מצות זכירת ומחיית עמלק

צד, א

(תר"ג) לזכור מה שעשה לנו עמלק. (תר"ד) למחות זרעו מן העולם. (תר"ה) שלא לשכוח מה שעשה לנו: והפרשה שממנה יוצאי' ב' מ"ע וא' ל"ת האלו הוא ידוע זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כ"ה י"ז י"ט): וז"ל הרמב"ם בביאורו מצות הנ"ל בספר המצות. מצוה תר"ג (למנין של החינוך על סדר הכתובות בתורה) היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו, ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן והוא אומרו ית' זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבבך כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שנאתו בפיך הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחלה מעשהו הרע ואח"כ צוה להורגו והוא אמרו ית' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל (שמ"א ט"ו ב'): והמצוה תר"ד (למנין הנ"ל) היא שצונו להכרית זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו זכרים ונקבות קטנים וגדולים והוא אמרו יתעלה תמחה את זכר עמלק וכבר קדם לנו ג' מצות נצטוו בנ"י בכניסתם לארץ למנות להם מלך ולבנות בית הבחירה ולמחות זרע עמלק (סנהדרין כ' ב') ומלחמה זו היא מלחמת מצוה וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"א מסוטה: והמצוה (תר"ה (למנין הנ"ל) הזהירנו משכוח מה שעשה לנו זרע עמלק והקדימו להזיק לנו וכבר ביארנו במצות עשה תר"ג (למנין החינוך) לזכור מה שעשה לנו עמלק ולחדש שנאתו וכן אנחנו מוזהרין מהשליך זה מלבינו ומשכוח אותו והוא אמרו ית' לא תשכח ובספרי זכור בפה לא תשכח בלב כלומר לא תשליך שנאתו ולא תסירנה מנפשך. עכ"ל הרמב"ם ז"ל:

א) והנה להבין הטעם למה הכניס הקב"ה עצמו לתגר זה כ"כ מה שלא עשה כן לשום אומה מצרינו לחזור ולהזהיר על המעשה בקיום המצוה וגם להבין מארז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק (ע' תנחומא תצא) פי' בזהר ריש ויקהל קצ"ד ע"ב קוב"ה בכולהו קרבין דעבדו שאר עממין לגבייהו דישראל מ"ט לא אקשי קמיה, כהאי קרבא דעבד עמלק לגבייהו, אלא ודאי קרבא דעמלק הוה בכל סטרין לעילא ותתא דהא בההוא זמנא, אתתקף חויא בישא לעילא ואתתקף לתתא, מה חויא בישא כמין על פרשת אורחין, אוף ה"נ עמלק חויא בישא הוה לגבייהו דישראל דכמין לון על פרשת אורחין, דכתיב

צד, ב

אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים כו' (שמ"א ט"ו ב'), והמובן מדבריו שעיקר הקפידא על עמלק הוא לפי שארב לישראל על פרשת אורחין, והרמ"ז והמק"מ פירשו שהענין כי עמלק הוא דעת דקליפה ומקומו נגד דעת דבין כתפין דקדושה והוא מראשית עולמות הטומאה המתחילים מכנגד אחורי היכל הרצון דבריאה וטעם הדבר כי שם הי' המקום הראשון שנפלו בו מלכין קדמאין כי כלי דעת דאצילות שם היתה נפילתן ולכן שם התחיל כח להשתלשלות העולמות דקליפה, וגם ידעת שאח"כ ירד הדעת עד סוף הבריאה ששם היכל לבנת הספיר שהוא יסוד דבריאה וכו' בסוד העטרה, וז"ש הזהר קרבא דעמלק הוה בכל סטרין ר"ל בו"ק ומ"ש לעילא ותתא היינו היכל הרצון ולבנת הספיר וז"ש כמין על פרשת אורחין שעמד לו בשני היכלות העליון והתחתון ששם מעבר לעקריות השפע כו' וכוונתו הי' לסתור כל בנין הקדושה ולמנוע הילוך השפע בקדושה ולהסירה לצד הטומאה ר"ל יעו"ש. ולהבין ענין קליפת עמלק הנה כתיב השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל (דברים כ"ו ט"ו), ופי' כי לשון השקפה וכן הבטה הוא מלמעלה למטה כי על העומד במקום גבוה ורואה במקום נמוך לא יתכן ל' ראיה שהיא מקרוב כ"א ההבטה מרחוק, אבל העומד במקום נמוך ורואה במקום גבוה יתכן ל' ראיה כי באמת יתקרב אליו בראיה כמו השמש וכוכבים עם שהם רחוקים מאד מהארץ נראים קרובים אצלינו העומדים למטה לפי שהם בגובה, ובהבטה מלמעלה למטה הוא בהיפוך שמדמה לעין ההרחק יותר ממה שהוא כשמביט בבור עמוק וכדומה וכמבואר בס' הטבע, ולפיכך כשרצה לומר ענין ההשגחה האלהית מלמעלה למטה אמר בל' השקפה השקיפה ה'. והענין דכתיב אל דעות ה' (שמ"א ב' ג') שכולל ב' דיעות הא' הדיעה שלמעלה הוא היש האמיתי וכל מה שלמטה כלא חשיב כי הוא רק הארה בעלמא ונק' אין וכמ"ש מצוה תי"ז פ"ג בפי' אין עוד כו' וזוהי הדיעה שלו דהיינו כמו שהוא קמי' ית'. הב' היא כמו שנראה לגבי הנבראים שנדמה להם שהם בחי' יש ודבר ואומרים שהבריאה יש מאין ור"ל שהאלהות הוא בחי' אין ע"ש שאינו מושג והנבראים הם בחי' יש ודבר נרא' לעין וזהו פי' שהבריאה היא יש מאין ר"ל שהנבראים שהם יש נבראו מאין בחי' אלהות שאינו מושג כנ"ל והנה אנו אומרים מודים אנחנו לך (דה"א כ"ט י"ג) פי' שאנחנו מודים שהאמת כמו שהוא קמי' ית' שלמעלה הוא היש ולמטה הוא אין וזהו כל עיקר מצות האמנת היחוד לפמש"ש פ"ג בשם הבעש"ט ז"ל ומה שהעולם ומלואו נראה ליש ודבר זהו מצד הצמצומים וההעלמים כדכתיב אל מסתתר (ישעי' מ"ה ט"ו) שע"י צמצום זה נראה הנברא ליש ועפ"י צמצומים אלו הוא הדעה הב' אבל אנו מודים לדעה העליונה כמו שהוא קמי' ית' שהרי הוא למעלה מן הצמצומים וגם הוא המצמצם הצמצומים ונמצא הוא כולל ב' הדעות וז"ש אל דעות ה' ובאמת הצמצומים אינן אלא לפנינו אבל קמי' ית' אין הצמצומים אמיתיים כלל ונמצא האמת כמו שהוא קמי' בדעה העליונה וע"ז אומרים מודים כו' משא"כ או"ה אינן מצווים במצות היחוד לפי שהתהוותן בשרשן אחר הצמצומים וההעלמי' כשהאלהות מסתתר להחיות הנבראים בבחי' יש ואז האלהות אינו מושג ונק' אין והוא בחי' הדעה הב' שלמטה ולפיכך אינן משיגים כלל הענין הנפלא הזה איך שהעולם בטל במציאות ונק' אין ושהאלהות הוא היש אמיתי כנ"ל מאחר ששרשן בקבלת החיות למעלה הוא אחר הצמצומים ששם הוא הדעה הב' הנ"ל ולא זו בלבד אלא אף זו שמצד ריבוי הצמצומים שמתצמצם האור האלהי עד שהאומות מקבלים בשרשם מבחי' שערות מסתעף בהם בחי' היש ביותר וכמש"ש באריכות שיש בהם כמה מדריגות שונות לפי אופן ריחוקם מאלהות ובכלל ז' אומות הכנעני והחתי כו' הם ז' מדות

