מצות מחצית השקל

סד, ב

לתת מחצית השקל בכל שנה (ק"ה) שנאמר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה', (שמות ל' י"ג): ואפי' דל שבדלים חייב בו ואם אין לו שואל מאחרים או מוכר כסותו שעליו ונותנו שנאמר והדל לא ימעיט (שמות ל' ט"ו) והי' מניחים הכל בלשכה א' שבמקדש ומשם היו מוציאים לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם וכו' ובא' באדר משמיעים על השקלים ולכן עכשיו בעונותינו שאין לנו מקדש נהגו כל ישראל לזכור הדבר לקרות פ' כי תשא בשבת שלפני ר"ח אדר לעולם עכ"ד החינוך שם, ולהבין זה מפני מה הי' כולם שוים בנתינת קרבנות הצבור וענין מחצית השקל דוקא, והנה בטעמי מצות להרח"ו פ' זו כ' בשם התיקונים שמצות מחצית השקל גורם תוס' אורות לא"א והוא כי שערות הראש דא"א נק' שקל ע"ש שהם בחי' יודין וד' יודי"ן דע"ב הם כלולים מי' בגימ' ש"ק ויו"ד במילואה עם י' פשוטה גימט' ל' והנה יש חד אורחא באמצעית הראש פנוי משערות וז"ס מחצית השקל וע"י נתינת מחצית השקל הי' מעוררים אותו וגם המשכות השערות לכסות ראש דא"א שלא ינקו החיצונים וז"ס ונתנו איש כפר נפשו (שמות ל' י"ב) כי א"א הוא נפש האצילות יעו"ש: ולהבין זה הנה מחצית יש בו שני פירושים הא' מלשון חצי כפשוטו ור"ל חצי השקל ובחצי הרי אין בו רק חצי אחד ולא חצי השני, ופירוש הב' במחצית מל' מחיצה כלומר שמחלק את השקל לחצאי' והרי א"כ יש בו משני החצאי' דשקל מאחר שהוא המחלקם. והנה שרש מחצית השקל וענינו למעלה סובל באמת ב' הפירושים וכמובן מדברי הרח"ו וכ"ה ברע"מ פ' זו מאן מחצית השקל איהו כגון חצי ההין ודא וי"ו ממוצע בין שני ההי"ן, אבנא למשקל בה דא י' עשרים גרה השקל דא יו"ד שר"ל ע"ד הפשוט חצי ההין אינו סובל רק חצי אחד לבד אבל אחר שמפרשו ע"ד הסוד כמו ו' הממוצע בין שני ההי"ן א"כ הרי הוא כלול משני ההין וכן מחצית השקל משני החצאים כנ"ל. והנה מתחלה יש לבאר הענין ע"ד הא' שבמחצית השקל שר"ל חצי השקל כפשוטו, ויש להקדים מ"ש בע"ח דת"ת דז"א נעשה כתר לנוק' ומהחסד (מה' חסדים שבחג"ת נו"ה) המלובש בת"ת

סה, א

מתחלק לשני חצאי' חצי הא' לז"א ונמשך בג' קוין שלו שהן תורה ועבודה וגמ"ח והוא מחצית השקל הנשאר בז"א, ומחצית החסדים נמשך לכתר דנוק' והוא כדי לעשות בה התעוררות להעלאת מ"ן, וזהו המשך הפסוק עפ"י הסוד כי תשא את ראש בנ"י כלומר משה שהוא יסוד אבא מקור ה"ח הנ"ל כשירצה להגביה כתר דנוק' הנק' ראש בנ"י לעלות למעלה מעלה באצי' אזי יתנו כל בנ"י מחצית השקל שהוא מחצית הנ"ל מהחסד שבת"ת שזה הוא בחי' המשכה מלמעלה לגרום בחי' העלאה זו. וביאור הדבר יובן ע"ד מ"ש בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה (תלים ל"ז ג'), פי' רעה כמו הרועה המנהיג צאנו בשדות הוא זנם ומפרנסם תמיד כמו"כ נק' משה רעי' מהימנא שהוא הזן ומפרנס בכל דור לכנס"י הנק' אמונה כי הנה ישראל מאמינים בני מאמינים פי' שנקבע בנפשם האלקית ענין התחדשות הבריאה מאין ליש וכאילו רואים בעין השכל ממש האין השופע ומהוה שמים וארץ וכל הברואים ואיך שהם בטילים במציאות לגבי מקורם הוא חיות אלהות כמ"ש כי עמך מקור חיים וגו' (תלים ל"ו י') הם משיגים כ"ז בתכלית מצד חכמה שבנפשם האלהית ומה שנק' אמונה הוא ע"ש ההטבעה שהוטבע זה בנפשם מצד שרשם האבות הן המרכבה והם נק' אומנים לכנס"י כמו האומן את היונק שמרגילו מעט מעט מקטנותו עד שנעשה כמו טבע בנפשו לכל אשר יחפוץ ללמדו כמ"כ עד"מ אחדות ה' באבות הנק' אומנים הם אשר המשיכו בכללות נש"י המסתעפים מהם מעט מעט כאומן את היונק עד שהוטבע אחדות ה' בכנ"י בבחי' טבעיות כאילו רואה בעין השכל ממש לכך המקבלים שפע זו נק' אמונה וזהו ורעה אמונה פי' מעלת משה יתירה על האבות בזה דהיינו שהוא הזן ומפרנס את אמונה זו וביאור הדבר הוא להיות כי האמונה היא בבחי' ממכ"ע וסוכ"ע לבד דהיינו איך שהוא ית' מהווה מאין ליש במדת מלכותו (כמ"ש במצוה כ"ה פ"א ב' שעל ממכ"ע נאמר מבשרי אחזה (איוב י"ט כ"ו) והאמונה היא בבחי' סוכ"ע שהוא למעלה מהחכמה ואינו מתלבש בעלמין כנשמה בגוף וכמבואר ענינו מצוה תי"ז פ"א ובאמת גם הסובב הוא הארה בעלמא ממהותו ועצמותו ית' כמבואר מענין הצמצום ומק"פ שהי' בבחי' אורו וזיוו ית' לבד ואותו האור שלמעלה מהצמצום נק' סובב ואינו בערך עצמותו הנק' מאור וכמ"ש קצת מצוה כ"ה רפ"ו) כידוע בענין יתברך שמך בפי כל חי פי' מה שבפי כל הברואים השגת אלהות אינו אלא שמך מדת מלכותו כח הפועל בנפעל (שע"ז נאמר אחזה אלוה) ובחי' סוכ"ע הוא למעלה מהשגתם לגמרי ואומרים קדוש הוי' וגם זאת בכלל האמונה תחשב שמשיגים ומאמינים איך שהוא קדוש ומובדל, אך למעלה מסובב וממלא הוא למעלה מענין האמונה כי בעצמות א"ס ב"ה אין שום תפיסא למקבלים לומר אפי' שהוא קדוש ומובדל מפני שהקדוש ומובדל היינו לשלול ענין ההתלבשות כנשמה בגוף שהוא ממלא והשלילה הזאת יתכן בבחי' האור המתפשט ממנו ב"ה שהוא הסובב שהוא קדוש ומובדל ואינו מתלבש בעלמי' ומחי' אותם בדרך נפלאה מדרך שהנשמה מחי' את הגוף כמ"ש במ"א אבל בעצמותו ומהותו גם קדוש לא יתכן לומר אלא כמ"ש אתה ה' לבדך (ישעי' ל"ז כ'), והנה מבחי' העצמות שהוא ענין לבדך נמשך משם מזון ושפע לרעות האמונה דהיינו שיהי' מושג בבחי' סובב וממלא ששם האמונה וההשגה והמשכה זו הוא ע"י משה שנק' ע"ש זה רעיא מהימנא והיינו ע"י תורה ועבודה וגמ"ח שהם ג' דברים שהעולם עומד עליהם, וז"ש כי תשא את ראש בנ"י פי' ראש בנ"י החכמה שבכנ"י והאמונה שהוטבע בנפשם מן האבות הנק' אומנים כנ"ל והתנשאות והגבהת ראש ומוחי' דכנ"י הוא ע"י משה שזן ומפרנס את האמונה בהמשכה מעצמות א"ס ב"ה כנ"ל, והוא ענין הנז"ל בפי' מחצית השקל שהוא המשכת

סה, ב

חסדים לנוק' ומקור החסדים הוא יסוד אבא והיינו ענין משה שהוא רועה ומפרנס האמונה שהיא הנוק' כי שרש החסדים אלו מאד נעלה ממ"ה החדש שממצחא דא"ק כמבואר במצות מילה יעו"ש והוא למעלה מסובב וממלא דאבי"ע ומשם נמשך מזון להנוק' הנק' כנ"י להיות לה כח להעלות מ"ן והוא כענין ימינו תחבקני שהדכר מחבק לנוק' ומחממה ואינה השפעה פנימית כ"א בחי' מקיף ועי"ז מתפעלת להזריע אח"כ המ"ן ואז מזריע הזכר מ"ד שפע פנימי' להוליד ולד וכמ"כ יובן למעלה שיש ב' מיני מ"ד הא' ענין אתעדל"ע לעורר את האהבה במקבלים ממל' דאצי' שיהי' למל' וחיילין דילה נשמות ומלאכים כח ועוז להיות תשוקתם באהבה נפלאה להתפשט מכלי הגבלה ולהיות עולים ונדבקים במקורא דכולא כמ"ש בזהר ע"פ למען יזמרך כבוד כו' (תלים ל' י"ג) וזהו כענין הנ"ל בפי' רעה אמונה למטה לפרנס האמונה בה' בהמשכת אא"ס לגדלה ולחזקה וכמ"כ למעלה מפרנסים לכנ"י ע"ד הנ"ל, והב' הוא מ"ד אחר המ"ן ביחוד קוב"ה ושכינתי' להוליד נשמות ומלאכים אחר העלאת מ"ן וכידוע למשכילים ואין כאן מקומו, והנה הטעם שהמשכת חצי חסד לנוק' והמזון אל האמונה הנ"ל נק' בשם מחצית השקל, יובן בביאור ענין ורעה אמונה כי הנה נת' שההמשכה שמשה ממשיך לכנ"י הוא ע"י תורה ועבודה וגמ"ח והן ג' קוין, גמ"ח חס דלית להחיות רוח שפלים ענינו למעלה המשכת שפע למל' הנק' דלית, ועבודה הן הקרבנות שהן העלא' מ"ן אשה ריח ניחוח והוא בחי' גבורות והתלהבות התשוקה ממטה למעלה, ותורה היא הממוצע שכלולה מחו"ג כמ"ש מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב') אש שחורה ע"ג אש לבנה, והנה ענין הקרבנות והעלאת מ"ן הי' ע"י שהי' אש שלמעלה יורד לקבל הקרבן וכמ"ש בזהר בענין דמות ארי' שהי' יורד לקבל הקרבן וכן הוא בעבודת ה' נאמר כארי' ישאג (הושע י"א י') והוא המשכת אהבה רבה מפני ארי' אל הימין לעורר את האהבה בכנ"י וביאור הדבר היינו מ"ש מצרף לכסף כו' (משלי י"ז ג') פי' עד"מ הכסף המעורב בסיגים בתכלית התערובות כשנותנים אותו בכור המצרף בשלהבת מתברר ומתפרדים כל החלקים שבו עד שחלק הטוב יוצא נקי בפ"ע וכל חלקי הסיגים מתפרדים ויוצאים מובדלים בפ"ע וכל שיתנו אותו בשלהבת הרבה פעמים יותר יובדל חלקי הסיגים הדקים כידוע וא"כ נמצא שמה שהי' הסיגים בערבובי' תחלה והיו נעלמים הנה ע"י השלהבת נתגלו ואז יתפרדו וכל שנשתהא הכסף בשלהבת יותר, יותר יתגלה כל חלקי הסיגים עד שגם הדק שבדקין יצא להפרד בפ"ע ולא להיות מעורב בטוב, וכמ"כ בעבודת ה' זו תפלה כי הנה הנפש הבהמיות עם הניצוץ אלקי שהן מעורבים בתכלית מטו"ר וע"י שלהבת העולה מאיליה בתפלת ש"ע מחמת שאגת ארי' דלעילא הנ"ל מתבררים כל חלקי הרע ונתגלו קלונם ואזי מתפרדים מן הטוב וזהו הטעם שאנו אומרים סלח לנו בש"ע דוקא להיות כי כל מה שהתבונן ביותר העמקות בק"ש וסדר השבחים בפסוד"ז בהתלהבות רשפי אש של מטה צעק לבם כו' יותר נתעורר למעלה אש של מעלה אהבה רבה כו' ואז גם שמים לא זכו בעיניו מאחר דלגבי עצמות המאציל כלא חשיב המשפיע עם המקבל סובב וממלא וגם למטה נתגלה כל דק שבדקי' שבתערובות טו"ר ואז נעשה חוטא גדול גם בדקות הרע ואומר סלח לנו כי חטאנו מפני שחוט השערה נדמה כהר לגבי אמיתית בעל האמת, כמשל מי שעומד לפני מלך שגם תנועה קלה בפריקת עול האימה כמרד יחשב וגם כל יגיעותיו לא יזכו בעיני המלך לפי שלגבי התנשאות המלך אין לך דבר שיספיק כו' וזהו שאמרו גבי דוקין שבעין דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא (גיטין נ"ו א') פי' דוקין שבעין הוא ההסתרה שבחכמה והשגה אלקית מצד חומר מחשך הגוף והסתרה זו שלא נתפס בלב סובב וממלא הוא תכלית דקות של הרע

סו, א

משבירת רפ"ח ניצוצי' שבשעת חטא אדה"ר שנתגשמו כל הברואים וכמ"ש בזהר דאחשיך אנפין כו' ולכך לדידהו שנלקחים מבחי' אחוריים דאלקי' אחרים אין זה מום כי הפרידן מאחדותו בתחלה אך לדידן ישראל עלה במחשבה הוי מום גמור כי ישראל מאמינים כנ"ל וזהו שנאמר בהם עיניים להם ולא יראו (תלים קט"ו ה') מפני הדוקין שבעין החכמה כו' וכמו בבלעם שהי' סומא בעין א' אבל בישראל נאמר וכל בני ישראל רואים כו' (דה"ב ז' ג') וכל הנ"ל שמתברר הדק שבדקות אינו אלא דוקא אחרי שירד לעמקות ההתבוננות וגם בהתלהבות התפלה כדוגמת הקרבן הנ"ל משא"כ מתחלה הי' מעורב טו"ר בתכלית דהיינו כידוע בענין כל דרכי איש זך בעיניו כו' (משלי ט"ז ב') שנדמה לו ההר כחוט השערה והוא כשר וישר בעיניו ואינו מרגיש הרע כלל אבל כשמתלהב ביותר יותר ירגיש אפי' הקל שבקלות כהר גבוה כנ"ל נמצא העולה מזה שסיבת בירור הרע ופרידתו ונקיון הטוב שבנפש הבהמית לשוב לה' באה ע"י קדימת המשכת שלהבת האהבה רבה מלמעלה שהמשכה זו גורמת ההעלאה כו' והוא בין בעבודה שבלב זו תפלה בין בעבודות שבמקדש שהוא ענין הקרבן כנ"ל, וזהו ענין מחצית השקל תרומה לה', כי הנה שקל הקדש הוא כללות המשכת אור הא"ס הנק' קדש העליון שלמעלה מבחי' סובב שנק' קדוש בוי"ו כי עם היותו מובדל מ"מ הוא בבחי' המשכה להיות סובב לממלא כו' אבל עצמותו ית' נק' קדש והמשכתו בג' קוין תורה ועבודה וגמ"ח נק' שקל הקדש שהמשכת קדש העליון נשקל במדה בג' קוין ע"י המצות שבהם ועל ידם אנו מתקדשים כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וצונו כו' והנה חצי השקל הוא בחי' המשכה שבקו הימין וע"י גמ"ח ממעלה למטה וחצי השקל הוא לעורר בבחי' א"ח ממטה למעלה (וקו הג' כוללם) וע"ז נאמר מחצית השקל תרומה לה' ארמותא להוי' והוא עליית כנ"י עלה במחשבה בתשוקה נפלאה ממטה למעלה בתפלת ש"ע ע"י אור חסד עליון דקדש עליון שירד לעורר את האהבה בבחי' א"ח וזהו כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם פי' מל' ויפקד מקום דוד (שמ"א כ' כ"ה) שהוא ל' חסרון והענין הוא בהיות כי הרי מבואר למעלה שע"י העלי' הוא בירור הרע כמ"ש בש"ע דוקא סלח לנו וזהו שכאשר תשא ותגביה מוחי' דכנ"י אזי יהי' לתועלת פקודיהם שיפקד ויחסר הרע הנדבק בנשמותיהם בערבוביא, ועלי' זו שמשה מעלה לכנ"י ומפרנס האמונה בהמשכת חצי החסד לנוק' הוא ע"י שיעשו מצוה המעוררת המשכה זו והוא נתינת מחצית השקל ושקל הוא מכסף בחי' חסדים וקדש כי הוא המשכת אור א"ס והי' זה גורם המשכת חסד הנ"ל ולכן הי' מוציאים מן השקלים לקרבנות הצבור שהוא ענין העלאת מ"ן הבא ונולד מחמת המשכה זו וזהו ונתנו כפר נפשו כמו בעי לכפורי ידי' בההוא גברא (גיטין נ"ו א') הסרת הלכלוך ומיאוס שהוא הרע הנדבק בנפשותם כי המ"ד גורם העלאת מ"ן כנ"ל:

