והנה ה' נצב עליו

והנה ה' נצב עליו. כ' עמדת להם בעת צרתם עמדה דוקא משא"כ ה' למבול ישב כתיב ע"ד יושב ודן השפלת הראש שנמשכו המוחין במדות חו"ג ואזי הרגלים נגבהים מהארץ, פי' שהנבראים מקבלים במחי' נה"י אבל כשדן את הנבראים אם ראוים לשפע מסלק מהם השפעתו שהוא נה"י. וזהו ויגבה כו' במשפט. וכ"ז בדור המבול שלא הי' להם תורה, אבל בישראל שקבלו התורה שהיא עצמיות חכמה עילאה שלמע' מהמוחין שבמדות נאמר עמדה להם שהעמידה היא הגבהת הראש בעצמותו והיינו ע"י שהרגלים עומדים בחי' ברא כרעא דאבוה ובקיום המצות בחי' עשי' ורגל ועי"ז אינו מסתלק מהם ההשפעה בחי' רגל נה"י. והנה עמדת להם בעת צרתם ע"י ויצעקו בצר להם בחי' או"ח מאדך גורם ההגבהה ועלי' כו' ע"ש. וז"ש והנה מלאכי אלקים דרומז על ד' מלכיות כמ"ש בב"ר ס"פ ס"ח ובויקרא רבה אמור ע"פ בחודש השביעי.

ואזי והנה ה' נצב עליו נצב דוקא בחי' עמדה להם. ועד"ז יובן המד"ר פ' וישלח פ' פ"ב כתוב א' אומר נצב לריב ה'. ישעי' ג'. וכתיב כי שם אשב לשפוט את כל הגוים. יואל ד'. בשעה שהקב"ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר בדין כו' אבל כשהוא דן את עכומ"ז דן אותם מיושב מדקדק בדין והיינו כנ"ל דהישיבה מוחין שבמדות משא"כ העמידה מוחין דגדלות שם נמתק הדין כו' וגם שבעמידה הרגלים אינן נגבהין מהמקבלים כו' נצב עליו דוקא כו'. ובמ"א נת' באשה קראה מושב עלמא דנוק' משא"כ עמידה בעלמא דדכורא חסדים כו':