בס"ד. ש"ת, עתר"ו

א'קנד

אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני, פי' למעני למען שמו ית' וכמו שפרש"י לא בזכותך ובצדקת אבותיך, וצ"ל מה נוגע זה למעלה והלא ארז"ל מה איכפת לי' להקב"ה אם שוחט מן העורף או שוחט מן הצואר, ומקרא מלא דבר הכתוב אם חטאת מה תפעול ורבו פשעיך כו' אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. גם מה"ע ב"פ אנכי דבמ"ת כתי' פ"א אנכי וכאן נא' ב"פ אנכי כו'. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל בענין יש ואין ויש שהיש הראשון הוא בחי' יש אמיתי והיינו בחי' עצמות א"ס שהוא אמיתית היותו ית', ויש השני הוא היש הנברא, והאין הוא הממוצע ביניהם, והאין נחלק לשנים בחי' אין של יש האמיתי ואין של היש הנברא כו', ועם היות ששניהם נק' אין אין פירושם שוה, דלגבי יש אמיתי פי' אין

א'קנה

שהוא אין ואפס ממש לגבי העצמות, ולגבי יש הנברא אין זה שהוא בבחי' אין ממש רק שנק' אין ע"ש שהוא לא דבר כמו היש שהוא בבחי' מציאות דבר ממש כו', וגם נק' אין ע"ש שאינו מושג בנבראים כו'.

אמנם מ"ש אל דעות הוי' הרי הב' דעות הן באלקות גופא, והיינו בהאין עצמו הוא הב' דעות דד"ע וד"ת כו', דד"ע הוא בהאור כמו שנמשך מן העצמות שהוא בבחי' אין בעצם מהותו, ולא רק מה שהעצמות רואה אותו לאין כ"א שהאור גופא הוא בבחי' אין בעצמו שאינו בבחי' תפיסת מקום בעצמו כלל כו', וזהו מצד דבקות האור בהעצמות ע"כ הוא בבחי' אין בעצם כו'. והנה מה שהאור הוא בבחי' אין יש להבין בכמה אופנים בענין הביטול, הא' דלהיותו בבחי' דבקות במקורו הרי נרגש בו מקורו ועי"ז גופא מתבטל בעצמו בבחי' העדר תפיסת מקום בעצמו כו', וכמו כ"ע כו' אוכם הוא קדם עה"ע כו', דפי' אוכם הוא שחרות שאינו בבחי' אור כלל כו', וכמו כל נהוראין מתחשכאין קמי' וכמו שרגא בטיהרא שמתבטל אור הנר לגבי אור השמש כו', וכמו הקטן לגבי גדול שאינו בבחי' תפיסת מקום בעצמו כו', וכמו"כ האור הדבוק בהעצם הרי מצד הרגש העצמות ה"ה מתבטל בעצמותו שאינו תופס מקום בעצמו כו', והגם שהביטול דהעדר תפיסת מקום שייך לגבי גילוי אור וכמו לגבי אור השמש שבגילוי מתבטל אור הנר,

וכמו חכם קטן שמתבטל לגבי חכם גדול הרי זה דוקא כשיודע הפלאת חכמתו אז מתבטל לגבי', שהרי אם יודע כלל הפלאת חכמתו אינו מתבטל כלל כ"א כאשר יודע הפלאתו וגודל חכמתו אז מתבטל בהעדר תפיסת מקום בעצמו כו'. וכמו"כ הוא למעלה דכ"ע אוכם הוא זהו קדם עה"ע שזהו בחי' אור הקו בכלל שזהו בחי' גילוי אור כו', אבל העצמות הרי הוא למעלה מבחי' גילוי כו'. י"ל דכללות בחי' האור מן העצמות אין זה בבחי' ריחוק מן העצמות, דעם היות שהעצמות אינו בבחי' מקור לאור רק שהאור נמצא מן העצמות כו', והאור הוא באין ערוך לגבי העצמות להיות בחי' אור והארה שאינו עצם כלל, והארה היא באין ערוך כלל לגבי העצם (כי הארה אינו מהות דבר והעצמי הוא מהות דבר כו'), ובפרט בחי' העצמות שמובדל בערך לגמרי מן האור כו' (עד שלגבי העצמות הנה האור אינו גם גילוי העצמות דבחי' העצמות ממש אינו בא בהאור, בל"א וואס עצמות איז ווערט ניט ארא(גיטראגין אין אור כו' וכמ"ש במ"א ונת' ג"כ לעיל). וא"כ האור הוא באין ערוך לגמרי לגבי העצמות כו', וז"ע אין ערוך לך בעוה"ז שמהתהוות

היש אנו יודעים ענין אין ערוך וכמשנת"ל (ד"ה בחדש), ועי"ז אנו יודעים שגם האור הוא באין ערוך לגבי העצמות כו', דמהאור לבד לא היינו יודעים ענין אין ערוך כי האור יכול להיות גם לא מבחי' העצמות ויש לו ערך לגבי מקורו כו', ורק ממציאות היש אנו יודעים ענין אין ערוך, שהרי בכדי להיות מציאות יש זהו מבחי' העצמות דוקא כמשנת"ל (ד"ה זה היום), ומזה אנו יודעים שגם האור הוא מבחי' העצמות ושאין ערוך כלל לגבי העצמות כו', וממש כמו שהיש הוא באין ערוך כמו"כ גם האור הוא באין ערוך כו'. מ"מ מציאותו מן העצמות אינו בדרך אין ערוך כמו מציאות היש, דמה שהעצמות נק' בורא דאמיתי' ענין הבריאה וההתהוות היא מן העצמות כו' כמשנת"ל, הנה זהו בדרך אין ערוך (היינו שההתהוות היא בדרך אין ערוך, לבד זאת שהיש עצמו הוא באין

א'קנו

ערוך כו'), אבל התהוות האור מן העצמות אינו בדרך אין ערוך כו', דהאור הוא אין ערוך כלל לגבי העצמות אבל התהוותו אינו בדרך אין ערוך כו', ועם היות שאין זה בבחי' קירוב העצמות מ"מ אינו ג"כ בדרך אין ערוך כו'.

ויש לבאר זה ע"ד משנת"ל בענין רצון ושכל, דרצון אינו חוץ לעצמות הנפש, ושכל הוא כח שהוא חוץ לעצמות הנפש כו', וכמו"כ יובן בענין מציאת השכל והרצון מהכחות עצמיים שלהם שהשכל בא בדרך נבדל משא"כ הרצון כו', דהנה ידוע דהשכליים הנמשכים בדרך או"י הן מכח המשכיל שבנפש שזהו מה שנמשך מן הנפש להיות בבחי' מקור לשכל כו', והוא בבחי' המשכה נעלמת דהיינו מה שכבר נמשך מהנפש להיות מקור רק שהוא בהעלם עדיין וממנו נמשך כל הגילוים דשכל והתחכמות בדבר מה כו', והוא הנק' מזל מחכים כו' כנודע, אבל כח השכל ההיולי העצמי הנטוע ומושרש בעצם הנפש אינו בבחי' המשכה כלל ואינו בגדר מקור לשכל כו'. אך כח או"ח הרי מגיע בכח השכל ההיולי העצמי, וכמו ע"י קושיות בריבוי העלמות והסתרים על השכל וע"י יגיעה גדולה להגיע אל עומק הענין ביותר להסיר ההעלמות וההסתרים ע"י אמיתי' השכל בעומקו ופנימיותו ביותר כו', ה"ז מגיע בכח השכל העצמי למעלה מהכח המשכיל להיות גילוי עומק ופנימי' השכל כו', וכנודע בענין תלמיד המחכים את רבו כו', שהשכלי' האלו

המה נעלים ביותר באין ערוך ויכול להיות בזה גילוים עד אין שיעור (היינו באותו השכל כשמגיע אל עומק ופנימיותו ע"י היגיעה ה"ז בא בנביעה רבה בהענין בבחי' בל"ג בהשכלי' שמשכיל בהענין ומתחדשים אצלו בזה ענינים שלא הי' כלל בהשערה אצלו מקודם כו'). וכידוע המשל בזה מצור החלמיש דהוצאת האש ממנו הוא ע"י הכאה דוקא, דהנה גחלת שיש בה אש טמון בתוכה יכולים להוציא האש ע"י ניפוח לבד, אבל בצור החלמיש צריכים הכאה דוקא, והוא מפני שבגחלת ישנו להאש במציאות, משא"כ בצור החלמיש שאינו האש במציאות כלל, וע"כ צריכים הכאה להוציא את האש, ויש בזה הפרש גדול דבגחלת הרי נכלה האש, משא"כ בצור החלמיש אינו נכלה לעולם והא בהא תלי' כו'. וכמו"כ הוא בכח המשכיל ההיולי להיות שאינו במציאות שכל כלל ע"כ הגילוים הן בל"ג ובאים ע"י יגיעה בכח או"ח דוקא כו', ומציאות השכלי' אלו מכח השכל העצמי הן בדרך נבדל מן העצם, להיות שנמצאים בבחי' מציאות שכלי' ה"ה נמצאים בדרך נבדל מן הכח העצמי כו' (דכן הוא ג"כ בהשכלי' הנמצאים מכח המשכיל שהן ג"כ בבחי' נבדל, שהרי

כח המשכיל אינו מושג ואינו מורגש בהמצאת השכליים ממנו כו' רק שמורגש שהשכל נמשך מאיזה מקור, ואינו כמו דבר הנמצא בלי הרגש מקורו כלל כמו היש ממש שאינו מרגיש כלל שיש מקור המהווהו, ובשכל מרגיש שיש מקור אבל ג"כ לא בבחי' הרגש מקורו רק מה שמרגיש שיש מקור שמשם נמשך, וגם זאת שאין מציאות ע"י הרגש מקורו (כמו עו"ע כו'), וכידוע דשכל מלמעלה מהשכל הוא ע"ד יש מאין כו' וכמ"ש במ"א, דכשם שכללות השכל הוא כח שחוץ לעצם הנפש, כמו"כ מציאת השכל ממקורו הוא בדרך נבדל ממנו כו'). משא"כ ברצון שהוא אינו חוץ לעצמות הנפש כ"א התפשטות הנפש, הרי גם הרצון הבא מכח הרצון העצמי אינו בדרך נבדל ממנו כו', ולצייר גילוי הרצון מעצם כח הרצון הוא כמו ברצון שהוא בהכרח (והיינו ברצון שצריך לרצות בהדבר רק שאינו רוצה, וכמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שכ' הרמב"ם

א'קנז

שמצד עצם הנפש כל ישראל רוצה מה שהוא ע"פ התורה ולכן מועיל כפי' כו'), וכמו רצון שבדרך קבלת עול (והוא ע"י בחי' דעת הנעלם שבכחו לקשר עצמו גם בדבר שאינו רוצה כו' וכמ"ש במ"א) שאח"כ נעשה בבחי' רצון ממש, והרצון הוא אח"כ בתוקף ההתגלות בנפש הרבה יותר מן הרצון הבא בדרך או"י כו', והוא שבא מכח הרצון ההיולי העצמי שהגילוים משם הן דוקא בכח או"ח כו', והיינו בדרך הכרח וכפי' כו', ובודאי שזהו ג"כ רק מה שהרצון נמצא ממנו לא שהכח העצמי הוא בבחי' מקור כו', ומ"מ אופן מציאותו של הרצון מהכח העצמי אינו בדרך נבדל ממנו עם היות שהכח העצמי מובדל ממנו כו', דלהיות שכח הרצון אינו כח שחוץ לעצמות הנפש (ולכן אינו בבחי' מציאות כח בעצמו כ"א בבחי' אין וכמשנת"ל ד"ה ועתה ישראל), ע"כ מציאותו מן העצם הוא ג"כ לא בבחי' ריחוק כו'. ועד"ז יובן בבחי' מציאות האור מן העצמות דעם היות שהעצמות מובדל בערך מן האור ואינו שייך לומר בהעצמות שהוא בבחי' קירוב להמציא דבר כו', מ"מ מציאות האור מן העצמות הוא לא בבחי' ריחוק (וע"כ הוא בבחי' אור כו'),

ולכן שייך לומר בהאור שע"י הרגש העצמות ה"ה מתבטל בעצמותו שאינו בבחי' תפיסת מקום בעצמו כלל כו', דלהיות שזהו במדרי' הגבוהות ביותר, ע"כ זה שאינו בבחי' ריחוק מן העצמות ה"ז מספיק דע"י הרגש העצמות הוא בבחי' העדר תפיסת מקום בעצמו לגמרי שמתבטל לגמרי בעצם מהותו כו'.

והב' בענין ביטול האור, הוא להיות דמציאות האור ממקורו הוא דוקא ע"י הדבקות במקורו שאם לא יהי' דבוק במקורו לא יהי' בבחי' אור כו', וכמו באור השמש הרי דוקא ע"י התגלות מקורו וע"י דבקותו במקורו ישנו להאור (וענין התגלות מקורו מובן שאין זה בחי' התגלות והמשכה רק הווייתו בהתגלות בל"א וואס ער איז פראן), שהרי כשעננים מבדילים בין השמש והאור אין האור מאיר כו', וכשנסתר גופו של שמש וכמו בשקיעת השמש אין האור נמצא כו'. וכמו"כ הוא בענין האור למעלה שע"י הדבקות במקורו דוקא נמצא האור כו', ע"כ נרגש בהאור שכל מציאותו הוא רק מצד מקורו ובלעדי מקורו אינו בבחי' מציאות כלל, וז"ע הביטול של האור שאינו מציאות לעצמו כ"א כל מציאותו הוא רק מצד מקורו כו'. דהנה מציאת היש להיות שמציאותו הוא דוקא שלא בבחי' דבקות במקורו ה"ה בבחי' מציאות בעצמו, משא"כ האור נרגש בו איך שכל מציאותו הוא רק מצד מקורו וע"כ אינו בבחי' מציאות בעצמו כו' (וביטול כזה בנבראים י"ל שזהו כפי הידוע דקיום כל הנבראים הוא רק מצד רצונו ית', וכמו צבא

מעלה שקיימים באיש וצבא מטה שקיימים במין זהו רק מצד רצונו ית' כידוע ומבו' במ"א, ועם יהי' בהנברא נרגש כן איך שכל קיום מציאותו הוא רק מצד רצון הבורא, יהי' בבחי' ביטול בעצמו, והיינו שלא יהי' בשו"א במציאות מורגש בעצמו אם יהי' נרגש בו האמת איך שכל מציאותו וקיומו הוא ברצון העליון כו', וה"ז כדוגמת הביטול בהאור בזה שאין מציאותו מעצמו כ"א ממקורו כו', רק שבנבראים הביטול הזה הוא בבחי' ביטול היש, ובאור הוא בבחי' ביטול במציאות כו', וי"ל שז"ע יראו מה' כל הארץ ויראו את ה' קדושיו כו', דיראו מה' הוא מזה דכי הוא אמר ויהי כו', והוא הביטול בנבראים שזהו בבחי' יראה חיצוני' לבד כו', ויראו את ה' הוא בבחי' את הטפל יראה פנימי' כו' וכמ"ש במ"א, והוא הביטול בהאור שז"ע קדושיו וכידוע שהאור הוא בבחי' קדש כו' (וכמשנת"ל בענין אור

א'קנח

וכלי שזהו בחי' טהרה וקדושה כו'), וכן בנשמות שהן בבחי' ביטול דיראה פנימי' שהן בחי' אור וכמו נר ה' כו'), וז"ע אין זולתך דמבלעדו אין שום מציאות כלל כו'. הג' הוא שהביטול בהאור הוא בבחי' אפס בלתך, ונת"ל שזהו שגם עם העצמות לא יש רק בחי' העצמות כו', וה"ז ביטול עליון הרבה יותר מהביטול דאין זולתך שזהו שבלעדי העצמות אין מציאות אור כ"א ע"י העצמות דוקא, דמ"מ הרי יש מציאות שאינו העצמות רק מציאותו הוא ע"י העצמות כו', והביטול בזה הוא שאינו מציאות לעצמו כ"א מציאותו הוא מצד העצמות כו' כנ"ל, אמנם אפס בלתך הוא שגם עם העצמות אין מציאות אור כלל כ"א העצמות לבד כו'. ויש לבאר זה ע"פ מ"ש בסש"ב בח"ב בענין ביטול הנבראים ע"פ מ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, דפי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים כו' תי' ואותי' אלו נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים כו', ואלו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל כו', וא"כ גם בעת מציאותו מהו מציאותו באמת הוא רק הכח האלקי

המהווה אותו, ומה שנמצא בבחי' יש הוא בטל במציאות ממש מאחר שבלעדי הרוחניות (היינו הכח האלקי המהווה שהן האותי' דעש"מ) הי' אין ואפס ממש כמו קודם שי"ב ממש, והרוחניות השופע עליו כו' הוא לבדו המוציאו תמיד מאפס ואין ליש ומהווה אותו א"כ אפס בלעדו כו'. וכמו"כ י"ל בהאור ענין דאפס בלעדו דהיינו שהאור הנמצא מן העצמות הוא בטל במציאות ממש ואינו נמצא רק העצמות כו', רק במציאות יש להיות שנמצא בבחי' מציאות צריכים לומר דמה שנמצא בבחי' יש הוא בטל במציאות ממש כו', אבל האור ה"ה בבחי' אין לא בבחי' מציאות דבר כו', והביטול הוא שאינו בבחי' מציאות כלל כ"א כל מציאותו הוא העצמות כו', וזהו ג"כ מצד שמציאות האור הוא רק ע"י הדבקות בהעצמות ע"כ הביטול בהאור הוא שאינו בבחי' מציאות כלל רק כל המציאות הוא העצמות כו' (ולפ"ז כמו במציאות היש הביטול דאין עוד נמצא ביטול כזה גם בהאור שז"ע אפס כו', ובמ"א דענין אין עוד הוא דוקא במציאות היש דוקא, ולפי המבו' כאן י"ל מפני שאמיתת כח העצמות הוא בהתהוות היש דוקא כמשנת"ל ע"כ אמיתית הביטול

דאין עוד הוא בבחי' היש דוקא, משא"כ האור הרי לא זהו כל העצמות מה שהאור נמצא ממנו כו'). הד' י"ל דהאור להיותו בבחי' דבקות במקורו יש בו הדעה האמיתית כמו שהיא בעצמות דהכל הוא בבחי' אין ואפס ממש כו', כמו"כ הוא בהאור הדעה דא"ס הוא היש האמיתי וכולא קמי' כלא חשיב בבחי' אין ואפס ממש דמשו"ז הוא בבחי' אין ואפס ממש בעצמו כו', והיינו שזהו בהאור בבחי' ידיעה והביטול הוא ביטול פנימי ועצמי בבחי' העדר המציאות לגמרי כו'. ומכ"ז מובן דבחי' האין של היש האמיתי הוא בבחי' אין ממש בבחי' העדר המציאות, והשם אין הוא בו מצד עצמו שהוא בבחי' אין ואפס ממש כו', וזהו שהוא בחי' אין האמיתי שהוא בחי' אין באמת, וכמו הדעה האמיתי' בעצמות א"ס דכולא קמי' כלא חשיב כן הוא בהאור שהוא כלא ממש כו'.

אמנם בחי' האין של היש הנברא מה שנק' אין אין זה שהוא בחי' אין בעצם, דהרי בחי' אין אינו בגדר מקור ליש

א'קנט

כו', דהרי מה שהוא בבחי' העדר מציאות איך יהי' בבחי' מקור לדבר מה כו', וגם מצד מעלתו אינו בגדר מקור ליש, דהאור הדבוק במקורו ה"ה מעין מקורו ואינו בערך להיות בבחי' מקור ליש כו', ומה שנעשה בחי' מקור למציאות יש הוא בחי' הארה דהארה לבד, וכמ"ש כי נשגב שמו לבדו דגם בחי' שמו שהיא הארה לבד ה"ז בבחי' נשגב לבדו, ורק הודו על ארץ ושמים הודו וזיוו של שמו כו'. והענין הוא כמשנת"ל דיש שם העצם ושם הפעולה, דשם העצם הוא בבחי' גילוי מן העצם ודבוק ומיוחד בהעצם כו', ושם הפעולה הוא לפעול דבר שהוא חוץ לעצם כו', והן השמות דהוי' ואלקים דש' הוי' נק' שם העצם דעם היות שהוא רק שם וכמו אני ה' הוא שמי ה"ה בחי' שם העצם ונק' שמי המיוחד בי כו', וש' אלקים הוא שם הפעולה לבד וכמ"ש בראשית ברא אלקים כו', והרי ש' הוי' מתלבש בש' אלקים דעיקר ההתהוות הוא מש' הוי' כו' (ולכן כל הנבראים הגם שהתהוותם מש' אלקים יכולים להלל את ש' הוי' וכמ"ש יהללו את ש' הוי' כו'), הנה זהו רק הארה דהארה מש' הוי' המתלבשת בש' אלקים כו'. וההפרש בין הארה להארה

דהארה ידוע דהארה היא בבחי' דבקות כי כל אור הוא רק זיו והארה לבד לא עצמי ומ"מ הוא בבחי' דבקות כו' כנ"ל, והארה דהארה היא הארה נבדלת כו', ובד"כ הוא בחי' המל' שהיא בבחי' נבדל, וכידוע דכח ההתנשאות הוא כח נבדל מן העצם ובפרט בחי' ההתנשאות על עם כו' וכמשנת"ל, והיינו דבחי' המל' גם כמו שהיא באצי' היא בבחי' כח נבדל וכ"ש כמו שנעשה מקור לבי"ע כו'. והנה העיקר מה ששייך לומר שהוא בבחי' נבדל הוא בבחי' אותיות וכלים דמל' וכמו שבאים בהתגלות להוות כו' והן האותי' דעש"מ, שהן עד"מ הדבור שיוצא ונפרד מן האדם בהתגלות אל הזולת (דכמו שהן כלולים באדם בחמדת לבו או בשכלו ה"ה מיוחדים בו כו' וכמ"ש בסש"ב, ומ"מ גם זה אינו בבחי' יחוד ממש וכמו יחוד הכלים כו' וכמשנת"ל), דכמו"כ העש"מ שהו"ע בדבר ה' שמים נעשו כו' שזהו בבחי' נבדל כו'. אך כמו"כ גם האור המתלבש בזה הוא בבחי' נבדל מן העצם, וכמו אור השכל הבא באותי' הדבור ה"ה ג"כ בבחי' נפרד כו', וזהו דבחי' אור וכלי דמדת המל' הוא בבחי' הארה נבדלת כו' (וגם כמו שהוא באצי' ה"ז בבחי' כח

נבדל כו', וכנ"ל דגם האותי' הכלולים בחמדת הלב אינם בבחי' יחוד ממש, שזהו דמיון לבחי' הכלים דז"א דאצי' או בחי' המל' כמו שכלולה בז"א כו', אבל כמו שהיא בבחי' פרצוף בפ"ע ה"ז בבחי' נבדל כו'). והגם דכל כח אלקי גם אפי' במדרי' היותר תחתונה ה"ה בבחי' דבקות דאל"כ איך הוא כח אלקי כו', ובפרט בענין ההתהוות שצ"ל דוקא ע"י הדבקות במקורו כו' וכמ"ש באגה"ק סי' כ', הנה בענין הדביקות דכל כח אלקי מבו' במ"א שזה בבחי' התחדשות מה שמתחדש תמיד ממקורו כו', וכמו המחדש בכי"ו תמיד מע"ב, דזה שצ"ל ההתחדשות בכל יום ובכל עת ורגע ואינו נמשך החיות על משך זמן כו', הוא מפני שהחיות צ"ל בבחי' דבקות במקורו דאז דוקא הוא בבחי' אור וחיות כו', אבל הדבקות היא רק בדרך התחדשות לא בבחי' דבקות ממש כו', שכן הוא גם בכח אלקי המהווה שז"ע המחדש כו' מע"ב כו', ומה שההתהוות צ"ל דוקא מאור הדבוק במקורו, הנה באמת ההתהוות היא מבחי' האור שהוא דבוק, רק ההתהוות בפועל היא מהאור שבהתלבשות בבחי' מל' כו', וכמ"ש במ"א ד"ה ויצוום דההארה הנמשכת מאתו ית' להוות

בי"ע הוא ג"כ בבחי' מספר, ומבו' במ"א שזהו ההארה הנמשכת מהיחוד דאיהו וגרמוהי, אבל בחי' איהו בעצם שהוא עיקר המהווה והוא כל יכול שממנו נמשך להוות היש הגשמי זהו בלי מספר כו', והיינו שזהו ההארה שבבחי' דבקות כו', אבל האור

א'קס

שבבחי' התלבשות באותי' וכלים דמל' שזהו בחי' הארת איהו המתייחד עם גרמוהי דהיינו הארת ז"א שמאיר במל' לצורך ההתהוות, ה"ז בבחי' מספר שאינו בבחי' דבקות ממש כו' (ומ"מ היא עמהם באחדות גם כשאינו עמהם באצי' כי גם הדבור אינו נפרד כו' וכמ"ש במ"א), וזהו שהאור משתנה בבחי' המל' וכמו אור הלבנה שהוא אור השמש רק שמשתנה כו', והרי אור שהוא בבחי' דבקות אין בו שינוי כלל ומה שמשתנה זהו מפני שאינו בבחי' דבקות כו' (ולעיל נת' די"ל דמל' כמו שהוא באצי' היא בבחי' מאור הגדול כו', והיינו בחי' פנימי' המל', אבל חיצוני' המל' שנעשה מקור לבי"ע ה"ז בחי' מאה"ק כו'). ומאחר שהארה זו אינו בבחי' דבקות א"כ מה שנק' אין אינו שהיא בבחי' אין ממש רק שהיא בבחי' לא דבר לגבי מציאות היש כו', ולגבי מדרי' זו היש תופס מקום ונתפס ונתלבש בהיש כו', וע"כ הוא בחי' ד"ת דמאין ליש כו'. דהנה ב' דעות הנ"ל בחי' ד"ע הוא מלמעלמ"ט דהיינו שא"ס הוא יש האמיתי וכולא קמי' כלא חשיב כו', וד"ת שהוא דעת המקבל ה"ז מלמטלמ"ע שלמטה יש ולמעלה אין כו', וכן הוא הב' דעות

באלקות דד"ע שהיא בההארה שבבחי' דבקות הדעה היא כמו בא"ס יש האמיתי שלמעלה ולמטה אין כו' כנ"ל, והיינו שהאור עצמו הוא בבחי' אין וכן כל מה שנתהווה הכל הוא בבחי' אין דכלא חשיב ממש כו', וד"ת שהיא בההארה שבבחי' מקור ליש הדעה היא כמו דעת המקבל שלמטה יש ולמעלה אין, והיינו שהיש תופס מקום ומתלבש בהיש שזהו שהאור מתעלם כו', וגם מתעלם בעצמו בשביל התהוות היש, וכמשנת"ל שהכח האלקי מתעלם ומסתתר בשביל ההתהוות עד שלא יהי' מושג כו'. ועז"נ הבט משמים וראה כו' וכתי' משמים הביט ה' ראה כו', שזהו ב' דעות הנ"ל שהן ב' השגחות בבחי' הבטה ובבחי' ראי', ואי' במד"ר לך לך פמ"ד אין הבטה אלא מלמעלה למטה, וברבות סוף איכה אי' הבטה מרחוק וראי' מקרוב, דהבטה מלמעלמ"ט בחי' ד"ע היא מרחוק שהיש הוא מרוחק לגמרי ואינו תופס מקום כלל כו', וראי' מלמטלמ"ע בחי' ד"ת הוא מקרוב שהיש הוא בקירוב והוא בחי' אל מסתתר שמתעלם ומסתתר בכל נברא (הן בבחי' התעלמות בעצמו כנ"ל והן בהתעלמות בהנבראים כו'), דבהאור העצמי לא יש העלמות והסתרים כי אינו בערך

הנבראים להיות בבחי' התעלמות לצורך הנבראים (רק שהוא בבחי' העלם בעצם שאינו בבחי' המשכה וגילוי כו' וכמשנת"ל), ולכן עז"נ היוצר יחד לבם כולם ביחד וכמו וכולם נסקרים בסקירה א' כו' שאין בזה התחלקות כלל כו'. אבל ההארה דד"ת היא באה בבחי' הסתר ובבחי' התחלקות (דהא בהא תלי' דמפני שמסתתר לצורך הנבראים ה"ז בבחי' התחלקות לפי אופן הנבראים, דמשו"ז יש חילוקים בנבראים בהשגתם והרגשתם באלקות כו' עמשנת"ל ד"ה וכל העם רואים), ובריבוי ההשתל' בבחי' הסתר אחר הסתר עד שיכול להיות התהוות בחי' יש ונפרד גמור, וכמו אלקים אחרים שיונקים מבחי' אחורים דאחורים דש' אלקים המהווה כל המוגבלים כו', אבל בד"ע לא יש שם העלם ואין שם יניקה כו' כי אינו מתעלם לצורך ההתהוות וכל ההעלמות דהעולם אינם מעלימים ומסתירים כלל כו'.

וע"פ הנ"ל יובן מ"ש אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך כו', דהנה סליחת העוונות זהו דוקא מבחי' אין האמיתי דלהיות שאינו מתעלם כלל לצורך העולמות

א'קסא

הרי אין ההעלמות דהעולם מעלימים שם, ע"כ משם דוקא יכול להיות סליחת עוונות כו', דהנה בחי' ד"ת מאחר שמתעלם לצורך ההתהוות הרי בריבוי העלמות והסתרים יכול להיות אחיזה כנ"ל ולכן הפגם נוגע שם כו', אבל בבחי' ד"ע אין הפגם נוגע ומשם נמשך להיות נושא עון כו'. וזהו מוחה פשעיך למעני פי' למען יו"ד, דהנה ית' לקמן שגם ע"ס הן בחי' ד"ת כו', וע"כ אומר מוחה פשעיך למען יו"ד כו', ומחיית הפשעים זהו מבחי' אנכי אנכי בחי' פנימי' הכתר שזהו בחי' האין האמיתי וכמשי"ת. ובמ"ת נא' פ"א אנכי דאורייתא מחכ' נפקת כו', ואנכי הוא בחי' כתר והיינו בחי' חיצוני' הכתר מקור החכ' כו', אבל ב"פ אנכי הוא בחי' פנימי' הכתר כו', וזה ממשיכים ע"י התשו' דממעמקים קראתיך ה' מבחי' עומק לעומק בחי' פנימי' ועצמות אוא"ס כו', והוא ע"י הצעקה פנימיות מעומקא דלבא לך אמר לבי בקשו פני בחי' פנימי' ועומק הנפש ועי"ז את פניך ה' אבקש כו'. וזהו שפרש"י לא בזכותך ובצדקת אבותיך והיינו דהמשכה זו אינה ע"י הזכות דתומ"צ כ"א ע"י התשובה כו'. וזהו אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך

דמבחי' אנכי מי שאנכי בחי' פנימי' הכתר הוא דלא ידע לי' בר איהו בלחודוהי כו', משם נמשך להיות מוחה פשעיך למעני בכל סדר השתל' כו', וזהו ע"י התשובה שעי"ז ממשיכים בחי' האין האמיתי כו'.