מצות מינוי מלך

קח, א

פ' שופטים: למנות מלך מישראל שנאמר שום תשים עליך מלך (דברים י"ז ט"ו) (תצ"ז): הנה צריך להבין מה שקצף שמואל על בנ"י כששאלו ממנו תנה לנו מלך (ש"א ח' ו') וגם הש"י אמר לו כי לא אותך מאסו כו' מה החרי אף הזה הלא זוהי מצותו ית' כמארז"ל ג' מצות נצטוו בנ"י בכניסתם לארץ ואחת מהם למנות להם מלך (סנהדרין כ' ב'). הנה שרש ענין המכוון במינוי המלך הוא שבו ועל ידו יהיו הישראל בטילים לה' כי כל ישראל צריכים להיות בטילים למלך וסרים למשמעתו בכל אשר יגזור כמ"ש שמואל וזה יהי' משפט המלך וגו' (שמ"א ח' י"א) והנה המלך בעצמו בטל לאלהות וכמ"ש דהע"ה אם לא שויתי ודוממתי (תלים קל"א ב') דהיינו שנגע הביטול לה' כ"כ בלבבו עד שגם בגשמיות לא הי' יכול להרים עיניו ולהגביה לבו בבחי' יש ודבר מה אלא היה כמו בחי' דומם שאין לו תנועה וזהו העיקר במלך שמחמת זה נק' מלך שהוא מרכבה למדת מלכותו ית' שבאצילות וידוע דפי' מרכבה הוא בחי' הביטול כמו ביטול המרכבה לגבי הרוכב ומאחר שהמלך הוא בטל למלכות שמים וישראל בטילים למלך הרי נמצא בו ועל ידו הישראל בטילים לאלקותו ית' וזאת היא עבודת המלך תמיד להיות בו ועל ידו הנבראי' בטילים לה' ע"י שהוא בטל והם בטילים אצלו כו', ועוד יש טעם פשוט במינוי המלך שינהיג את העם כראוי כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, והמלך במשפט יעמיד ארץ להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע. והנה שני כוונות אלו שבמינוי המלך אינן שייכים לצורך תלמידי חכמים שבישראל, כי הנה בנשמות ישראל יש ב' מינים א' אותן שאינן ת"ח והם ריקנים מתורה וחכמה ואעפ"כ הם מלאים מצות וזהירים בתכלית בסומע"ט ואפי' בדקדוק קל של ד"ס, וזהו מצד מזג ותכונת שרשן שלמעלה שאינו ראוי לקבל בתוכו בחי' תורה וחכמה רק בבחי' מעשה בלבד וכמו שאנו רואים בעליל שיש כמה אנשים שלומדים אצל רב ומיד ביציאתם ממנו מניחים התורה ומשכחים עליה כאילו לא היה ועוסקים בחיי עוה"ז. והב' הן הנשמות הגבוהות אותן שהם ת"ח בעלי תורה המשכילים בחכמת ה' ובתורתו יהגו יומם ולילה, והנה לפי ב' הטעמים הנ"ל אנו מוצאים שהנשמות הפשוטות הן לבד הצריכים למלך שינהיג אותן כראוי עפ"י טעם הב' אבל מי שתורתו אומנתו ויודע בעצמו האסור והמותר והכל ברור לו כשמש ואצ"ל שבודאי הוא צדיק ולא יעשה בזדון כי סתם ת"ח הוא י"ש כו' הרי אינו צריך למלך כלל רק לנביא ושופט כשמואל וכיוצא, וגם עפ"י טעם הראשון בענין הביטול לה' ע"י המלך זה אינו שייך ג"כ אלא לאותן שאינן ת"ח שהם בחי' יש מצד עצם מציאותן למעלה שלכן אינן ת"ח כי החכמה היא בחי' ביטול כח מה וע"כ כל גיא שוטה כי מבחי' החכמה א"א להיות הסתעפות הישות אלא אדרבה בחי' ביטול דוקא, ולכן הם צריכים למלך כדי שיתבטלו ביטול היש כביטול העבד לפני המלך כמ"ש שום תשים עליך מלך (דברים י"ז ט"ו) שהרי המלך בטל לה', אבל הנשמות הגבוהות הנק' ת"ח הם בבחי' ביטול מצד עצם שרשן שלמעלה כי איזהו חכם הרואה את הנולד שהחכמ' היא בחי' ראיה שרואה איך שנולד מאין ליש ומחדש

קח, ב

בכל יום מע"ב והם שנק' אחים וריעים למקום או בנים הרי אינן צריכים למלך כלל להיות מתבטלים על ידו ביטול היש כעבד לפני המלך שהרי הם בטילים מצד עצמן בבחי' ביטול שלמעלה מביטול היש, ולכן המלאכים יש עליהם מלך מפני שהם ג"כ בחי' יש ודבר כמו מיכאל וגבריאל הגם שעומדים באהוי"ר תמיד הרי מ"מ הוא מציאות נפרד לעצמו ירא ה' ואוהבו ע"כ יש עליהם מלך הוא מ"ש מלכותך מלכות כל עולמים (תלים קמ"ה י"ג) וכן הם הנשמות דבי"ע כנ"ל אבל הנשמות הגבוהות כמו נשמת רשב"י וכיוצא הם בבחי' בנים והם למעלה מבחי' גדר קבלת המלך ב"ו שלמטה עליהם שאינו אלא למי שהוא עבד דייקא דהיינו שהוא דבר נפרד כנ"ל שהרי אפי' על אלף בנים לא יקרא האב מלך (כי הם מבחי' אצי' שהוא אלהות ממש עיין ביאור ב' מיני נשמות אלו מצוה מ"ב פ"ב) ולכן לא רצה שמואל להמליך עליהם מלך כי רצה שיהיו כולם במדרגיה זו ואז לא יצטרכו למלך ב"ו וזהו שאומרים אבינו מלכנו ב' הבחי' ובאבינו אומרים חטאנו וחטא היינו בשגגה ובמלכנו אומרים פשענו ופשיעה היינו בזדון:

ב) והנה אחר שאעפ"כ ציוה ה' לשמואל שימשח להם מלך מאחר שהן עכ"פ במדריגה זו שצריכים לביטול היש, הנה דוד המלך ע"ה זכה בכתר מלוכה זו לעולמי עד ופי' מצוה זו שנשמור המלוכה לזרע דוד ע' בחינוך, ומה שזכה לזה הוא לפי שהי' בחי' מרכבה למל' דאצי' ונק' רגל רביעי וע"כ חותמים בו מגן דוד. וביאור הענין יש להקדים שמעלת ומדריגת דוד המלך בענין מלכותו על ישראל היה למעלה מעלה מן המדריגה של שאר כל המלכים שהיו אחריו מזרעו כי בכל המלכים שאחריו הי' הכוונה כנ"ל פ"א שבהם ועל ידם הישראל בטילים לה' ובחי' זו הוא היותר תחתונה שבמדת המל' ולא זה כל מעלת דהע"ה אלא מעלת המלכים שאחריו אבל בדוד מעלה יתירה וגדולה מזו הרבה היתה בו בענין מלכותו. אלא כמ"ש האשה התקועית לדוד ואדוני חכם כחכמת מלאך אלקים (ש"ב י"ד כ') דהיינו בחי' החכמה שבמדת המל' שמעמיד מלכותו בחכמה וכמ"ש ויקחהו ממכלאות צאן כו' לרעות ביעקב עמו (תלים ע"ח ע"א) שכמו הרועה מנהל עדרו ומנהיגם בהשגחה פרטית על כל כבשה וכבשה שתהי' רועה במרעה טובה ולא יזיקוה המזיקים, כך דהע"ה הי' מנהיג עמו ומשגיח עליהם להשפיע להם כל הצטרכותם ברוחניות ובגשמיות לכל נפש פרטי מעמו וכמ"ש וכל דבר לא יכחד מן המלך (שמ"ב י"ח י"ג) שהיה מזהירם על קיום המצות ומצדיק את הצדיק כו' וכן בגשמיות עמך ישראל צריכים פרנסה שאין הקומץ משביע כו' (ברכות ג' ב') לכו ופשטו ידיכם בגדוד. והנה בחי' חכמה שבמדת המל' הי' בדהע"ה משא"כ בכל המלכים שאחריו הגם שהיו צדיקים גדולים וחכמים מאד שהרי בשלמה נאמר ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה' י"א) וכן חזקי', שלא היה הארת חכמה מלמעלה מאיר בהם לענין הנהגת מלכותם ע"ד הנ"ל בדוד והגם שהיו חכמים היינו בניצוץ הפרטי שלהם שבו האירה מבחי' חכמה (להבין ולהשכיל בתורת ה' ובכל אשר בעולם) אבל בבחי' המל' שלהם במה שהם מלכים על העם בזה לא האירה בחי' החכמה ע"ד הנ"ל אלא בדוד להיותו נשמה כללית, משא"כ בשאר המלכים שענין מלכותם לא הי' אלא על אופן שנת"ל פ"א שכל העם בטילים אצלו והוא בטל לאלקות והוא בחי' עשי' דמל' דוד. וביאור הדבר בענין מלכות דוד שהי' בו גם מבחי' החכמה במלכותו הנה יובן עפ"י הקדמה להבין מארז"ל (ילקוט שמעוני בראשית סי' מ"א) שאדה"ר נתן לדוד ע' שנה משלו כשהראה לו הקב"ה דור דור ומנהיגיו וראה דוד שהי' בר נפלא, ועל כן חסרו לו ע' שנה משני חייו שהיו ראוים להיות אלף שנה, ומבואר בזהר פ' וישלח דקס"ח ע"א שגם האבות נתנו לו ע' שנה אברהם שבק לי'

קט, א

חמש שנין דהוה לי' לאתקיימא מאה ותמנין שנין ואתקיים מאה ושבעים וחמש שנין חסרין חמש, יעקב הוה לי' לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם ולא אתקיים אלא מאה וארבעין ושבע שנין חסרין תמניא ועשרין יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין הוה לי' לאתקיימא קמ"ז שנין כיעקב וחסר מנהון תלתין ושבע שנין הא שבעין דשבקו לי' לדוד מלכא לאתקיימא בהון, ויש להפלא מה ענין כפל הע' שנים שנתנו לו אדם והאבות ומדוע לא חי כ"א ע' שנה דלכאורה הי' צ"ל ימי חייו ק"מ שנה כפי השנים שנחסרו מחיי אדם והאבות והענין כי אדה"ר הוא בחי' חכמה עילאה דאצי' והיא בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא ר"ל שאינה בערך וסוג להיות ממנה חכמה ידיעא בבי"ע איך להיות הנהגת הנבראים כי היא מרומם למעלה מעלה מבחי' זו ולזאת הי' דוד בר נפלא כי שרש בחי' דוד הוא בחי' דבר ה' ורוח פיו המחי' כל העולמות, והנה הדיבור הי' כלול ובטל בהחכמה ד"מ כשאדם טרוד בעמקות חכמתו אינו יכול אז לדבר ולהשפיע לזולתו, וע"כ לפי ששרש נשמת דוד מבחי' דיבור העליון הי' בר נפלא לפי שהי' כלול באדה"ר ח"ע וכדי שיהי' נמשך מהעלמו באדה"ר הי' ע"י הארת הכתר בחכמה שמחמת תוס' הארה בחכמה לא הי' ביכולתה לסבול והוכרח להיות נמשך ממנה הדבור עליון ד"מ באדם כשנוספים לו שכליים רבים פתאום ע"י רוה"ק וכיוצא שאז לא יוכל להתאפק ולהעטיף כל אלה בעצמותו ומוכרח לגלות לזולתו מעט שעי"ז ירווח וינוח לו, וזהו ענין ע' שנים שנתן לו אדה"ר שהם בחי' ז' מדות שבחכמה הכלולים מעשר שבהם ועל ידם נמשך הארת ח"ע בהדבור, וז"ש דהע"ה (תלים ל' ב') ארוממך ה' כי דליתני פי' ע"י שנמשך מבחי' ארוממך שהוא כתר בהוי' שהוא חכמה עי"ז כי דליתני ר"ל שדלה דלה את הדבור לבא אל הגילוי מהעלמו בחכמה. אך הנה ענין המשכת החכמה מאדה"ר לדוד הוא בחי' המשכה מחכמה העצמיות שאינו נוגעת למדות, ואמנם יש עוד בחי' חכמה והיא החכמה שבמדות כמו איך להיות הנהגת המלוכה עפ"י חסדים וגבורות כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט ד') וכנ"ל בענין דוד שהי' בחי' חכמה במלכותו והוא זה. וג"כ צריך להיות המשכת עצמיות החסד במדת המל' וכמו שכתוב בדוד [חסדי דוד הנאמנים (ישעי' נ"ה ג')] ויהי דוד עושה חסד לכל עמו (שמ"ב ח' ט"ו) שהי' בחי' המלוכה שלו מיוסדת על טבע החסד להשפיע לעמו וזהו ענין ה' שנים שנתן לו אברהם שהם ה' חסדים כי אברהם הי' איש החסד וכמ"ש בו שהי' מכניס אורחים ומאכילן ומשקן. ואמנם לכאורה צ"ל מאחר שהכל הוא בחי' כחות והשפעות רוחניים למה נחסרו כמספרן במקור שמשם נמשכו עד כי אדה"ר חי פחות מאלף ע' שנה וכן באברהם כנ"ל והרי המדליק נר מנר אינו מכחיש ומחסר עי"ז אור הראשון, אך הענין כי המשכת החיות זו מאדם והאבות בדוד הוא בחי' השפלה עצומה שלא כפי ההדרגה כי הנה נת"ל שדוד הוא בחי' מל' דאצי' וכתיב בי' וכל דבר לא יכחד מן המלך (שמ"ב י"ח י"ג) שהשגחת המלך היא על כל פרטי מעשה אנוש מעמו לא נעלם ממנו דבר ולמעלה היינו ג"כ ירידת המל' דאצי' בעולמות בי"ע להחיות ולקיים כל פרטי העולמות שבבי"ע אלף אלפים ישמשוני' כו' (דניאל ז' י') ולהשפיע לכל אחד כפי מזגו ותכונתו וכן להשגיח בהשגחה פרטיות על כל מעשיהם ומחשבותיהם ותחבולותיהם וה"ז בחי' השפלה בערך שלא כפי ההדרגה כלל לגבי אורות דאצילות עצמן כמו שהם באצילות שהם בבחי' א"ס ממש. ולזאת כאשר צ"ל המשכה מבחי' האצילות, כמו להיות המשכה מח"ע במדת המלוכה שתהי' ההנהגה בחכמה וכן מהמדות עליונות כנ"ל באברהם, א"א שתהי' ההארה ממקומה ומעצמותה שבאצי' מגעת עד שם כי רחוק מאד הבדל הערך שביניהם, אלא אם נמשכה איזו הארה והשפעה מאצילות להאיר בבחי' זו דמל' להנהגת העולמות בי"ע אזי בהכרח שהיא מסתלקת ויוצאת

קט, ב

ממקומה וממעמדה לגמרי עד שלא המצא תמצא עוד במקומה ובמעמדה הראשון מפני שכבר יצא' ונמשכה במקום הרחוק בדלוג הערך מאד כנ"ל, ואינו כמשל אור הנר שהגם שעומד על מקום א' קבוע מ"מ אורו מאיר ומגיע גם בכל הבית כי זה אינו אלא כשהמקום קרוב בערך ולמעלה ג"כ היינו באצילות עצמו מבחי' זו לבחי' זו שגם כשהיא במקומה עומדת תוכל להאיר ולהשפיע בחברתה כו' אבל כשהם רחוקים מאד בדלוג הערך לא תגיע ההארה המאירה ממקומו (פי' מעצמותו ומהותו) של העליון אל התחתון כנ"ל כ"א כאשר יזיז ויעבור עצמו העליון ממקומו אל התחתון כנ"ל. הא למה זה דומה לאור הנר שממקומו מאיר עד עשר אמות וכשרוצים שיגיע אורו במקום הרחוק עשרים אמה אזי בהכרח לקרבו עשר אמות להלאה ממקום מצבו ומעמדו, ככה ממש למעלה דבאצילות עצמו יוכל להיות גילוי ההארה המאירה ממקום ובחי' היותר עליונה נמשכת עד בחי' היותר תחתונה הגם שהוא בריחוק עשר ספירות מ"מ הרי כולם בסוג וערך א' דאיהו וגרמוהי חד שמיוחד בהן בתכלית שהוא המדע כו' ולכן לא נעשה חסרון בהמאור במה שמאיר מאורו לבחינות זולתו כי אין בזה הליכה ויציאה מעצמותו, אבל להיות ההארה נמשכת ומגעת גם בבי"ע אי אפשר להיות אם היא מאירה ממקומה ומהותה ועצמותה שבאצילות כי רחוקים מאד זמ"ז בדילוג הערך כנ"ל אם לא ע"י שתרד ממקומה עשר מעלות אחורנית הם י"ס דאצילות ותתלבש בראש הבריאה שאז תתפשט ותגיע אורה בכל אותו העולם, וא"כ בהכרח שכבר היא מסתלקת ויוצאת מכלל עולם האצילות כנ"ל במשל. ולכן השנים שנתנו אדה"ר והאבות לדהע"ה נחסרו ממש משני חייהם כי הם בחי' המשכות אורות עליונים בדרך ירידה גדולה בדילוג הערך מאצי' לבי"ע וכשהם יורדים בבי"ע בהכרח שמסתלקים מאצילות ונחסרים משם ולכן נק' זה בשם מתנה כמ"ש חיים שאל ממך נתת לו (תלים כ"א ה') כמו הנותן מתנה לחבירו שמשנותנה לחבירו נחסרת אצלו. והנה יצחק לא נתן לדוד כלום והטעם לפי שמדרגתו הוא דין כמ"ש ופחד יצחק הי' לי (בראשית ל"א מ"ב) ואין מהצורך לדוד לקבל הארה והשפעה דבחי' דינים אלו ממנו, כי גם בלא"ה הרי דינא דמלכותא דינא כמ"ש מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט ד') אלא שיצחק הוא בחי' ב"ד העליון ונק' דינא קשי' ומל' היא ב"ד התחתון ונק' דינא רפיא וא"כ הרי אין דוד צריך לקבל כלל מיצחק שלא יתוספו ויתגדלו הגבורות והדינים אלא נהפוך הוא שצריך לקבל תוס' חסדים והיינו מאברהם, ויעקב נתן לדוד כ"ח שנה, הוא ענין מ"ש במרע"ה יגדל נא כ"ח אד' (במדבר י"ד י"ז) שהוא המילוי ומילוי דמילוי של שם אדנ"י שעולה כ"ח אותיות ובחי' זו נתן יעקב לדוד. והענין כי שם אד' הוא מקור דבי"ע ומתלבש בהם להחיותם כי שם אדנות הוא דוקא כשיש עבדים כמ"ש בזהר דאנת אשתמודע אדון על כולא, ופי' מילוי אד' היינו בחי' ההעלם שבו מה שאינו יכול להתגלות בבי"ע להחיותם ולהיות בבחי' גילוי האדנות והשררה אלא נעלם וכמוס הוא בו שזה נק' בשם מילוי, עד"מ המילוי של האותיות של התיבה שהם בבחי' העלם והסתר תוך אותן האותיות שהרי זולתו אינו שומע רק מה שיוצא מפיו מפורש שהם גוף האותיות אבל המילוי שלהם כמוס בתוכן בבחי' העלם, וכך בחי' אד' הוא הגילוי הנמשך בבי"ע להחיותם ע"י מה שהוא אדון עליהם ומלכותו מל' כל עולמים שזהו גופא הוא המחי' אותם, אבל פנימית ועצמותו אינו יכול להתגלות בבי"ע אלא נעלם וכמוס הוא בו וזהו ענין המילוי שלו שעולה בגימ' כ"ח דהיינו כחו ופנימיותו*, ולכן מרע"ה כשרצה להמשיך סליחה ומחילה לישראל על חטא העגל אמר יגדל נא כח אד' שיתגלה בחי' הכח וההעלם של שם

קי, א

אד' שעי"ז יהי' נושא עון, כי הוא מבחי' ארך אפים שהוא נושא עון, וזהו ג"כ משרז"ל ולכן מרע"ה כשרצה להמשיך סליחה ומחילה לישראל על חטא העגל אמר יגדל נא כח אד' שיתגלה בחי' הכח וההעלם של שם כל העונה איש"ר בכל כחו קורעים לו גז"ד של ע' שנה (ע' שבת קי"ט ב' זח"ג כ' א') פי' בכל כחו של איש"ר שיש בו כ"ח אותיות וכן מיתגדל עד איש"ר יש ג"כ כ"ח תיבות והם בחי' המילוי דאד' שהוא כח ופנימית דאד' (ולכן קורעים לו גז"ד ע"ד הנ"ל במשה), וזהו ג"כ ענין כ"ח שנה שנתן יעקב לדוד פי' שהמשיך הארה זו שהיא מילוי אד' ועיקר כחו להתלבש במדת המל' המאירה במלכות דוד, כי יעקב הוא בריח התיכון שמבריח מן קצה עליונה דכתר עד קצה התחתונה דמל' כי הוא בחי' רחמים וע"י רחמנות מעורר מלמעלה מעלה כמ"ש ברחמיך הרבים רחם עלינו לכן הוא דוקא שהמשיך בו בחי' כ"ח אותיות דמילוי הנ"ל, יוסף נתן לדוד ל"ז שנה, הוא י"ס כי ג"ר נק' ל' לפי שכל א' מהם כלול מעשר וז"ת נק' ז' וכענין המבואר בזהר בפי' ויהיו שני חיי שרה מאה שנה בחי' כתר ועשרים שנה או"א שכל א' כלול מעשר ושבע שנים הם ז"ת וכך הוא ענין ל"ז דיוסף שהג"ר נק' ל' וז"ת הם ז' כמספרן, אך להבין מהו ענין ג"ר שנתן יוסף לדוד והלא אדה"ר נתן בו ממדרגתו שהוא בחי' החכמה, אך הענין כי נת"ל שיש ב' מיני המשכות החכמה במל' א' היא החכמה עילאה ב' החכמה שבמדות כי הנה החכמה שבמדות היא איך להיות הנהגת העולמות ואיך יהי' המשכת החסד או הדין או הרחמנות, ונק' מוחי' דז"א, אבל החכמה דאצי' בעצמותה היא למעלה מעלה מגדר המדות ואפי' מהיות מוחי' וטעם למדה להנהיג את המדה, אלא היא בחי' חכמה עצמיות כמו עד"מ שיש למטה חכמות שאינן נוגעי' למדות כמו חכמת התלמוד ושארי חכמות כו' וכמ"ש בסידור בפי' מאמר הזהר תלתא דאינון זמינין מקדש שבפ' אמור ע"ש ביאור ענין קדש מלה בגרמה הוא, והנה בבחי' מל' נמשכים ג"כ מב' מיני חכמה אלו יוסף השפיע מבחי' החכמה שבמדות דהיינו להיות בחי' חכמה במל' להנהיג את המלוכה בחכמה להשפיע לכ"א כפי מזגו ותכונתו לא להוסיף ולא לגרוע וזהו הנק' בחי' חכמה תתאה אבל אדה"ר ששרשו מחכמה עילאה השפיע בו עצמיות החכמה שאינו נוגע למדות כלל, ולפי שיוסף הוא השליט על הארץ שהי' מבחי' יסוד ז"א צדיק עליון שהוא עיקר המשפיע במדת המל' כמ"ש ויוסף כו' הוא המשביר כו' (בראשית מ"ב ו') ולכך נתן הוא ביחוד מכל הע"ס לדוד שהוא בחי' מל' ג"ר וגם ז"ת שהן הן ל"ז שנה הנ"ל: והנה מכל אורות אלו הנמשכים למעלה במל' דאצי' מכל בחי' הנ"ל אדם והאבות מכולן נמשך בדוד כי כללות מל' דאצי' האירה במל' דוד, להיות במלכותו ג"כ ב' מיני חכמה הנ"ל וה"ח דאברהם וכ"ח אד' דיעקב וז"ת ע"י יוסף כו' והא ע"ד מ"ש ביהושע איש אשר רוח בו (במדבר כ"ז י"ח) שיכול להלך נגד רוחו של כל או"א (ספרי פ' פנחס ק"מ) דהיינו שנמשך בו מבחי' כללות חכמה עליונה שכוללת כל ס"ר דעות של ס"ר נשמות כו' וכך בדוד גם במה שהי' מלך על כל העם נמשך ונתלבש ג"כ מבחי' חכמה והיא בחי' כללות החכמה שכולל לכל הדיעות כו' משא"כ בכל המלכים שמה שהיו חכמים היינו שנתלבשה בחי' החכמה בניצוץ הפרטי שלהם כפי מה שהוא במזגו ותכונתו, אבל אין זה נוגע כלל לכל העם וה"ז פרט ולא כלל וד"ל. ולסיבה זו זכה דוד בכתר מלוכה לפי שהי' מרכבה ממש להמל' כנ"ל, אמנם ענין שאול הוא שהי' מבחי' בינה שלמעלה מן המל' וכמ"ש שאול מרחובות הנהר (בראשית ל"ו ל"ז) וידוע דהבינה נק'

קט, ב (הגהה)

הג"ה

*) עיין ביאורי הזהר פ' תשא בענין מחצית השקל מבואר שם פי' וענין מילוי שהוא כמו אדם

קי, א (הגהה)

המדבר איזה ענין ויש לו בזה כוונה עמוקה שאינה נראית בגילוי מתוך דברו אלא שהיא אצלו במוחו בעת שמדבר והדבור הוא ענין אחר ונמצא אותו הכוונה היא פנימי' הדבר שמדבר כו' ועד"ז יתפרש מילוי אד' שהוא פנימי' שם אד' כנ"ל:

קי, ב

רחובות הנהר ולפי שהוא למעלה מן המל' לכן לא נתקיימה המלוכה בידו (וגם לעוצם מעלתו הי' הקפידא עליו ביותר עד שבאחת עלתה לו עדמ"ש וסביביו נשערה מאד (תלים נ' ג')) אלא ששאל נשאל מבחינתו הגבוה לעולם התחתון כדי להמציא ענין המלוכה לפי שכל התחלות קשות וצ"ל ממקום היותר גבוה כידוע בענין חנוכת המזבח (ע' מצות נר חנוכה ובמש"ש ביאור מצוה ק"ז):

ג) אך עדיין צ"ל מהו שהמשיח ג"כ יהי' מלך דלפי משנת"ל פ"א קשה כי בזמן ביאת משיח בב"א יהיו כל בנ"י ת"ח כמ"ש ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעי' י"א ט') וכתי' ולא ילמדו עוד איש את רעהו (ירמי' ל"א ל"ג) וא"כ למה צריכים למלך. וכן קשה על המצוה שבתורה למנות מלך בישראל והלא תורה א' לכולנו וא"כ גם ת"ח נצטוו בכך וא"כ קשה לפי משנת"ל פ"א. אך הענין דבאמת שייך בחי' מלוכה גם על ת"ח הגם שמשכילים בתורת ה' ואינן נצרכים להיות בבחי' ביטול כעבד ע"ד הנ"ל פ"א אלא שהיא בחי' מלוכה יותר נעלית. והענין כי התורה היא בחי' בלי גבול וכמאמר ילכו מחיל אל חיל (תלים פ"ד ח') שיש בחי' מדריגות אין קץ ותכלית הכל בבחי' עילוי אחר עילוי באופן השגת התורה, והנה לע"ל יהי' גילוי אלקות בהשגת פנימי' התורה והיינו ע"י משיח שהוא ילמוד פנימי' התורה לכל העם גם מה שהי' כעת בהעלם, אכן אעפ"כ בודאי הוא בעצמו יכיר יותר כי לא כל מה שמשיג בעצמו יכול לגלות וללמד לכל העם כי לא יוכלו להשיג והנה מחמת בחי' זו נק' מלך, דכמו ענין המלוכה שלמטה הוא רק בחי' הביטול היינו מה שהוא למעלה מהגבלת שכלו כי לדבר שמתיישב בשכלו בטוב טעם ודעת אין צריך ע"ז לפקודת המלך שהרי גם בלא מצותו נכון הדבר מצד עצמו וטוב הוא בעיניו אלא הפקודה הוא רק על דבר שהוא נגד שכלו והוא פלאי ממנו שאעפ"כ מצד הפקודה והגזירה מוכרח לקיים אותה ומבטל רצונו לרצון המלך כי אינו יודע לב המלך (וטעמו הכמוס) וה"ז בחי' ביטול לגבי למעלה מן החכמה שלו שאע"פ שאינו מתיישב בשכלו שומע לגזירת המלך שאצלו נכון הוא ויש לו טוב טעם. ועד"ז יובן ג"כ בענין התורה שיש בה מצות וחוקים המצות הם המושגים כמו ציצית ותפילין, והחוקים הם כמו פרה אדומה ושעטנז שצמר ופשתים כל חד לחודי' שרי וכן כל א' מהם עם משי רק צמר ופשתים יחדיו לא תלבש כו'. והנה טעמי תורה יתגלו לע"ל ע"י המשיח אכן לו בעצמו יתגלה הרבה יותר לאין קץ ותכלית ממה שיוכל הוא לגלות לעם וכמ"ש בו הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד (ישעי' נ"ב י"ג) והם ה' עליות ישכיל מאברהם כו' וגבה מאד אותיות אדם שיהי' למעלה גם מאדה"ר שהוא ח"ע כי למשיח יתגלה יותר, ולכן יהי' משיח ג"כ מלך על ישראל הגם שיהיו אז כולם במדריגת ת"ח עד שגם טעמי התורה יתגלה להם מ"מ הרי לא כל מה שיתגלה למשיח יתגלה להם אלא יהא בחי' מקיף עליהם ומצד זה נק' בשם מלך עליהם שהמלוכה היא מה שלמעלה מן השכל של המקבל. ועפ"י הקבלה הוא כך כי הנבראים דבי"ע יש עליהם מלך תתאה מל' דאצילות שנעשה עתיק לבריאה והיינו בחי' עתיק הוא מה שלמעלה מהשכל מלשון המעתיק הרים (איוב ט' ה') שנעתק ונבדל מן השגת הנבראים שבג' עולמות בי"ע אלא הוא בבחי' מקיף עליהם כמשל גזירת המלך על העבד שהעבד מבטל רצונו כי הוא למעלה מהשגתו כו' ונק' זה בשם מל' דאצי' על בי"ע, אבל לגבי הנשמות דאצי' הנק' אחים לזו"נ אין זה בחי' מקיף והעלם כלל שהרי נק' אחים ממש להספי' כנ"ל ומ"מ הרי גם עליהם יש בחי' מקיף והוא מה שמל' דא"ק נעשה עתיק לאצילות פי' עתיק דאצי' מה שמתנשא מימות עולם הם יומי' עילאי' שהם מדות דאצי' ונעתק ונבדל מהם והגבה מאד נעלה מהשגתם הוא בחי' המל' דא"ק על אצילות

קיא, א

ושם יהי' שרש המשיח וזהו וגבה מא"ד שנאמר בו ועליו נאמר חיים שאל ממך נתתה לו (תלים כ"א ה') ולא כמו בדוד שהי' ממל' דאצי' שקבל חיים מאדה"ר והאבות שהם הספי' דאצילות כנ"ל פ"ב משא"כ במשיח נתת אתה הא"ס בעצמו כו' ומצד זה יהי' בחי' מלך על ישראל הגם שיהיו ת"ח והגם שיתגלו טעמי מצות אבל לא כל מה שיתגלה לו. ולכן נק' רב ומלך מפני מה שיגלה טעמי מצות בהשגה לישראל יהי' נק' רב ומפני מה שישאר בבחי' מקיף עליהם נק' מלך ועד"ז יובן ג"כ עוד ענין מל' דא"ס כתר לא"ק כו' והמ"י: