איסור לא תבערו אש

פח, א

(קי"ד) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות ל"ה ג'): הרמב"ם מנה זה בל"ת מיוחד והוא שלא לענוש בשבת וכדאי' בירושלמי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת, (עמ"א סי' של"ט סק"ג), וכ' החינוך ועם כל זה שלמדנו יש לדרוש בו מה שדרשו בו עוד ג"כ הבערה לחלק יצאת, והנה במקדש הותר הבערה וכיוצא מאבות מלאכות בהקרבת הקרבנות כדאי' במשנה פי"א דמנחות כלל אמר ר"ע כו': ולהבין זה יש להקדים ענין הידוע בפע"ח ששבת הוא בחי' עליות העולמות ובמוסף הוא עליות זו"נ לכתר דאו"א ולכן אומרי' בקדושת כתר שמע ישראל המורה על יחוד או"א כי יחוד זו"נ אז הוא דוגמת או"א כו' עד שבמנחה הוא עליית הז"א שמקבל ממצחא דאריך ולכן נק' עת רצון על גילוי רצון העליון דא"א בז"א, וביאור הדברים הוא כמ"ש בזהר דאית רצון ואית רצון פי' אית רצון התחתון שלמטה מן החכמה בחי' ת"ת דאימא שנעשה כתר לז"א ואית רצון העליון שלמעלה מהחכמה והוא בחי' כתר הכללי דא"א, ויובן ע"ד הידוע בעבודת ה' כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט' י') דהנה הרצון שנעשה בק"ש בפסוק ואהבת את ה' (דברים ו' ה') לשון אבה שפירושו רצון היינו ע"י התבוננות באחד דוקא איך שהוא אחד בז' רקיעים והארץ ובד' רוחות העולם כי כל חיות העולמות הוא רק בחי' זיו והוד כמ"ש במ"א וזהו הנק' רצון התחתון הגם שהוא בבחי' עומקא דלבא ונק' רעותא דלבא מ"מ מאחר שנולד ע"י ההתבוננות הרי הוא למטה מן השכל הגם שלגבי המדות אהוי"ר שהם למטה מהשכל ומקבלים מהשכל הארה נמוכה יותר מהארת השכל שהוליד הרצון שלכך הרצון הוא בבחי' עומק הלב ולכן נק' רעותא דליבא שהוא עטרה ומקיף על המדות שבלב עכ"ז לגבי מקור השכל עצמו הוא למטה ממנו ונק' רצון התחתון, אבל בחי' רצון העליון הוא הרצון

פח, ב

מבחי' יחידה שבנפש והוא למעלה מהשכל והטעם לגמרי והיינו בחי' אהבה רבה שלא נולדה ע"י התבוננות כלל אלא היא באה בבחי' מתנה מלמעלה למטה בנפש האלהית וזהו בחי' רצון העליון בחי' הרצון שלמעלה מן השכל וההתבוננות של הנפש בק"ש כנ"ל, אך אין דרך אה"ר זו לבוא כ"א אחר שיש כלי למטה שתאחז בה והכלי היא האהבה והרצון שנולד ע"י ההתבוננות שאז ע"י העלאה מרצון התחתון לרצון העליון הנ"ל יבא בגילוי להאיר ברצה"ת עד שיהי' למעלה מהשכל והטעם כנ"ל. והמחברם יחד הוא הדעת כי ידוע בכהאריז"ל ומבואר במ"ח מסכת ב' מסדר זרעים שהדעת לקח חיצוני' הכתר הראוי לו מבחי' היותו במנין ספירות, ור"ל כי פנימי' הכתר הוא הרצון שענינו התקשרות לדבר הרצוי וחיצוניותו הוא הדעת שענינו ההכרה בזולתו ואז יתקשר אליו והנה בחי' הדעת באלהות הוא המחבר רצה"ע ברצה"ת להיות גילוי האה"ר בלב, וכן יובן למעלה אית רצון ואית רצון כביכול בו ית' אנו מתארים ב' מיני רצון א' הנק' כתר דז"א כי מדותיו ית' חסדו וגבורתו ורחמנותו וכו' הנק' ז"א הם המאירים בששת ימי המעשה להחיות העולמות יום ראשון מאיר מדת חסדו ושארי מדות כלולים בה ויום שני מדת הגבורה ושאר מדות כלולים בה וכו' כדאי' בלק"א ח"ב (פ"י) וגם נמשכים מוחי' במדות אלו מחכמתו ובינתו ודעתו של א"ס ב"ה להיות המדות מתנהגים ע"י החכמה והוא ענין נה"י דאו"א שנעשו מוחי' לז"א שהיא בחי' אחרונה שבחב"ד דא"ס ב"ה הוא שנמשך להיות מוחי' למדות אמנם בחי' הכתר דז"א ר"ל הרצון שבמדותיו הללו שהוא הרצון להתחסד וכו' עדמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה (תלים קל"ה ו') שבכל השפעה ועשי' שממדותיו ב"ה יש לזה חפץ ורצון והוא הנק' כתר דז"א שמאיר ג"כ בכל ששת ימי המעשה להחיות העולמות כשם שהמדות עצמן מאירים כנ"ל הנה הוא נמשך מת"ת דאימא שהת"ת הוא גבוה מבחי' נה"י כי נה"י הם לבר מגופא ות"ת גופא כידוע ור"ל שנמשך מבחי' גבוה שבחב"ד שלו ב"ה מבחי' המוחי' של המדות וע"כ הוא כתר ועטרה להם ועכ"ז נק' רצון התחתון מאחר שהוא רצון הנולד ע"פ החכמה והשכל. אמנם אית רצון העליון כתר הכללי הנק' אריך שהוא למעלה מעלה מחב"ד כי הוא ית' למעלה ממהות חכמה ושכל אפי' מחכמ' דאצי' כידוע ובחי' מהות הרצון עליון דאריך הוא למעלה ממהות החכמה ואצ"ל שהוא למעלה מרצון התחתון הנמשך מהחכמה: והנה בשבת הוא עליות העולמות כנ"ל הענין הוא שהרצון התחתון הנק' כתר דז"א להיותו יורד כ"כ בששת ימי המעשה להחיות העולמות עד תחתית עולם העשי' הי' נחסר ונתמעט מאורו ע"י סיבת ריבוי הלבושים והעלמים ברוב ההשתלשלות וגם הי' יורד מאד למטה יותר מדאי ע"כ צריך הוא לעלות בכל שבת ולקבל מבחי' כתר הכללי כדי שיתחזק כחו ואורו כמבראשונה והוא ענין חיבור רצה"ע ברצה"ת, וזהו שבת שבתון לה' (שמות ל"ה ב') פי' רצה"ע נק' שבת שבתון והוא מתגלה בהוי' דז"א והמחברם הוא בחי' הדעת עליון שהוא חיצוני' הכתר וז"ס מארז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם (שבת י' ב') וכמ"ש במ"א, והנה ע"י גילוי רצה"ע בז"א לשכון בבחי' אור בכלי אז מיתוסף בו אור גדול כמשל אדם כשאין מתגלה בלבו האה"ר שלמעלה מהשכל הרי נשאר בטבעו כמו שהי' בתחלה במדותיו כי בחי' האה"ר היא מסותרת ובבחי' מקיף בלבד היא עליו ונשאר המקיף למעלה והאדם שהוא הלב נשאר למטה והן מובדלים ומרוחקים זה מזה אך כשהאה"ר מתגלה בלבו ממש אזי הלב מקבל ההארה ג"כ ונתהפך למהות רצון, והוא כדוגמת הפתילה כשמקבלת אור השלהבת תדלק ותאיר גם היא, וע"כ נקראת הארה זו דהתגלות הכתר בכתר דז"א בשם אש כמשי"ת בע"ה, וזהו ג"כ ענין הדלקת המנורה כי במנורה כתיב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח' ב') ופרש"י שששה קני המנורה יהיו פונים אל נר האמצעי והענין כי ו' קנים הם ו"ק דז"א וקנה

פט, א

האמצעי הוא בחי' כתר דז"א שכל הקנים מקבלים ממנו כי הוא מכתירם כנ"ל שבכל מדה צ"ל חפץ ורצון כדכתיב כל אשר חפץ וגו' ולכן הי' כפתור (כמין תפוחים בולטים) תחת שני הקנים ממנה (מתוך הכפתור היו הקנים נמשכים משני צדי קנה האמצעי אילך ואילך), והענין כי אין התחברות עליון בתחתון כ"א ע"י אתעדל"ת ונק' העלאת מ"ן בע"ח שאזי נמשך אתעדל"ע מן העליון ונק' מ"ד ומתחברים מ"ן ומ"ד יחדיו וכענין אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולים כנגדה מלמטה (זהר ח"ג רמ"ז ב') וא"כ במקום שהאתעדל"ע מתחבר עם האתעדל"ת ר"ל מ"ד ומ"ן יש שם אור נכפל שכפול משניהם וה"ז כמו הקשר שקושרים ב' חוטין שבהכרח מקום הקשירה הוא עב וגס יותר משארי המקומות שאין שם רק חוט א' זה או זה ובמקום חיבורם המה שנים כאחד, וכן הי' ענין הכפתור במקום חיבור מ"ן ומ"ד דו"ק עם הכתר שהוא ענין ו' קני המנורה עם קנה האמצעי שהרי מקום זה כלול ממשפיע ומקבל דכר ונוק' יחד וזהו ג"כ ענין קשרין הנז' בזהר בדוכתי טובא, וכ"ז הוא צורת המנורה אמנם ענין הדלקתה הוא הארת הכתר הכללי בכתר דז"א וממנו אח"כ בכל הו"ק וכנ"ל בענין חיבור רצה"ע ברצה"ת שהארה זו נמשלה להדלקת האש בפתילה, וזהו ענין הציווי לא תבערו אש בכל מושבותיכם, לפי פשוטו דקאי על הבערה שהיא א' מל"ט אבות מלאכות, והענין כי הנה התחברות הכתרים הנ"ל הוא הנק' אש כי כל המשכה והתגלות אלקות נק' אור עד"מ מי שאינו משפיע שכל וחכמה מכל מה שמשכיל ויודע לעצמו נק' חשך לגבי המקבלים ולא אור הגם שיהי' חכם גדול לעצמו ולא נק' אור אלא כשמאיר עיני חכמים בהשפעות שכליות כמ"ש במ"א דלכך נאמר על החכמה מאמר יהי אור הגם שהוא בחי' ירידה מעצמותו נק' עכ"ז אור משא"כ כשהכתר נעלם בעצמו נאמר בו ישת חשך סתרו וגו' (תלים י"ח י"ב), אמנם כתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא (דברים ט' ג') שנמשל לאור שבאש והוא כי טבע האש להסתלק למעלה באש היסודי ואז למטה חשך ולא אור אא"כ יש כלי שיאחז בו האש כמו פתילה ועצים אזי יהי' אורו מאיר למטה כמ"כ נת"ל שהארת הכתר עליון אינו מאיר אא"כ יש כלי למטה והוא בחי' רצה"ת וכנ"ל בעבודת ה' בחי' רעותא דלבא שע"י התבוננות הוא כלי לאה"ר וכן למעלה בשבת שאזי כתר דז"א עולה אזי יהי' כלי להשראת כתר הכללי ואזי יהי' מאיר בו כתר הכללי ויקרא אור משא"כ כשלא יהי' הכלי אזי יסתלק במקורו ולכן נק' הארה זו בשם הבערה כמו שמדליקים האש להאחז בפתילה כו'. והנה לפי שבשבת הוא זמן הארת הכתר הנ"ל הנק' אש הוזהרנו בהבערה שלא יבערו אש בכל מושבותיהם ביום השבת. פי' מושבותינו הוא בחי' עולם הפירוד דבי"ע שהן עולמות הנפרדים כמ"ש ומשם יפרד וגו' (בראשית ב' י') לפי שכבר נפסק הקו וחוט דא"ס ואינו מאיר בהם כבאצילות וע"כ הוזהרו שלא יעשו בעולם הפירוד כדוגמא העליונה שבאצילות כי דוקא באצילות דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון יתכן להיות גילוי אור הכתר העליון בכלים דאצי' אבל לא בעולמות הנפרדים. וזהו שהאיסור הוא בכל מושבותיכם דוקא ולא בבהמ"ק שהרי במקדש הי' אש על המזבח גם בשבת וגם בנרות המנורה כל מעשה המשכות אורות בכלים אדרבה היא מצוה גם בשבת ע"י הדלקת המנורה כנ"ל לפי שבהיכל ק"ק הי' שם מבחי' הארת הקו"ח שבאצילות כידוע דבחי' עתיק דבריאה הי' מתגלה שם אלא שבמושבותינו הוזהרנו לא תבערו כו' (דוגמא לדבר עמ"ש במצות העריות ובמ"ש יעקב עתידה תורה לאוסרן כו' (פסחים קי"ט ב')):

ב) ועתה יובן ג"כ שרש ענין איסור העונש בשבת והוא המצוה שהוציא הרמב"ם מפסוק זה. והענין כי הנה גם בענין הבערת האש שהוזהרנו לא תבערו כפשוטו וביארנו הטעם לפי שבבי"ע א"א להיות המשכת הכתר כו' ולכן אסור לעשות דוגמת היחוד של הכתרים שבאצי' הנה יש עוד דברים בגו להוסיף טוב טעם מיני'

פט, ב

וביה והוא כי לפי שא"א להמשיך הארת הכתר הנ"ל בבי"ע א"כ ע"י הבערת אש מעורר בזה ג"כ הבערת ותוקף גבורות קשות שבבי"ע (משא"כ במקדש גורם עי"ז הארת הכתר כנ"ל בהדלקת המנורה כו') הנק' ג"כ בשם אש כמשי"ת בעז"ה. והענין כי בשבת הוא מנוחה שאין גבורות קשות דנוגה פועלים בעולם כלל מחמת התגברות קדושה העליונה וכדאי' בהקדמת הזהר י"ד כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא ההוא סט"א אזעירת גרמה ואטמרת כל לילא דשבתא ויומא דשבתא כו' ולא שלטין (במ"ש) עד דיהון נהורין מרזא דשרגא בגין דמנהורא דנורא דנגדא אתיאן כולהו ושלטין על עלמא תתאה. וכל דא כד בר נש אדליק שרגא עד לא שלימו ישראל קדושא דסדרא כו'. ויובן ע"פ הקדמה להבין מארז"ל שחזר הקב"ה את התורה על כל האומות ולא קבלוה (ע"ז ב' ב') בני שעיר אמרו מה כתיב בה לא תרצח כבר בירכו אביו ועל חרבך תחי' (ספרי ברכה) וזהו וזרח משעיר למו וכו' (דברים ל"ג ב'), והענין כי ידוע בענין ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום (בראשית ל"ו ל"א) שהן ז' מלכין קדמאין דתהו שמתו ונפלו למטה בבי"ע כמ"ש וימלוך וימת וכולן היו מבחי' הגבורות דב"ן ושרשם הוא המלך הראשון בלע שנאמר בו ושם עירו דנהבה (בראשית ל"ו ל"ב) דין הבה כלומר בחי' גבורות כמ"ש בריש אדר"ר וידוע דענין הגבורות שלהם היו תכלית הקדושה דהיינו שהיו בבחי' ההסתלקות להכלל ולהדבק במקורן הא"ס ולהפרד מהכלים אך אחר שנסתלקו האורות ונפלו הכלים למטה בבי"ע נתגשמו בחי' הגבור' שבהם ונתערב בהם רע, ומהן נבראו כל שלוחי הדין שלמעלה והמקטרגים והמסטינים שכל חפצם ותשוקתם לפעול פעולת הדין בבנ"א והן הנקראי' בזהר רצועה לאלקאה, והיינו ע"ד דוגמא מאשר אנו רואים למטה שיש בנ"א שעיקר חיותם הוא כשפועלים דין בבנ"א כנראה בחוש כאשר יקרה לבנ"א הללו אנשים עוברי עבירה תיכף מתחמם לבבם ויתמלאו חימה וכעס להענישם ולהכותם מכות אכזרי ורציחה ממש ובפועל ידם דוקא ולא ינוחו ולא ישקטו עד עשות בהם פעולה הרעה בתכלית והיינו מצד שטבעם רע בעצם ע"כ זאת הרעה שיפעלו בבנ"א תחי' אותם חיות וקיום נצחי ובלעדו אין להם חיות כלל ובבוא לידם פעולת הרציחה כאילו מתחדש נפשם מצד שזה חיותם. והנה הגם שילבישו הדבר לש"ש על שעבר עבירה אין זה אמת כלל כי באמת הרי הוא ית' מלא רחמים וחסד וכמ"ש באור פני מלך חיים (משלי ט"ז ט"ו) לפי שהוא מקור החיים ומקור הטוב והחסד ומקור התענוגים ואין פעולת הרע באה מחמתו כלל כמארז"ל (מד"ר בראשית פנ"א) אין רע יורד מלמעלה (ומה שנסתעף הדין הוא ע"י שבה"כ שנבראו שלוחי הדין שתובעים דין והש"י מסכים לזה לא לנקמה על העובר עבירה ח"ו אלא כמו רפואה שמרפאים חולי הנפש הנעשי' מהעבירות ע"י היסורים וגיהנם כמו שהאומן מוציא כתם מבגד ע"י מתכת חם כו') אלא שזהו מצד מזג רוע הנפש מוטבע' מגבורות קשות להריע ולהעניש כו' ועד"ז הם שלוחי הדין הרוחני' מבחי' גבורות קשות וחפצם בדין לפעול פעולת הדין ובזאת יחיו כו'. אך להבין איך היתה התהוות גבורות קשות הנ"ל מגבורות דתהו הקדושים שהם תכלית הטוב. יובן ע"פ מארז"ל (חגיגה י"ג ב') ע"פ סערת ה' חימה כו' מתחולל על ראש רשעים יחול (ירמי' כ"ג י"ט) ושזהו הגיהנם שנעשה מזיעתן של חיות פי' זיעתן של חיות הוא עד"מ באדם הזיעה היא פסולת החמימות שיוצא כמ"כ הגם שחיות הקודש בחי' ההתלהבות שלהם הוא בקדושה האלקית עכ"ז מבחי' הפסולת של ההתלהבות יומשכו גבורות קשות כמשל הכעס שיכעס האדם שהי' לו התלהבות בתפלה על הרשעים והוא ענין בינה דינין מתערין מינה ר"ל הדיני' מתערי' על אותו שאינו מתבונן משא"כ חכמה בחי' ביטול מקור החסדים כנ"ל בענין באור פני מלך חיים שאין מתערי' ממנו

צ, א

דיני' כ"כ גם על מי שאינו בטל וז"ש אב הרחמן וכמ"ש במ"א, והנה גבורות קשות הנ"ל הנק' זיעתן של חיות היוצא מהפסולת ממנו יוצא נהר דינור ר"ל שמזה מתהוי' שלוחי הדין הנ"ל שתובעים דין תמיד כי זה מגמתם. ועד"ז יובן ענין התהוות גבורות דנוגה משבה"כ דגבורות דתהו הנ"ל. וזהו מאמר שר של אדום במה שנמנע לקבל התורה משום דכתיב בה לא תרצח, שכל מגמת התורה לברר בירורי נוגה שהם גבורות קשות הנ"ל ולהעלותם לקדושה ואז יומתקו ע"י החסדים וזהו ענין מ"ע ומל"ת של"ת הם הפרדת הרע לא תרצח שלא ליתן מקום להתפשטות גבורות קשות הנ"ל שמהם בא הרציחה ואח"כ מ"ע המשכת חסדים. ולכן מיאן האדום בחי' גבורות קשות בזה באמרו שכבר בירכו אביו ועל חרבך תחי' (בראשית כ"ז מ') כי עיקר חיותו מפעולת הדין כנ"ל וא"כ התורה מנגדת לו ואיך יקבלה, ושרש הענין כי יניקת קליפות הטמאות הוא באמצעות הקליפת נוגה שמעורבת טו"ר וע"י הטוב היא מקבלת מהקדושה וע"י הרע משפעת לקליפות הטמאות ועיקר כוונת התורה להפריד טוב שבנוגה מן הרע שבה ואז בלע המות לנצח כי רע בלבד אין לו קיום וזה הי' טענת אדום שהרי על חרבו יחי' ממה שמקבל מרע דנוגה שהנוגה נק' להט החרב המתהפכת כו' (בראשית ג' כ"ד) וא"כ בלאו דרציחה שיופרד הטוב דנוגה מן הרע שבו לא יהי' לו קיום והכל עולה לכוונה א' עם משנת"ל בענין הגבורות קשות שהם מהרע דנוגה כו': והנה כ"ז הוא בחול אבל בשבת שאז זמן עליות העולמות כולם אז הקליפות כולם מתחבאים כנ"ל וכ"ה בזהר ויקהל דף ר"ג ע"ב שאפי' חייביא דגיהנם נייחי' והטעם שאז אין לגיהנם שרש יניקה למעלה כלל שהרי התהוותו מפסולת היוצא מהגבורות הנק' זיעתן של חיות וזה אינו נמשך אלא בחול שאז זמן ירידת העולמות ממעלה למטה וא"כ יוצא הזיעה הנ"ל אבל בשבת שכולם בבחי' עליי' לא נמשך כלל זיעתן של חיות בבחי' ירידה ולפיכך הגיהנם נח בשבת ובחול חוזר האור לירד אז חוזר הגיהנם לקבל מזיעתן כו' ועד"ז כל שלוחי הדין אין שולטי' בשבת שיניקתם ג"כ מפסולת הגבו' ובשבת אין נמשך פסולת כו' ושרש הענין לפי ששבת הוא גילוי אלהות שלמעלה מבחי' הצמצומים עד שיהיו התהוות הדינים וכמשל המלך כשהוא בתענוג גדול מתמתקים הגבורות כידוע ואינו בבחי' צמצומים כלל. גדולה מזו אמרו בשבת שאפי' הטוב שבנוגה נפרד מן הרע שבנוגה בשבת ע"י שלהובא דבטש בנוגה בע"ש שדוחה את הרע דנוגה למטה מטה כמ"ש בזהר ויקהל שם וכדפי' במק"מ ע"ש האריז"ל ומזה יצא מצות רחיצת פני' ידים ורגלים בחמין מע"ש שהוא דוגמת שלהובא לדחות הרע דנוגה שבגוף ונפש הבהמית ויהי' כולו טוב בשבת ואז יוכלל הטוב דנוגה בקדושה האלהית הן למעלה והן באדם, וכמו ששמעתי מפיו הקדוש של מורינו ורבינו נ"ע בכפר פייענא בימים שלפני הסתלקותו בטבת תקע"ג על ענין האכילה בשבת ששמענו מפ"ק כמה פעמים ע"פ צדיק אוכל לשובע נפשו שהאכילה דשבת אינה כשל חול לברר בירורים כמ"ש ובטן רשעים תחסר (משלי י"ג כ"ה) ר"ל לברר ניצוצו' מהקליפות הנק' רשעים להוציא בלעם מבטנם אבל בשבת בורר אסור אלא האכילה היא כמ"ש רישי' דקרא צדיק אוכל לשובע נפשו ר"ל ע"י העונג באכילה ממשיך תענוג העליון ואז עולה המאכל ונכלל בתענוג העליון דאא"ס ואין זה בדרך בירור טוב מרע שזה אסור כנ"ל אלא דרך העלאה שמעלים הטוב למעלה יותר וכנודע שיש ב' מיני בירורים א' בירור ראשון להפריד הטוב מהרע, ב' בירור שני שהטוב הנברר הנק' מ"ן מבררו מ"ד והוא ענין העלאה וע"ד בירור ב' הוא אכילה דשבת כו', ושאלתי ממנו אז מאחר שהאכילה היא מאכלים גשמיים שהם מעורבים טו"ר שהרי אותו הלחם והבשר מתבואה ובהמה א' שאוכלים ממנו בחול שמעורבים טו"ר כידוע שכל הדברים שבעוה"ז מעורבים טו"ר ושרש' מק"נ כמ"ש בלק"א א"כ איך יתכן לומר שבשבת אין מבררים הטוב מן הרע אלא מעלים הטוב דא"כ מה

צ, ב

נעשה ברע שהי' במאכל וא"כ בהכרח שמתברר כו', והשיבני שזה אינו כי בשבת נפרד הטוב שבנוגה מן הרע שבנוגה מערב שבת למעלה וכן בכל דברים גשמיים הנמשכים מנוגה ומלובש בהם הנוגה ובחול מעורבים טו"ר כמו שהנוגה מעורבת טו"ר אבל בשבת גם מהם מתפרד הרע דנוגה ונשארים רק טוב (וזה נעשה בפנימיו' הכח שבמאכל ולפיכך אין ניכר מבחוץ לעין הרואה) וא"כ כל המאכלים בבוא שבת נעשים רק טוב ולכן א"צ לבירור אלא כוונת האכילה הוא להעלות הטוב למעלה מעלה כו': העולה מזה שבשבת נפרד הטוב מהרע עד שגם הטוב דנוגה נפרד מהרע וא"כ מובן מזה שבשבת אין שולטין בעולם הגבורו' קשות הנ"ל שהם שלוחי הדין הנמשכים מהרע דנוגה ולפיכך נצטוינו בלאו דהבערה כי כשמדליק האדם אש יעורר ח"ו למעלה התגברות גבורות קשות הנ"ל מה שהם אינן שולטים בלא"ה בשבת (משא"כ במקדש היו מעוררים אש העליון שנמצא בשבת בחי' התגלות הכתר הנ"ל שבמקדש לבד יכולים לעוררו כו'). וא"כ מובן ג"כ שרש ענין האזהרה שלא לענוש בשבת שהוא ג"כ מטעם הנ"ל שלא לעורר שלוחי הדין שלמעלה הנמשכים מגבו' קשות שאין שולטים בשבת כו' ולפיכך נדרשו שניהם מפסוק א' הבערה והעונש כי שניהם ענין א' וד"ל: ואחר כל הנ"ל המעיין בזהר ויקהל דף ר"ג ע"ב ימצא כל דברינו אלה ברמז ת"ח כיון דעאל שבתא כל אשין דאשא קשי' אתטמרו ואפי' אשא דגיהנם ובגין דלא לאתערא אשא אחרא כתיב לא תבערו אש כו' אשא דמדבחא אמאי אלא כו' וכ' המק"מ שהתירוץ הוא מ"ש ד' ר"ח ע"א כל אשין אחרנין אטמרו בר אשא חד דקדושה עילאה דאתגלי' ואתכליל בקדושה דשבתא ור"ל כמ"ש למעלה שהקליפו' הנק' אש נכנעי' ומתחבאים ולפיכך לא תבערו אש שלא לעוררם רק אש א' קדוש נעלה מעלה מעלה מאיר בשבת ואותו אין ממשיכים אלא במקדש וכמ"ש למעלה פ"א, וע"ש בזהר שביאר שפעולת ברכת מאורי האש בהבדלה הוא שנמשך הארה מאש הקדוש הנ"ל להכניע הקליפות הנק' אש והיינו ע"י הברכה כו':