ב) ומעתה יתפרש ג"כ ל' שקל שבכתוב כי הוא כמו ענין משקולת ששוקלים בו בכף מאזנים שלפי ערך כובד המשקל שבכף הא' הוא מכריע כנגדו בכף השני' וכשיכבד יותר המשקל שבכף הא' כל כמות שיכבד ביותר עד שירד למטה כך לנגד שיעור זה ממש יוגבה כף השני' למעלה וכמ"כ עד"מ קדש העליון הנ"ל נשקל בכף מאזני החכמה ומחציתו הימני יורד בבחי' המשכה מלמעלה למטה להוסיף אורות באצילות ע"י מעשה המצות כנ"ל ומחציתו השמאלי יורד בשביל העליי' והסתלקות שיתעלה ויתרומם למעלה כשיכריענו הכף הימני כנ"ל במשל כי לפי ערך ההמשכה שמתחלה כך הוא שיעור ההעלאה הבאה מכחו אח"כ כי המ"ד הבא לעורר המ"ן הרי המ"ן שאח"כ הוא כפי ערך המ"ד שנמשך מתחלה:

והבנת הענין לאשורו למעלה יובן ע"פ מ"ש הרע"מ מאן מחצית השקל כו' אבנא

סו, ב

למשקל בה דא י' עשרים גרה השקל דא יו"ד שהשקל השלם כ' גרה הוא יו"ד במילואו ומחציתו י' פשוטה וזהו שיתנו להיות מזה תרומה לה', כי וי"ו הוא הקול ודל"ת הוא הדבור והקול כלול מאש רוח מים ושרשו הם חג"ת מדות שבלב ושרשן יש ג"כ בשכל כי המדות נמשכים מן השכל וישנם שם בהתכללות כמו השכל הנוטה לאהבה הרי כלול ההתפעלות בשכל וזהו ענין מלוי ו"ד שביו"ד שהמדות והדבור הם כלולים בשכל כעובר בבטן המלאה וכשיוצאים ונמשכים בגילוי להיות דבר בפ"ע אזי נעשים מדות ודבור בפועל ואז הם וי"ו דל"ת מיוחדים בפ"ע ולא אותן שבמלוי יו"ד, והנה הי' עצמו זולת ו"ד הכלולים בו הוא עצמיות החכמה מה שהיא במהותה ועצמותה זולת מה שכוללת את שלמטה הימנה והיא הנקרא' אבנא למשקל בה את ו"ד שהיו בעיבור והתכללות בה כי הנה ידוע דהשבירה שהיתה בעולם התהו הוא רק בבחי' ז"ת שהן המדות הנק' ו"ד כנ"ל אבל בג"ר לא הי' השבירה וכדכתיב ימותו ולא בחכמה (איוב ד' כ"א) ולכן עצמיות החכמה שהיא י' פשוטה היא אבנא למשקל בה ו"ד כלומר שהיא המבררת את הניצוצי' שנפלו מז"ת הנ"ל הנק' ו"ד שזהו כמשל האבן ששוקלים בה וכשמניחים אותו על כף א' מכפי המשקולת היא מכרעת כנגדה את הסחורה המונחת למטה בארץ בכף שכנגדה ומגבהת אותם למעלה כמ"כ החכמה עילא' יורדת ומגבהת את הניצוצים שנפלו בנוגה דבי"ע כי בחכמה אתברירו ואזי מתעלים למעל' בעולמות העליונים להתכלל בעתיק ואריך ובאבי"ע ע"ד מ"ש בע"ח שהמובחר נכלל בעתיק וכו'. והטעם שהחכמה דוקא היא המבררת הוא עפמ"ש כולם בחכמה עשית (תהלים ק"ד כ"ד) שהמשכת אא"ס בכל עולם ועולם הוא ע"י התלבשותו תחלה בחכמה שבאותו העולם ובאמצעות החכמה הוא מאיר אח"כ בכל העולם לפי שהחכמה היא בחי' הביטול ואא"ס אינו שורה אלא במי שהוא בטל אליו ולא במי שהוא יש ודבר כמשרז"ל אין אני והוא יכולים לדור בעולם א' (סוטה ד' א'), ולכן נמצא השינויים בהעולמות שבאצי' גילוי אא"ס יותר מבבריאה ובבריאה מביצי' וביצי' מבעשי' הגם שאא"ס מצד עצמו הוא שוה ומשוה כולם שכולם שוי' לפניו ממש אלא שזהו מחמת החכמה שבאצי' מאירה יותר והם בביטול יותר לכן אא"ס מאיר שם יותר מבבריאה וכו' כי אא"ס אינו מאיר אלא ע"י החכמה והיא מעטה לבושו ונמצא שהחכמה היא אבנא למשקל בה כמה יהי' גילוי אא"ס בעולם שלפי ערך גילוי החכמה ומשקלה עד"מ כן יהי' מכוין גילוי הא"ס כנ"ל וכמ"כ היא אבנא למשקל בה את הבירורים כנ"ל כי סיבת השבירה שהיתה בז"ת דתהו הוא מפני בחי' היש שהי' בהן כמ"ש וימלוך וימת כו' (בראשית ל"ו ל"ב-ל"ג) והבירור שלהם הוא שיוכללו בבחי' אין וביטול שז"ס שם מ"ה בחי' ביטול ע"ד מ"ש ונחנו מ"ה (שמות ט"ז ח') כידוע, ולכן הבירור הוא ע"י שם מ"ה דחכמה שהיא בחי' הביטול בעצם שלזאת יכול להגיע הביטול גם במי שהוא יש ודבר ולהפכו אל האין וכמ"ש מצוה רע"ז ע"פ הולך את חכמים יחכם כו' (משלי י"ג כ') וזהו ענין בירור הניצוצות כלומר ביטול היש אל האין וכמה ניצוצות יתבררו זה תלוי לפי ערך המשכת כח מ"ה המברר שאם יגדל המשכתו בריבוי יותר אזי יתעלו ניצוצות ביותר כי כל שיהי' המשכת הביטול בעצם יותר אזי יותר יתבטל גם יש גדול ביותר וזהו שהי' הוא אבנא למשקל את ו"ד שהם הניצוצות שנפלו כמה יתעלו כמו הי' פשוטה וכמשל המשקל שבכף הא' שמגביה כמשקלו סחורה מן הארץ שבכף השנית והסחורה הם הניצוצות היקרים דו"ד אשר תשתפכנה בראש כל חוצות דנוגה דבי"ע ובעשי' הגשמי' כו' וכן מובן ממשל מצרף לכסף שכל שיתרבה כח השלהבת יותר יופרדו חלקי הסיגים וכנ"ל בענין דוקין שבעין ואמירת סלח לנו בש"ע כו':

סז, א

ג) והנה ב' מיני משקל אלו שע"י החכמה הנק' אבנא למשקל בה דהיינו הא' כמה יהי' המשכת וגילוי אא"ס בכל עולם הב' כמה בירורים יתבררו וכמה יהי' המ"ן כו' שניהם באמת ענין א' כי לפי ערך המ"ן כך הוא המשכת וגילוי אא"ס אח"כ כי באתעדל"ת דוקא אתעדל"ע, והענין כמבואר בספרי הרפואה באיכות התהוות הולד מזרע איש ואשה שהוא כמו המחבץ שמניח עור הקיבה בכלי מלא חלב אז הקיבה החמוצה מפרדת חלק הטוב שבחלב ומתכווץ בפ"ע והקום הנק' מי חלב יתפרד לעצמו כידוע כן זרע האשה מתקבץ תחלה הנק' מ"ן וטיפת הזכר הבא אח"כ הנק' מ"ד עושה פירוד להפריד במ"ן חלק הטוב שיתכווץ בפ"ע וממנו עיקר התהוות הולד והפסולת שבמ"ן מתפרד בפ"ע וממנו נעשה עור הולד הנק' שליא וכל מיני פסולת כדם הלידה וכמארז"ל אודם מן האם שממנו בשר (נדה ל"א א') אבל מן הלובן אינו אלא עצמות וצפרנים הרי עיקר הולד הוא מזרע האשה אך לא הי' מתחלק ונפרד בו הפנימית מהחיצונית אלא ע"י זרע הזכר שכח הטפה של המ"ד הוא המעמיד ומכווץ את הטוב מהמ"ן כנ"ל ומה שנק' הולד ע"ש האב היינו לפי שהמ"ד הוא המעמיד והמקיים אבל לא שמהות הולד ממנו כו', וכמשל הזה יובן ג"כ למעלה בהולדה רוחני' ממ"ן ומ"ד דיחודים עליונים שנולדים מזה נשמות ומלאכים עליונים כידוע הנה עיקר מהותם מהמ"ן דוקא שנמשך ממוחי' דנוקבא ג"כ כמו שמ"ד נמשך ממוח הזכר אך שהכח במוחי' דנוק' להזריע המ"ן בא לה מהבירורי' שמבררת ומלקטת מרפ"ח ניצוצי' דתהו שבשבירה ולכן מהמ"ן כל עיקר התהוות המהות של הנשמות ומלאכים וטיפת מ"ד דדכורא דאצי' הוא המברר ומפריד את חלק הטוב שבמ"ן שממנו פנימית הנשמה או המלאך והפסולת שבמ"ן נעשה ממנו בחי' העור הנק' שליא והוא ענין הלבושים של הנשמה הנק' צלם כנז' בזהר בענין הצללים כו' וביאור הדבר הוא שאותו הלבוש הוא כח רוחני הנמוך מכל מדריגות הנפש כערך לבוש גשמי לגוף גשמי לכך ביכולתו לירד ולהתחבר ולהתלבש בנפש הבהמית ובגוף ובו ועל ידו מתחברת גם פנימי' הנשמה הנק' נר"נ ח"י להתלבש בגוף ולכן נאמר אך בצלם יתהלך איש כו' (תלים ל"ט ז') או כמו שאנו רואים בכל ניצוץ אלקי אפי' דעשי' בע"ה יש בו פנימי' וחיצוני' כמו רעותא דלבא מנקודה פנימית הוא תמצית של הנפש אלקית מפנימית המ"ן דנוק' דאצילות שנברר ע"י המ"ד כנ"ל ובחי' החיצונית הוא פעולת מעשה הטוב במחשבה דו"מ כל היום שלא מחמת התפעלות פנימי' והוא מחיצוני' המ"ן כנ"ל ומזה יוכל המשכיל להבין למעלה בכללות ההשתלשלות דכל העולמות מאין ליש מבחי' מ"ן עד שחיצוניות דחיצוניות דק"נ דבי"ע הוא מדם נדות פסולת המ"ן שנשאר בלתי בירור בשעת עיבור ולידה כו' ועכ"פ כל עיקר ההתהוות שבהולדה עליונה הוא מהמ"ן וטפת המ"ד אינו אלא להפריד ולברר בהמ"ן כנ"ל והטעם לזה הוא מפני שבאמת שרש המ"ן יותר גבוה כי הנה כל הולדה מאין ליש הוא ע"י המשכת אא"ס דוקא שהוא הכל יכול לחדש מאין ליש אפס זולתו והמשכה זו הוא ע"י המ"ן דוקא ששרשו נלקח למעלה מהמ"ד כי התהוותו הוא מהבירורים דתהו שעולים עד מוחי' דנוק' ומתחזקים המוחי' שלה עי"ז ואז בכחם להזריע המ"ן והוא כמשל בנקבה הגשמי' שמהמאכלים שאוכלת שנהפך המאכל לדם ועולה ללב ומהלב אל המוח ומתחזק המוח ואז בכחה להוריד המ"ן וידוע שהמאכל שאדם אוכל הוא גבוה בשרשו מנפש האדם מפני שהוא ממה שנפל בשבירה משם ס"ג שלכן המאכל הוא מחי' את האדם וכמאמר ר"נ עד דלא אכילנא בישרא דתורא כו' (ב"ק ע"ב א') שיתחדש כח בנפשו המשכלת לחדש שכל העמוק ההוא מחמת המאכל שהי' בו שכל זה בהעלם שנפל מטעמים העליונים דשם

סז, ב

ס"ג מה שלא הי' יכולת בנפשו מצד עצמות שרשה בחכמה דתיקון לחדש שכל זה כי חכמה שלפני האצי' הגבה מאד נעלה מחכמה דתיקון דאצילות, ועד"ז המאכלים העליונים שנוק' דאצילות אוכלת שהם הברורים דתהו כנ"ל שרשם יותר נעלה ממוחי' דאצי' דתיקון ולכן הם נותנים כח במוחי' שלה להזריע המ"ן מה שממנו יהי' עיקר ההולדה חדשה כי הוא מבחי' א"ס שלפני האצי' וזהו בשעת התפלה שאז מזרעת המ"ן מהבירורים שביררה כל הלילה כמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף כו' (משלי ל"א ט"ו) ואח"כ נמשך שפע המ"ד כדי לברר המ"ן בירור שני ולהפריד בין פנימיותו לחיצוניותו להיות מן הפנימי' נשמות הגבוהות וכו' ע"ד הנ"ל ולפי שהמ"ד הוא המעמיד ע"כ נק' ההולדה על שמו כמו שידוע בגמ' שדבר המעמיד אפי' הוא א' מאלף אינו בטל כמו שאור שבעיסה או שמרי היין הרי אף שהיין הוא העיקר בשתי' והעיסה נאכלת ולא השמרים והשאור עכ"ז הם מעמידים אותם ובלעדם יאבדו ויתקלקלו מפני שנותנים כח גדול להתקיים ולכן הכל הולך אחר המעמיד וכמ"כ יובן איך שמ"ד דדכורא הוא המעמיד המ"ן ומבררו כנ"ל אבל עכ"ז עיקר התהוות מהות הנולד הוא מהמ"ן לפי ששרשו מאד נעלה בא"ס נמצא ששני משקלי' שע"י החכמה שניהם ענין א' להם שהחכמה שוקלת כמה יהי' גילוי הא"ס וכמה ניצוצות יתבררו כי לפי ערך הבירורים כך הוא גילוי הא"ס שאח"כ כי המ"ן הוא העיקר כנ"ל וגם שלפי ערך גילוי הא"ס מתחלה במ"ד הבא לעורר המ"ן כך יהי' ערך הבירורים שיתבררו כי הבירור שהוא ענין ביטול היש תלוי בערך הביטול בעצם המגיע אליו מאור החכמה שבה גלוי א"ס והגלוי הוא לפי ערך הביטול כו': וזהו שנצטוינו לתת מחצית השקל דוקא שהוא י' גרה לצורך קרבנות הצבור כי קרבנות הם ענין העלאת מ"ן מהבירורים דתהו והבירורים הם מע"ס דתהו שנשברו לכן המשכת החכ' והמ"ד הבא לעורר המ"ן ג"כ צ"ל מע"ס שבחכמה העצמי' לא פחות ולא יותר כי המשקל צ"ל מכוון כנ"ל, ומתבונן המשכיל במעלת מצוה זו שבנתינת מחצית שקל מעוררים למעלה המשכת עצמיות י"ס דחכמה עילאה מה גם שעי"ז יתבררו הבירורים דתהו שהם המ"ן אשר שרשם גבוה מאד נעלה גם מהחכמה עילאה הנ"ל וכמשי"ת, וזהו שאמר הרע"מ אבנא למשקל בה דא י' שהמשיל לחכמה העצמי' הנ"ל הנק' מ"ד וקראה בשם אבן בלבד לגבי המ"ן, שהוא נערך לגבי המ"ד כמו ערך הסחורה הנשקלת לגבי האבן ששוקלים בו שהסחורה היא העיקר והאבן כלא חשיב נגד הסחורה רק שהוא לתועלת שעל ידו יתברר משקל הסחורה היקרה, כמ"כ המ"ן הבא מהבירורים הוא העיקר שעל ידו נמשך גילוי הא"ס וממנו עיקר ההולדה למעלה והמ"ד אינו אלא לתועלת שעל ידו יתברר המ"ן כפי הצורך וכוונת המאציל, והטעם כנ"ל ששרש המ"ן גבוה יותר, וביאור הדבר כי מ"ד ומ"ן הם ממ"ה וב"ן ושרשם מ"ה וב"ן דא"ק ושרש שם מ"ה החדש שממצחא דא"ק שהוא מ"ד המברר שרשו מש' ע"ב דחכמה דא"ק שמאיר במצחא ושרש ב"ן דא"ק שהוא שרש המ"ן שרשו מס"ג דבינה דא"ק ומ"ש בחכמה אתברירו שהוא ענין מחצית השקל היינו חכמה דא"ק שמאיר במצחא ומשתלשל עד שם מ"ה שבז"א דאצי' שהוא המ"ד כנ"ל, והענין כי בינה הוא השגת והבנת המושכל שהוא יש ודבר מה ולכך הוא בס"ג אותיות ג"ס ומחמת הרגשת דבר מה שבבינה יפול הנופל בבלבול ההשגה והוא הפירור בחלקים רבים עד שיהי' הטעות נולד ג"כ בשכל זה המורגש וכדומה והוא משל להבין סיבת השבירה בס"ג דוקא, ואמנם בחכמה שלמעלה מההשגה לגמרי לא יפול הנופל בשום טעות זר מפני שהחכמה היינו נקודת ההשכלה ותמציתה בלתי תמשך עדיין לאורך ורוחב באותיות ההשגה כידוע והוא תכלית הביטול והפשטת יש ודבר ולכך נק' כח מה לומר מה פשפשת ולכן לא הי' סיבת

סח, א

השבירה משם ע"ב שבחכמה כח מ"ה להיות כי היא בתכלית הביטול משום הרגשת יש ודבר מה היא קרובה יותר לאא"ס כידוע שאא"ס אין בחי' גילוי השראתו כ"א בדבר שהוא תכלית הביטול כנ"ל פ"ב ולכן הוא רחוק מן שבירה והתהוות היש ונפרד וגם שעל ידו הוא הבירור להגיע הביטול גם במי שהוא יש ולהאיר את החשך כמשל עמקות ההשכלה שתדחה כל טעות ופסולת שנפלו בגילוי ההשגה וז"ש יהי אור והוא החכמה שנק' כן כידוע, ומ"מ נוכל להבין מזה איך שהמתברר גבוה באמת הגבה מאד נעלה מן המברר כי באמת שם ס"ג דא"ק שרש מ"ן דב"ן הוא מפנימי' א"ק יותר מהארת ע"ב שמאיר במצחא שהוא שרש מ"ד דמ"ה כי הנה ענין א"ק ידוע שהוא האור כללי כמ"ש מצוה כ"ה פי"א בשם הה"מ ז"ל וכמו יחידה שבנפש שיש בה בהתכללות כל מה שמסתעף ממנה בנר"נ שכל ומדות והשכל שבה נק' חכמה קדומה והנה חכמה הקדומה במאציל עצמו הוא שם ע"ב הגנוז במצחא ויוצא הארתו דרך כלי המצח בשם מ"ה לברר את הב"ן והארה זו היא הארה בלבד שאין ערוך לגבי עצמיותו שהרי המצח הוא מסתיר לגמרי אור השכל שבמוח וההארה שיאיר במצחא כמו הארת פנים הבא מהשכלה חדשה הרי הארה זו גשמית וחיצונית לגבי חכמת האדם שבמוחו שתאיר פניו משא"כ הארה הנמשכת מס"ג דא"ק שהוא דרך נקבי אח"פ הוא הארה מפנימיותו שהרי ע"י האזן הוא מבחין בין טב לביש, ואע"פ שנקב האזן צר מאד עכ"ז דרך בו מאיר הארה פנימי' ועם שהיא קטנה גדלה מעלתה מההארה שע"י המצח אע"פ שהוא מקום רחב מצד שההארה שע"י המצח באה דרך הסתר המצח עד שהיא חיצוני' לבד, והוא כמו עד"מ אדם שמגלה איזה שכל עמוק שהיה צריך לביאורו רבוי דברים במאד והוא אומרו וכוללו בתיבה אחת, הנה הסתיר והעלים כל עומק השכל בתיבה זו ולא נגלה ממנו רק אפס הקצה דהיינו מה שמובן קצת מאותיות התיבה לבד, וה"ז דומה לאור הגדול שבבית שמאיר דרך נקב קטן לחוץ שאותו האור שמאיר דרך הנקב הגם שהוא מעצמות האור שבבית אבל הוא מאד מעט מזעיר אך שיכולים להכיר כל האור כי מן המעט יבינו את הריבוי מאחר שמהות אחד הם כמ"כ ההשכלה המעוטה שמשיגים בתיבה זו הוא כמו האור המאיר דרך הנקב מן העומק של כל השכל הנעלם בה אך יכולים להשיג כל השכל ע"י תיבה זו מאחר שהשפעת השכל שבתיבה זו הוא מעצם א' עם השכל, משא"כ אם מעלים כל עומק השכל באיזו משל וחידה או בסיפורי מעשיות כגון סיפורי מעשיות שבתורה שנרמזי' בה כל רזין עילאין כידוע הרי זה אינו דומה כלל למשל נקב שבבית שהרי המשל ענין זר לגמרי הוא ורחוק לאין ערוך מהנמשל ולא כאור שבנקב שהוא מעצם א' עם האור שבבית ולכן אין מובן כוונת הנמשל כלל ע"י המשל. הא למה זה דומה למסך מבדיל כמו הפרכת העב שמעלים האור לגמרי ועכ"ז הארה זורחת ובוקעת דרך תוכו כידוע והארה זו נק' אור של תולדה כי אינה מערך עצמיות האור שלפני המסך, ועד"ז מובן ההפרש בין ההארה שמנקבי א"ק כמו עיניים ואח"פ ובין ההארה שע"י המצחא כי הנקב שבעין יומשך בו הארה פנימי' מהמוח ממש כידוע בענין בת היענה וכן נקבי אח"פ כנ"ל וה"ז כמו האור שע"י נקב וכמו השכל שבתיבה א' שהוא מעצם כללות השכל משא"כ הארת המצחא אע"פ שהוא משם ע"ב שגבוה יותר אבל הוא הארה חיצוני' מאחר שהמצח כלי מסך להסתיר לגמרי אור השכל שבמוח גם כשיבקע האור בו אינה אלא הארה דהארת המוחי' ולא אור המוחי' עצמן, ועוד יובן זה עד"מ אדם המתעורר מעצמו מצד התבוננות שכלו ותבונתו שזהו הארת עצמות שכלו משא"כ מי שמתעורר מהתעוררות אחרים שאותן אחרים נתעוררו משכלם שאצלו הוא רק הארה דהארה (מהשכל ונמצא אור השכל נעלם ממנו לגמרי

סח, ב

ואור ההתפעלות שנולד בו מהשכל הוא מהות אחר) ועד"ז יובן ענין ש' מ"ה החדש שממצחא דא"ק אע"פ שהוא המברר הוא הארה בעלמא בחי' הארת פנים לזו"נ דאצי' שיהי' בהן כח לברר משא"כ ב"ן המתברר שרשו מס"ג שהוא הארה פנימי' לכן לאחר שמתברר הוא גבוה ממנו ולכן נאמר לע"ל אחע"ב (משלי י"ב ד') וזהו שהי' העצמי' שהיא ממ"ה דא"ק נק' אבנא לבד לגבי ו"ד שהם מס"ג דא"ק שממנו ב"ן המתברר שנערך אצלו בכמו הסחורה לגבי האבן כי אחרי שנגבהים ע"י האבן דמ"ה ומתבררים אזי נפלאה מעלתם ביותר וכנ"ל שעיקר ההולדה מהמ"ן כו' והם ענין הקרבנות שהקריבו ממחצית השקל זה שהוא המ"ן הנולד מקדימת המ"ד הנק' מחצית השקל כנ"ל:

ד) וכ"ז הוא ע"פ פי' הא' שנז' לעיל פ"א בענין מחצית השקל שר"ל מחצה כפשוטו וכמ"כ יובן פי' השני ל' מחיצה כלומר המחלק לחצאים והוא ענין קו המדה שהוא מחלק שני חצאי השקל שהוא י' עם ו"ד שיהי' שני חצאים שוים כדי שאז יוכל הי' להגביה את ו"ד המונחים בארץ כפי גובהו לא פחות ולא יותר מהמצטרך כי הגם שנת"ל שהמ"ד מעלה מהמ"ן כפי ערכו אבל גם המשכת מ"ד תחלה הי' ע"פ מדה מכוונת תחלה מעצמות המאציל וז"ס מחצית השקל שמחלק קדש העליון לשני חצאים שוים שיהי' מחציתו הנמשך מלמעלה למטה מכוין כמו מה שצריכים להעלות המ"ן ממטה למעלה כנ"ל וע"י נתינת מחצית שקל למטה היו מעוררים אותו בחי' המחלק השקל כנ"ל והי' נמשך ג"כ חצי השקל העליון שהוא י' דחכמה דא"ק המברר כנ"ל. ובזה מובן מ"ש האריז"ל בפי' מחצית השקל שהוא חד אורחא שבאמצעי' הראש והיינו כפי הפי' השני ושניהם דברי אלקים חיים. וז"ש העשיר לא ירבה ופי' הרע"מ דא עמודא דאמצעיתא לא ירבה מעשר כמה דתנן בס"י עשר ספירות ולא י"א כו' הנה ידוע בענין מספר י"ס שהכתר פנימיותו אין נמנה בי"ס ולכן כשמונים ע"ס בבחי' פנימי' אין הכתר נמנה אלא הדעת נמנה במקומו כי שרש הדעת למעלה מחו"ב שלכן יכול לזווג חו"ב להביא העלם המושכל לידי גילוי בהשגה וכן לקשר השכל עם המדות כו' וחיצוני' הכתר נמנה בי"ס ולכן כשמונים י"ס בחיצוני' אזי הכתר נמנה ואז אין הדעת נמנה, והנה לזה אמר שת"ת דאצי' הנק' עשיר ע"ש היותו כולל הרבה בחי' ומוחי' דאו"א וחו"ג כידוע לא ירבה מי"ס כי לכאורה הי' יכול להרבות מי"ס לפי שקו האמצעי עולה עד פנימי' הכתר יותר משני קווין חח"ן בג"ה וכמ"ש ג"כ במ"א שגם בכלל שרש המדות שהוא ז"א גבוה מהשכל שהם או"א כי רישא דז"א בעתיקא אחיד ותלייא משא"כ או"א יונקים ממזלות שלכך יוכל להיות ההתפעלות יותר מהשכל המולידם מפני שאין השכל אלא מעביר להוליד ולגלות המדות וכמ"ש במצות תפילין בענין הרצועות כו' וא"כ הי' יכול להרבות ולהמשיך מכתר ודעת ששניהם בקו האמצעי ואז היו י"א ספי' וע"ז אמר וציוה המאציל העליון המחלק השקל כנ"ל שהעשיר לא ירבה מי"ס כי כך רצה להיות מנין זה דוקא, והדל דא צדיק בחי' יסוד ז"א שנק' יתום מאמו בחי' יוסף משום דבינה עד הוד אתפשטת ואינו מגיע ביסוד אבל יסוד אבא ארוך ומגיע עד יסוד ז"א כי הנה מהתבוננות השכל יבא לידי הודאה כמ"ש מודים אנחנו לך (דה"א כ"ט י"ג) אבל יסוד שהוא השפעה דלבר מגופא בבי"ע אין ההתבוננות והשגה עליונה יכול להגיע שם כ"כ כ"א יסוד אבא שהוא בחי' כח מה שלמעלה מהשגה שישנו אפי' בקל שבקלים שכל א' מישראל יכול למסור נפשו כו' ולכן היסוד שהוא הדל לגבי הת"ת דחוק לו להמשיך מספר י"ס ומ"מ ציוה המאציל שלא ימעיט מי"ס כי עטרת היסוד מל' הדבוקה בו משלמת להארת הבינה כי כאמה בתה, ולכן ציונו ה' ית' שהעשיר

סט, א

והדל שבינינו כל א' לא ירבה ולא ימעיט מנתינת מחצית השקל כי כך צ"ל המשכת י"ס ע"י י' גרה לא פחות ולא יותר כי ע"י י"ס דמ"ד אלו יתבררו י"ס דתהו שנפלו שהם ו"ד הנ"ל ואפי' הדל שאין לו מעצמו שואל מאחרים כי המל' משלימתו כנ"ל. מה נעים חוקיו ומשפטיו ב"ה ה' יגלה לנו נפלאות מתורתו אמן: