בס"ד. ש"פ מטו"מ, העת"ר

א'סט

וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר כו' איש כי ידור נדר כו', וצ"ל מה"ע הנדרים וכי לא דייך במה שאסרה תורה שאוסר על עצמו דבר המותר. ומה"ע התרת נדרים דאחר שאסר על נפשו ה"ז דבר אסור עליו ואיך ביכולת להתיר דבר האסור. ומי מתירי' לו אחרים דוקא דהוא עצמו אינו יכול להתיר כ"א אחרים מתירים לו, וכמו שארז"ל ע"פ לא יחל דברו הוא אינו מוחיל אבל אחרים מחלין לו, ואיך הוא עצמו א"י להתיר ואחרים מתירים לו אפי' שלשה הדיוטות או יחיד מומחה. וגם זה צ"ל למה בהדיוטות צריכים שלשה דוקא ומומחה גם א' יכול להתיר כו'. והבחיי כ' מפני מה נסמכה פ' נדרים לפ' המועדות מפני שבמועדות נא' לכל נדריכם ונדבותיכם כו', וצ"ל מה שייך נדרים למועדות כו'. גם צ"ל מה שנא' פ' זו לראשי המטות הלא כל הפרשיות נאמרו לכל ישראל ופ' נדרים נאמרה לראשי המטות דוקא. ומה"ע לבני ישראל דהול"ל אל ראשי המטות ודי ומהו עוד לבני ישראל כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל שיש ב' בחי' לחם, לחם מן הארץ ולחם מן השמים, דלחם מן הארץ הוא שבא ע"י עבודת הבירורים, דהנה

ז' מלכין דתהו שנפלו בשבירה נתבררו תחלה ע"י ש' מ"ה דתיקון בדרך מלמעלמ"ט עד שהפסולת הגס נפל למטה וכאן הוא עבודת האדם לברר כו', וזהו ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה שזהו עבודת הבירורים כו', ובתחלה הי' הכוונה שיהי' גם למטה הבירור בדרך מלמעלמ"ט דלכן הי' עבודתו בג"ע כו', ומ"מ לא הי' כמו בירור דש' מ"ה שצריכים בירור ראשון ובירור שני כו', ואח"כ וישלחהו מג"ע לעבוד כו' בחרישה וזריעה כו', שזהו בדרך מלמטלמ"ע כו', שכל הענינים ברוחניות שהן בירור הנה"ב ובירור הדברים התחתונים עד שיהיו ראוים לאכילה שהו"ע ורב תבואות בכח שור כו'.

והנה כ"ז הוא בלחם מן הארץ שזהו מה שנמשך מהאור שבס' השתל', ובס' השתל' יש תהו ותיקון, וכל בנין התיקון מבירורים דתהו והכל צריך בירור כו', וכמ"ש בפע"ח שער התפלה פ"ז שאין לך דבר בעולם שאינו מבחי' מלכין דתהו והכל צריך בירור ותיקון כו', עד שהדברים שלמטה הם בלבושי נוגה ומעורבים פסולת וצריכים לבררם מן הפסולת, וזהו ג"כ מפני שהוא בהאור דס' השתל' שנמשך בס' והדרגה עד שהמדרי' התחתונות מתלבשים בלבושי נוגה כו', והיינו שהמשכת החיות הוא ע"י הנוגה וצריך בירור וע"י הבירור מתוסף אור כו'. אמנם המן הוא לחם מן השמים הבא מלמע' שלא ע"י עבודה ויגיעה והוא למע' מהבירורים כו', וכידוע שבהמן לא הי' בו פסולת כלל ונק' לחם הקלוקל כו', וכמ"ש לחם אבירים אכל איש לחם שנבלע באברים, שנבלע כולו באברים ולא הי' בו פסולת כו', וגם אבירים ל' תוקף וחוזק והוא תוקף הכח הבא מאור עצמי שהוא חזק בעצם כו', ולא ע"י העלאת מ"ן דבירורי' כלל כו'. דהנה ירידת המן הי' ע"י הטל וכמ"ש וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו כו', וידוע ההפרש

בין גשם לטל דגשם הוא שבא בדרך מלמטלמ"ע כו', דהגשם הוא מן השמים וכמ"ש כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו', מ"מ הוא בא ע"י העננים שעולים מן הארץ כו' (ובפדר"א אי' בזמן שישראל עושין רש"מ הארץ שותה

א'ע

ממ"ע דכאשר עושין רש"מ אז כל ההמשכות הן בדרך מלמעלמ"ט כו'), וכמ"ש ואד יעלה מן הארץ והשקה שע"י העננים העולים מקיטור הארץ ושואבים הלחלוחית שבארץ ומזה הוא הגשם כו', ובת"ז תי' נ"ב אי' ואד יעלה אתערותא צריכה מתתא לעילא ולבתר והשקה כו', והיינו שבא ע"י העלאת מ"ן דוקא כו', וכדאי' בירושלמי פ"ב דתענית ה"א ואד יעלה עלה שבר מלמטה, וכמארז"ל ע"פ יערוף כמטר לקחי שברו הבריות את ערפן מיד הגשמים יורדין כו', אבל הטל אינו תלוי בעננים כלל כי גם כאשר לא יהי' קיטור הארץ לעננים מ"מ יהי' הטל על הארץ כו', ובא מלמע' וכמ"ש מטל השמים וכתי' וברדת הטל כו' (ויש טל הארץ וטל השמים וכמ"ש במ"א), ולכן הטל לא מיעצר, וכמו שמצינו גבי אלי' שאמר אם יהי' טל ומטר כ"א ע"פ דברי ופעל על המטר ולא על הטל, והיינו מפני שמטר הוא שבא ע"י אתעדל"ת, ולכן כשלא הי' אכשיר דרא שלא הי' העלאת מ"ן נעצר המטר, אבל טל אינו תלוי באתעדל"ת כלל (וזהו שהטל יורד בלילה דוקא זמן השינה שלא יש העלאת מ"ן כו') וע"כ לא מיעצר כו'. ושרש הענין הוא דהנה שרש הגשם הוא

מבחי' ז"ת דעתיק והו"ע אור שבעת הימים, וכמ"ש רש"י בפסחים דס"ח ע"א ע"פ והי' אור הלבנה כו' יהי' שבעתים כאור שבעת הימים שבעתים הן (זפ"ז) ארבעים ותשע, וכתי' כאור שבעת הימים מ"ט כאור שבעת הימים דעכשיו נמצא עודף על אור של עכשיו שלשה מאות וארבעים ושלשה, והוא כמנין גשם כו', והיינו כמארז"ל תענית ד"ז ע"ב אין אור אלא מטר שנא' יפץ ענן אורו כו', כל אורה האמורה באליהו בן ברכאל בירידת גשמים הכתוב מדבר כו', והוא בחי' אור שבעת הימים שהן ז"ת דעתיק כו', וידוע דז"ת דעתיק הוא שמתלבשים בא"א, וע"כ ההמשכה משם הוא ע"י העלאת מ"ן דוקא כו', דכל מה שבא בבחי' התלבשות מגיע שם העלאת מ"ן, וכמו בהתלבשות הפרצופים זב"ז דז"ת דעתיק מתלבשים באריך ואריך באו"א ואו"א בזו"ן הנה הפרצוף התחתון מעורר את הפרצוף העליון כו', וע"כ גם ההמשכה הוא ע"י העלאת מ"ן דוקא דמאחר שהן בבחי' התלבשות ה"ז כמו אור וכלי שצ"ל כלי אל האור ואז מאיר האור כו', וההעלאת מ"ן זהו שנעשה בבחי' כלי הראוי כו', וכמו שנת"ל בענין הרצוא שהוא הביטול שנעשה כלי הראוי כו',

וע"כ דוקא ע"י העלאת מ"ן הוא המשכות האור כו'. אבל הטל הוא מבחי' ג"ר דעתיק והוא טלא דנטיף מעתיקא מעצמו' בחי' עתיק שאינו בא בבחי' התלבשות כלל כו', וכמא' רישא לא אתתקן דבחי' ג"ר דעתיק אינם באים בהתלבשות כו', וע"כ ההמשכה משם היא שלא ע"י העלאת מ"ן כו', ועז"נ הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל בחי' עינא פקיחא דלא נאים כו', והיינו שאין ע"ז שום העלם והסתר דלית גבינין דמכסיין כו', ונמשך בבחי' אתעדל"ע מצ"ע שלא ע"י העלאת מ"ן כו'. והנה המן הוא מבחי' טלא דעתיקא וכדאי' באד"ר דקכ"ח ע"ב, וז"ש ויקראו שמו מן כי לא ידעו מה הוא ואי' בס' ש"א להר"י גיקטלייא ז"ל סוף שער ה' אבל הכתר עליון כו' אין קורין אותו בל' אתה אלא בל' הוא כו' וסימן כו' מן הוא כו' כי המן מכתר עליון ירד כו' כי לא ידעו מה הוא אין לך בעולם שיודע מדת הכתר כו', ובעה"מ שט"ז פי"א פי' ענין כי לא ידעו לפי ששרשו מת"ת דלא אתייעדא כו', וידוע דבת"ת דעתיק מתלבש דעת דעתיק אשר רדל"א אחזי נהורא בהאי אוירא כו', וזהו לא ידעו בחי' לא ידע ולא אתייעדא כו', וזהו שהמן הוא למע'

א'עא

מהבירורים להיות שזהו המשכה מבחי' ג"ר דעתיק ובחי' רדל"א שלמעלה מהעלאת מ"ן כו', שהרי ענין הבירורים הו"ע העלאת מ"ן, דז"ע העלאת מ"ן שנעשה כלי הראוי' כנ"ל והיינו ע"י הבירור והזיכוך כו', וזהו שייך בבחי' ז"ת דעתיק כו', ונת"ל (ד"ה במד"ס) שיש שרש להשבירה גם בע"ס הגנוזות שהן ע"ס דעתיק, אבל כ"ז הוא בז"ת דעתיק (שהרי השבירה הי' בז"ת כו'), ולכן ההמשכה משם הוא ע"י העלאת מ"ן דבירורים כו', משא"כ בחי' ג"ר דעתיק הן למע' מענין השבירה ואינו שייך שם העלאת מ"ן דבירורים כ"א הוא בבחי' המשכה מלמע' מצ"ע כו', וז"ש והמן כזרע גד לבן כו', דלובן זה מורה על היותו ברור בתכלית מן הפסולת בעצם הוויתו, והיינו מפני ששרשו מבחי' לובן העליון שלמע' משרש השבירה כו'.

אמנם צ"ל הלא נת"ל (ד"ה ויקח קרח) דשרש הבירורים הוא מבחי' העונג, דברצון הכל שוין והעונג הוא בדבר המוכשר דוקא ולכן הבירור וההבדלה מה הוא מוכשר הוא ע"י העונג כו', וצריכים לו' שזהו דוקא מבחי' עונג העצמי שלמע' משרש השבירה כו', שהרי במקום שיש שרש השבירה איך יוכל להיות משם התיקון (אם לא שיתברר בעצמו תחלה וכמשנ"ת שם בבחי' ח"ס כו', ואא"ל שמשם שרש השבירה מאחר שצריך להתברר בעצמו כו'), אלא שרש התיקון והבירור הוא דוקא ממדרי' שלמע' מהשבירה כו', והיינו מבחי' ג"ר דעתיק כו'. ואיך המן דשרשו מבחי' ג"ר דעתיק למע' מהבירורים כו', שהרי מה שבא לברר א"ז למע' מבירורים וא"ז בבחי' המשכה מלמעלמ"ט דזהו דוקא כאשר אינו שייך לבירורים כלל, אבל מה ששייך לבירורים א"ז בבחי' המשכה מלמעלמ"ט מצ"ע שהרי ההמשכה והגילוי הוא ע"י הבירורים כו', וכמו בתו' הבאה לברר בירורים הגם שהיא בבחי' המשכה מלמעלמ"ט היינו שהבירור הוא בדרך מלמעלמ"ט, אבל א"ז עדיין המשכה מלמעלמ"ט שלא ע"י הבירורים כו', ואפי' פנימי' התו' שנת"ל (ד"ה פנחס)

שהבירורים נעשים ממילא שלא ע"י התעסקות כלל, ג"ז אינו למע' מהבירורים כו', וא"כ המן שהוא מבחי' התענוג שמשם הוא שרש הבירורים איך הוא למע' מהבירורים כו'. אך הענין הוא שהרי נת' שם שזהו דוקא מבחי' גבו' דעתיק שמלובש במו"ס, דהעונג בעצם הוא למע' מהבירור רק כשבא העונג בבחי' ח"ס ה"ה מברר ומגביל את הרצון כו', וא"כ המן שהוא מעצם העונג בחי' ג"ר דעתיק ה"ה למע' מהבירורים כו'. אך עדיין צ"ל שהרי המן הוא מבחי' טלא דבדולחא וכמ"ש ועינו כעין הבדולח והיינו בחי' טלא דבדולחא וכמ"ש באד"ר דקכ"ח ב', וידוע דטלא דבדולחא הוא בחי' גבו' דעתיק שמלובש בח"ס, וזהו כמו אבן הבדולח שמראהו כולו לבן וכעין גוון סומק אתחזי בי' כו', והיינו בחי' החכ' שהיא בחי' החסדים דחח"ן מימין הרי עיקר קו הימין הוא בחי' החכ' כו', וכמו בגשמי' השוטה הוא מלא דינים וגבו' כו', וזהו מפני מיעוט האור והחיות שבו כו', אבל החכם הוא מלא חסדים מפני ריבוי האור והחיות שבו כו' (ובמ"א שזהו מפני קטנות וגדלות הכלי דכלי קטנה אינה מקבלת הפכים משא"כ בגדלות הכלי כו',

והיינו הך דבכלי קטנה האור במיעוט היינו בכללות לבד, ובגדלות הכלי הוא התרחבות האור שזהו ריבוי החיות כו', אך לבד זאת כאן הכוונה דהשוטה הוא איש הגבורה בעצם והחכם הוא איש הרחמים והחסדים בעצם, וזהו מצד האור דוקא לא רק מצד התרחבות הכלי שזהו רק מצד ההתכללות דחו"ג ע"י הטעם והשכל שא"ז טוב בעצם רק מצד חיוב השכל כו',

א'עב

אבל הטוב בעצם זהו מצד ריבוי האור והחיות בעצם גבי החכם ע"כ הוא מלא רחמים וחסדים כו', וכמו באור פני מלך חיים דלהיותו בחי' אור עצמי ה"ה בבחי' חיים כו', וכמו החכם שהוא בבחי' חסדים בעצם זהו מצד האור דוקא שמפני ריבוי האור הוא מלא חסדים כו'). וכמו"כ הוא למע' דבחי' ח"ס היא מלאה חסדים שהיא מקו הימין חח"ן כו', כי החכ' תחי' בבחי' ריבוי האור והחיות וע"כ היא כולה חסדים כו', ומ"מ גוון סומק איתחזי בי' שזהו בחי' גבו' דעתיק המלובש בח"ס, והיינו שיש בה ג"כ מבחי' הגבו' והוא הדין והמשפט שבבחי' החכ' לענוש ולרחק למי שחייב ע"פ משפט החכ' כו', וזהו מבחי' גבו' דעתיק כו' (וע"פ משנת"ל (ד"ה דרשו הוי' בהמצאו) דחכ' הוא בחי' עונג בעצם מהותה י"ל שזהו בחי' חו"ג שבעונג כו'. דהנה מבו' במ"א ונז' ג"כ לעיל ההפרש בין חסד לטוב דחסד הוא להשפיע למי שראוי שהרי החסד להיותה מדה ה"ה מוגבלת דכמו שהגבו' כמו"כ החסד ג"כ מוגבל, וע"כ הוא להשפיע להראוי, ורק ההפרש בין חסד לגבו' דבמדת החסד הכל נראים לראוים, דע"פ הגבו' הכל אינם ראוים וכמ"ש הן

שמים לא זכו כו', ובחסד הוא להיפך שהכל ראוים כו'. אמנם מדת הטוב היא בל"ג דענין מדת הטוב הוא שרואה שאינו ראוי ומ"מ משפיע לו מצד היותו טוב בעצם כו', ולהיות שיודע שאינו ראוי יש תיקון בההשפעה כו', והיינו דמבחי' החסד הלא אלמלא דינא משתכח כו', והיינו מפני שרואה אותו לראוי כו', משא"כ במדת הטוב שרואה שאינו ראוי ורק מצד מדת הטוב משפיע לו אדרבה עי"ז הוא מתתקן כו', ועצם ההשפעה היא בס' והדרגה עם היותה בלתי מוגבלת בעצם כו'. וי"ל שזהו ההפרש בין בחי' רב חסד דאריך ובחי' חסד דקשוט בחי' חסד דעתיק שהוא בחי' טוב כו', והיינו דבחי' עתיק הוא שמשם נמשך תמיד ההשפעה דלית שמאלא בהאי עתיקא וגם לשאינו ראוי, רק שנראה שאינו ראוי ומ"מ נמשך ההשפעה ועי"ז הוא התיקון כו', וכמו שבא בחכ' זהו בחי' החו"ג שבחכ' כו', שהרי יש כאן ב' ענינים שרואים שאינו ראוי ומ"מ נמשך לו ההשפעה כו', ע"כ נעשה מזה בחי' חו"ג בחכ' כו'. וזהו מה שהחייט המציא שהחכ' יש בה קצת דין, י"ל שזהו מפני שהחכ' היא בחי' עונג בעצם מהותה, הנה מבחי' גבו' שבעתיק נעשה

בחי' גבו' בחכ' כו', ולכן הגבורות דאבא המה חסדים כמ"ש במ"א לפי שזהו מבחי' דלית שמאלא כו', וידוע דמשפטי התו' הן בחי' חסד, והיינו לצורך התיקון כו' וכמ"ש בד"ה החלצו בלק"ת). ונמצא דטלא דבדולחא הוא בחי' גבו' דעתיק שמשם שרש הבירורים כמשנת"ל (ד"ה ויקח קרח), וא"כ צ"ל איך המן הוא למע' מהבירורים כו'.

וי"ל דהנה נת' דהבירור צ"ל דוקא ממדרי' שאין שם שרש לענין השבירה כו' והיינו בחי' ג"ר דעתיק כו', רק להיות דעצמיות עתיק ה"ז למע' מענין הבירורים כו', ע"כ זהו מבחי' גבו' דעתיק (שזהו ג"כ עצמי' עתיק) כמו שמלובש בח"ס כו', ולפ"ז י"ל ג"כ דהבירור הוא מבחי' ח"ס ובחי' גבו' דעתיק הוא למע' מהבירורים רק שהבירורים הם בכח בחי' גבו' דעתיק (דח"ס עצמה אין בכחה לברר מפני שיש שם שרש אל השבירה וע"כ הבירור הוא בכח בחי' גבו' דעתיק כו'), אבל המברר הוא בחי' ח"ס (ועמ"ש במב"ש ש"ג ח"ב פ"ו), והוא בחי' הטעם אל הרצון שמגביל את הרצון כו' כמשנת"ל שם, אבל בחי' גבו' דעתיק למע' מבחי' הבירורים כו'. וא"כ י"ל דהבירורים עיקרם מבחי' ח"ס והמן עיקרו מבחי' גבו' דעתיק שבח"ס כו', והגם שנק' מזונא דחוכמתא היינו

א'עג

שהוא בחי' מזון אל מקור החכ' בחי' ח"ס, והיינו לא שהמשכתו מבחי' ח"ס כ"א להיותו בחי' גבורה דעתיק ה"ה בבחי' מזון וחיות לח"ס כו'. ועוד י"ל דמה שהבירורים הם מח"ס היינו שרש הבירורים לא שבחי' ח"ס באה לברר כ"א שמשם שרש הבירורים, אבל הבירורים בפועל הן מבחי' חכ' דאצי' כו'. דהנה אי' בזהר תזריע דמ"ט ע"א ע"פ הזה עליהם מי חטאת שזהו בחי' שיורא טלא דבדולחא, ופי' שיורא טלא כו' זהו בחי' שערות הנמשכים מח"ס והן המזלות דונוצר ונקה כו' כמ"ש בלק"ת ד"ה האזינו הא' בסופו, ומשם נמשך לטהר הטמא מת שא"ז בדרך בירור כו', דענין הבירורים הוא שהניצוץ דקדושה מתברר ומתעלה כו', אבל זה שהטמא עצמו יתהפך לטהור א"ז בדרך בירור כו', והוא מבחי' מזלות דונוצר ונקה מקור חו"ב כו', ובחי' טלא דבדולחא עצמו זהו בחי' טל תחי' שיהי' לעתיד שיחי' את המתים, וה"ז למע' הרבה מבחי' שיורא טלא שרק מטהר את הטמא מת ובחי' טלא דבדולחא הוא שמחי' את המת עצמו כו', ולפ"ז צ"ל דבחי' הבירורים זהו מבחי' המזלות דונוצר ונקה כמו שנמשכים בחכ', ובחי' המזלות עצמן הן

למע' מהבירור והן המטהרים את הטמא מת כו', ובחי' טלא דבדולחא הוא בחי' טל תחי' כו', וזהו שא' שם בזהר דלעתיד כתי' וזרקתי עליכם מים טהורים שזה בחי' טלא דבדולחא עצמה שלמע' מהבירורים והוא בחי' טל תחי' הנ"ל. וע"פ הנ"ל יובן מ"ש בסדור ד"ה ת"ר מנין לבהמ"ז מן התו' דח"ס היא למע' מבחי' הבירורים כו', והיינו כנ"ל שזהו בחי' טל תחי' שא"ז בבחי' בירור כלל, והבירורים זהו מבחי' חכ' דאצי' דוקא כו' כמש"ש, וגם הבירורים דחכ' הם בדרך מלמעלמ"ט, דענין הבירור דמלמטלמ"ע הוא מבחי' בינה שזהו בחי' ס' השתל' כנודע, והבירור דחכ' הוא בבחי' מלמעלמ"ט, וזהו דשרש הבירורים הוא מהמזלות דונוצר ונקה כמו שנמשכים בחו"ב, הנה מהמזל ונוצר שבחכ' הוא בדרך ממילא ומזל ונקה שבבינה הבירור בדרך התלבשות כו', ומ"מ החכ' באה לברר אבל ח"ס אינה באה כלל לברר רק שמשם הוא שרש הבירורים כו', וא"כ בחי' המן שזהו מבחי' טלא דבדולחא עצמה ה"ז למע' מבחי' הבירורים כו'.

ומעתה צ"ל מה שלא ירד המן בשבת והרי נודע דשבת הוא בחי' עונג, וכידוע ההפרש בין יו"ט לשבת דיו"ט הוא זמן שמחתינו והוא בחי' מוחין דאימא שהו"ע אם הבנים שמחה כו', ושבת הוא בחי' מוחין דאבא שזהו בחי' העונג שלמע' משמחה כו' (וכמ"ש במ"א ההפרש דשמחה זהו בחי' התפשטות והתגלות לבד כו', וכידוע דהשמחה הוא מצד הגילוי דוקא שהוא בחי' התפשטות הנפש כו', וזהו שהשמחה היא בהשגה דוקא שהוא התרחבות השכל לא העצמי כו', משא"כ בעצם השכל וכמו בהמצאת שכל חדש אינו שייך שמחה כ"א עונג דוקא שהעונג הוא בחי' עצמי לא רק בחי' ההתפשטות וההתגלות כו'). והגם דהתגלות עתיק הוא בבינה כו', זהו בחי' ההתגלות לבד שהוא בחי' התפשטות הארת העונג (וג"ז הוא למע' משמחה דהעונג בההשגה זהו דוקא בפנימי' ההשגה היינו בעומק ההשגה ובנושא המושג כו', והשמחה היא בחיצוני' ההשגה היינו ההשגה עצמה דכאשר משיג איזה ענין ה"ה שמח בזה כו', ולכן התרחבות ההשגה הוא דוקא מן העונג שבהשגה שע"י העונג שיש לו בההשגה (דער געשמאק אין דעם) עי"ז הוא ההתרחבות,

ובההתרחבות עצמה הו"ע השמחה לבד, אבל סבת ההתרחבות הוא דוקא מן העונג שבההשגה כו', והוא כידוע שההתרחבות היא מן

א'עד

הפנימי' דוקא ע"כ היא דוקא ע"י העונג שהיא בפנימי' ובנושא המושג כו', וכן כשיש לו עונג בעצם ענין ההשגה (ער האט א גישמאק אין השגה) גם טרם שמשיג כו' שזהו ג"כ בפנימי' ועצמו' ענין ההשגה כו' מזה יהי' ההשגה וההתרחבות כו', ומ"מ כ"ז הוא רק התפשטות הארת העונג כו' רק שההתפשטות בעונג היא ג"כ העצם כו'), אבל עיקר התענוג הוא בחי' החכ', והיינו בחי' עצם התענוג לא רק ההתפשטות כו', וידוע דמוחין דאבא הוא למע' מהשתל' והיינו דבחי' מוחין דאבא זהו בחי' פנימי' אבא שלמע' מבחי' מקור לבינה כו', והעונג בזה הוא בחי' עונג עצמי כו', כי גם בחכמה כמו שהיא ראשית הגילוי וכמו הברקת השכל עד"מ העונג שבזה הוא רק הארת העונג כו' וכמשנת"ל (ד"ה ויקח קרח) (רק שבבינה הוא רק התפשטות ההארה, ובחכ' עצמו' ההארה כו' כנ"ל), אבל בפנימי' החכ' נמשך מבחי' עצמות העונג כו', וכמו פנימי' אבא הוא פנימי' עתיק כו', וכמו בחי' גבו' דעתיק שמלובש בח"ס שזהו בחי' עצמות העונג כו'. וא"כ בחי' שבת ומן הם ענין א' הכל בבחי' פנימי' ועצמות העונג כו', ולפ"ז צ"ל מפני

מה לא ירד המן בשבת מאחר שהן במדרי' א' הלא הי' צ"ל עיקר המשכת המן בשבת דוקא. אך צ"ל תחלה ענין ששת ימי המעשה, דהנה ששת ימי המעשה הן ו"ק דיצי' המתחדשים מהארת ו"ק דאצי' הנק' ששת ימי בראשית כו', דהו"ק דאצי' נק' ימי בראשית (וכמשי"ת) והו"ק דיצי' נק' ימי המעשה, וכמארז"ל נער הייתי גם זקנתי שרו ש"ע אמרו, וידוע דשרו ש"ע הוא מט"ט דיצי'. והענין הוא דהנה אצי' באמת מובדל בערך מעולמות בי"ע, דהרי אצי' הוא אלקו' שגם הכלים דאצי' הן אלקו' ממש, ומכ"ש האורות דאצילות שהן הפרשת הארה מאוא"ס המאציל כו', ובי"ע הן נבראים ממש בבחי' יש כו', הרי אין ערוך ביניהם כלל כו', וע"ה שיש באצי' שרש ומקור לבי"ע כו' א"ז בבחי' מקור ממש לבי"ע, רק שהאצי' הוא כמו ממוצע בין אוא"ס לבי"ע שע"י התהוות האצי' יכול להיות התהוות בי"ע כו', דהרי האוא"ס כמו שהוא למע' מאצי' אינו בערך להיות גם בחי' מקור למקור לבי"ע מפני שהאור בעצם מהותו הוא למע' מגדר העולמות להיותו בחי' גילוי העצם לבד שהוא כמו העצם כו', והוא בחי' אור הכלול בהעצם (שג"ז מוסיף עילוי

בהאור כו', וכידוע במשל אור השמש כמו שהוא בגוף כדור השמש שהאור בעצם הוא בתוקף האור וגם אינו עולה בש' אור וזיו מצד התכללותו בעצם מאור השמש כו' כמ"ש במ"א), ואצי' הוא שהאור הוא להאיר את העולמות (לא לגלות עצמותו כו') והוא בבחי' הפרשת הארה היינו בבחי' התגלות חוץ לעצמותו כו', וע"כ הוא בערך להיות מקור למקור לעולמות בי"ע, אבל מ"מ הוא מובדל בערך מבי"ע כו'. שהרי כל ענין העולמות הוא בחי' מקום וזמן שזהו בחי' מציאות העולמות וההגבלה שלהם כו' וכמשנת"ל, ובאצי' לא יש בחי' מקום וזמן כלל, רק בחי' מעומ"ט שבאצי' ובחי' קדימה ואיחור שבהם ה"ז כדוגמת ענין המקום והזמן כו', וזהו שהוא בבחי' ממוצע היינו בחי' ירידת האוא"ס שיוכל להיות מקור למקור לבי"ע כו', ומה שנמשך מאצי' לבי"ע הוא רק הארה חיצוני' וכמו שבאה ע"י הפרסא שבין אצי' לבי"ע שהוא בחי' אור של תולדה כו', וזהו בחי' החיצוניות, ובפנימי' הוא בחי' אור הנשמה שזהו בחי' הכלים דזו"ן דאצי' שנעשים נר"ן כו', ובתוכם ג"כ מבחי' האור כו', וכבר נת"ל (ד"ה ויהי ביום השמיני) דהאור כמו שהוא בהכלים בירידתן לבי"ע הן באו"א

א'עה

מכמו שהן בהם באצי' כו', ובמדרי' בי"ע מה שהוא בבחי' מקור לעולם התחתון הן ו"ק דיצי' כו', כי התחלת התגלות היש הוא בעולם היצי' כו', וכידוע דברי' אינו בבחי' מציאות עדיין רק בבחי' אפשרות המציאות וע"כ אינו בבחי' מקור עדיין כו', רק יצי' שהוא התגלות היש ה"ז בבחי' מקור כו', דכמו שבאצי' הרי התחלת שרש בי"ע הוא מהו"ק דז"א להיות שזהו בחי' התגלות כו' שהרי חו"ב דאצי' קדמו למעלת ומדרי' העולמות כו', ורק בחי' ז"א הוא בבחי' שרש ומקור כו', כמו"כ בבי"ע מה שהוא בבחי' מקור להתהוות עולם התחתון הן בחי' ו"ק דיצי' ובהן מתלבש הארה מבחי' ו"ק דז"א כו' (וההשפעה מו"ק דיצי' הוא בא"י ובחו"ל ההשפעה היא מו"ק דעשי' כו' וכמ"ש במ"א).

והנה בשבת כתי' שבת להוי' דבחי' שבת הוא השביתה והעלי' למע' שהמדות עולין מהתלבשותן בו"ק דיצי' ועשי' בעצמותן באצי' וגם למע' מאצי' כו', וז"ש ויכולו השמים כו' ויכל אלקים כו', שהוא ל' כליון דהיינו שהאור חוזר למקורו כו', וכמו אדם ששובת ונח מהתפשטות שכלו ומדותיו שנתלבשו תחלה באיזה עשי' שחוזרים ומתעלין לבחי' עצמותן כו', וכמו"כ למע' דבשבת הכל הוא בבחי' עלי' למע' דוקא בבחי' אצי' שמובדל בערך מבי"ע כו' כנ"ל (וזהו כללות המדרי' דשבת שהוא באצי' שזהו השביתה מירידה לבי"ע כו'), וגם שהעלי' היא למע' מאצי' כו'. וע"כ לא ירד המן בשבת כיון דבשבת אין בחי' ירידה והשתל' למטה כ"א אדרבא שהמדות עולים למע' ע"כ לא ירד המן בשבת כו', והגם דכל שאר ההשפעות נשפעים גם בשבת דהקב"ה מוריד גשמים ומצמיח דשאים כו', הנה ידוע דעליות דשבת הן בבחי' הפנימיות דוקא, ע"ה דהשביתה דשבת היא בבחי' הדבור שהרי בדבר ה' שמים נעשו ובזה הוא השביתה כו', הרי בדבור יש ג"כ פנימי' וחיצוני', וי"ל דחיצוני' הדבור זהו כמו שדבורו של הקב"ה חשיב

מעשה ועצם הדבור זהו בחי' הפנימי' כו', ומבו' במ"א ההפרש דמעשה זהו כמו שהמל' מקבל מיסוד ודבור הוא כמו שמקבלת מת"ת כו', גם בחי' אותי' הדבור ובחי' האור שבהאותי' שהן בחי' אורות וכלים דמל' כמ"ש בסי' בפי' הללו ה' בחיי כו', זהו בחי' פנימי' וחיצוני' שבמל', ובאותי' גופא יש בחי' חומר וצורה וכמ"ש בד"ה ויעש דוד שם באגה"ק דצורת האותי' הן מקדמות השכל ורצון הנפש כו', וחומר האותי' זהו חיצוניותן כו', וי"ל שזהו בחי' פנימי' הכלים דמל' וחיצוני' הכלים כו', ועליות דשבת הן בבחי' הפנימי' היינו בבחי' האור וגם בבחי' הכלים, וכמ"ש באגה"ק בקו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח דעליות דשבת ויוהכ"פ הוא ג"כ בכלים, אבל הוא בבחי' פנימי' הכלים כו' (וחיצוני' הדבור מקבל בשבת ממח' כו', ובלק"ת ד"ה שובה ישראל עד נר' שזהו ג"כ בדרך עלי' דחיצוני' העולמות עולים ומקבלים מבחי' מח' כמו עדאת"כ כו', וגם שגשמי' העולם הוא בשבת באופן אחר, והיינו שעולה ג"כ בבחי' עלי' הזאת דחיצוני' הדבור עולה ומקבל ממח' כו' (ושם נר' שהעולם אינו מקבל בשבת מהדבור כ"א ממח'

כו'). וגם י"ל שזהו ע"ד המבו' במ"א ההפרש בין רצו"ש דממכ"ע ורצו"ש דסוכ"ע, דבחי' ממכ"ע להיות שזהו האור השייך אל הכלים והוא בבחי' התלבשות בכלים ע"כ גם בהרצוא אינו בבחי' יציאה לגמרי מהכלים ויש לו אחיזה כו', אבל בחי' סוכ"ע להיות שזהו למע' מבחי' הכלים הנה הרצוא הוא בבחי' יציאה לגמרי כו', ועד"ז י"ל כאן דבחי' חיצוני' הכלים (ובכלל זה גם בחי' חיצוני' האור) מפני שענינם הוא להוות

א'עו

ולהחיות העולמות, הנה גם בהשביתה והעלי' אינם בבחי' הבדלה לגמרי ונמשך מזה חיות חיצוני' העולמות כו', רק שאינם בבחי' צמצום כמו שהן בבחי' ירידה והמשכה, וזהו ויכל אלקים שכלו הצמצומים בשבת ומאיר בזה בחי' אור עליון יותר היינו בחי' המח' כו', אבל פנימי' הכלים שזהו עצמו' הכלים שאין ענינם להוות כו' (דפרצוף פנימי דמל' הוא מקור נש"י כו') ה"ז בבחי' שביתה ועלי' לגמרי כו', והתוס' אורות הן למע' דוקא כמו שהן בבחי' עלי' בשבת וההמשכה למטה הוא בימות החול כו' וכמשי"ת). ולכן כל שארי ההשפעות שהן מבחי' החיצוני' נמשכים בשבת ג"כ כו', והמן להיותו בבחי' פנימי' לא ירד למטה בשבת כו'.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש וידבר משה אל ראשי המטות כו', דהנה ענין הנדרים שייך רק במקום ששייך בירורים, והיינו בנוגה שמעורב טו"ר וכמו כל הדברים הגשמי' שהן תחת ממשלת ק"נ והן מעורבים טו"ר כמו שנראה מפעולתם שבאים לידי רע, כמו במאכל הגשמי כשהוא למלאות תאוות נפשו הרי אמרו מלי' כריסי' זינא בישא כו' וכתי' וישמן ויבעט כו', ואכילה מרובה נק' אכילה גסה כו', וכידוע שכל המדות רעות באות מריבוי אכילה כו' (וכמו בבן סורר ומורה כו') ומובן מזה שהמאכל מעורב ברע כו', וכן כל הדברים הגשמי' כמו דירה נאה וכה"ג כו', וכאשר האכילה היא לש"ש (וממילא אינה אכילה גסה) ה"ה מברר כו'. והנה נדרים סייג לפרישות והיינו בדברים המעורבים טו"ר שצריך לפרוש א"ע מהם, וביותר כאשר רואה בנפשו שא"א לו לברר את הדבר העצה היא שנודר הנאה מזה ונעשה עליו כדבר האסור ועי"ז הוא פורש עצמו כו', וידוע שהנדרים הם בבינה דכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך כו', והיינו לפי שבינה היא מקור ההשתל' לכן שם הו"ע הנדרים כו', אבל מוחין דאבא שלמע' מהשתל' שם אינו

שייך ענין הנדרים להיות שזהו למעלה מבחי' הבירורים וכמו המן כו', אדרבה החכם מתיר את הנדר דבחכ' אתברירו שהחכ' מברר בדרך מלמעלמ"ט כו', וכאשר נתברר ה"ז נעשה דבר המותר כו', וי"ל דענין שהחכם מתיר את הנדר ה"ז בדוגמא כמו מי חטאת שמטהרים את הטמא, כמו"כ הוא שהדבר האסור נעשה דבר מותר כו', והיינו בחי' אוא"ס שבחכ' והוא בחי' גבו' דעתיק כו' ע"כ ביכולתו להתיר כו'. וענין שלשה הדיוטות י"ל ע"ד בשלשה אומר נברך שהן בחי' חג"ת כשמתכללים יחד הרי הברכה לרבים נמשך מבחי' כח"ב כו' וכמ"ש בסי' בד"ה ענין ברכת הזימון ובהביאור, ועד"ז י"ל דג' הדיוטות הוא שממשיכים מבחי' הכתר וע"כ ביכולתם להתיר את הנדר כו', ודוקא אחרים יכולים להתיר ולא הוא עצמו שצריך לפרוש ע"י הנדר, רק אחרים מחלין לו והיינו יחיד מומחה שהוא בחי' חכ' שבה מאיר אוא"ס כו', או ג' הדיוטות שממשיכים מכתר ה"ה מתירים את הנדר כו'. וזהו שייכות נדרים למועדות דהרי מועדים לשמחה הן בחי' בינה כנ"ל וביו"ט שייך בירור וכמא' פרש חגיכם ולא פרש שבתכם כו', וממילא שייך בזה ג"כ

נדרים כו', וענין התרת נדרים הוא כמארז"ל עתידים מועדות להבטל לעתיד לגבי הגילוי שיהי' לעתיד (בחי' טלא דבדולחא) כו'. וזהו ג"כ מה שנא' הפרשה לראשי המטות כי כאן עיקר הכוונה הוא התרת הנדרים, כי נדרים א"צ להיות ע"פ התו' (וכמ"ש וכי תחדל לנדור כו' וכמארז"ל ע"פ זה), ופרשת נדרים בא ללמד העיקר

א'עז

בהתרת הנדר כו', ולכן נא' לראשי המטות הן המוחין, ומשה הוא בחי' יסוד אבא והיינו שהמשיך בהם מבחי' החכ' להיות ביכולתם להתיר כו', ומ"ש לבני ישראל דרשו רז"ל ראשי המטות יחיד מומחה ולבני ישראל ג' הדיוטות, והיינו בחי' המוחין והמדות שע"י המשכת אוא"ס בהם נעשה התרת נדרים כו'. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות כו' דענין הנדרים הוא שהן סייג לפרישות והיינו במקום ששייך בירורים אבל החכם מתיר כו', וזהו וידבר משה שהמשיך מבחי' החכ' בראשי המטות ובני ישראל שהן מוחין ומדות ועי"ז הוא התרת הנדרים כו'.