בס"ד. ש"פ תצא, העת"ר

א'קיד

אחת שאלתי מאת ה' כו' שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה'

א'קטו

כו', ואי' בילקוט א"ל הקב"ה לדוד אתה אמרת אחת שאלתי ואתה מבקש שאלות הרבה, והשיב דוד ממך למדתי בתחלה אמרת ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלקיך, ואח"כ פתחת עלינו מצות הרבה לאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך כו', ופי' הה"מ נ"ע שבאמת בקש רק דבר א' ושארי הדברים המה מסתעפים ובאים ממילא, והיינו דעיקר בקשתו הוא שבתי בבית ה' ועי"ז ממילא יהי' לחזות בנועם ה' ולבקר כו', ולפ"ז צ"ל מהו אומרו ממך למדתי מאחר שאינו מבקש רק דבר א'. וגם צ"ל איך ע"י שבתי בבית ה' יהי' ממילא לחזות בנועם ה' כו'. גם צ"ל מה שייך שבתי בבית ה' למ"ש ליראה את ה' דמאחר שאו' ממך למדתי כו' צ"ל שהן שייכים זל"ז וצ"ל מהו השייכות כו'. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל שהעונג בהתהוות העולמות הן מה שבעצם ההתהוות והן בהכוונה פנימי' הוא בחי' העונג שבחכ' כו', דהתהוות העולמות הוא מבחי' החכ' דבראשית ברא בחוכמתא ברא כו', ועם היות דההתהוות היא מבחי' מאן דלא אידכר ולא ידיעא דהיינו בחי' רצון ועונג כו', מ"מ זהו ע"י ההתלבשות בחכ' כו'. וכמו"כ בחי'

העונג שבהכוונה פנימי' הוא עונג שבחכ' וכמשנ"ת דכל כוונה פנימי' היא בחכ' כו', הרי דכ"ז הוא בחי' עונג שבחכ' כו', והן ב' מדרי' שבחכ' בחי' חיצוני' החכ' ופנימי' החכ' כו', אבל הכל הוא בחי' עונג שבחכ' שזהו הארת העונג לבד כו'.

והנה מאחר שהעונג שבהתהוות העולמות הוא רק הארת העונג (ובשרשו הוא בחי' הרצון שעלה ברצונו להאציל ולברוא כו', שיש בזה ג"כ עונג וכמא' שנשתוקק הקב"ה לבראותו כו' כמשנת"ל, ובכללות הוא הרצון והעונג במלוכה כו', שכ"ז הוא בבחי' מל' דא"ס דבכללות ה"ז בחי' אחרונה שבאוא"ס כו'), הרי בהשביתה והעלי' דהעונג הזה כאשר עולה מירידתו וצמצומו בההתהוות וכן במלאכת עבודת הבירורים (שהיא העבודה דששת ימי המעשה שהעונג מצומצם בזה כו'), העלי' היא רק בבחי' הארת העונג כו', שהרי עצמות התענוג הרי אינו בבחי' עונג פרטי ומה שבא בבחי' עונג פרטי ה"ז רק הארת העונג כמשנת"ל (ד"ה שופטים), וא"כ הרי העלי' היא ג"כ רק בהתחלת העונג הפרטי והיינו בבחי' העונג שבחכ' כו', וכמו שארז"ל ע"פ ויכל אלקים ביום השביעי מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה כו', והיינו כמשנת"ל (ד"ה ראה אנכי) דענין השביתה הוא החזרת הכחות לעצמותם, דתחלה הן בבחי' ירידה וצמצום וכאשר שובת עולים לעצמותן כו', דכאשר הן בירידה ה"ה בבחינת צמצום וכשעולין מירידתן ה"ה

מתגלים כו', הרי אין בזה התחדשות שזהו הכחות שנתצמצמו ומתגלים אח"כ כו', דכמו"כ הוא בהעונג שהי' בתחלה קודם המלאכה (שזהו סבת המלאכה כמשנת"ל שם), ובעת המלאכה ה"ז יורד ומתעלם בהמלאכה ואח"כ בהשביתה מתגלה העונג כו', וגם כמשנת"ל שהכחות הנעלים מתעלמים ואינם מתלבשים בהמלאכה כו', ואח"כ מתגלה בהשביתה כו', הרי כ"ז הוא אותו העונג שהי' תחלה ונתעלם ומתגלה אח"כ כו', וא"כ ה"ה רק העונג הפרטי שמתגלה כשחוזרים הכחות לעצמותן כו'. וכמו"כ הוא למע' שהוא העונג הפרטי שבהתהוות העולמות ובהכוונה הפנימי' שמתעלם בעת העשי' כבי' וכן בעת העבודה דעבודת הבירורים כו', ובהשביתה כשחוזר ועולה הכל מתגלה העונג כו', הרי כ"ז הוא רק הארת העונג לבד כו'. ובאו"ת מהמגיד נ"ע פ' בראשית ד"ה כל האומר ויכולו כ' וז"ל והנה כשעלה ברצון המאציל א"ס ב"ה לברוא את העולמות נצטייר כל בנין העולם כו', והבנין שבציור נק' מנוחה שלא הי' במעשה ומלאכה ונק' עולם התענוג כו' עכ"ל, הרי כ"ז הוא בבחי' עליית הרצון, והציור זהו"ע הע"ס שברצון כו', וכמ"ש הפרד"ס בשער

הצחצחות פ"ג דבעלות הרצון שייך ענין הספי' כו', וכמ"ש במ"א דקודם עלות הרצון הוא בחי' ספי' עד אין קץ ובעלות הרצון הוא בחי' ע"ס כו', והוא בחי' רצון ועונג פרטי כו' (ועמשנת"ל בתחלת הדרוש), ובהשתל' זהו בחי' חו"ב שקדמו אל העולמות כו', שבהם הי'

א'קטז

הציור כו', וכמ"ש באו"ת שם דבינה ציירא ציורים כו'. והענין הוא כמ"ש במ"א ע"פ אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון דלבן הוא בחי' חכ' ולבנון בינה והוא בחי' הציור כו', וכמו עד"מ בציור הגשמי כשמציירין מפה עד"מ שמציירים על גוון לבן, דהציור הוא בשארי גוונים כמו אדום ירוק שחור לא בגוון לבן רק שמציירים זה ע"ג גוון לבן, והגם שגוון הלבן שבהמפה גם מורה דבר, דהגוונים הן דרכים ונתיבות או נהרות ועיירות וכה"ג ומה שנשאר לבן הוא שטח הארץ הזרוע או בלתי זרוע כו', זהו שבדרך ממילא נשאר הלבן, אבל הציור הוא בשארי הגוונים ע"ג גוון לבן, והוא מפני שגוון לבן מובדל מכל הגוונים ואינו מתערב עמהם כמו כל הגוונים שמתערבים זע"ז, כמו אדום יש בו שחרות ועומק ירוק נראה בו אדמומית, משא"כ גוון לבן אינו מתערב עם שום גוון, גם גוון לבן הוא עצמי, וכידוע שכל הגוונים הם דבר המורכב ונוסף על העצם משא"כ גוון לבן הוא עצמי כו', ומשו"ז גוון לבן נושא על עצמו כל הגוונים כו'. וכמו"כ הוא בבחי' החכ' שנק' לבן להיות החכ' מובדלת מן הבינה גם חיצוני'

החכ' שהיא נקודת ההשכלה שבאה בהשגה דבינה היא מ"מ מובדלת מן הבינה, וכמו שאנו רואין בחוש בהשגה דבינה כאשר מקשר עצמו אל נקודת ההשכלה ה"ה מרגיש בזה דקות האור (די רייכקייט פון דעם שכל) שאינו מרגיש זה בהשגה, הרי שגם חיצוני' החכמה מובדלת מהבינה כו', וז"ע שמן שצף על היין כו', וידוע דשמן הוא בחי' פנימי' החכ', אך כמו"כ החכ' בכלל היא בחי' שמן שצף על היין וכ"ש בחי' פנימי' החכ' כו', והציור היא בחי' בינה שעושה הציור בנקודת החכ' כו', ונקודת החכ' נושא בעצמה הכל וכמו החומר שנושא את הצורה כו', רק שהוא בהעלם והציור דבינה הוא ההתגלות כו', וכמו"כ הוא למע' דבחי' חכ' כוללת הכל כל מה שנתהווה אח"כ כו', ונצטייר הכל בבחי' הבינה כו', וכמ"ש כולם בחכ' עשית בבינה כו', דעשי' זו אין הכוונה בחי' עשי' בפו"מ כ"א בבחי' ציור במח' כו', וכ"ז הוא קודם ההתהוות דחו"ב הרי קדמו לעולם כו'. וזש"א באו"ת דבנין שבציור הוא בבחי' מנוחה מפני שלא הי' במעשה ומלאכה עדיין כו', ומ"מ הוא בבחי' שייכות אל ההתהוות שזהו הקדמה לההתהוות כו', ובעת

ההתהוות ה"ה בהעלם בבחי' צמצום (והיינו רק הארה מזה כו'), וגם קודם שנגמר הרי אינו שייך עדיין העונג, וכאשר נגמרה המלאכה ושובת אז נתגלה בחי' העונג שבתחלה כו'. וזהו מה הי' העולם חסר מנוחה דכ"ז שלא נגמר מלאכת הבנין אינו מתגלה התענוג, וכאשר נעשה הכל אז בא מנוחה התגלות העונג כו', והוא בחי' הבנין שבציור שזהו בחי' מנוחה כו' כנ"ל, וכאשר שובת ונח דהיינו בהעלי' מהירידה נמשך בחי' מנוחה הנ"ל, ואו' ע"ז מה הי' העולם חסר מנוחה מפני שזהו בבחי' שייכות אל העולם ע"כ שייך לומר ע"ז שהי' העולם חסר כו', וכאשר נמשך בחי' זו נתמלא החסרון כו', וכ"ז הוא בחי' הארת העונג שבחכ' כו'.

אמנם באמת העלי' בשבת הוא בבחי' עצמו' התענוג, שהרי העונג הפרטי הגם שהוא רק הארה לבד, הרי מ"מ הוא הארה מעצמות התענוג כו', וא"כ כאשר שובת ונח מהירידה והצמצום הרי גם העונג הפרטי עולה ונכלל בשרשו ומקורו בחי' התענוג העצמי כו'. דהנה מה שבא בבחי' עונג פרטי ה"ז ג"כ צמצום לגבי עצמות התענוג (והיינו דעם היות שהעונג אינו מתלבש ומתעלם בהמלאכה רק הארה ממנו כנ"ל ד"ה ראה אנכי, מ"מ הרי זה גופא שבא בבחי' עונג פרטי ה"ז צמצום לגבי עצמות

א'קיז

התענוג) שהוא כח היולי לכל מיני תענוג שיהי' כו', ומה שבא באיזה עונג פרטי ה"ז ע"י הצמצום כו', וע"כ בהשביתה ועלי' עולה גם העונג הפרטי בעצמות התענוג שלמע' מבחי' צמצום, וכמ"ש ויכל אלקי' שכלו הצמצומים ועולה בבחי' העצמות כו'. וכמו שאנו רואין בחוש דכאשר המלאכה נעשית בתכלית ההידור והיופי האדם מתענג בה בעצם נפשו, דעם היות שמקבל התענוג מדבר הפרטי לבד, מ"מ התענוג אינו בבחי' עונג פרטי כ"א בעצם נפשו מתענג בבחי' תענוג עצמי כו', הרי שהעונג הפרטי עולה בעצמות התענוג כו', וכמו"כ בעלי' דשבת שהעלי' היא גם בהעונג הפרטי שעולה בבחי' העצמות ונמשך ומתגלה עי"ז בחי' עצמות התענוג כו'. אמנם עדיין אין זה מובן דגם כאשר העונג הפרטי עולה בשרשו ומקורו בעצמות התענוג אין זה בבחי' עצמות התענוג ממש, כי גם שרשו ומקורו של העונג הפרטי כמו שהוא בעצמות התענוג אין זה בחי' העצמות ממש, דמאחר שהעונג הפרטי הוא רק הארת התענוג גם בשרשו אינו בחי' עצמי ממש, וכידוע הכלל דכאשר ההמשכה היא מן העצמות ממש הוא שהעצם עצמו נמשך לא רק הארה ממנו

(וכמו פנימי' אבא פנימי' עתיק דלהיות ההמשכה מבחי' פנימיות עתיק ה"ז דבחי' עתיק גופא נמשך ונעשה בבחי' פנימי' אבא כו', ולכן פנימי' אבא הוא למע' מהבירורים כמו פנימי' עתיק וכמ"ש בע"ח, והא דבחכ' אתברירו זהו מבחי' חיצוני' כו' וכמשנת"ל ד"ה ראשי המטות), אבל כאשר ההמשכה היא רק הארה הנה גם בשרשה היא רק מבחי' אחרונה שבעצמות כו', וכמשנת"ל (סד"ה שופטים) דהטעמים שע"ג האותי' ה"ה רק אותי' שבתענוג דהיינו שבבחי' טעמים גופא ה"ה רק בחי' אותי' שבתענוג כו', וא"כ איך יהי' בהשביתה בחי' עצמות התענוג, וכמו שנראה בחוש דבגמר המלאכה מתענג בבחי' תענוג עצמי כנ"ל, מאחר שהעונג הפרטי מגיע רק בבחי' אחרונה שבעצמות שזהו שרשו ומקורו לא בבחי' העצמות ממש כו'. אך הענין הוא דעם היות שהארת העונג דהיינו העונג הפרטי עולה רק עד התחלתו דהיינו שרשו ומקורו בבחי' עצמות התענוג, הנה הסוף מעשה מה שהמלאכה נעשית בטוב כפי אופן העונג הפרטי זהו דוקא שעולה בבחי' העצמות ממש כו', וז"ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דמהמעשה בפו"מ מזה שנעשית

כפי העונג הפרטי שזהו שכל אשר עשה הוא טוב מאד כפי הרצון והעונג בזה, זהו שעולה בבחי' העצמות דוקא כו' (והיינו שזהו מן העונג שבהמלאכה לא מן העשי' עצמה מצד מעלת העשי' שמצ"ע, כ"א מצד העונג שבהעשי' והיינו העונג הפרטי כו', אך העונג לבד אינו עולה בבחי' העצמות כנ"ל, רק זה שהעשי' נעשית בטוב כפי העונג זהו שעולה בבחי' העצמית כו').

וביאור הענין הוא דהנה ידוע בפי' סוף מעשה במח' תחלה היינו למע' מתחלת המח', וזהו דקדוק הל' במח' תחלה ואינו אומר בתחלת המח' מפני שהכוונה שהסומ"ע עולה למעלה מתחלת המח' כו'. ולכאו' אינו מובן איך יעלה הסומ"ע עוד למעלה מתחלת המח', הלא תחלת המח' זהו התחלה והראשית שממנו בא המעשה ולולא הראשית דמח' א"א שיהי' הסומ"ע כו', דראשית המח' היינו תחלת ההתעוררות וכמו כשעלה ברצונו להאציל כו', שזהו תחלת ההתעוררות, שמזה בא לסומ"ע בהתהוות האצי' וגם בהתהוות בי"ע כו', ולולא שהי' התעוררות הרצון הרי לא הי' הסומ"ע כו' (וי"ל דתחלת מח' הוא קודם עליית הרצון, והוא למע' מבחי' התעוררות הרצון שזהו בחי' רצון הפרטי,

א'קיח

וקודם עליית הרצון הוא בחי' הרצון כללי כו', והיינו שרש הרצון והעונג פרטי כמו שהוא בעצמות הרצון ועצמות התענוג שנת"ל), וכאשר הסומ"ע עולה בבחי' או"ח הרי ידוע דכל או"ח ה"ה חוזר לקדמותו היינו אל התחלת שרש המשכתו כו', וזהו ג"כ ענין נעוץ תחב"ס וסוב"ת דהיינו שבתחלת ההתעוררות הכוונה היא שיהי' הסומ"ע שזהו שנעוץ סוב"ת, ואח"כ בסומ"ע נעוץ התחלה בגמר המלאכה, וע"כ הוא עולה בהתחלה כו', אבל איך יעלה עוד למעלה מתחלת המח' כו'. אך צ"ל תחלה ענין נתב"ס וסוב"ת, דהנה מ"ש בס"י נתב"ס וסוב"ת זהו רק התקשרות התחלה והסוף שהן מתקשרין זע"ז שהתחלה הוא בשביל הסוף דוקא והסוף הוא לפי אופן התחלה ובו נשלם כוונת התחלה כו'. ויובן זה עד"מ בהשפעת החסד והטוב הנה תחלת התעוררות החסד במוח ולב הוא לעשות טוב וחסד לעני בפו"מ, והסדר בזה דתחלה הוא התעוררות הרחמים הפשוטים שמתעורר ברחמים על העני, להיות שהעני הוא שפל וטבע המרומם להיות נמשך אל השפל ע"כ הוא מתעורר ברחמים עליו כו', ומזה נעשה הרצון של חסד שמתעורר ברצון לעשות לו חסד, והרחמים

נעשים טעם לרצון זה, דמפני שנתעורר ברחמים עליו משו"ז מתעורר ברצון של חסד להיטיב חסדו עמו להגביהו משפלותו כו', ואח"כ בא הרצון במח' שהוא השכל והיינו שהשכל מחייב שצריך להתחסד עמו, ובשכל בא הרצון בהתחלקות היינו באיזה אופן יהי' החסד, דקודם שבא בשכל אינו ניכר עדיין באיזה אופן יהי' וכאשר בא בשכל ה"ז בא בהתחלקות שיהי' החסד באופן כך וכך כו', ואח"כ בא בלב בבחי' מדות שבלב דהיינו בהתגלות מדת החסד ומשם לדבור עד המעשה בפו"מ כו'. והנה ודאי הילוך השפע ברוחני' מן הרצון עד המעשה עיקר המכוון ברוחני' השפע הזאת אינו אלא סוף הדבר דהיינו המעשה בפו"מ דוקא כו', והגם דארז"ל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו מתברך בי"א דענין הפיוס הוא התגלות הרצון והטוב שבלבו שזה מרומם את העני משפלותו כו', מ"מ כ"ז הוא דוקא כאשר יש המעשה בפו"מ שהרי אם תשאר השפע במח' ודבור ולא יקיים בפו"מ אינו נק' חסד כלל כו', רק כשיש ההשפעה בפועל אז יש יתרון בהפיוס כו'. וזהו נעוץ סוב"ת דבתחלת ההתעוררות הכוונה היא הסומ"ע דוקא ואם לא יהי' הסומ"ע

ההתעוררות היא כאלו אינה כלל כו', וכן להיפך נתחב"ס שהכח ועוז בסוף מעשה בפו"מ הוא רק מכח התחלה שהוא תחלת התעוררות הרצון שאם נפסק התעוררות הרחמים והרצון יופסק כח המעשה בפו"מ כו', ולפי אופן ההתעוררות ברצון הוא המעשה בפו"מ כו', והא בהא תלי' והיו לאחדים ממש כו'. וכמו"כ הוא למעלה דקודם שנתהוו העולמות הי' תחלה התעוררות הרצון להוות כו', וזהו בחי' הכתר של כל עולם כמו כתר דאצי' וכתר דברי' כו', שזהו הרצון על כל עולם בפרט כו', וכמשנת"ל בענין המקיפים פרטי' כו', וכמו"כ הי' רצון כללי על כללות ההתהוות וכמא' כד סליק ברעותא למברי עלמא ואי' בע"ח שזהו בחי' הרצון דא"ק שהוא הרצון כללי על כללות ההתהוות כו', ובפרטי' יש בזה בחי' הרצון שזהו בחי' כתר דא"ק וכמו שבא בבחי' חו"ב ומדות (שבזה בא הרצון בבחי' פרטים רבים) והן הע"ס הגנוזות במאצילן כו', והיינו כללות ההשתל' כמו שעלה במח' דא"ק בהעלם בעצמותו עדיין ובא להתגלות בעקודים ובע"ס דאצי' כו', ולמע' מזה הוא כשעלה ברצונו להאציל ולברוא כו', שזהו באוא"ס שלפני הצמצום כו', ושיער

א'קיט

בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל כו', והתעוררות הרצון הזה הוא מצד מדת הטוב והחסד כו', וכמ"ש בע"ח שער הכללים כשעלה ברצונו ית' לברוא העולם להיטיב לברואיו כו'. והנה בכללות סיבת התהוות העולמות כ' בע"ח שזהו בכדי להוציא שלימותו ית' כו', והסבה בכדי להיטיב לברואיו הוא בתחלת שער הכללים בענין התהוות העקודים, וי"ל עפמ"ש באוצ"ח בענין דבעקודים התחיל התגלות הכלים בכדי שיוכלו העולמות לקבל הארת הא"ס ולידע שהוא רחום וחנון, וכ' וז"ל וזה עלה ברצון העליון מצד רחמיו שלו כו' עכ"ל, והיינו דמה שנתהוו העולמות שידעו שהוא רחום וחנון כו' זהו מצד רחמיו שלו כו', וזה שייך בעקודים מפני ששם נתהוו כלים ושייך הענין שידעו שהוא רחום וחנון כו', ע"כ אמר בזה בכדי להיטיב לברואיו דהיינו מצד הרחמים כו', ובכללות ענין ההתהוות אמר שהסבה הוא בכדי להוציא שלימותו ית'. אמנם באמת מש"כ להוציא שלימותו ית' ה"ז ג"כ שהנבראים ידעו שלימות כחותיו ופעולותיו כו', וכמ"ש בזהר בא דמ"ב בגין דישתמודעון בי' כו', שהרי מצד העצמות הרי הכח אינו חסר פועל

כמ"ש הפרד"ס בשער הצחצחות, והתגלות הפועל אינו מוסיף שום שלימות לגבי העצמות כו' וכמ"ש במ"א (ובעצם עצמותו ית' שלימות עצמותו הוא מה שנושא הכל כו'), וזהו מ"ש הרמב"ם שכל הנמצאים צריכים אליו והוא אינו צריך להם כו' וזה מוכרח, וא"כ גם מה שאמרו להוציא שלימותו אין זה מצד העצמות ח"ו כי אינו חסר דבר, רק מצד הנבראים שידעו שלימותו כו', וא"כ זהו ג"כ רק מצד הרחמים כו'. אך בחי' הרחמים הזאת היא שנתגלה בעולם העקודים ששם התהוות הכלים ובזה הוא התגלות האור כו', דלמעלה מבחי' עקודים לא יש עדיין הוויית הכלים, וממילא לא יש עדיין מי שיקבל את האור, וגם האור אינו בערך קבלה בכלים עדיין כו'. אבל באמת כללות התעוררות הרצון לברוא את העולם הוא מצד בחי' הרחמים בכדי להיטיב לברואיו כו', והרצון הזה הוא שבא ממדרי' למדרי' בכללות ההשתל' שאחר הצמצום בבחי' עקודים נקודים ברודים כו', עד בחי' סוף מעשה בחי' מל' דאצי' שנעשה בחי' מקור לבי"ע כו', והרי ודאי סוף ההשפעה הזאת בפו"מ הוא הי' עיקר הכוונה בראשית התעוררות החסד והרצון באוא"ס כו'

שהרצון בתחלה הוא שיהיו נבראים, והרצון הוא מצד החסד והרחמים שידעו שלימותו ויכירו גדולתו כו', הרי הסוף מעשה בהתהוות הנבראים והכרתם בהבורא זהו שהי' בתחלת המח' והרצון ובזה דוקא נשלם תחלת ההתעוררות כו'. וזהו דנעוץ סוב"ת שסוף ההשפעה היא בתחלת ההתעוררות כו', וכן נעוץ תחלתן בסופן שכל הכח והעוז האלקי בסוף המעשה הוא מההתעוררות שבתחלה, ולפי אופן ההתעוררות דהרצון הוא העשי' בפועל וגם שהעשי' בפועל הוא בכח ההתעוררות שבתחלה כו', והיינו דמה שהמל' מהווה מאין ליש זהו בכח הא"ס שעלה ברצונו כו', שז"ע כ"ע איהו כתר מל' כו' וכמ"ש במ"א.

והנה כ"ז הוא רק התקשרות התחלה והסוף דההתעוררות שבתחלה הוא בשביל סוף ההשפעה וההתהוות בפו"מ, והסוף הוא בכח ההתעוררות שבתחלה כו', וא"כ לא יהי' עליית סוף הפעולה רק עד ההתחלה לבד לא למעלה מזה כו'. אמנם ענין סומ"ע עלה במח' תחלה למעלה מתחלת המח' הוא להיות כי תחלה ההתעוררות הוא בשביל הסוף מעשה, ועם היות שזהו מצ"ע היינו מצד רחמיו וחסדיו ית', הרי זהו שהנבראים יכירו גדולתו ית' כנ"ל, הנה בסומ"ע כאשר נעשה הכל באופן היותר טוב, והיינו

א'קכ

שהעולמות והנבראים נתהוו באופן כזה שיכולים להכיר גדולתו ית' והמה מכירים גדולתו כו', ה"ז עולה בבחי' עצמות למעלה מן ההשפעה עצמה שעולה רק עד תחלת ההתעוררות והסומ"ע עולה למעלה יותר כו'. ויובן זה עד"מ האיש הטוב והחסד בעצם ה"ה רוצה מאד להשפיע טוב וחסד וכמא' יותר משהעגל רוצה לינק כו', וזהו מצד עצם טבע הטוב להיטיב שיש לו תענוג גדול בנפשו בהשפעה דמשו"ז ה"ה בהתעוררות הרצון להשפיע, ואפי' כשלא יש למי להשפיע יש לו רצון להשפיע, וכמו אאע"ה שהי' בו תמיד התעוררות הרצון להטיב ולהשפיע וכשלא היו לו אורחים הי' מצטער מזה שזהו מפני העונג בהשפעה כו'. ומ"מ אנו רואים שהוא רוצה יותר להשפיע למי שצריך להשפעת הטובה, אבל מי שאינו צריך להטובה אינו רוצה כ"כ להשפיע, ומצד התענוג בההשפעה עצמה הי' צריך להיות שוה אם צריך להטובה א"ל. ועוד אנו רואין דעיקר התענוג הוא דוקא כאשר השפע מתקבל אצל המקבל אז דוקא הוא מתענג מאד בההשפעה, וכמו בהשפעת המזון והמחי' כאשר רואה שיחי' ממש בזה השפע להעני ונתקבלה השפע בכלי טוב, והיינו שהמקבל מקבל

את השפע בטוב (עס איז זייער אן גילייגט) אז ה"ה מתענג מאד בנפשו, אך כשרואה שאין השפע מתקבל בטוב להעני אם מפני גסותו או רשעותו למאוס בטוב ההוא, אינו מתענג כלל בההשפעה אדרבה הוא מצטער בזה כו'. וכן הוא בשפע רוחני' כמו בהשפעת השכל שעיקר שלימות התענוג בההשפעה הוא דוקא כשרואה שנתקבל בטוב בכלי המקבל וכמו שאמר רהמ"ס לרשב"י זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין כו' (וגם ההשפעה מתרבה עי"ז, ולהיפך כאשר אין כלי המקבל כלי קיבול אינו יכול להשפיע כו', והוא כי ריבוי השפע תלוי בהתענוג וכמ"ש באגה"ק סי' ט"ו ד"ה להבין משל ומליצה), הרי שבקבלת השפע בכלי המקבל יש בזה תענוג גדול הרבה יותר מהתענוג שבהשפע עצמה כו'. וצריכים לומר שזהו מפני שהמקבל קדום בשרשו גם אל שרש השפע אצל המשפיע כו', ולכן התענוג בקבלת השפע בהמקבל הוא הרבה יותר מהתענוג שבהשפע עצמה כו', וענין הקדימה הוא שתכלית הכוונה היא שתתקבל השפע אצל המקבל (והיינו שהשפע לא תהי' לבטלה ח"ו כ"א שתתקבל בכלי המקבל זהו תכלית הכוונה כו'). וכמו הצמצום שקדום אל הגילוי דהיינו

שתכלית הכוונה הוא שיהי' הגילוי באופן שיתקבל שזהו ע"י הצמצום דוקא (וז"ע שהצמצום קדום גם בהעלם קודם אל הגילוי כו', והיינו כאשר האור בהעלם עדיין קדם שם הצמצום, לפי שהכוונה בהגילוי הוא שיהי' בבחי' פנימי וזהו ע"י הצמצום דוקא כו') וכמשנת"ל (ד"ה וכל העם רואים), וכמו שהכלי קדמה אל האור דהיינו שהכוונה בהאור והגילוי הוא שתתקבל בהכלי דוקא כו', וכמשנת"ל (ד"ה על ג' דברים). וכמו"כ הוא הענין דסומ"ע היינו כאשר ההשפעה מתקבלת בטוב בכלי המקבל זה עולה למעלה מתחלת המח' שהוא שרש ומקור השפע שאין זה עצמות התענוג ממש וסומ"ע זו עולה בבחי' עצמות התענוג ממש כו', וזהו שעם היות שהעונג בהמלאכה הוא עונג פרטי ומגיע בעצמות התענוג רק בבחי' אחרונה שבו, הנה זה שהוא רואה גמר המלאכה בתכלית ההידור והיופי כפי העונג הפרטי (שזהו עד"מ קבלת השפע בטוב) בזה דוקא מתענג בעצמות נפשו ממש כי זה מגיע בבחי' עצמות התענוג ממש כו'. וכמו"כ יובן הדוגמא למעלה במ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והיינו שהעולמות

א'קכא

נתהוו בתכלית ההידור והיופי שנתקבל בהם האור בטוב כו', ובפנימי' הוא שיש בהם התיקון והזיכוך בטוב ביותר ומשלימים המה תכלית הכוונה העליונה כו', זהו שעולה בבחי' עצמות התענוג, דעצמות עתיק למעלה מהעונג הפרטי שבההתהוות וגם בפנימי' הכוונה שכ"ז מצ"ע עולה רק בבחי' שרש ומקור של העונג המלובש בחכמה שזהו רק הארת התענוג לבד כו', וסומ"ע זו עולה בבחי' עצמות התענוג כו', וזהו דבעליות דשבת לאחר שעולה העונג הפרטי שבכוונת הבירורים והתיקון בשרשו ומקורו שזהו השביתה מהמלאכה, דבתחלה הוא בבחי' ירידה וצמצום ובבחינת הסתר שמתעלם בעת המלאכה וכששובת מתגלה העונג כו', הר"ז עולה אח"כ למעלה הרבה יותר היינו בבחינת עצמות התענוג שמתענג כבי' בטיב העבודה בהעלאות והמשכות שנש"י למטה עושין בעבודתם כו', ומאיר בזה גילוי בחי' עצמות עתיק כו' (ובשרשו הוא בחי' חפץ חסד העצמי ההיולי שלמעלה מבחי' הרצון להטיב כו', והוא בחי' יחיד שלמעלה מאחד כו', והיינו בחי' עצם האור שלמעלה גם מהתעוררות כללי כו'). וזה"ע סעודה שני' דשבת שנק' סעודתא דעתיקא

דהיינו גילוי בחי' עצמות עתיק כו', דהנה בסעודה ראשונה דלילא שבתא הגילוי הוא רק בחי' העונג הפרטי והוא ע"י השביתה והעלי' מהירידה והצמצומים בעבודה דששת ימי החול ומאיר גילוי התענוג כו', אבל הוא רק הארת העונג שמתלבש בהעשי' והוא בחי' העונג שבחכ' שמאיר משרשו ומקורו כו', וזהו שנק' סעודתא דחת"ק בחי' מל' דהיינו מה שנעוץ תחב"ס וסוב"ת בחי' תחלת המח' בסוף מעשה כו', ובסעודה שני' דיומא דשבתא הוא שמאיר בחי' עצמות התענוג דהיינו מה שסומ"ע עולה למעלה מתחלת המח' והוא גילוי בחי' עצמות עתיק כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה', והיינו בחי' סומ"ע שז"ע שבתי בבית ה' שיהי' המעשה בפו"מ ועי"ז יהי' גילוי בחי' עצמות התענוג כו', ועז"א ממך למדתי מש"א ועתה ישראל כו', דהנה ישראל הוא העבודה דרעו"ד שהוא הרצון פשוט שלמעלה מטו"ד כו', וזהו ישראל שר אל כו', והוא ע"ד ומספר את רובע ישראל היינו הבחי' הרביעית, כי יש ד' מדרי' רצון ושכל ומחו"ד (שהן דבר א' כמו חומר וצורה) ומעשה, ועיקר מדרי' ישראל הוא בחי' הרצון שזהו עיקר האלקו' שבנשמות, דשכל ומדות הרי יש בכולם, ובנש"י לבד זאת שהשכל והמדות הן במדרי' הקדושה עיקר אלקות שבהם הוא הרצון שהוא הביטול שלמעלה מטו"ד כו'. וזהו ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, מה הוא בחי' ביטול עצמי, וזהו ששואל מעמך להיות בחי' הביטול דמ"ה כו', וזהו ליראה את ה' אלקיך, דהנה יש יראו מה' ויראו את ה', יראו מה' הוא בחי' יר"ת, ובמ"א מבו' שזהו יראת העונש, אך בכלל הוא בחי' יר"ת כו', ויראו את ה' הוא בחי' את הטפל לה' שזהו בחי' יר"ע כו', וא"כ הוא ענין א' עם מ"ש מ"ה ה'

אלקיך שואל כו'. וכאשר יהי' בחי' ביטול העצמי ממילא יהי' שארי הענינים שחושב והוא לאהבה את ה', והיא העבודה שע"פ טו"ד, דהרי בכדי שתהי' העבודה אמיתי' הוא כאשר יהי' חיות והרגש בההתבוננות כו', וכאשר יש בחי' ביטול העצמי ממילא יש בו הרגש האלקי בההתבוננות שתהי' האהבה אמיתית כו', דזהו"ע והחכ' תחי' כו' והו"ע נקודה בהיכלא דלולא הנקודה לא יהי'

א'קכב

ההיכל והנקודה מאירה את ההיכל כו', ופי' לאהבה את ה' אלקיך הו"ע העבודה שלצורך גבוה כו', וזהו וללכת בדרכיו המשכת האור ע"י המצות דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין כו'. וזהו ג"כ מ"ש אחת שאלתי מאת ה', פי' מאת ה' הוא כמו ליראה את ה' והיינו שיהי' התגלות בחי' ביטול העצמי כו'. והענין הוא דהנה מזמור זה אומרים בחדש אלול שאז מתגלים היגמה"ר, וזהו לדוד ה' אורי וישעי אורי בחי' או"פ וישעי או"מ דבאלול גילוי זה הוא במדרי' גבוה ונעלה כו', וידוע דבכדי שיהי' הגילוי צ"ל כלים לזה וכמ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה שצריך דבר הנאחז כו', וז"ע שבתי בבית ה' שהן בחי' אותיות ובד"כ הן אותיות התורה, וכמו"כ הוא אותיות התפלה שהן אותיות הבאים ע"י הבירורים והיינו כשפועל הביטול בנה"ב, וכמו"כ בהדברים השייכים לנה"ב והן כל הדברים הגשמיים שיהיו בכוונה לש"ש עד שנעשים כלים לאלקות וז"ע שבתי בבית ה' כו', וכאשר הכלים הן בטוב ביותר נמשך בחי' עצמות התענוג וכנ"ל דסומ"ע עלה במח' תחלה כו', וזהו לחזות בנועם ה' שהוא בחי' תענוג העצמי כו'. וזהו ממך למדתי

שמבקשים דבר א' שמזה באים ממילא שארי הדברים, כמו"כ מבקש דבר א' היינו שבתי בבית ה' ועי"ז יהי' ממילא לחזות בנועם ה' כו', וזהו ממך למדתי לבקש דבר שעי"ז יהי' ממילא הגילוים כו', רק שמלמעלה מבקשים המדרי' היותר עליונה שהיא בחי' רעו"ד, והוא מבקש מדרי' התחתונה היינו בחי' סומ"ע רק שהסומ"ע יהי' כדבעי ועי"ז ממילא התגלות המדרי' היותר עליונה בחי' עצמות התענוג שז"ע לחזות בנועם ה' כו'. וזהו ג"כ קישור הענינים מ"ש קודם אם תקום כו', פי' אם תקום עלי מלחמה שז"ע עבודת הבירורים, בזאת אני בוטח שהוא בטוח בניצוח המלחמה רק שהעלי' בזה הוא בתחלת ההתעוררות בלבד כו', וכמו העלי' בשבתא דמעלי שבתא בחי' סעודתא דחקל תפוחין קדישין שז"ע רק ענין התקשרות הראש עם הסוף כנ"ל, והבקשה היא שיהיו הבירורים בטוב ביותר שיהי' התגלות התענוג העצמי כו', וזהו אם תקום עלי מלחמה בטוח הוא בניצוח המלחמה, אך אחת שאלתי שיהי' בבחי' מנוחה (שהו"ע שבתא דיומא) כו'. וזהו אחת שאלתי בחי' אחת היא יונתי בחי' רעו"ד (והו"ע הבירורים שבבחי' הכלים ובחי' ומל ה'

אלקיך כו'). גם י"ל שזהו בחי' יחידה שמקבל מיחיד כו', שעי"ז יהי' גילוי בחי' תענוג העצמי, וזהו אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' שיהי' עשיית בחי' הכלים כו', וכאשר הכלים הם בטוב ביותר אזי ממילא היא לחזות בנועם ה' גילוי בחי' תענוג העצמי כו'.