך בתחלה בעל הרצון הפשוט שיאיר אור חסד עליון מצ"ע שיחפוץ בעונג זה ויהי' נחשב בעיניו כו', ולא מצד שיתפוס מקום אצלו באמת העונג הזה רק משום כי חפץ חסד הוא כו', וזהו גליף גליפו בטה"ע פי' שבעצמות א"ס חקק בחקיקה אור חסד פשוט להיות מחמתו דוקא סבת כח ועוז לעלות בהעלאת מ"ן שיתעורר כבי' בבחי' רצון כו', וז"ע שמו הגדול שזהו בחי' חפץ חסד ששם הנמלך קדום דהיינו שמשם שרש החקיקה שיתפוס מקום ההעלאת מ"ן כו', וכ"ה בבחי' רצון הכללי דא"ק, וכידוע דכללות הענין מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא ממחה"ק דא"ק, שא"ז ע"פ טו"ד שמחייב הדבר כך כי אין ערוך כלל, רק מפני שכך עלה במחה"ק דא"ק להיות באתעדל"ת אתעדל"ע כו' וכמ"ש במ"א בדרוש לרוקע הארץ, וזהו הרצון הכללי דא"ק להיות המשכת הע"ס הגנוזות ע"י הקריאה בשמות כו'.

וזהו כמים הפנים לפנים דע"י העלאת מ"ן דבחי' פנים תתאין עי"ז הוא בחי' פנים עילאין כו', דאוא"ס מצ"ע אינו בערך ובגדר הספי' כלל דלאו מכל אילין מדות כלל כו' ואנת הוא חד ולא בחושבן שאינו בבחי' שייכות לע"ס כלל כו', רק ע"י העלאת מ"ן דפנים התחתונים הם ע"ס דאצי' נעשים פנים העליונים דע"ס הגנוזות להיות מקורים להמשכת האור בהע"ס דאצי' כו', ובחי' פנים העליונים הוא שנעשה בבחי' הפרסא וכמ"ש בזהר הנ"ל מטולמ"ט עד ההוא פריסא כו', ובד"כ הוא בחי' מל' דא"ק או דעתיק כו', וכמשנת"ל (ד"ה אדם כי יהי') דכללות ההשתל' הוא מבחי' מל' לבד והיינו שגם בבחי' המל' דא"ק שהיא מדרי' אחרונה שבא"ק אין הספי' מצ"ע כו', כי הכל הוא אוא"ס הפשוט שאינו בערך הספי' כו' רק ע"י העלאת מ"ן דבחי' פנים תתאין כו', וקודם שנאצלו הנאצלים הי' ההעלאת מ"ן מיני' ובי' וכמ"ש בע"ח דבעתיק יחוד מ"ה וב"ן הוא מיני' ובי' כו' וכמשנת"ל באוא"ס שלפה"צ, ואחר שנאצלו הנאצלים מציאות הע"ס הגנוזות הוא ע"י העלאת מ"ן כו', וה"ז כמשל המים שאין להם שום גוון והם

פשוטים בעצם ורק מה שנראה בהם פנים וגוון המסתכל, והפנים הנראים הן המים עצמם הפשוטים ואין כאן ב' פנים כו'. כמו"כ הוא באוא"ס היינו בחי' הכתר שהוא פשוט בתכלית ואין בו שום ציור וגוון דע"ס מצ"ע רק שע"י הרדיפה והעלאת מ"ן דע"ס דאצי' נראה ונגלה בבחי' הכתר בחי' ע"ס הגנוזות להיות בבחי' מקור לע"ס כו', והוא בבחי' הפרסא דהיינו בחי' המל' כנ"ל, והע"ס הגנוזות הן האוא"ס עצמו שהן ג"כ בבחי' פשיטות כו', ומהם נמשכים האורות דאצי' שהן ג"כ בבחי' א"ס שהרי נעשים ע"י העלאת מ"ן, וכל ענין ההעלאת מ"ן הוא שיהי' המשכת מ"ד, וא"כ באופן שנעשים ע"י ההעלאת מ"ן כ"ה ההמשכה שהוא בבחי' א"ס כו', וגם מובן כי הפרסא אינה מעלמת להיותה בבחי' אבני שיש טהור שנראים בה הפנים המסתכלים כו', וממילא גם ההמשכה אינו בבחי' מהות אחר כ"א הוא האוא"ס דבחי' הכתר כו', וזהו א"ת מים מים שלא לחלק בין הע"ס הגנוזות שהן בחי' פנים עילאין ובין הע"ס בחי' פנים תתאין המקבלים מהם דהכל הוא מהות אחד כו', וכמ"ש בספד"צ רפ"ה יהי רקיע בתוך המים להבדיל בין הקדש ובין

קה"ק עתיקא לזעירא אתפריש ואתדביק לא אתפריש ממש והיינו שהפרסא שבכתר אינו מפרס ומבדלת בבחי' העלם ממש ומאיר בחי' הארת פנים דע"ק בפנים דז"א כו' (והנה ההפרש בין ההמשכה דרך הכלים ובין דרך פרסא כבר נת"ל שזהו

תתקעג

כמו המשכת אור שכל ע"י אותי' ובין ההמשכה ע"י משל שמעלים על האור יותר מן האותי' כו', ונת' ההפרש בין משל וחידה דבמשל הכוונה הוא לגלות האור כו', וע"כ עכ"פ האור מאיר דרך המשל כו', ובכל המשכה מב' מדרי' מובדלות אא"ל ההמשכה דרך הכלים לבד שזהו כמשל האותי' כ"א גם דרך פרסא שזהו כמו המשל כו', והיינו שהפרסא זהו לבוש על בחי' הכלים כו', וכמ"ש הפרד"ס בשער הצחצחות פ"ו הנ"ל דשרשי הכלים ושרשי האורות מאירים בהפרסא (והיינו שמתהווים ומתגלמים בהפרסא דכתר כו') וע"י הפרסא מאירים בחכ' כו', וכ"ה בכל המשכה ממדרי' למדרי' שהוא שלא בהדרגה שזהו ע"י הכלים וע"י הפרסא כו'. אמנם כמו שיש חילוקים באותי' וכמו אותי' המח' ואותי' שבחכ' ואותי' שברצון כו' שהאותי' שהן בבחי' דקות ורוחני' יותר ה"ה מגלים את האור יותר כו', וכמו"כ הוא בענין המשלים דעם היותו משל מ"מ הוא בבחי' דקות שאינו מעלים על האור, וכמו ענין אבני שיש טהור דמחזי כי אידוותא דימא, שעם היותם אבנים שנגלדו ה"ה כמו מים כו', וז"ש בספד"צ הנ"ל אתפרש ואתדבק ולא אתפרש ממש, דע"ה

הפרסא היא הפרש וכמו הפסק בין ע"ק לזעיר, ומ"מ אתדבק בחי' זעיר בע"ק ומתייחד בו כו', וי"ל דהיינו בבחי' רצוא מלמטלמ"ע והוא העלאת מ"ן הנ"ל, ולא אתפרש ממש היינו שגם דרך הפרסא מאיר בחי' הארת פנים דע"ק בחי' אור פני מלך חיים בבחי' פנים דז"א כו').

והנה הארת פנים דע"ק בפנים דז"א זהו כאשר ז"א מסתכל בפנים דא"א וכדאי' באד"ר דקל"ג סע"ב ת"ת פנים דלבר (הוא בחי' פנים דז"א) אית זמן דנהרין כו' כד אתגליין תפוחין דלעילא (בחי' תרין תפוחין שהן הארת פנים כו' כמ"ש בהבי' דאלה מסעי כו'), ומנהון נהירין לש"ע עיבר כו', והוא ע"י הסתכלות דז"א וכמ"ש באד"ר כד ז"א מסתכל במצחא דא"א מקבל ש"ע נהורין כו' וכמ"ש בע"ח שער א"א פי"ד וט"ו. ובעבודה הוא בחי' אה' בתענוגים והוא האה' הבאה ע"י הראי' דוקא והו"ע לאסתכלא ביקרא דמלכא כו', דהנה בכל ידיעה באלקות יכול להיות בב' אופנים אם שהוא בבחי' השגה לבד או בבחי' ראי', וכמו בההארה אלקית המהווה את העולם הרי מובן ומושג היטב איך שהאלקות מהווה את העולם ומחי' אותו וכמ"ש ואתה מחי' את כולם וא"ת מחי' אלא מהווה כו', דהארה אלקי' מתלבש בכל נברא להוותו ולהחיותו כו' כי אין דבר עושה א"ע ולא חי מעצמו כו' וכמשנת"ל (ד"ה ואלה שמות). אך כאשר הוא בבחי' השגה לבד הגם שהוא עבודה אמיתי' וזה כל האדם להיות בהשגה זו לייגע א"ע להבין הענין

היטב שיונח ויוקלט הענין במוחו ולהתפעל מזה באה' שירצה בהאלקות ובהגילוי דהאור האלקי כו', ומ"מ בהשגה לבד אין הענין מאיר בגילוי כ"כ דהגם שמבין ומשיג הענין היטב ומאיר אצלו כו', מ"מ אין עצם הענין אצלו בגילוי ממש, וממילא אינו נקלט כ"כ בפנימי' בנפשו להיות בו תמיד ורק בשעת ההתבוננות אז מאיר ונרגש אצלו, ואח"כ מסתלק ממנו וממילא גם האה' חולפת ועוברת כו'. אבל כאשר היא בבחי' ראי' וכמו שאו מרום וראו מי ברא אלה כו', שרואה אמיתי' הדבר בעין שכלו איך שהאלקות מהווה ומחי' את העולם כו', שזהו ע"י שקידת העבודה בהשגה והתבוננות טובה וע"י ההעמקה שמעמיק דעתו בחוזק בההשגה עד שבא לידי הכרה ולידי ראי' שרואה אמיתי' הענין כו', דאז ה"ז מאיר בנפשו בבחי' גילוי אור ממש ונקלט מאד בפנימי' נפשו ואינו נפסק ומסתלק ממנו לעולם כו'.

תתקעד

וכמו כאשר רואה אדם איזה דבר טוב ויפה הרי הדבר עומד תמיד נגד עיניו כו', ואינו דומה לשמיעה דכאשר שומע איזה ענין ומצייר בשכלו טוב הדבר ומתפעל בזה ה"ז רק לפי שעה ואח"כ נשכח ומתעלם הענין אצלו, היינו שמתעלם אצלו טוב הדבר ההוא כו', וממילא אינו מתפעל כו', אבל כאשר ראה טוב הדבר ה"ז אינו מתעלם אצלו לעולם ותמיד הוא לעיניו טוב ויופי הדבר כו'. וכמו"כ הוא בראיית עין השכל באלקו' שאין הדבר מסתלק ממנו כו', והאה' שעי"ז היא בבחי' דבקות שנדבק ממש בהאור האלקי כו'. וזהו בהאור האלקי המתלבש בעולמות כו', ולמע' מזה הוא ההתבוננות בעצמות אוא"ס כו', והוא איך שכל הריבוי שבעולמות בריבוי הנבראים ובריבוי האור והחיות שבהם כו' כ"ז הוא בחי' הארה חיצוני' שמבחי' המל' דמלכותך מכ"ע בחי' התפשטות המלוכה בריבוי עם דאלף אלפים ישמשוני' וריבו ריבבן כו', וכמו"כ בנבראים למטה ובכולם יש הארה אלקי' המהווה ומחי' כל נברא ונברא בפרט כו', אבל יחיד חי העולמי' מלך דחי העולמים הוא מבחי' מלך לבד, אבל עצמו' אוא"ס הוא יחיד שהוא יחיד ומיוחד בעצם

שאינו בגדר מספר ובגדר ריבוי כלל כו'. והנה יחיד הוא שמיוחד בעצם, ואחד הוא היחוד מצד העולמות שהוא א' בז"ר וארץ וד"ר כו', כי הכל בטל ומיוחד בתכלית שאינם בבחי' מציאות בפ"ע כלל כו', וכמשנת"ל בכ"ד ענין ה' אחד בכמה אופנים, שגם בזה יש בחי' השגה שהיא ג"כ עבודה אמיתי' כו', ויש בחי' ראי' שע"י העמקת דעתו יתאמת אצלו הדבר בבחי' ראי' ממש כו', וזהו עיקר העבודה האמיתי' להיות בבחי' ראי' לאסתכלא דוקא ביקרא דמלכא כו', ועי"ז האה' היא אה' פנימי' ממש בהתקשרות ודבקות אמיתי בעצמות אוא"ס ובבחי' תענוג פנימי שמתענג על ה' ונדבק בו בכל עצם נפשו כו'. ואה' זו היא אה' דאהרן, דאהרן אותי' נראה שהמשיך בנש"י להיות בהם אה' זו דבחי' הסתכלות כו', וזה הי' עבודתו בהעלאת הנרות דאור המנורה הוא בחי' אור אבא כו', וכידוע ההפרש בין אור המנורה ואש המזבח, דאש המזבח הוא בחי' ה"ג שבמל' ושרשם מבחי' גבו' דאימא כו', ואור המנורה הוא בחי' אור אבא שזהו בחי' הראי' באלקו' כו', והז' נרות הן ז' מדות והוא שהמדות יקבלו בחי' אור אבא כו', וזהו האה'

שע"י בחי' הראי' וההסתכלות דלאסתכלא ביקרא דמלכא כו', וזהו בחי' הסתכלות דז"א מלמטלמ"ע ועי"ז נמשך בחי' הארת פנים מלמעלמ"ט, וכמ"ש עיני ה' אל צדיקים כו' עין ה' אל יראיו, דכאשר מתחלה עיני תמיד אל הוי' מלמטלמ"ע עי"ז נמשך השפע מלמע' בחי' עין ה' כו', וי"ל שזהו ההמשכה ע"י התו' שהיא בבחי' המשכה מלמעלמ"ט ומאיר בזה בחי' עצמות אוא"ס בגילוי ממש כו' (וענין ההמשכה בזה י"ל שהראי' דאלקו' היא בבחי' התיישבות בנפשו כי זה שע"י הראי' נעשה בבחי' רצוא מלמעלמ"ט ה"ז מצד החידוש דבר שמתפעל מאד בנפשו, ולכן הדבקות בזה הגם שהיא בבלתי מורגש לגמרי מ"מ היא בבחי' התלהבות ובבחי' כליון כו', והענין מה שזהו אצלו בבחי' חידוש דבר הוא מפני שהוא בעצמו הוא מהות דבר בפ"ע עדיין שאינו בבחי' ביטול ממש להיות בבחי' כלי אל האור שיתיישב אצלו ע"כ הוא בבחי' רצוא כו', אבל ההמשכה מלמעלמ"ט הוא שנעשה בבחי' ביטול ממש שהוא כלי ממש לאלקו' וע"כ הראי' אצלו בבחי' התיישבות ובא הגילוי דאוא"ס בבחי' קיום המצות בפו"מ שכ"ז הוא כלים אל הגילוי כו', וכמו משה דודבר ה' אל משה פנים אל

תתקעה

פנים בבחי' ראי' ממש והי' כלי לזה שהי' אצלו בבחי' התיישבות כו', כי לא הי' בבחי' מהות ומציאות אחר כלל וע"כ הי' הראי' אצלו בבחי' התיישבות בתומ"צ כו', וי"ל שזהו בחי' שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא דאהרן הי' שודמ"ט להיות בחי' האה' בתענוגי' מלמטלמ"ע ומשה שוד"מ בחי' המשכת הראי' מלמעלמ"ט כו').

וזהו כמים הפנים אל הפנים דפנים תתאין הן בבחי' הסתכלות לגבי למע' ועי"ז נראים ומתגלים פנים עילאין כו', והוא ע"י לבושין דמצות שהן בחי' אבני שיש טהור תר"ך מצות כמשנת"ל שע"י נמשך גילוי האור, והן הלבושים שעשה משה ועשית בגדי קדש כו', והיינו שנמשך בהם וע"י גילוי אוא"ס כו', וזהו ע"י הקדמת האה' דרעו"ד אה' בתענוגים כנ"ל שעי"ז הוא בחי' הגילוי ע"י הלבושים דמצות כו'. והנה כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם ב' בחי' אדם אדם עילאה ואדם תתאה בחי' ז"א ומל', ופי' אדם תתאה היינו בחי' המל' כמו שהיא בבי"ע כו' וכמשנת"ל, וענין לב האדם אל האדם הוא בחי' העלאת מ"ן דבי"ע לבחי' ז"א דאצי' כו', ועז"א כמים הפנים אל הפנים דפנים תתאין ע"ס דאצי' מעלים מ"ן לפנים עילאין בחי' ע"ס הגנוזות ועושין עי"ז בחי' פנים למע' להיות המשכת מ"ד כנ"ל, שזה אינו דבר חדוש כ"כ להיות שאינו רחוק ערכם כ"כ שהרי גם אצי' הוא אלקו' ממש ואיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד כו', כן לב האדם אל האדם דאדם תתאה מעלה ג"כ מ"ן לאדם עילאה, דהגם

דבי"ע רחוק ערכם מאד מבחי' ז"א דאצי' שזהו עדיין ממדרי' עצמי' דאצי' ובי"ע הן נבראי' נפרדי' בבחי' יש כו', ומ"מ ה"ה מעלים מ"ן לבחי' ז"א דאצי', וכפי אופן העלאת מ"ן שלהם נעשה בחי' הפנים בבחי' אדם עילאה להיות המשכת מ"ד כו', וזה גופא הוא ע"י בחי' כמים הפנים אל הפנים שנת"ל דקודם האצי' הי' בבחי' עתיק וכן באוא"ס שלפה"צ ההעלאת מ"ן מיני' ובי' והו"ע גליף גליפו בטה"ע שנמשך חסד פשוט בעצמות א"ס בחי' חפץ חסד הוא להיות ההעלאת מ"ן תופס מקום שז"ע החקיקה בעצמות ע"י בחי' החסד כו' כנ"ל, וע"כ גם העלאת מ"ן דבי"ע תופס מקום בבחי' אדם עילאה כו'. והענין דמאחר שכללו' הענין דבאתעדל"ת אתעדל"ע הוא לא מה שהדבר מחייב כן רק מפני שכך עלה ברצונו ית' כנ"ל, והרי מה שעלה ברצונו הוא העבודה דבי"ע כו', וכידוע דתכלית הכוונה הוא בעולמות בי"ע דוקא שז"ע במי נמלך בנשמותיהן ש"צ, היינו בעבודה דנש"י ובקיום המצות למטה דוקא דסוף מעשה זו היא דוקא שעלה במח' ורצון תחלה בבחי' הרצון הנעלם בחי' כי חפץ חסד כו' (וכמשנת"ל דשם הנמלך קדום כו'), וע"כ

לב האדם התחתון מעורר לב האדם העליון עם היותם באין ערוך ויש פרסא המפסקת ביניהם כו', וממילא גם ההמשכת מ"ד הוא שגם ההמשכה בבי"ע ה"ז אלקו' ממש כו', דכמו שההמשכה מבחי' פנים עילאין לבחי' פנים תתאין הוא אותו האור ממש כי הפרסא אינה פרסא המעלמת שהרי הפנים תתאין נראים בפנים עילאין כו', כמו"כ מה שלב האדם התחתון מעורר וממשיך מ"ד מאדה"ע ע"י העלאת מ"ן שלו ה"ז גילוי אלקו' ממש כו'. והנה לכאו' א"מ והלא בין אצי' לבי"ע הפרסא היא מפסקת ומעלמת כו', וע"ה שאינו בבחי' העלם גמור ח"ו מ"מ מה שנמשך הוא רק אור של תולדה לבד כו', איך הוא שמ"מ נמשך גילוי אלקו' ממש בבי"ע כו'. אך הענין הוא דמה שהפרסא היא בבחי' הפסק זהו בענין ההתהוות כו', אבל ע"י העבודה והעלאת מ"ן נמשך

תתקעו

גילוי אלקו' בעולם כו', וכ"ה גם באצי' כו', שהרי באצי' יש ג"כ פרסא בין חו"ב לז"א שהגילוי בז"א אינו כמו בחו"ב כו' וכמשי"ת, וז"ש באד"ר הנ"ל פנים דלבר אית זמן דנהרין ואית זמן דלא נהרין כו', והענין הוא כמשנת"ל דבאצי' יש ב' מדרי' כמו שאצי' הוא מצ"ע וכמו שאבא עילאה מקננא באצי' כו', והיינו בחי' הביטול דחכ' כו', והו"ע הרדיפה הנ"ל העלאת מ"ן דבחי' הסתכלות כו' כנ"ל, וכמו"כ הוא בבי"ע שע"י עבודה והעלאת מ"ן נמשך גילוי אלקו' כי אין הפרסא מעלמת כו', והעבודה בבי"ע הוא לזכך הפרסא ולהפוך הצמצום לאור כו' וכמשי"ת, וגם העבודה בבחי' רעו"ד כו', ועי"ז גם בבי"ע מאיר אלקו' בגילוי ממש כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת כו', פי' וספרתם הוא ל' ספירו' ובהירות כו' ואו' וספרתם לכם שיהי' הגילוי לכם דגם בבי"ע יהי' גילוי אלקו' כו', ושרש ההמשכה הוא ממחרת השבת, שבת הוא בחי' חכ' כו', ובכדי שיהי' גילוי אלקו' למטה זהו ע"י ההמשכה מבחי' עצמו' שלמע' מאצי' כו', וז"ש ממחרת השבת לא ממחרת היו"ט, דיו"ט הוא מוחין דאימא ושבת מוחין דאבא, וע"כ או' ממחרת השבת דהיינו מלמע' מהחכ' כו', וע"י מה הוא ההמשכה עז"א מיום הביאכם את עומר התנופה, עומר הוא שעורים מאכל בהמה והוא בירור הנה"ב כו', דזה הוא העבודה התמידי' דנשמות דבי"ע לברר ולזכך את הנה"ב שלא יהי' חומרי וגס ולא יומשך אחרי חומרי' העולם כ"א יהי' בטל ונכנע לנה"א כו', עד שגם הנה"ב יהי' בטל לאלקו' כו', וע"י זיכוך הנה"ב נעשה זיכוך הפרסאות למע' כו' (וגם נעשה עי"ז תקון הכלים כו'). וענין עומר התנופ"ה הוא כמ"ש והניף את העומר כו' לרצונכם שזהו בחי' רעו"ד כו', והיינו שצ"ל ב' הענינים העבודה בזיכוך הנה"ב וגם צ"ל העבודה דרעו"ד לאסתכלא ביקרא דמלכא

שזה מעורר בבחי' עצמות אוא"ס כו'. ועז"א שבע שבתות תמימות תהיינה, דהנה שבת הוא בחי' חכ' ותמימות הוא שלמות השבת היינו בחי' שבת שבתון שבתו של שבת שזהו המשכת בחי' עתיק בחכ' כו', וזהו תמימות ע"ד שא' במשנה דערכין שנה תמימה להביא חדש העבור, והיינו דתמימה הוא השייך להשנה ומ"מ גם בלא זה הוא שנה כו', ולמע' הוא בחי' ע"ס הגנוזות לגבי ע"ס הגלויות שהגנוזות שייכים אל הגלויות שה"ה מקורי האורות כו', ומ"מ הגלויות בעצמן הן ע"ס שלמות מפני הבדלת הערך דהגנוזות (שאינם בבחי' מקור ממש) אא"ל שבלא זה הוא חסרון ח"ו (ועמשנת"ל ד"ה פדה בשלום). אמנם בהמשכת וגילוי בחי' פנים עילאין זהו בחי' השלמות והתמימות כו', וזהו שא' במד"ר אימתי הן תמימות כשישראל עושין רש"מ, וידוע דערש"מ הוא קיום המצות שע"י רעו"ד כו', שעי"ז נמשך בחי' תמימות הנ"ל, וזהו וספרתם לכם שהגילוי יהי' לכם דוקא, ושרש ההמשכה הוא ממחרת השבת כו', והוא ע"י עומר התנופה בירור וזיכוך הנה"ב ורעו"ד כו', ועי"ז שבע שבתות תמימות תהיינה שלימות השבת שבת שבתון בחי' שבתו של שבת כו'.