צה, א

רעות ותאוות שונות הנולדי' מן הרוח שטות המכסה על דעת האלהות וכמארז"ל אין אדם ע"ע אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג' ב') וענין הרוח שטות הוא שעושה העולם ותאוותיו ליש ודבר ומרחיק גילוי האלהות עד שיתאווה לתאוות העוה"ז ולפי ערך הרוח שטות איך וכמה שיעלים ויכסה על האלהות כך יהיו התאוות אם בהיתר או באיסור כו', ואמנם אנחנו בית ישראל המצווים על מצות היחוד ותכלית אמיתית הכוונה בפי' מצוה הנ"ל הוא להאמין שהאמת כמו שהוא בדעה העליונה שהוא ית' היש אמיתי והעולם הוא אין ואפס ממש וכמ"ש אתה ה' לבדך (ישעי' ל"ז כ') אתה עשית את השמים ואת הארץ (ישעי' ל"ז ט"ז) פי' לבדך היינו כמו שהי' קודם שנברא העולם ואח"כ כאשר אתה עשית השמים ר"ל בחי' התהוות העולם וכמו שהוא באמת גם אתה לבדך כי העולם בטל במציאות כנ"ל וזה נק' שמים בחי' דעה עליונה שמלמעלה למטה. ואח"כ את הארץ הוא בחי' העולמות שלמטה שהאלהות מצומצם כנ"ל עפ"י דעה הב' ומ"מ באמת אתה ה' לבדך גם עתה כי כל הצמצומים אינן אלא לפנינו שנראה לנו כן אבל קמי' ית' כולא כלא ואין ממש חשיבי' ואילו נתנה רשות לעין לראות האלהות לא הי' העולם נראה כלל כו' וזהו פי' שמע ישראל ה' אחד (דברים ו' ד') וז"ש גוי אחד בארץ (שמ"ב ז' כ"ג) פי' שישראל עושים שגם בארץ יהי' גילוי בחי' אחד כמו שהוא למעלה קמי' ית' שאין עוד כו'. ולפיכך באים ישראל בטענה ואומרים השקיפה ה' ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל (דברים כ"ו ט"ו) פי' שיומשך אליהם הברכה ממעון קדשו מן השמים שמשם ישקיף עליהם וכבר נת' שהשקפה הוא פי' השגחה אלהית שמלמעלה למטה וענין מלמעלה למטה היינו שכמו שהוא למעלה בדעה העליונה דקמי' כלא חשיב כך יומשך ויתגלה למטה ואז יהי' תוס' ברכה בעולם שלא כפי שנמשך השפע ע"י צמצומים והשתלשלות וטענתם באמרם השקיפה כו' לפי שהם מודים מלמטה לדעה העליונה ועושים אחד בארץ א"כ ראוי שיומשך אליהם המשכה משם וגם שלא יתברכו רק הם לבד ולא האומות זולתם שמצד שפע האלקי המוסתר תוך כל הנבראים יש להם ג"כ שייכות ויניקה מבחי' אחוריים דאחוריים וכנ"ל אבל מצד ההשקפה וההבטה מן השמים לא יתברכו אלא ישראל לבדם, כי אין לאומות שייכות ואחיזה שם כי שרש ז' מדות הרעות הנ"ל הנולדים מן הרוח שטות המכסה על דעת אלהות אין שרש התהוותו כ"א אחר הצמצומי' והיניקה מדעה הב' כנ"ל משא"כ בהגלות נגלות גילוי אלהות כמו שהוא בדעה העליונה יתפרדו כל פועלי און כו' וכמו שהוא בעבודת ה' ע"י התבוננות איך שלמעלה היש ולמטה האין דכלא חשיב נופלים כל התאוות רעות, וז"ש עוד אשר בחרת באברם כו' (נחמי' ט' ז') לתת את ארץ הכנעני והחתי כו' (נחמי' ט' ח') שהם ז' מדות הרעות הנ"ל שיתבררו ע"י דעת באלהות ואז יהיה ותקם את דבריך פי' דבר ה' המחי' כל העולמות שהי' בגלות להחיות מדות רעות הנ"ל עי"ז הי' לו קימה והיינו כי צדיק אתה בחי' יסוד המשפיע לדבר ה' למהוי אחד באחד שיהי' גם למטה כמו דעה עליונה כו', אמנם כ"ז הוא בז' אומות הנ"ל שהם ז' מדות רעות הנולדים מרוח שטות ובגילוי דעת אלהות הם נופלים אבל עמלק רוח אחרת היתה בו והוא כמשרז"ל עליו יודע רבונו ומכוין למרוד בו ופי' המרידה הוא ענין חוצפה שענינה לא מחסרון הדעת באלהות אלא אדרבא יודע ומכיר היטב גדולת הבורא ואעפ"כ לא ימאס בהבלי עוה"ז מצד אבירות לב שלא יפול לבבו משום דבר גדול והוא החוצפה והתנשאות שבלא טעם וטענה כלל והוא כענין החצוף בגשמיות שיודע ומכיר פחיתותו וחסרונו היטב ואעפ"כ יכול הוא להעיז את שר גדול או צדיק עתק כו' וזהו מה שכתבתי למעלה בשם הרמ"ז שקליפת עמלק הוא עומד כנגד אחורי היכל הרצון דבריאה

צה, ב

ששם הוא בחי' גילוי ספי' הדעת שהוא גילוי אלהות כנ"ל בענין דעה העליונה ועם היותו יודע רבונו הנה הוא מכוין למרוד בו בחוצפה בלא טעם וכן הי' עמלק הגשמי שראה גילוי אלקות באותות ומופתים שנעשו בפרעה ועמו ואעפ"כ מלאו לבו ללחום בישראל אין זאת כ"א מצד החוצפה וההתנשאות בלבד כי החוצפה תקיפה משאר כל המדות רעות שכולם נופלים מצד הדעת באלקות משא"כ החוצפה שענינה להתעקש כנגד הדעת וזהו ראשית גוים עמלק (במדבר כ"ד כ') שהוא הקליפה שכנגד הדעת שהוא ראש לכל המדות כידוע בענין מפתחא דכליל שית וכל האומות הם הקליפות שכנגד המדות אבל בגילוי הדעת הם נופלים כנ"ל (ע"כ מתורה פ' זכור שנת תקס"ב):

ב) אחר שנת' בפרק הקדום ענין עמלק מעתה יש להבין ענין המלחמה שלו עם ישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמ"א ט"ו ב') דוקא כנ"ל, ומתחלה יש לבאר ענין יצ"מ אשר הוא מצוה ג"כ לזוכרו כל יום כמ"ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים ט"ז ג') (והרמב"ם והחינוך והרמב"ן שלא מנאוה בתרי"ג י"ל שנכללת במצוה כ"א לספר ביצ"מ בליל ט"ו דאין לומר שנכללת במצות ק"ש שהרי החינוך כ' מצוה ת"כ לקרות פסוק ראשון שמע כו' דמדאורייתא סגי בהכי לדידי' וצ"ע) ומיד צריך לזכור מעשה עמלק אשר שם לו בדרך, כתיב אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג' י"ז) אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג' ח') ופי' כי כנ"י נקראת לבי כמ"ש לבבתיני אחותי כלה (שה"ש ד' ט"ו) וכן לך אמר לבי (תלים כ"ז ח'), דכמו הלב באדם ידוע שחיות של הנפש הוא בלב בדם הנפש הכנוס ומקובץ בו וממנו סובב והולך החיות לכל האיברים וחוזר ללב, ונמצא הלב בחי' ממוצע שהוא בחי' מקבל בלבד מחיות הנפש וגם הוא משפיע מה שמקבל לכל האיברים, כמו"כ כנסת ישראל היא מקום בית קיבול וכניסה לאסיפת החיות הנמשך מישראל דלעילא הנק' יש"ר א"ל כי שרית עם אלקים (בראשית ל"ג כ"ח), והיינו ע"י עבודה שבלב של ישראל באוי"ר למטה, ואח"כ מהם יבא החיות לכל העולמות, והנה הלב יש בו קטנות וגדלות והיינו שכשנקודת הלב היא באה רק מבחי' אמונה לבד ולא מדעת ושכל והרחבה אז נקודה של הלב בבחי' קטנות וזה היה בגלות מצרים דכתיב ויאמן העם (שמות ד' ל"א) כי ישראל מאמינים, וע"כ נא' אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג' י"ז) מבחי' העוני שבחסרון הדעת באלהות רק בחי' אמונה קטנות המוחי' אל ארץ טובה ורחבה היינו לבחי' הרחבת הדעת וההתבוננות בגדולת אא"ס ב"ה כמ"ש וידעתם כי אני ה' (שמות ו' ז') וכן וידעת היום ואז נק' כנ"י ארץ טובה ורחבה ע"ש התרחבות הלב לקבל ההתבוננות שבהרחבת הדעת בגדולת הבורא וזהו בחי' גדלות שנקודת הלב שבכנ"י מתפשטת לאורך ורוחב גדול, ואז נקראת ג"כ ארץ זבת חלב ודבש שהענין הוא קבלת תענוג וטוב טעם באלקות כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' (תלים ל"ד ט') בבחי' מתיקות ועריבות וזוהי אהבה בתענוגים והיינו דוקא מחמת הרחבת הדעת וההתבוננות בה' אחד איך דכולא קמי' כלא חשיב ואני ה' לא שניתי וכיוצא בזה ולכן פי' בזהר דמ"ש אכלתי יערי עם דבשי זהו ק"ש ע"ש המתיקות והתענוג הנפלא שבהתבוננות בגדולת ה' וכדכתיב אז תתענג על ה' (ישעי' נ"ח י"ד) וזהו בחי' גדלות שבלב כנ"ל, וז"ש ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך (דברים ו' ד') פי' בבחי' תוך הלב יהי' ה' אלקיך מתקבל בהרחבה ותענוג ואז נק' כנסת ישראל שכונסת בחי' ישראל דלעילא הוא אחדות ה' כי שרית כו' בתוכה ופנימיותה, ואח"כ כתיב בכל נפשך שאחר שנכנס ישראל דלעילא בכל לבבך תוך הלב הנק' נקודת הלב אז מתפשט האור הזה לבחי' מודו"מ שהן לבושי הנפש לקשר מחשבתו במחשבת ה' ודיבורו בדבר ה' זו הלכה וזהו ודברת בם והגם שנאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעי' נ"ה ח') והיאך יתקשר ויתחבר מו"ד של

צו, א

האדם במחשבה ודיבור שלו ית' הענין הוא כמ"ש סיפי' דקרא ולא דרכיכם דרכי כלומר אימתי כי לא מחשבותי מחשבותיכם בזמן שלא דרכיכם דרכי שאינן עוסקים בדרכי ה' שהם המצות אבל כשדרכיכם דרכי יוכל להיות מחשבותי מחשבותיכם כשיחשבו בהם וידברו בהם כנ"ל, וכל זה הוא בחי' ההתפשטות מנקודת הלב שבגדלות הבאה ממרחב ההתבוננות והתענוג בה', וזהו ענין היציאה ממצרים אל ארץ טובה ורחבה אך בינתיים הלכו במדבר כמ"ש לכתך אחרי במדבר (ירמי' ב' ב') וכמ"ש ויסב אלקים את העם דרך המדבר (שמות י"ג י"ח), ויש להבין למה הוצרך לזה, אך הענין הוא כי מבחי' מצרים שהוא קטנות המוחי' לגמרי רק בחי' אמונה לבא ולהגיע לאהבה בתענוגים שע"י הרחבת הדעת בחי' ארץ טובה ורחבה ה"ז מן ההיפוך להיפוך מן הקצה אל הקצה ממש והאיך אפשרי כ"כ להיות הדילוג כ"כ ממדריגה למדריגה הרחוקה בערך כזו לכן צ"ל ממוצע בינתיים עד שיגיע לבחי' ארץ טובה ורחבה והוא מה שנסעו במדבר, שנק' נסיעה זו בשם לכתך אחרי והוא בחי' אחוריים וכמ"ש אחרי ה' אלקיכם תלכו (דברים י"ג ה') וכן במשה וראית את אחורי (שמות ל"ג כ"ג) כידוע שיש למעלה שמות שהן בבחי' פנים ושמות שהן בחי' אחוריים עד"מ באדם יש פנים ואחור שבפנים הוא עיקר החיות וחושים המעולים שכל ראיה שמיעה ריח דיבור טעם והעורף שמאחוריים אין שם חושים מעולים וחיות פנימי כ"כ אלא חיצוני' ונק' לכך אחוריים (עמ"ש מצוה ה' ו' ז' פ"ב בענין עבדים היינו לפרעה האוחז בעורף דא"א) וכן גם בתורה נאמר והיא כתובה פנים ואחור (יחזקאל ב' י') וכמ"כ בלב האדם שבו משכן המדות שבנפש האלהית (שהן עיקר האדם שהרי ע"ש המדות נק' איש וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש (משלי י"ב ח') הרי שאיש הוא דבר לעצמו והן המדות אלא שלפי שכלו יהולל וכמ"ש מצוה צ"ה פ"ב) יש בה פנים ואחור, בחי' פנים הוא מ"ש למעלה בפי' זבת חלב ודבש שהוא ענין התענוג בה' כי התענוג הוא פנימי' המדות וכשהאהבה היא בתענוג זהו הנק' פב"פ ר"ל שמקבלת שפע המוחי' בפנימיותה והסימן לזה שההתבוננות באור א"ס יהי' לה לבחי' אור וחיות ממש להשיב נפשה וכמ"ש לאהבה את ה' כו' כי הוא חייך (דברים ל' כ') וממקור החיים שהוא מקור התענוגים שבהתבוננות זאת נמשך החיות ועונג באהבה להיות מתענג מאד בה' ואוהבו וחפץ בו כי זהו חיותו ונגדו כל תשוקתו, וזהו הנק' לב אחד לאביו שבשמים כי מכיון שכל תשוקתו ותענוגיו אינן אלא לו ובו ית' וממילא מסתלק הרצון לדבר זולתו שהרי אינו אהוב ומעונג אצלו כלל וע"ז נאמר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ (תלים ע"ג כ"ה), ונקרא בחי' זו פב"פ ר"ל פנימית ההתבוננות שהוא הנק' מוחי' מתלבש בפנימית המדות, ונקרא ג"כ בל' הזהר אתהפכא ר"ל שנהפכו המדות (שהן עיקר האדם שעל פיהם הוא מתנהג ומודד מעשיו הן בינו לקונו והן לבריות) עד שאינן מתאוי' כלל לתענוגי עוה"ז כ"א לה' והרמב"ם פ"ו מן הח' פרקים קרא לבחי' זו חסיד שהוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעירוהו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ונכסף אליהם עכ"ל (ע' מצוה שע"ט ספ"ג) משא"כ בחי' אחוריים הוא כשהמדה שהיא התפעלות האהבה אינה מקבלת ההתבוננות בתוך תוכה ופנימיותה אך ורק בבחי' אחוריים וחיצונית שלו בלבד הענין הוא אשר אנו רואים שיוכל להיות התפעלות האהבה עפ"י השכל דוקא אך התפעלות זו לא באה רק דרך הכרח וחיוב בלבד דהיינו שהשכל מכריח ומחייב שיתפעל באהבה כמו כאשר ישכיל ויתבונן איך שהוא ית' עיקרא ושרשא דכולהו עלמין ע"ד שנת"ל פ"א ובבחי' סובב וממלא אז יכריח השכל מאד כי לו יאתה לאהבה ולדבקה בו ולא בטפל אבל אין זה רק ענין הכרח בלבד בהאהבה, ולא שעצמיות חמדת הלב באהבה זו

צו, ב

כי עצמיות האהבה שבלב הוא דוקא להטפל ויש ואליהן תשוקתו אך ורק מפני שהשכל מכריח ומחייב אותה ההיפוך שיאהב העיקר, ע"כ הוא אוהב ורוצה, כי המוח שליט על הלב בטבע תולדתו פי' שליט הוא ע"ד ממשלת האדון על העבד שיכריחנו ע"כ לעשות מלאכתו. כמ"כ בטבע המוח יש בחי' השליטה והממשלה על הלב להיות הלב מסכים ורוצה ומתפעל לעשות כפי שמחייב השכל וגוזר אומר כי לו יאתה לאהבה ולדבקה בו והוא בחי' הכרח להלב אבל מצד עצמו אינו חפץ לזה ולא נהפך לבו בקרבו לגמרי להיות נכסף ומשתוקק למעשה הטוב רק בשעת ההתבוננות מוכרח לשמוע וזה נק' אחוריים ר"ל ששפע המוחי' אינו מתלבש כ"א באחוריים של המדות ולא בפנימיותם שלכן לא ימצא בהאהבה בחי' התענוג שאינו אלא בבחי' הפנימי' ונק' בל' הזהר אתכפי' ופירושו כנ"ל בענין מוח שליט על הלב והרמב"ם שם קרא לבחי' זו כובש את יצרו או מושל בנפשו שהמושל בנפשו אע"פ שעושה המעשים הטובים והחשובים, הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהם, ויכבוש את יצרו, ויחלק בפעולותיו על מה שיעירוהו אליו כחותיו ותאותו ותכונת נפשו, ויעש הטובות והוא מצטער בעשייתם ונזוק עכ"ל ור"ל שיש לו רצון לעשיית הטוב ולא חפץ וחמדה ותשוקה כי שם רצון נופל גם בדבר הבא מצד הכרח כמו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא שם המכריח מחוץ לו ולפיכך הוא רק אומר בפיו ובשפתיו ולבו רחק מזה לגמרי לפי שאין לו מכריח מתוכו שיכריח ללבו וכאן הוא מתוכו ר"ל שכלו מכריח מדותיו ולבו והוא רוצה בע"כ בלבו לזה והרצון אמיתי הוא אבל אינו מעונג אצלו וז"ש הרמב"ם והוא מצטער בעשייתם שהצער הוא היפוך התענוג ואע"פ שרוצה בעשייתו וזהו בחי' אחוריים כנ"ל, ואמנם הגם שהתפעלות זו נק' אחוריים הנה עכ"ז יכול להיות בבחי' בנין שלם בכל חלקיו דהיינו גם בבחי' המוחין בשלימותן כי הגם שהוא בדרך הכרח עכ"ז כל אור השכל וההתבוננות בא ומאיר בהתפעלות אוי"ר זו שהרי דוקא עפ"י השכל נולדים ונמשכים רק שהוא בבחי' הכרח שהשכל מחייב ומכריח אותם כנ"ל וכמ"כ יהיה מזה התפשטות בלבושי הנפש שהן מודו"מ לקשר מחשבתו ודיבורו במחשבת ודיבורי ה' בדבר הלכה וע"ד שנת"ל בפי' בכל נפשך אלא ששם נת' איך שהוא בא מסיבת פנימי' הלב שיהי' בזה תענוג עצום וכאן הוא בבחי' רצון עכ"פ שזהו חיצוני' ומ"מ יש בזה כל הבנין המצטרך בשלימות בכל חלקיו מוחי' ומדות ולבושים שהן מודו"מ, והנה בחי' זו הנק' אחוריים היה להם בנסעם המדבר כדכתיב לכתך אחרי במדבר (ירמי' ב' ב') כי אז קיבלו עליהם עול מלכות שמים בלבד ופי' עול ידוע שהוא ענין כפיפת הרצון בע"כ והסתלקות המונע לזה בלבד והוא לבטל את רצונו המנגד לזה ולהסירם מלבו נגד רצון ה' בע"כ וזה הי' בחי' הממוצע בין מצרים שהוא תכלית הקטנות לא"י שהיא טובה ורחבה וזבת חלב ודבש שא"א לאדם לדלג פתאום לבא לבחי' פב"פ באהבה בתענוגים הבאה מאיליה וממילא אם לא שמתחלה יהי' בבחי' אחוריים שהוא בחי' לעשותה לעשות את האהבה הבאה בדרך כפיי' והכרח ולא מאיליה וממילא והוא בחי' אתכפי' עד כי יורגל ויבא ממילא לבחי' אתהפכא: והנה בעוד שהיו ישראל בבחי' זו בא עמלק להלחם בהם וזהו אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, כי הנה נת' לעיל פ"א ענין עמלק שהוא בחי' החוצפה שהיא הקליפה שכנגד הדעת למרוד ברבונו עם שיודע שהוא רבונו ושאין עוד זולתו כנ"ל, וכאן מצא מקום להלחם לפי שישראל לא היו עדיין בבחי' אתהפכא להיות מהות מדות שבהם מצד עצמן נכספים ומשתוקקים למעשה הטוב שא"כ לא הי' יכול לפעול בהם מאומה להמשיכם לצד הרע מאחר שהטוב כמו טבע בנפשו ובמדותיו ואינן מסכימים כלל לנטות אחר חוצפה שלו, אבל הן הנה היו בבחי' אחוריים שטבעיות מדותם נוטים אחר הגופות זולתי שרוצים

צז, א

באלקות מצד הכרח שהדעת מכריחם כי מוח שליט על הלב כנ"ל ולזו נלחם כי הרי כל מגמתו להעיז את הדעת בחוצפה בעלמא עד שיסיר ההכרח שהדעת מכריח למדות ושהם מוכרחים לשמוע בקולו והוא מסיר הכרח זה כי זהו ענינו כענין פעולת החצוף להעיז את אדם גדול עד שלא יוכרחו לשמוע למצותו. ואז נשארו המדות אחרי טבעיות נטייתם שהוא לצד הרע כנ"ל וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ר"ל שהמשיך רע במי שהוא עדיין בבחי' אחוריים ומלחמה זו לא יכול להיות כ"א בהיותם בדרך בצאתם ממצרים משא"כ אם כבר באו לארץ טובה ורחבה בחי' פנימיות לא הי' לו מקום כלל להלחם:

ג) ואחר שנתבאר ענין מלחמת עמלק שבנפש כל א' מישראל בעבודת ה' יובן ג"כ ענין מלחמה זו למעלה בהשתלשלות עולמות העליונים. כי הנה ידוע בענין היחודים עליונים שבי"ס שיש יחוד בבחי' פב"פ ויש יחוד שהוא בחי' אב"א וידוע בע"ח שא"א להיות עליון ותחתון מתייחדים פב"פ כ"א שיוקדם לזה היחו' בבחי' אב"א דהיינו שמתחלה לא יקבל המקבל כ"א בבחי' אחוריים שלו מבחי' אחוריים של המשפיע ואח"כ מתהפך לקבל בבחי' פנימי' שלו מפנימי' של המשפיע וא"כ צריך המקבל להבנות תחלה בבחי' פרצוף בכל חלקיו בבחי' אחוריים ג"כ ואח"כ יבנה מחדש בבחי' פנימי' וכידוע כ"ז בענין יחוד זו"נ. והענין דהנה כתיב להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו (תלים קמ"ה י"ב) פי' לפי שאין מלך בלא עם ופי' עם ל' עוממות הוא דבר נפרד, ובאמת אין לך דבר חוץ ממנו ית' וא"כ על מי ימלוך, אך הענין הוא דע"י צמצומים וגבורות המסתירים ומעלימים אור א"ס שבאצילות יכול להיות יש ודבר מה עד שיהי' מלך על עם וזהו להודיע לבני האדם גבורותיו בחי' הצמצומים ואז כבוד הדר מלכותו מתפשטת והיינו ענין קבלת המל' מבחי' אחוריים דז"א לבד שהוא בחי' צמצום ואעפ"כ יש בה בנין שלם בכל חלקיו בבחי' פרצוף חב"ד חג"ת נה"י שהרי במדת הממלכה צ"ל התלבשות חב"ד איך להנהיג העולמות דבי"ע ובחי' חג"ת ליתן שכר טוב לצדיקים ע"י החסד ולהפרע מן הרשעים ע"י מדת הגבו' ובחי' רחמים הוא מדה ממוצעת מלך במשפט יעמיד ארץ ומשפט איהו רחמי וכן צ"ל נה"י כידוע בענין והנצח זו בנין ירושלים כו' ע' מצות מילה ח"ב אך כל בחי' י"ס אלו נק' אחוריים כי הם באים ע"י גבורות וצמצומים המעלימים גילוי א"ס ב"ה עד שיהי' הנברא יש ונפרד שיתכן אז מדת המלוכה וההתנשאות עליו. וזהו שמקבלת מאחוריים דז"א חיצוני' המדות נמשכים בדיבור בחי' מל' דבר ה' להחיות העולמות ולומר יהי אור יהי רקיע כו' ואח"כ יש יחוד פב"פ והוא שיהי' אח"כ בחי' גילוי פנימי' אלהותו ית' שלמעלה מהצמצומים במדת מלכותו ית' ואילו הי' יחוד זה מתחלה לא היו התהוות הנפרדים כלל ולכן צ"ל תחלה אב"א (אבל אחר שהי' התהוות הנפרדים יוכל להיות יחוד פב"פ ואעפ"כ לא יתבטלו הנבראי' ע' באוצ"ח שכ' דוגמא זו גבי התהוות וקרישת הכלים ע"י הסתלקות האור ואילו הי' האור מאיר כמו שהוא לא היו מתהוים הכלים כלל ואעפ"כ אחר שנתהוו הכלים יוכל להיות האור מאיר בתוכן ואינן מתבטלי') ואח"כ דוקא יחוד פב"פ, והנה פי' פנים ואחוריים למעלה היינו שכשמאיר במדות עליונות מבחי' תענוג עליון הנק' עתיק יומין שיש לו חפץ בהשפעה נק' פנים אבל כשאין התענוג מאיר נק' אחוריים ולזאת כשהמ"ל מקבלת מנה"י דז"א נק' אחוריים כי אין בהם התלבשות אור עת"י כ"כ שהרי הם לבר מגופא, וביאור הדברים הנה ידוע דכל מדה נחלקת לג' מדריגות חב"ד חג"ת נה"י שהן רת"ס ונק' סת"ר דהיינו ע"ד דוגמא מדת החסד שהוא ימצא מב' סיבות א' מצד האהבה שאוהב לזולתו והרי האהבה זאת היא בחי' הפנימי' של אותו החסד וא"כ האהבה הזאת הוא בחי' המוחי' של אותו החסד

צז, ב

כלומר כמו בחי' השכל והטעם לאותו החסד והוא אור האהבה שהוא מפני איזה טעם ושכל בודאי כידוע ונק' האהבה בצירוף השכל הגורם אותה חב"ד שבחסד מפני שהיא המוחין של החסד, והחסד עצמו שהוא הויתור של ההשפעה הוא בחי' חסד שבחסד שהוא עצם מהות מדת החסד והוא שפע החסד שימצא שלא מצד האהבה כלל כי גם שאינו אוהבו כלל ואין לו היכרות עמו כלל משפיע לו רב טוב מצד מהות טבעיות חסדו דהיינו מפני שהוא וותרן בטבעו וכמו אברהם אבינו ע"ה שנק' איש החסד מפני שהי' וותרן בטבעו גם שלא מפני האהבה כמו שנתן ממון ורב טוב גם לערביים אורחים ועוברי דרך יהי' מי שיהי' הגם שאינו מכירם כלל ואין לו אהבה אליהם כלל וכלל שהרי הערביים ודאי לא אהב אותם כלל מפני רוע מעשיהם. אך מפני שהי' איש החסד בטבעו דהיינו בבחי' חסד שבחסד שהוא מהות מדת החסד עצמו וזהו מדריגה השנית שבחסד. ומדריגה השלישית הוא בחי' נצח שבחסד שהוא ענף החסד והענין הוא דהנה בחסד שבחסד הנ"ל הגם שיוכל להיות בלא אהבה כלל עכ"ז יהי' אור שפעו בוותרנות שהוא מפני התענוג שיש לו בטבעו מן הנתינה וההשפעה לזולתו יהי' איך שיהי' וכמו אברהם שבודאי הי' נהנה הנאה גמורה כשהאכיל והשקה האורחים אבל יש חסד שאין לו תענוג כלל בנתינה והשפעה זו ואינו מוותר מפני רצונו לוותר אלא מפני הניצוח לבד דהיינו שכך עלה ברצונו להטיב חסדו עם זולתו הגם שאינו לפי טבעו אלא רק בדרך נצחון שמנצח א"ע ועומד על נפשו להיות מוותר בלא טעם ודעת (כענין כך עלה ברצונו כו') ובלא וותרנות טבעיות כלל וא"כ אין כאן אלא ההשפעה עצמה דהיינו רק בבחי' עשי' שהרי לא נשאר רק ההשפעה עצמה בעשי' ופו"מ לבד בלי ימצא בה איזה ענין פנימי' ותענוג וזהו שנק' בחי' נה"י שבחסד בחי' האחוריים שהוא בחי' העשי' בלבד כי נסתלק ממנה כל הפנימיות דחב"ד וחג"ת הנ"ל. וזהו משל להבין למעלה ג"כ במדותיו ית' שיש בהם ג"כ ג' בחי' הנ"ל מוחי' ועצם המדה שיש בהן התלבשות התענוג והבחי' ג' הוא בחי' נצח ענף החסד והוא ענין ההשפעה הבאה בבחי' ניצוח לבד שאינו בבחי' חפיצה וחשיקה מחמת איזה מונע וטענה המעכבת אלא רק בדרך ניצוח לבד כענין המאמר שתוק כך עלה במחשבה (מנחות כ"ט ב') ואין בזו התלבשות התענוג וז"ש בזהר שנו"ה נק' ערבי נחל לפי שאין בהם לא טעם ולא ריח מפני שהם מסולקים מבחי' פנימי' דמוחי' ומדות אלא בניצוח לבד וכמ"ש כ"ז במצוה ג' פ"א ע"ש קצת הנמשל באורך יותר, ועד"ז יש בכל פרצוף ופרצוף ואפי' בכל נקודה יש בה ג' המדריגות הנ"ל וגם בפרצוף אבא שרש כל האצי' יש בחי' סת"ר, וחב"ד וחג"ת שבו הן הפנימי' ובחי' נה"י שבו הוא החיצונית והן הנק' אחוריים וז"ש במשה כשבקש הראיני נא את כבודך (שמות ל"ג י"ח) שר"ל השגת פנימי' החכמה שנק' כבוד ל"ב נתיבות שבה והיתה התשובה וראית את אחורי (שמות ל"ג כ"ג) בחי' אחוריים דחכ' ומ"ש משה זכה לבינה היינו בהתלבשות אחוריים דאבא בבינה, והנה עליי' המל' בכל בקר מבי"ע לאצי' בשחרית הנה מתחלה מלבשת אחוריים דז"א והוא בחי' נה"י שבו דהנה באמת הלא ידוע שאין ערוך בין נברא לבורא מאחר שהנברא הוא בע"ג יש מאין, וא"כ גם בחי' המל' מאחר שיורדת בבי"ע להחיות עולמות הנפרדים בבחי' יש מאין אין לה ערך כלל לכמו שהיא עולה בבחי' האצילות שהאצילות הוא בחי' אלקות ממש, ולכן בראשית עלייתה באצי' א"א לה לקבל מאוא"ס שבפנימי' המדות דאצי' מאחר שאין ערוך כלל ביניהם אלא תחלה מקבלת מבחי' אחוריים והחיצוניות וזהו ענין נה"י דז"א שנעשו מוחי' לנוקבא ומשם מקבלת שפעה מבחי' השפע שע"י ניצוח לבד שהיא בחי' חיצונית (ע' דוגמת ענין זה במצות מילה ח"ב פ"ג במ"ש ביאור למ"ש בע"ח שההשתלשלות העולמות מתחיל

צח, א

מנצח דא"ק ומשם תשכיל כמ"כ בבי"ע לגבי אצי') עד כי אח"כ מקבלת בבחי' פנימית והיינו ג"כ ענין ההלבשה שהמל' מלבשת לנה"י דז"א ואח"כ חוזרת פב"פ כידוע, והנה כמ"כ גם בז"א דאצי' עצמו שמקבל המוחי' דאו"א מתחלה מקבל ג"כ מבחי' אחוריים והוא מוחי' דקטנות שנמשכים מנה"י דישסו"ת ואח"כ מקבל בבחי' פנים והוא בחי' מוחי' דגדלות שהם מחג"ת דישסו"ת כידוע, והענין כי הנה ענין המוחי' הם ג' בחי' חב"ד אך שהדעת מתחלק לב' מוחי' חו"ג ולכאורה צ"ל מה ענין חו"ג אלו שנק' מוחי' והלא בו"ק דז"א עצמן יש חו"ג ולא נק' מוחי' אלא מדות אך הענין כי החו"ג שבו"ק הם המדות שבלב כנ"ל בענין החלוקה הב' שבשלשה בחי' שיש בכל מדה דהיינו עצם המדה אבל החו"ג הנמשכים מהדעת הם בחי' שכליים הנוטים לחו"ג שהם נמשכי' מהדעת ולזאת יש בכאן ג"כ ב' בחי' המבואר למעלה פ"ב שמתחלה* אין נמשכים אלא בבחי' חיצונית כענין מוח שליט על הלב וזהו בחי' מוחי' דקטנות שנמשכים מנה"י שהם בחי' חיצוני' לעמוד בניצוח ולהתגבר על המדות ולשלוט עליהם ואח"כ נמשכים בבחי' פנימית וזהו ענין מוחי' דגדלות ששרשן מאד נעלה ויש בהם גילוי אור התענוג וכמ"ש במ"א ששרש המוחי' דגדלות הוא שנמשך הטפה מעתיק כידוע, אך א"א להיות המשכת המוחי' דגדלות אא"כ יוקדם בחי' הקטנות תחלה, ועתה יובן שרש ענין מלחמת עמלק למעלה שעומד כנגד הדעת דבין כתפין מאחוריו ור"ל שאינו מניח להיות התפשטות המוחי' בתוך המדות עליונות ע"י בחי' החוצפא שלו שהוא להעיז נגד בחי' הדעת שלא יתפעלו המדות מהדעת וכנ"ל בענין יודע רבונו ומכוין למרוד בו והיינו כשנמשך השפע בבחי' אחוריים ע"י שהמוח שליט על הלב אזי הוא מעכב זה כמו שנת' באורך לעיל פ"ב במשל בנפש האדם, וז"ש אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים (שמ"א ט"ו ב') כי ענין מצרים היינו כשהמוחי' נמשכים מן המוח לירד ללב יורדים דרך מיצר הגרון ושם הוא קליפת פרעה העומד בעורף ויונק משם כמ"ש מצוה ו' ומיד כשצריכים לצאת מן המיצר לירד ללב עומד עמלק ומעכב, והנה מובן מזה שבחי' עמלק שהוא לעכב התפשטות המוחי' במדות ישנו בהרבה בחי' כי ידוע שבכל השתלשלות העולמות נעשים מנה"י שבעליון מוחי' לתחתון ובכל בחי' הוא מעכב וז"ש מלחמה לה' בעמלק מדר דר (שמות י"ז ט"ז) פי' ל' דרי דרי כלומר שורות שורות כי כל הציור של השתלשלות הוא רק שורות שורות זה למטה מזה וכל שורה היא שלשה כמו חב"ד היא שורה העליונה וחג"ת היא שורה שלמטה הימנה ונה"י היא שורה השלישית ושלש של שלש אלו יש בכל א' מהן וכמבואר למעלה שיש

צח, א (הגהה)

הגה"ה

*) להבין קצת ענין קבלת המדות מהמוחי' תחלה בבחי' אחוריים כמו מוח שליט איך יתכן זה למעלה דבשלמא באדם ניחא שטבעו נוטה אחר עוה"ז ושכלו מכריחו לאלהות ויש בזה תחלה אתכפי' כנ"ל אבל למעלה בי"ס שהן אלהות איזה הפרש יש לומר שמתחלה אינן מקבלים הארת המוחי' בפנימית כ"כ. אך הענין כי כבר נת' מצוה כ"ה שהספי' הן כלים ומ"מ הן אלהות אבל לא שהן עצמותו ח"ו ע"ש היטב, וע"ש סוף פ"ח בענין ההפרש בין אמת לחסד שהחסד הוא אחר הצמצום עד שהנבראים תופסים מקום קצת שיתכן לומר החסד או רחמנות עליהם משא"כ אמת, והנה אמת הוא בחי' החכמה והיינו בחי' דעה עליונה שנת"ל פ"א ממצוה זו שהיא האמת דכולא קמי' כלא חשיב וענין המוחי' הוא המשכה מבחי' חכמה ודעה עליונה זו במדות שהם מצומצמי' והיינו המשכת אמת בחסד וכמו שנת' ג"כ מצות תפילין (תכ"א תכ"ב פ"א), ולהיות שגילוי זה במדות הוא המשכת הארת א"ס בעילוי ושינוי יותר ממהותם לפיכך יתכן שמתחלה אינן יכולים לקבל זה בפנימית מהותם כ"כ אלא בבחי' אחוריים כנ"ל עד שאח"כ נמשך ונקלט גילוי זה בפנימיותם, ע"כ הגה"ה:

צח, ב

בחי' חב"ד חג"ת נה"י גם בכל נקודה והנה מנה"י שבעליון נעשו מוחי' לתחתון ויש בכל המשכת מוחי' מנה"י שבעליון לתחתון בחי' עמלק העומד ומעכב בלי יתפשטו המוחי' וא"כ המלחמה עמו בכל שורה ושורה להעבירו שלא יהי' מעכב המשכת המוחי' וזהו מדר דר. וז"ש הרמ"ז שעמלק עמד לו כנגד היכל העליון שהוא היכל הרצון והיכל התחתון שהוא לבנת הספיר, שהוא נגד בחי' המשכת מוחי' לז"א שהוא בהיכל הרצון ונגד המשכת המוחי' לנוק' מנה"י דז"א שהוא לבנת הספיר ושם עמד לו לעכב השפע שלא תומשך וזהו אשר שם לו בדרך כנ"ל על פרשת אורחי':

ד) והעצה היעוצה מגדול העצה להעביר את עמלק הוא ע"י מצותיו ית' שציוה לנו לזכור מה שעשה ולמחות זרעו כו', כי הנה התעוררות יחודים עליונים הנ"ל דאב"א ופב"פ למעלה וכן המשכת המוחי' הנ"ל תלוי הכל באתערותא דלתתא דהיינו שע"י עבודת האדם בבחי' שעובד מעורר כך למעלה, הן בחי' אחוריים כמו שנת' לעיל פ"ב בענין אתכפיא ומוח שליט על הלב מעורר כן למעלה המשכת המוחי' במדות בבחי' זו, והן אח"כ ע"י בחי' אתהפכא מעורר למעלה בחי' המשכת המוחי' במדות בבחי' פנים ונק' מוחי' דגדלות ועד"ז גם בבחי' מל' שע"י שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחי' עבודה כענין שונה פרקו ק"א פעמים שבפעם זו היתירה על רגילתו וכופה את עצמו ואת טבעו בעבודה והוא בחי' אחוריים מעורר ג"כ למעלה בנין המל' ע"י הגבורות והצמצומים שמקבלת מאחוריים דז"א כנ"ל רפ"ג, ואח"כ ע"י שבמצותיו חפץ מאד מעורר יחוד קוב"ה ושכינתי' פב"פ כידוע ולפי שא"א להיות יחוד פב"פ מבלי קדימת אב"א לכן גם באדם שהוא המעורר כ"ז הנה בתחלת היום בעמדו ממטתו להיותו עדיין אחוז וקשור בחשכת חומריות גופו הבהמי שהרי בשעת השינה הי' הסתלקות הפנימי' מכל וכל אזי תיכף לא יכול לקבל בנפשו אא"ס רק בבחי' האמונה בלבד וכענין שהי' במצרים ויאמן העם ואח"כ צ"ל יצ"מ ועולה במעלה ומדריגה בפסוד"ז מתחלה בחי' אחוריים מוח שליט עד שבק"ש באמרו ואהבת בכל לבבך אזי באים אוי"ר ברשפי אש ע"י התבוננות חב"ד והיינו בבחי' פנימי' ותענוג והוא מעורר כמ"כ ככל זה למעלה ענין עליי' המל' מבי"ע עד שמתייחדת פב"פ וכן ענין המשכת המוחי' בז"א כנ"ל. ולכן נמצא שהמלחמה של עמלק למטה בהיותו מעכב המשכת ההתבוננות במדות כשהוא בבחי' אחוריים כנ"ל פ"ב הרי מלחמה זו עצמה גורמת העיכוב גם למעלה כנ"ל שהרי באתעדל"ת אתעדל"ע וכשמעכב התחברות המדות עם השכל בבחי' אחוריים שזהו צ"ל קודם לפנים מתעכב גם יחוד פב"פ ומתעכב כ"ז למעלה, ולפ"ז יתפרשו דברי הזהר דלעיל רפ"א במ"ש לעילא ותתא כפשוטו ר"ל שמלחמת עמלק היתה למטה בישראל ולמעלה בע"ס כנ"ל כי הא בהא תליא, ולכן כשימחו את זכר עמלק מתחת השמים למטה בגשמיו' וברוחניו' בעבודת ה' ממילא יהי' כן למעלה: והנה העברת עמלק למטה הוא ע"י מ"ש זכור את אשר עשה כו' והוא ע"ד מ"ש אם זכרתיך על יצועי (תלים ס"ג ז') כי בחי' הזכרון הוא למעלה מהדעת וההשגה כי ההשגה הנגלית מכח השכל נופלת בגדר שכחה שהיום ישכילנה ולמחר ישכחנה וכאילו לא היתה מעולם ולהיכן הלכה אלא שהלכה למקורה הנעלם בכח השכל כמו קודם שהוציאה לגילוי ונמצא שכח הזכרון כשזוכר דבר ההשגה ימים רבים זהו הוראה על הארת מהות כח השכל הנעלם במהותו ועצמותו שכל עצם לא ישתנה לעולם ואין מצידו הפרש בין כשהוא ער או ישן או ריבוי הזמן, אבל לשכל הנפעל ממנו בגילוי אותו יסתיר הזמן וכן השינה וכדומה ונמצא מוח הזכרון הוא למעלה מגלוי השכל והרי הוא מכח השכל בעצמו ואף שפעמים ימצא זכרן בטבעו ואינו בעל הבנה להוליד שכל חדש זהו מפני שכח הזכרון חלק נבדל ומהות בפ"ע זולת מהות

צט, א

כח השכל אבל שוה הוא בערך מדריגה אחת עמו, וכמ"כ יובן בעבודת ה' שמי שאין בנפשו השכחה על ה' אלקים כל היום זהו הוראה שאין עבודתו באוי"ר מצד הדעת הגלוי לבד כ"א גם מצד החכמה שבנפשו שלמעלה מגלוי השכל וההשגה והוא הנק' חכמה שבכתר ונק' שכל הנעלם שבה מלובש אא"ס ולפיכך אינו רוצה ליפרד ממנו בלי טעם ולמעלה מהדעת עד שימסור נפשו על קדושת שמו וכמ"ש ועמך לא חפצתי (ע' בלק"א ח"א (פי"ח)) וזהו אם זכרתיך על יצועי שהשכיבה בעת פשטו רגלו במטה ומתעצל בגופו כעפר וקרירות והקימה בעת צעקתו בתפלה לצאת מנרתק הגוף לגמרי ביציאות הנפש שוין אצלו במדריגת דביקות א' בה' אלקים והוא מפני שהוא בבחי' זכירה שלמעלה מדעת המושג שכמו שיזכור הבן על האב שאין בזכירתו שום התבוננות בשכל וטעם לאהבתו אליו לפי שהוא כרעא דאבוה ממש כמ"כ ע"י גילוי בחי' חכמה שבנפש שבה מלובש אא"ס א"כ הוא דבוק בה' ממש וכמו גוף לנפש שכל היום אוהב אדם א"ע בשוה בין מתבונן בטובת נפשו או אינו מתבונן ולכן נאמר זכרתיך על יצועי שלא יסתיר לו השינויים בין כשיהי' בבחי' נפילה בקטנות או בגדלות הכל שוה אצלו לענין ועמך לא חפצתי וכמ"ש בגבורים אשר לדוד (דה"א י"ב ל"ג) בלא לב ולב שניהם שוי' לעזר וכמ"ש בשכבך ובקומך, ולזה אמר זכור כי נגד קליפת עמלק אין עצה כ"א הזכירה על ה' למעלה מהדעת כשיעורר בלבו הרצון שיש בטבעו לה' בחי' ועמך לא חפצתי בלי טענה שכליית כי ע"פ הדעת וההתבוננות א"א לו לנצחו שהרי גם שיוסיף דעת והתבוננות בגדולת ה' מה יועיל זה נגד החוצפא שבלא טעם לעמוד נגד כל ההתבוננות שבעולם אלא דוקא ע"י בחי' זכירה הנ"ל, וכמ"כ יובן למעלה שיש ג"כ שם בחי' המשכת הארה מלמעלה מן הדעת והיא המנגדת לבחי' עמלק ונותנת כח להיות התפשטות המוחי' במדות מה שעמלק מעכב זה כנ"ל. וענין הארה זו הוא מ"ש בע"ח שבחי' קוצא דשערי משערות דא"א הוא נמשך בז"א והוא מכה באחורי עורף דז"א ויורד ג"כ עד הדעת דבין כתפין ומכה שם וע"י הכאה זו נותן כח להיות התחלקות מוח הדעת לשני מוחי' חו"ג, פי' כי ענין התחלקות מוח הדעת לשני מוחי' חו"ג כבר נת' פ"ג שהוא ענין שכליי' הנוטים לחו"ג ונק' מוחי' לחו"ג דמדות כמו האהבה שהיא פנימי' החסד וסיבתו כנ"ל ולזאת כדי שיתפעלו המדות מן השכל שזהו ענין מוח שליט על הלב בחי' שליטה וממשלה הגם שמצד המדות עצמן לא היו מסכימים ובמה איפוא יש להמוח שליטה על הלב זהו מצד קוצא דשערי שנמשך מא"א שהוא בחי' הרצון שלמעלה מעלה מהחכמה והשכל וממנו בא כח השליטה הזאת במוחי' שהמדות יהיו נכנעים לשמוע להסכמתם וזהו ג"כ מנגד לבחי' עמלק שענינו להעיז נגד הדעת בחוצפא משא"כ נגד בחי' זו דרצון שלמעלה מהחכמה אין חוצפא שלו מועלת וכנ"ל בענין ועמך לא חפצתי כו', ובזה יובן מ"ש מרע"ה כי עם קשה עורף הוא וסלחת (שמות ל"ד י') שזהו פלאי לכאורה מה זו מעלה טובה שמצא משה להציל את ישראל מפני שהם קשה עורף, אך הענין הוא לפי שידע משה שעפ"י ההנהגה שבסדר השתלשלות העולמות מהחכמה ואילך לא היו ראוים לסליחה על חטא הגדול כחטא העגל אך ורק מלמעלה מסדר ההשתלשלות והוא מכתר עליון יכול להיות להם מחילה וסליחה גם לחטא העגל כי כתר עליון כולו רחמים פשוטים וכידוע שי"ג מדה"ר נושא עון כו' נמשכים ממנו לפי שהוא מרומם מאד נעלה ע"ד שנאמר אם צדקת מה תתן לו (איוב ל"ה ז') ורבו פשעיך מה תעשה לו (איוב ל"ה ו'), אך האיך הי' ביכולת להמשיך לבנ"י מכתר עליון, לזה מצא מרע"ה בהם מעלה יתירה במה שהם קשה עורף ועי"ז המשיך עליהם מכ"ע, והענין הוא בחי' החוזק והקושי שיש בעורף שלהם לקיים בחי' אתכפיי' ובחי' כובש את יצרו ע"ד שנת"ל פ"ב

צט, ב

שהוא ענין מוח שליט על הלב וזהו ע"י הקושי שבעורף שהעורף הוא הממוצע שבו וע"י נמשך שפע המוחי' למדות שבלב וענין הקושי שבו הוא לנצח את המדות שישמעו להמוחי' גם אם הם בלתי מסכימים לזה מצד טבעם ועצמיותם ושרש הקושי והשליטה הזאת היא מצד קוצא דשערי דא"א המכה שם שהוא הנותן כח זה בעורף וא"כ מצא מרע"ה בישראל הארת א"א וע"כ ראויין לסליחה על חטא העגל בהמשכת אור א"א מצד מעלה זו שבהם ששרש' משם ולכן אמר כי עם קשה עורף הוא ע"כ וסלחת, וזהו שפעם כתיב מחה אמחה (שמות י"ז י"ד) ובפ' תצא כתיב תמחה (דברים כ"ה י"ט) והענין כי באמת כהיום אין בכחינו למחות את זכר עמלק כי הרי כל כח האדם הוא להתבונן בגדולת ה' ומה מועיל זה נגד עמלק שהוא החוצפא נגד ההתבוננות בלא טעם אלא שה' ית' אומר מחה אמחה ע"ד מ"ש ה' ילחם לכם (שמות י"ד י"ד) והגם שנת"ל הפעולה להעביר את עמלק ע"י זכור ע"ד אם זכרתיך על יצועי מ"מ כיון שהזכירה היא ענין שלמעלה מהשכל אין זה כ"כ בכח האדם אלא שה' ית' הוא עוזרו בזכירה זו והוא ית' המוחה את זכר עמלק, אבל לע"ל כתיב בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך (דברים כ"ה י"ט) שהוא ענין ארץ זבת חלב ודבש בבחי' אתהפכא אהבה בתענוגים ויחוד פב"פ אזי תמחה אתה את זכר עמלק כמשנת"ל פ"ב שנגד הפנימי' אין לו מקום להלחם כלל. ופי' לא תשכח שלא תהי' בבחי' שכחה שהיא ההיפוך מבחי' זכירה הנ"ל כי אדרבה זכור כו', ולע"ל יהי' כ"ז ממילא לפי שיהיו בבחי' פנימי' לא יהי' בהם בחי' השכחה שהיא מבחי' אחוריים דחכמה ל' תש כח אלא ממילא יהיו בבחי' זכור אבל כהיום הוא ציווי כנ"ל, וז"ש רז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק (ע' תנחומא תצא), ר"ל שאין התחברות י"ה בו"ה שהוא ענין מוחי' במדות וכן בבחי' כסא שהיא המל' שנה"י דז"א נעשו לה מוחי' ועמלק מעכב כ"ז ולכן אין שלימות החיבור עד שימחה זרעו של עמלק בחי' הזריעה שנזרע ממנו בכל א' מישראל בחי' החוצפא כמו שאנו רואים שפעמים שיתבונן האדם בגדולת ה' ולא יתפעל והוא מצד בחי' חוצפא שנזרע בו מעמלק ולכן צריך למחות זריעה זו ע"י עצות הנ"ל זכור ולא תשכח ומחה כו' ולע"ל כשימחה כל זרעו יהי' שלימות התחברות בש' הוי' שלא יתפרדו המוחי' מהמדות וכן ממדות במל' ואז כתיב ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד (זכרי' י"ד ט'), כי כהיום יש עליות וירידות שפעמים נמשכים המוחי' ופעמים מסתלקים אבל לע"ל יהי' שלימות ההתחברות וד"ל:











©ספריית אגודת חב"ד, תשס"ו מנהל הספריה: הרב שלום דובער לוין עורך האתר: הרב יצחק רויטמן