מצות אכילת קדשי קדשים, ושיירי מנחות

צ, ב

(ק"ב) לאכול הכהנים קדשי קדשים במקדש שנאמר ואכלו אותם אשר כפר בהם וגו' בסדר תצוה (שמות כ"ט ל"ג). וכן באה עוד מצוה (קל"ד) בסדר צו לאכול הכהנים שיירי מנחות שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה. וז"ל החינוך מצוה ק"ב כלל הדבר כל בשר קרבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה כו' ובאכילה זו תשלם כפרת המתכפר כמ"ש רז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (פסחים כ"ט ב'):

א) ולהבין זה הנה ארז"ל ע"פ ואם האכל יאכל (ויקרא ז' י"ח) בשני אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם (ר"ל אכילת כהנים) ואחת אכילת מזבח (זבחים י"ג ב'), והענין הוא דאכילת מזבח הוא שהיו מקריבין הבהמה עליו ואש שלמעלה יורד ואכיל קרבנין כמארז"ל כדמות ארי' הי' יורד ואוכל קרבנות כו' (עי' יומא כ"א ב') והיינו בחינת הבירורים שמתבררים הניצוצים דתהו שנפלו דרך שבירה לנוגה דבי"ע ומתעלים לקדושה שנבלעים במל' דאצי' מקור דבי"ע וכמ"ש מלכותך מכ"ע (תלים קמ"ה י"ג) שמל' דאצי' נשפלת בבי"ע לברר בירורי נוגה כמ"ש ותתן טרף (משלי ל"א ט"ו) ואותן הניצוצו' נכללים בה וכמ"ש בזהר שזהו ענין אלף טורין דאכלה לון בהמה רבה וכמ"כ הי' ענין קרבן הבהמה שנלקחה מנוגה ע"ג מזבח החיצון שהוא מל' דאצי' המתלבשת בבי"ע

צא, א

(כמ"ש מצוה צ"ה פ"ב) ומהניצוצות האלו נעשו סוד מ"ן דנוק' וזהו ענין אכילת מזבח. ואח"כ יורד המ"ד דאצי' לבררם בירור אמיתי עד שיהיו אלהות ממש כמ"ש במ"א (ע' מצוה רע"ז) אבל אכילת האדם הוא להמשיך מבחי' האדם דלעילא דאצי' שעל הכסא דמות כמראה אדם דהיינו בחי' ז"א דאצי' שנק' אדם שכלול מרמ"ח איברים דמלכא ושס"ה גידים וכאשר צריכים להמשיך השפע מבחי' אדם דלעילא ולמטה מוכרח להיות האתעדל"ת דדוגמא זו ממש והיינו שיאכל אדם שלמטה דוקא כי אדם נעשה בדמות וצלם העליון כמ"ש נעשה אדם בצלמינו (בראשית א' כ"ו) (וכהן דוקא כי הוא דוגמת ז"א שרובו מהחסדים כמ"ש בזהר אנפוי דמלכא נהירין וכמ"ש בביאורי הזהר ע"פ התוספתא בשלח נ' ע"א) ולכן ע"י אכילת האדם שלמטה יגרום אכילת אדם דלעילא והיינו שימשיכו השפע מעצמות אור א"ס ב"ה לתוך האדם דלעילא ואזי ממילא יומשך השפע מאדם הנ"ל שהוא ז"א למטה בבי"ע וכמ"ש במ"א בסידור ע"פ ברוך שאמר משל לזה כמו חבית כשמתמלאת על כל גדותיה ממילא נשפך מתוכה ע"ש. אך תחלה צ"ל אכילת מזבח להקריב החלב ודם ע"ג המזבח שמצטרך הבהמה דנוגה להתברר תחלה ליפרד מן הרע עכ"פ ולהעלות לקדושה עד שיקרא מ"ן כנ"ל ואח"כ כשנשאר בשר הזבח שגם הוא כבר נברר עי"ז בירור הנ"ל אז כשהכהנים אוכלים אין אכילתם ע"ד בירור לברר הטוב מהרע (כמו בשארי אכילות הצדיקים) מאחר שכבר נברר כו' אלא הענין שאכילתם הוא בכוונה אחרת והענין שלפי שכבר נברר הבשר אזי יש כח בהם שע"י אכילתם ימשיכו ג"כ להיות אכילת אדם דלעילא את המ"ן שנברר ע"י המל' וענין אכילה זו נק' המשכת מ"ד מז"א ולמטה בנוק' ובעלמין תתאין דבי"ע אך באמת א"א לז"א להשפיע כ"א ע"י שיקבל תחלה מעצמות א"ס ב"ה שהוא מקור כל ההשפעות והמשכה זו בז"א מעצמות א"ס הוא הנמשך לו ע"י אכילתו את המ"ן כי שרשו נעלה לעורר באא"ס וזהו הנק' אכילת אדם שנמשך כח באדם הנ"ל מעצמות הא"ס ואח"כ נמשך מהאדם העליון למטה בבי"ע כו' וכ"ז נעשה ע"י אתעדל"ת בזה שהכהני' אוכלים שכמ"כ נעשה למעלה אכילת אדם העליון, ולכן תקנו חז"ל לברך אקב"ו על אכילת הזבח (ע' רש"י פסחים קכ"א א' ד"ה ברכת). כי הברכה היא המשכה מעצמות אור הא"ס לאדם דלעילא הנ"ל ומה גם שצריכים להמשיך תחלה כח ועוז מלמעלה שיהי' כח בהכהן לעורר ע"י אכילתו בשר הזבח גשמי אכילת אדם דלעילא הרוחני'. וביאור הדבר בהיות ידוע שעצמות המאציל ית' הוא מרומם לבדו ואין ערוך אליו שכל השתלשלות העולמות כולן מרום המעלות עד סוף כל המדריגות ובכללן בחי' האדם העליון הנק' ז"א שהוא הארה אלהית להיות מקור החיות לבי"ע כו' כולם כלא חשיבי' קמי' ית' שבטילים בתכלית כטפה לגבי ים אוקיינוס שהטפה א' הנמשכת ממנו היא בטילה במציאות לגבי הים אוקיינוס עצמו הסובב כל העולם כמה אלפים פרסאות שנמצאו בו ריבוא רבבות טיפין כאלו שילאה שכל האדם לשער הריבוי המופלג כמו כן ויתר על כן הוא ערך החיות הנמשך ממנו ית' להאיר בבחי' השתלשלות העולמות כולן אשר מכללן הוא גם ההארה הנק' אדם דאצילות (ע"ש היותה מקור לבי"ע ע"י חב"ד שבהן נברא העולם וכן עולם חסד יבנה (תלים פ"ט ג') במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט ד') ורחמיו על כל מעשיו (תלים קמ"ה ט') וכו') לגבי עצמיותו ית' שהמשכותו ממנו ית' הוא רק כמו טפה א' מים אוקיינוס ויותר על כן רחוק הערך ביניהם עד שאין המשל דומה לנמשל כי הטפה מאוקיינוס אף שהיא בטילה במיעוטה בים הגדול הכולל חלקים וטיפים כאלו אין מספר אעפ"כ אין זה אלא לענין הרבוי ומיעוט אבל מצד עצם מהותם הרי יש להם ערך ששניהם מהות א' והוא מים (רק שזה רב וזה

צא, ב

מעט וגם הריבוי יש לו מספר כמה מילי' מילייאן טיפים עד"מ כדאי' בגמ' (הוריות י' א') על שיוכל לשער כמה טיפים יש בים וא"כ גם מצד הריבוי יש להם ערוך עכ"פ) אבל למעלה אין בחי' הארה אלהית הנמשכת ממנו בהשתלשלות אין לה ערך ויחס לעצמות המאציל הנשגב לבדו ואינו ממהותה כלל כמאמ' אלי' ולאו מכל אינון מדות איהו כלל כי קמי' ית' אצי' ועשי' שוים ממש לפי שהפלאתו על שניהם בשוה, (וגם לענין הריבוי ומיעוט אין ערוך ממש ולא שיהי' הריבוי בגדר מספר אלא כלא ממש חשיבי' וכמ"ש בלק"א (פמ"ח) שזהו פי' אין ערוך כו'). והנה בתחלת הבריאה הי' המשכה זו מהמאציל ית' להיות סדר ההשתלשלות והתהוות הארה מצומצמת הנ"ל ממילא ומעצמו כי לא הי' עדיין מי שיעורר כמ"ש ואדם אין לעבוד כו' (בראשית ב' ה') אלא שנתעורר מעצמו מצד כי חפץ חסד הוא, אבל עתה צריכים להעלאת מ"ן כדי להמשיך ממנו ית' בבחי' ההארה שבהשתלשלות בסוד תוספת מרובה על העיקר, אי לזאת הוא אכילת אדם שלמטה את הזבח שבזה מעורר אכילת אדם העליון ר"ל שממשיך תוספת אור חדש מא"ס ב"ה להיות נמשך לתוך אדם העליון שהוא הארה שבהשתלשלות שבבוא בו אור חדש מתחזק כחו ונק' אכילת אדם עד"מ (והמשכת אור חדש זה הוא דוקא ע"י אכילת בשר הזבח שכבר נברר ונעשה מ"ן שאזי עולה וממשיך מ"ד ממקורא דכולא להאדם כנ"ל אך כדי לעורר כ"כ למעלה צריך לברכה תחלה) וע"ז מברכים תחלה קודם אכילת הזבח להמשיך ע"י הברכה ממקור כל החיים בחי' עצמותו ית' שישפיע השפע לתוך האדם העליון ומה גם שיהי' לנו* הכח והיכולת הזה שע"י אכילת האדם הכהן שלמטה בשר הזבח גשמי יעורר אכילת אדם דלעילא שגם לזאת צריכים להמשיך הארה מלמעלה למטה וז"ש בנוסח הברכה שם ומלכות דוקא כדאי' בברכות מ' ע"ב שכל ברכה שאין בה שם ומל' אינה ברכה בהיות כי המשכת ההארה למטה על נפש האדם מצטרך להתמשך ע"י הנוק' מל' דאצי' שהיא מקור דבי"ע וע"ז אנו אומרים ברוך שיומשך האור לבחי' מלך העולם דוקא וממילא שמשם יאיר למטה כנ"ל ואז אקב"ו וצונו ל' צוותא והתקשרות שאזי יהי' לנו התקשרות להמשיך ע"י אתעדל"ת של המצוה את האתעדל"ע כנ"ל: ובזה מובן מה שהי' הבשר דחטאת ואשם נאכל לזכרי כהונה כדי לגרום אכילת אדם דלעילא שהוא הז"א עלמא דדכורא כידוע וגם היו אוכלים מעומד בבחי' ביטול כי כל המשכה שבאצי' הוא בבחי' עמידה כידוע בענין ההפרש בין ק"ש לש"ע שק"ש היא מיושב לפי שהוא בעולם הבריאה אבל שמו"ע שהוא באצי' הוא מעומד דוקא (עמ"ש מצוה רע"ז בסופו):

ב) והנה משחרב בהמ"ק ואין אנו יכולים לעשות חובותינו בהבאת הקרבנות להיות אכילת מזבח ואכילת אדם ובעלים מתכפרים, זאת יתן אל לבו מארז"ל (ברכות נ"ה א') על פסוק (יחזקאל מ"א כ"ב) זה השולחן אשר לפני ה' פתח במזבח מזבח ג' אמות וסיים בשולחן לומר לך שעכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו, כי גם ענין כוונת האכילה הוא בשביל הבירורים כמ"ש ובטן רשעים תחסר (משלי י"ג כ"ה) ר"ל להוציא ניצוצות דתהו שנפלו בשבירה בק"נ וכידוע שזהו הטעם שהמאכל שהוא מצומח וחי מחיה את האדם המדבר כי אין לך עשב

צב, א

שאין לו מזל והמזל הוא כח רוחני שהוא מחי' את העשב ורבוי המזלות הם ריבוי מיני חיות פרטיים לכל עשב ועשב בפ"ע שיהי' טעמו וממשו כך וכך ולכך יש ארץ מגדלת פירות אלו ויש מגדלת פירות אחרים דוקא לפי אופן השר שממנו נשפעים הכח וחיות הנק' בשם מזל לעשבים ופירות אותה המדינה:

והנה ע' שרים המשפיעים בארץ כל שר במדינתו המה מקבלים כ"ז החיות מתענוג אלקי שנפל בשבה"כ מז' מדות דתהו והורד בנוגה דבי"ע להיות ממנו התהוות תענוגים אשר לא לה' המה וגם תענוגים גשמיים מעורבים טו"ר וע"כ כשהאדם אוכל המאכל הגם שהמאכל והתענוג שבו הוא מגושם ונמשך מקליפות כי בא"י שאין הקליפ' שולטת מ"מ קליפת נוגה שולטת ואפי' עבירות עשו שם שהוא רע גמור מקליפות הטמאו' לגמרי רק שלא בבחי' שליטה כו' מ"מ כשהאדם שיש בו חלק אלוה ממעל מי"ס דתיקון אוכל המאכל הוא מבררו מן הרע ומעלה את התענוג שבו שהי' מעורב ברע להיות נכלל למעלה בקדושה במקור התענוגים ממקום שהורד ונפל ומחמת כח זה הוא מחי' את האדם שהרי שרשו גבוה מהאדם כמ"ש לפני מלוך מלך לבנ"י (בראשית ל"ו ל"א) וה"ז כענין אכילת מזבח כמשנת"ל רפ"א שהוא ג"כ לברר הניצוצו' דתהו מק"נ וזהו ובטן רשעים תחסר (משלי י"ג כ"ה) שכשמבררים הניצוצות מהם תחסר בטנם כי כל חיותם אינו אלא מהם וז"ש חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל (איוב כ' ט"ו), וכמ"כ יובן למעלה שולחנו של אדם העליון היא המל' שנק' שולחן להז"א הנק' אדם עד"מ השולחן שעליו מביאים מזונות לאדם ומקבל חיות משם כמ"כ המל' נשפלת בבי"ע לברר בירורים ומלקטת שם הניצוצי' דתהו שנפלו שם ומעלית אותם לאדם העליון ועי"ז ניתוסף בו אור וחיות יותר מכפי מהותו העצמי ולכן הוא מכפר על האדם שממלא הפגמים שנעשו ע"י החטאים בהמשכת אור חדש ע"י המאכל (עמ"ש מצוה שס"ד פ"ג), אך כ"ז בענין שולחנו של אדם הוא רק דוגמא לאכילת מזבח שבשניהם ענינם הבירור של הניצוצות להעלותם מק"נ בקדושה אבל אינו דוגמא לאכילת אדם של הכהנים שענינו ההמשכה מאא"ס מלמעלה למטה ולפיכך אין אנחנו מברכים על אכילתינו אקב"ו על האכילה כמו שהיו מברכים הכהנים כי אינו דומה כלל לאכילת כהנים אלא לאכילת מזבח ועל אכילת מזבח לא היו מברכים (שברכה הוא המשכה ואכילת מזבח היא העלאה כו'). אך האכילה שלנו בשבת הוא כענין אכילת כהנים שהיא ג"כ המשכה מלמעלה למטה,

צא, ב (הגהה)

הג"ה

*) ובזה יובן מ"ש בשמואל (שמואל א' ט' י"ג) כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים, ענין ברכת הזבח הוא כנ"ל להיות המשכת אא"ס באדם דלעילא ולהיות כח ועוז להאוכלים להמשיך כו' ולפי ששמואל הי' רואה כמ"ש אנכי הרואה (שמ"א ט' י"ט) ור"ל שהי' מבחי' חכמה הנק' ראייה ע"ש גלוי אלהות שבה לכך הי' ביכולתו לברך את הזבח כי כל ברכה והמשכה מאא"ס הוא ע"י החכמה דוקא שבה הוא מתלבש כו' אחרי כן יאכלו הקרואים (שמ"א ט' י"ג) ר"ל אותן ששרשן למעלה מבי"ע שהם

צב, א (הגהה)

מקבלים אח"כ מהשפע שהמשיך שמואל משא"כ הם בעצמן לא היו יכול' להמשיך בעצמם להיות כי בי"ע הם בע"ג ותכלית ולא היו יכולים להעלות מ"ן במס"נ ממש למעלה מהכלים וע"כ נקראו קרואים ולא קוראים שאין ביכולתן לקרוא ולהמשיך בעצמן המשכה זו מאא"ס אבל שמואל בקוראי שמו כתיב (תלים צ"ט ו') שע"י העלאת מ"ן שלו במס"נ ממש הגיע למעלה מהכלים דאצי' לכך הי' יכול להמשיך בחי' עצמות א"ס שלמעלה מהכלים למטה, ואז יוכלו גם בי"ע לקבל מהשפע שכבר נמשכה וזהו אח"כ יאכלו הקרואים ל' נפעל שהם נקראים (זייא ווערין גילייענט) וה"ז כמו עד"מ למטה בעבודת ה' יש שר מתפעל בעצמו באהבה רבה ומס"נ לה' אחד ויש אשר אינו מתפעל בעצמו זולת כשרואה חבירו מתפעל באהבה רבה לה' אזי יתפעל גם הוא ממנו ויתעורר ג"כ באהבה, נמצא שהוא מקבל מחבירו האהבה שמעצמו לא הי' יכול להתעורר, זהו מבחי' הקרואים שאין יכולים להמשיך השפע בעצמם רק שאחרי שהמשיך הממשיך יכולים לקבלה והקוראים הם אלו הממשיכים בעצמם וכמ"כ מובן ההפרש בין קרואים לקוראים להמשכת אא"ס כו' כנ"ל: כתבתי זאת דרך הג"ה הגם שעל פסוק זה הי' המאמר (שבת פ' ויחי בסעודת שחרית שנת תקס"ה) לפי שיוצא מן המכוון לענין ביאור המצוה (עד כאן הג"ה):

צב, ב

דלכאורה יש להפלא במצות האכילה בשבת שהרי בורר הוא מל"ט אבות מלאכות ואנו אומרים שהאכילה ענינה לברר בירורים כו' אמנם הענין כי כוונת הבירורים הוא רק באכילה דחול אבל בשבת הוא ע"ד וסגנון אחר והוא כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו וזהו המכוין באכילה דשבת כמשי"ת בע"ה ומ"ש אח"כ ובטן רשעים תחסר הוא הכוונה באכילה דחול כנ"ל, והענין כי אכילה דשבת אינה בכדי לברר שזה אסור אלא שהיא כדי להמשיך בחי' עונג העליון למטה, כי בכל ג"ס דשבת אף בסעודה דחק"ת משתתף בחי' עתיקא קדישא שהוא מקור התענוגים ג"כ עמהם כמאמר וע"ק אתי' לסעדא בהדי' או בהדה כו' וזהו פי' צדיק אוכל לשובע נפשו בכדי להמשיך עונג העליון להשביע נפשו היא המל' שנק' נפש שממשיכים לה תענוג עליון מע"ק ע"י האכילה של ישראל למטה והשפעה זו מעצמות המאציל נמשכת דרך כל פרצופי האצי' דהיינו מאו"א ומאו"א לז"א עד שהברכות מגיעות לראש צדיק עליון בחי' יסוד וממנו נמשך לנפשו היא המל' וכמ"ש אז תתענג על הוי' (ישעי' נ"ח י"ד) שהתענוג נמשך לתוך ש' הוי' דאצי' שכולל פרצופי' הנ"ל כי י"ה חו"ב ו"ה זו"נ כו': וביאור הענין הנה כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב' י') וידוע דעדן הוא חכמה דאצי' שנקראת עדן מפני שבה מלובש העונג עליון של המאציל ב"ה אמנם לא שהחכמה עצמה היא העונג כי העונג הוא מהות לעצמו ונעלה למעלה מעלה מהחכמה רק שהוא יורד ומתלבש בחכמה וכמו עד"מ באדם כשנופל במוחו איזו השכלה חדשה יתענג מאד ולא שהתענוג הוא השכל דא"כ הי' ראוי להיות מתענג כ"ז שיחזור ההשכלה במוחו גם שתתיישן אצלו ואנו רואים שאינו כן שכשמתיישן הדבר אצלו לא יתענג כלל כ"א עיקר התענוג הוא בהתחדשות, אך הענין כי העונג למעלה מהשכל ושורה במקור השכל אך ראשית גילוי העונג הוא בשכל והנה כשמחדש השכלה מחודשת להיות כי זה רגע שנולדה מכח התענוג ומקור השכל לכך יהי' בה העונג מאד משא"כ כשמתיישן. וכמ"כ למעלה בחי' עונג העליון הוא למעלה מהחכמה שהוא נמשך ממקורו עצמות המאציל כמ"ש כי עמך מקור חיים (תלים ל"ו י') והוא מקור התענוגים אך שהוא מבחי' מל' דא"ס בלבד בחי' תחתונה שבמאציל שנעשית עתיק לאצילות כי עצמות המאציל ב"ה מרומם ונשגב גם מבחי' מקור התענוגים רק בחי' מלכות והוא בחי' שמו נעשה עתיק לאצילות ולכן הוא בחי' א"ס ומקור החיים והארה מצומצמת שז"ס גבורה דע"י מתלבשת במו"ס מקור החכמה ומשם בחכמה דאצי' שבחכמה הוא גילוי תענוג עליון מכל הספי' כי ראשית חכ' כתיב (תלים קי"א י') ומחכמה נמשך ג"כ להיות התלבשות התענוג בבינה ע"י ל"ב שבילין ונתיבו' ומבינה נמשך לזו"נ ע"י נ' שערים וז"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב' י') שהיא בחי' מלכות, וזהו ענין ל"ב ויאמר אלקים שבפ' בראשית שהם ל"ב צמצומים שעל ידן נמשך התענוג עליון בחכמה ומחכמה למטה כנ"ל כי ענין התלבשות העונג היינו שיתענג ממעשה בראשית ע"ד וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א' ל"א) ובאמת שזהו שפלות וירידה גדולה אצלו ית' כי במה נחשב אצלו כל ההשתלשלות כולן שיתפוס מקום שיתענג ממע"ב הלא אף החכמה ראשית האצי' כעשי' גשמיות תחשב אצלו כמ"ש כולם בחכמה עשית (תלים ק"ד כ"ד), וה"ז כמו האדם הגדול בחכמה שמשפיל שכלו להתעסק במלאכה מעשיות כמו לצייר ציור נאה ושיתענג מזה שזהו השפלה גדולה אצלו להתענג מדברים תחתונים כ"כ שאינו מערך חכמתו שיאות לו להתענג משכליים נפלאים, אלא שזהו ענין צמצום שמצמצם שכלו ותענוג הרחב להיות יורד ממעלתו הרמה להתלבש ולהתענג בדברים תחתונים, כמו"כ ויתר על כן לאין ערוך הוא בחי' השפלה אצלו ית' להתענג מכל סדרי השתלשלות דאבי"ע שהם כטיפה מאוקיינוס כנ"ל פ"א אלא שהמשכת העונג הוא ע"י צמצומים דל"ב אלקים הנ"ל ובחי' גבורה דע"י

צג, א

הנ"ל: אך הצמצומים אינן אלא בחול אבל בשבת כתיב ויכל אלקים כו' כי בו שבת כו' פי' ויכל ל' כליון והפסק שנסתלקו הצמצומים דל"ב אלקים שהיו גורמים צמצום המשכת התענוג ואז ממילא הוא בחי' העלי' לעצמותו ית' וזהו השביתה, אך א"כ לא היה קיום להעולם כי הרי עונג העליון הוא מקור החיים של כל העולמות כנ"ל וכיון שנסתלקו הצמצומים שעל ידן הי' נמשך העונג א"כ לא הי' נמשך העונג, אי לזאת הוא מצות עונג שבת שע"י שישראל מתענגים למטה בשבת הם גורמים המשכת תענוג העליון כמו שהוא מבלי צמצומים כ"כ וזהו מצות האכילה דג"ס בשבת, כי הנה באכילה גשמיות יש ב' ענינים א' חיך אוכל יטעם שכשלועס הוא טועם הטעם הטוב שבמאכל בחכו ומתענג מזה, ב' שביעת הכרס שכשהמאכל הלעוס נכנס לכריסו משביעו ויתהוה לדם כידוע, והם ב' מיני חיות באמת שיש במאכל א' הטעם שבו ב' גופו וממשו, והנה הטעם נכלל בחיך כנראה בעליל שאם יחזור ללעוס המאכל שכבר לעסו פ"א שוב לא יתענג ממנו כי כבר הוציא החיך כל העונג שהי' בו וגוף וגשם המאכל שנכנס לכרס ומשביע ומיישב דעתו ומרבה דם. והם באמת שני מיני חיות שיש במאכל מצד שרשו מש' ב"ן דתהו שנפל בשבירה שהרי ש' ב"ן הנ"ל כלול מטנת"א וכולם נשברו ומצד עצמיות ב"ן נתהוה גוף חיות המאכל אבל מבחי' טעמים שבו נתהוה הטעמים והעונג שבמאכלים וכדומה לזה בכל הדברים. והנה בחול כ"ז מעורב טו"ר וצריכים להתברר הן התענוג הן גוף חיות המאכל (כי התענוג יכול לגשם וכמ"ש וישמן כו' ויבעט (דברים ל"ב ט"ו) וכידוע בענין חמרא דפרגיתא ומיא דדיומסס כו' (שבת קמ"ז ב') וכן מצד גוף המאכל כתיב פן תאכל ושבעת כו' ורם לבבך כו' (דברים ח' י"ב י"ד) ולכן צריכים לברר זה כנ"ל בענין בטן רשעים תחסר) אבל בשבת א"צ לבירור כי כבר מבע"ש נפרד הרע והלך לו ונשאר רק הטוב שבנוגה בכל המאכלים וכמ"ש מצוה קי"ד פ"ב אלא שכשאוכלם ומתענג בהם אזי גורם ג"כ למעלה המשכת התענוג עליון בחכמה כמו שבו מתגלה התענוג בחיך שהוא בחי' חכמה ח"ך מ"ה כמ"כ יעורר למעלה גלוי אור עתיקא בחכמה מה שבחול הי' נמשך ע"י צמצומים דאלקים יומשך בשבת שלא ע"י צמצומים ואזי מחכמה נמשך אח"כ למטה בכל הי"ס וכנ"ל וע"י השביעה שהיא בחי' השנית שבמאכל נמשך בשבת ג"כ מלמעלה למטה השפעות החיות להשביע כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי י"ג כ"ה) כי מבואר בע"ח שיש ב' מיני מזון הנמשכים מלמעלה באצי' א' לאו"א ב' לזו"נ והיינו מ"ש אכלו ריעים שתו ושכרו דודים (שה"ש ה' א') ופי' בזהר אכלו רעים לעילא ור"ל מזון דאו"א שהם הנק' ריעים כי הם לא מתפרשין לעלמין ושתו ושכרו דודים לתתא ור"ל מזון דזו"נ שנק' דודים ע"ש שיחודם הוא לפרקים, וביאור הענין הוא מ"ש למעלה שיש ב' דברים בכל השפעת החיות א' גוף השפע ב' התענוג שבו והנה בחי' התענוג העליון הוא המזון דאו"א כנ"ל שגילוי העונג הוא בחכמה וממנה נמשך לבינה ואח"כ לכל הספי' וגוף השפע הוא המזון דזו"נ וע"ז נאמר לשובע נפשו כו' ובשבת נמשך כ"ז מלמעלה למטה מא"ס ב"ה באצי' ע"י אכילת הישראל לעונג ולשובע נפשו כו' ולא מבחי' הבירורים כבחול, וכמ"ש במ"א שזהו פי' כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם (דברים ח' ג') ר"ל שלא מבחי' הבירורים לבד יגיע חיות להאדם העליון ז"א דאצי' כענין האכילה בחול אלא שגם על מוצא פי ה' יחי' ר"ל ע"י המשכת אא"ס מלמעלה למטה כנ"ל בענין כוונת האכילה דשבת גם עי"ז יוכל האדם לחיות כי המשכה זו הוא מבחי' תענוג העליון שהוא מקור החיים וזהו פי ה' מל' דא"ק שנעשי' עתיק לאצי', וזהו ענין מארז"ל שכל האומר ויכולו כאילו נעשה שותף להקב"ה במע"ב (שבת קי"ט ב') דלכאורה יפלא

צג, ב

הרי בשי"ב כבר נברא העולם וא"כ איזה חלק יתן בעולם בשבת ע"י אמירתו ויכולו עד שיהי' נק' שותף. אבל הענין לפי שבשבת כתיב ויכל אלקים והי' מסתלק תענוג העליון שנתלבש בחכמה בחול ע"י צמצומים וא"כ לא הי' העולם יכול לחיות וע"י הקידוש ועונג שבת הוא חוזר וממשיכו א"כ נותן חיות בעולם ונק' שותף ע"ד מארז"ל ג' שותפים באדם אב מזריע כו' והקב"ה נותן נשמה כו' (נדה ל"א א') וכמ"כ כאן ע"י אתעדל"ת שלו הוא ממשיך תענוג העליון ויש לו חלק בהמשכת החיות בעולם וד"ל:

והנה ענין אכילה זו דשבת הוא על סדר וסגנון א' עם אכילת כהנים ששניהם בחי' המשכה מלמעלה למטה כנ"ל (עם שבפרטות ודאי יש בזה חילוקים רבים באיכות המשכה זו או זו) ולכן כמו שבאכילת כהנים היו צריכים לברך תחלה כדי שעי"ז יהי' המשכת אא"ס ושיהי' לו כח להמשיך ע"י האכילה כמ"כ כדי שיוכל להמשיך ע"י עונג שבת את תענוג עליון הנ"ל צריך מקודם להתפלל בכוונה שאם יאכל בשבת בלא תפלה בכוונה לא יעשה כלום ויתפשט התענוג גשמי של המאכל בחיצוני' (כמ"ש בזהר על מאן דלא טאס באוירא כו' ע"ש) זולתי כאשר יתעורר תחלה בתפלה בקריאת התפלה בכוונה אזי ימשיך אח"כ באכילתו את העונג העליון כמו שהי' בבשר הזבח דכהנים הברכה תחלה כמ"כ בשבת הקריאה דתפלה הוא כמו ברכה על מצות האכילה בשבת וד"ל: והכח הזה שיש באדם להיות מעורר ע"י מה שהוא מתענג במאכל את גילוי התענוג בחכמה כנ"ל הוא מצד ששורש האדם מבחי' א"ק שממנו נמשך ש' מ"ה דאיהו אורח אצי' ר"ל המחבר כל האצילות שיהיו חו"ג מתחברים וכדומה שהכח הזה בשם מ"ה לפי ששרשו מא"ק שהוא אור כללי הכולל כל העולמות כמ"ש מצוה כ"ה פי"א בשם הה"מ ז"ל ולכן גם אחר שכבר יצאו לגילוי ממנו בסוד קורא הדורות מראש (ישעי' מ"א ד') יכול ש' מ"ה לחברם יחד שיתכללו זה מזה וע"כ נק' ארח כמו השביל שהולך ממקום זה למקום אחר ומחברם יחדיו, וכמ"כ האדם שנמשך משם כי אדם גימ' מ"ה יכול הוא לעורר כל המדריגות שהרי כולם כלולים בשרשו וע"כ ע"י מה שמתענג הוא ממאכל גורם למעלה המשכת תענוג מא"ק בז"א דאצי' שז"ס אכילת אדם ומז"א נמשך אח"כ למטה עמ"ש מצוה א' ושס"ד ע"פ לא נפלאת ממך כו' ועמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזהר פ' יתרו דפ"ח ע"א כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו' שם נת' ענין זה היטב: