מצות תפילין

טז, ב

(תכ"א) להניח תפילין על היד, (תכ"ב) להניח תפילין על הראש, שנאמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך (דברים ו' ח'): ושרש ענין מצוה זו עפמ"ש בכהאריז"ל סוד הקב"ה שהוא ז"א מניח תפילין הם ד' מוחי' חו"ב חו"ג הנמשכים לו מאו"א ושרשם מזיווג מזל הח' ונוצר עם מזל הי"ג ונקה, שמשם נמשך האור לאו"א ומהם ע"י נה"י שלהם מתלבשים בגלגלתא דז"א, וע"י קוצי דשערי דמו"ס דא"א היורד מאחוריו ומגיע עד רישא דז"א שמלביש לא"א מכל צדדיו ומכה שם בערפו ובאמצע ששם מוח הדעת המלובש ביסוד אימא (שבה מלובש יסוד אבא שבו דעת דאבא) עי"ז נחלק מוח הדעת לחו"ג ומחמת כח הכאה

יז, א

זו יוצאים ונדחים מן מוחי' דז"א הללו שהם א"פ הארה על המצח דז"א בין עיניו ונעשי' שם בחי' מקיפים לפניו ובולטי' לחוץ והן הן התפילין דמארי עלמא, ומה כתיב בהו ומי כעמך ישראל (דה"א י"ז כ"א) לפי שכ"ז נעשה ע"י הנחת תפילין שאנו מניחים על הראש, ותפלה של יד הם ד' מוחי' דנוק' שנמשכים לה מז"א וע"י קוצי דשערי דז"א המכה באחוריו יוצאים ובולטי' במצחא ג"כ והם אצלה תש"ר אך לגבי ז"א נק' תש"י לפי שבעלותה מבי"ע בשחרית עומדת בזרוע שמאלו כנגד לבו וז"ס שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (שה"ש ח' ו') ע"ש בארוכה: וענין תפילין דרש"י ודר"ת ע"פ משרז"ל (בעירובין דצ"ה ב' ומ"ש בפע"ח בהקומץ הוא ט"ס) מקום יש בראש להניח ב' תפילין הם ב' מיני מוחי', תפילין דרש"י הם ד' מוחי' דאי' שבז"א ולכן קודמים פ' שמע לוהי' כי החסדים יורדים תחלה, ותפילין דר"ת הם מוחי' דאבא שבז"א ושם עט' דגבורה יוצא תחלה לחוץ בבחי' בליטה ומקיף ולכן והי' קודם לשמע ע"ש בארוכה:

א) וביאור זה, הנה עיקר ההפרש בין טלית לתפילין שהטלית הוא מקיף אמיתי שמעולם לא הי' בסוד או"פ, משא"כ התפילין שהם מוחי' פנימיי' דז"א אלא שאח"כ יוצאים בבחי' בליטה וגם זו על פניו לבד משא"כ הציצית מקיף לכל ג"ר כו', וענין המוחי' הוא כי הנה מבואר במ"א בפי' מאמר הזהר פ' אמור תלתא אינון דזמינין מקדש כו' קדש מלה בגרמי' הוא, שר"ל שג' המועדים פסח ושבועות וסוכות הם זמיני' מקדש שהיא החכמה ומקבלים הארה ממנו אמנם הקדש עצמו שהוא השבת מעלתו נכבדת עד מאד ונק' מלה בגרמי', ושם נת' כי המדות הם תוארים פעול מאחרים כמו חסד הרי ענינו להתחסד עם זולתו וכן הרחמים והדין והניצוח וההודיה והתקשרות והתנשאות ענינם להתחבר עם דבר מה זולתו, וכבר חתרו המפרשים להשיב איך יצדק זה באלוה ולפי האמת נכונו הדברים כי מאצי' ולמטה יכונו אלו התוארים כי האצי' הוא בחי' התלבשות אא"ס בכלים כדי לברוא מאין ליש בחסדו וגבורתו ורחמנותו עליהם, משא"כ למעלה מאצי' כמו שהוא ית' יחיד ומיוחד וכמו עד שלא נברא העולם שהי' הוא ושמו לבד (פדר"א פ"ג) וכ"ה גם אחר שנברא העולם קמי' ית' דכולא כלא חשיבי' לא יתכנו באמת אלו התוארים שהם המדות הנ"ל משא"כ בחי' החכמה שאינה כ"כ פעול מאחרים כי גם כשהוא לעצמו עד"מ יתכן החכמה והדיעה אלא שהוא היודע והוא המדע והוא הדיעה עצמה כמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ס שנק' החכמה עילאה קדש ל' הבדלה כדפרש"י ע"פ קדושים תהיו מובדלים תהיו (ויקרא י"ט ב') ולזה כיון ג"כ הזהר מלה בגרמי' ר"ל שאינו תואר פעול מאחרים אלא כמו שהוא קמי' ית' דאין עוד מלבדו, וזהו ענין מעלת המשכת המוחי' במדות ששרשם נמשך ממוחא סתימאה דא"א היא החכמה שבכתר הנקראת קדש לפי האמת כמבואר אצלינו בענין קידוש מי חטאת והיינו מטעם הנ"ל שממנה נמשך הארה באו"א דאצי' ומהם במדות ואז גם שהמדות הם תוארים פעול מאחרים לברוא מאין ליש מ"מ הם מאירים יותר בתוס' מרובה על העיקר מחמת גילוי מוחי' אלו שהוא בחי' גילוי עצמיות אלקותו ית' כמו דקמי' אין עוד וכולא כלא חשיבי' וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש (משלי י"ב ח') שהמדות הנק' איש הם מהוללים ומאירים יותר לפי השכל המאיר בהם וכנראה בגשמיות באדם שכשמדותיו מתנהגים עפ"י השכל הם משובחים ביותר הרבה מכשהם מתנהגים כמו שהם מצד טבעו, והמוחין הם חב"ד אלא שהדעת נחלק לחו"ג ונעשו ד' ומבואר בפע"ח (פ"ג) שהדעת הוא העיקר משא"כ חו"ב הם רק הארה, ופי' כי ענין התחלקות הדעת לחו"ג הגם כי בלא"ה יש חו"ג במדות עצמן היינו כי החו"ג שבמדות הם מדות בלבד וכנ"ל

יז, ב

שהם תוארים פעול מאחרים וכמו באדם טבע ההתחסדות או התגברות שבלבו, אבל החו"ג הנמשכים מהדעת הם מוחי' ממש דהיינו כח החכמה המחייב להתחסד ולהטיב לזולתו, או המחייב לעורר גבורה כפי הצורך שזוהי חסד שכלי וגבורה שכלי' ממש וכבר נתבאר מעלת הח"ע שהיא כמו דקמי' ית' כולא כלא ולזאת החו"ג דמוחי' מעולים הרבה מחו"ג דמדות והמשכת חו"ג אלו הוא ע"י הדעת מלשון וידע אדם את חוה כו' (בראשית ד' א', שם כ"ה) שהוא תקיעת המחשבה בעומק עד שמתפעלים המדות כפי השכל משא"כ מצד או"א החכמה לבד בלא עומק הדעת לא היו נולדים המדות וכמ"ש בתניא פ"ג, והכח הזה בדעת לחלק לחו"ג הוא מחמת קוצי דשערי דא"א המכה בו, ענינו ר"ל גילוי הארה ממקור החכמה הנק' מו"ס הנ"ל שממנה נמשך קוצי דשערי הנ"ל לבחי' מוח הדעת שיוכל לחלק השפעת השכל לחו"ג כי כל השפעה צ"ל ע"י קבלת כח ממקור גבוה יותר כנראה בגשמיות שיש מי שמבין איזו השכלה לעצמו היטב ואעפ"כ כשישאל ממנו זולתו להבינה לו לא יוכל ואם יתחיל לומר לו יתגלגלו בפיו דבורים זרים שלא ממין הטענה ויש מי שיש בו הכח הזה שיכול להסביר אפי' לתלמיד קט הערך עפ"י דרכו ובאמת על הרוב חכם גדול יכול להשפיל גם לתינוק קטן והיינו לפי שכח זה הוא ממקור החכמה שיכול להלביש שפע שכלו בכל מיני צירופים שירצה לכאו"א לפי דרכו ולחלקו לחלקים שונים כפי המצטרך, וכמ"כ למעלה להיות ירידת ההארה ממעלת חב"ד עד שיתפסו במדות בבחי' חו"ג שמעלת חב"ד נפלאה מהם הרבה ואיכות ירידה והמשכה זאת אינה אלא עפ"י מקור החכמה שהיא הח"ס הנק' קדש מטעם הנ"ל ומשם נמשך הארה להדעת שיחלק שפעו לחו"ג וחו"ג אלו הם מוחי' ממש, וקצת מזה כתבתי במצות גיד הנשה ע"ש. וז"ס הקב"ה מניח תפילין (ברכות ו' א') פי' שמאיר מחכמתו ובינתו ודעתו במדותיו שהם חסדו וגבורתו ורחמנותו כו' ומעלת הארה זו רבה היא עד מאד וטובה גדולה להנבראי' שחיותם הוא ע"י המדות הנ"ל יום ראשון מאיר החסד ושארי מדות כלולים בו ויום ב' הגבורה וחסד ורחמים וכו' כלולים בה ויום ג' מדת הרחמנות ושארי מדות כלולים בה וכשחב"ד מאירי' במדות אזי הם טובים ומאירים בתוס' מרובה על העיקר מכמו שהם מצד עצמותן ובל' הקבלה הוא ענין המשכת מוחין לז"א:

והנה ידוע שיש מוחי' דקטנות ומוחי' דגדלות וא"א להיות המשכת המוחי' דגדלות בז"א אלא אחר שמתחלה נכנס בסוד עיבור במעי אימא וזהו סוד העיבור ב' וכמ"ש בע"ח באורך בפי' מאמר הזהר ח"ג דס"ה בתר דיינקת לון אתעברת מנייהו ואלו המוחין דתפילין הם דגדלות ולכן יש בהם כ"א אזכרות כנגד העבור שהי' בינתיים שהי' הז"א תלת כליל מז' הם כ"א ע"ש בפע"ח, פי' כי הארת השכל במדות יש בב' פנים א' השכל השייך למדות שיהי' האהבה ע"פ הטעם והדעת ואם לא יחייבנו השכל לא יחפוץ בדבר כלל, והוא מדריגה נמוכה בשכל ממהות כח השכל עצמו ונק' מוחין דיניקה ר"ל כמו שהחלב מגדל הולד ע"י שהתינוק בולע אותו במעיו כן שפע השכל נכנס ומתפשט במדות ומגדלם והם מעולים מכפי היותם בלא שכל כלל עד"מ בגשמיות ערך מדות טבעיים שהבהמה חפצה במאכל ושונאת את דבר המר והמאוס לגבי מדות שהשכל מאיר בהם שהם אהבה ושנאה שבאדם שהם לפי שכלו וכן בעבודת ה' ערך האהבה טבעיות שבאדם כי כל נפש הוא חלק אלוה ממעל ויש בה אהבה בירושה מאבותינו לגבי האהבה הבאה מהתבוננות' בגדולת ה' שההתבוננות מולדת האהבה ואז היא מעולה יותר מאהבה טבעי' כו' ומ"מ בבחי' מוחי' אלו אזי המדות עיקר והשכל מתלבש ונכלל בהם שהרי בגילוי אינו אלא מדה אהבה או רחמנות אלא שבתוכיותה יש טעם ודעת וה"ז כמו החלב שמובלע בתינוק ולפיכך ביניקה נק' ז"א בעל ו"ק שהם מדות לבד

יח, א

והמוחי' נכללי' בהם כמ"ש בע"ח, אבל המדריגה השנית הוא גילוי עצמות השכליי' נכבדי' מה שאינו שייך למדה והתפעלות כלל כ"א מצד עצם גילוי מוח השכל להשכיל כל שכל (ואעפי"כ נק' מוחין למדות כי מ"מ מגיע יתרון להמדות מזה מלבד השפע המתלבש מהם בפנימיותם שנק' מוחי' דיניקה כנ"ל) והוא כענין ידיעת רזין עילאין שבאד"ר וסוד מעשה מרכבה ומעשה בראשית בסדר השתלשלות עולמות ושכליי' נבדלים (שממילא מזדככים המדות וכענין מארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד (סוכה נ"ב ב') הגם שלומד דבר חכמה באיזו דין שאינו מענין מוסר לכבוש יצרו כלל עכ"ז מזדכך ממילא ובטילה תאוותו וכמ"ש הרמב"ם ספכ"ב מהל' איסורי ביאה ובחכ' הוא אומר איילת אהבים ויעלת חן כו' (משלי ה' י"ט) ע"ש), ומבשרי אחזה אלוה כתיב (איוב י"ט כ"ו) הגם שאין ערוך בין שכל ומדות שבנפש לגבי שכלו ומדותיו ית' הקדושים לא מיני' ולא מקצתי' וכמ"ש אברהם ואנכי עפר ואפר (בראשית י"ח כ"ז) שאפי' מדת החסד ואהבה של אברהם שהי' אוהב את הש"י אהבה רבה ועצומה היא כערך הדומם ממש לגבי אהבה עליונה ולגבי שאר מדותיו ית' כי הם למעלה מהשגת הנבראים, מאחר שביכולת החסד לברוא יש מאין שזוהי למעלה מהשכלת כל הנבראים וכעד"ז הגבורה להעלים ולהסתיר שיהיו הנבראים נראים נפרדים כו' וכמ"ש בתניא שער היחוד והאמונה (פ"ד), מ"מ הרי לפי ערך זה בחי' חכמתו ובינתו ודעתו הם נפלאים יותר הרבה מאד גם מן המדות ולטעם הנ"ל בענין קדש מלה בגרמי' ולזאת בענין ההמשכה שהוא ית' מאיר מחכמתו ובינתו ודעתו במדותיו יש ב' בחי' א' המשכת חב"ד הנוגע למדות בלבד איך להיות ההתחסדות להחיות הנבראים ואיך יהי' העלם החיות בו שכ"ז אינו ערוך לגבי עצמיות חכמתו ובינתו ודעתו דקמי' כולא כלא חשיבי' כנ"ל אבל הבחי' השנית היא גילוי הארה מעצמיות חב"ד שלו כמו שהוא קמי' וזוהי הנק' מוחי' דגדלות וז"ס התפילין, וע' משי"ת אי"ה פ"ד בסיום דרוש זה ביאור ענין העבור שהוכרח להיות בינתיים:

ב) והנה הרצועות היוצאים מתש"ר ומתחלקים לב' הם המדות חג"ת נ"ה דהיינו עט' דחסדים היא הימני' ועט' דגבורה השמאלי' ומתקשרים יחד בערפו כמין קשר סוד ת"ת וקשר זה הוא בצורת ד' לפי שהארבע מוחין שהם התפילין בחזרתם נתלבשו במל' דתבונה הנק' ד' כו' ומן הקשר ולמטה חוזרים האורות להתחלק א' לימין ז"א בחי' נצח שבו וכנגדו לשמאלו הודו כו': ביאור זה וגם סוד הקלף שעליו כותבי' הפרשיות ומארז"ל כל אות שאינו מוקף גויל מד' רוחותיו פסול (מנחות כ"ט א' ע"ש) והרצועות כשרים ג"כ מן הקלף כמ"ש בספר התרומה אלא שצ"ל שחורות, הנה יובן בהקדים ענין א' הידוע אצלינו בסוד ההשתלשלות עפ"י מאמר דאלי' רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן עד ולאו מכל אינון מדות כלל, שאא"ס ב"ה הוא למעלה מעלה רבבות מדריגות לאין קץ גם מבחי' הח"ע ואינו ממהות שכל כלל לא מיני' ולא מקצתי' ולא שייך כלל לומר הוא היודע והוא הדיעה כי אינו בבחי' וגדר דעת ומדע כלל ח"ו אלא למעלה מעלה עילוי רב עד אין קץ וכדאי' בלק"א ח"ב ספ"ט בהג"ה וכמו שהאריך בזה איש האלקים קדוש הוא הר"י ליוא מפראג בהקדמת ספרו גבורת ה' כי החכמה היא ידיעת דבר מה ולא יתכן שיהי' זה מהותו ח"ו רק שהחכמה היא ככלי אומנותו אצלו ומה מאד צדקו דבריו בזה, ומ"מ דברי הרמב"ם במ"ש שהוא היודע והוא הדיעה עצמה ג"כ אמת לאחר שנאצלה ממנו כלי זה הנק' חכמה אזי מתלבש אורו ושפעו הפשוט בתוכה ומתייחד עמה ג"כ עד שהוא היודע והוא המדע והוא הדיעה עצמה כו', ולפי שאין ערוך כלל בין החכ' למהותו ועצמותו ית' לזאת המשכת ההארה לחכמה היא בדילוג הערך

יח, ב

מאד ונק' בלשון הקבלה שערות אבא יונק ממזלא שענינם המשכה הבאה בצמצום עצום כמ"ש בדרוש הציצית, ובחי' שערות אלו הן על האמת אותיות ואינן כמו אותיות שלנו ח"ו אלא כמו שגילוי השכל והמדות לזולתו הוא ע"י אותיות ונק' לכך בשם זה מל' אתא בקר (ישעי' כ"א י"ב) כלומר ביאת האור כמו"כ גילוי השפע למעלה נק' אותיות ונק' ג"כ שערות כנ"ל והם הם האותיות דד' פרשיות דתפילין כמ"ש בפ' קדש למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות י"ג ט') דהיינו שנמשך בזה חיות לבחי' ח"ע הנק' תורה דאורייתא מחכמה נפקת וכעד"ז בפ' והי' כי יביאך למוח הבינה שנז' בה יצי"מ שהוא בבינה עלמא דחירו ובשמע והא"ש למוחין חו"ג, ומקור המשכת האותיות והשערות הוא מהקלף שהוא לבן רומז בזה על בחי' הארת אא"ס ב"ה שלמעלה מעלה מהחכמה כנ"ל והיא הנק' בספרי הקבלה גלגלתא וחיוורתי דע"י שממנה נמשכים הארות מצומצמות הנק' שערות ואותיות להאיר לחו"ב כו' כנ"ל ולזאת צ"ל האות מוקף מן הקלף הלבן בסוד הארת א"ס ב"ה הסובב ומקיף העליון שהוא המאיר ממנו הארה זו הנק' אות ומזלא והרי הוא מקיפה ממעל מכל רוחותיה כידוע, (והאותיות אלו הן ההמשכה לחו"ב והן אותיות שלמעלה מהשכל וכמ"כ בהמשכה שמהשכל למדות הוא ג"כ ע"י אותיות וז"ס התפילין שהם מוחין דז"א וכשנבקע יסוד אימא מתהוי' בחי' אותיות כנראה בחוש שכשהאדם טרוד בהשכלת המושכל אין שם בחי' אותיות באותו השכל אך אחר שנבקע יסוד אי' שהוא התקשרות המושכל כידוע אזי יחשוב במחשבה בבחי' אותיות והשרש להתהוות האותיות במחשבה הוא הנק' פתוחי חותם שהוא ענין בקיעת ופתיחת החותם דאימא ולכן נק' הבינה ספר כמ"ש בס"י בענין סופר וספר וסיפור שהם חב"ד וכמ"ש במ"א ע"פ אמר עם הספר (מג"א ט' כ"ה) והנה מאותיות דבינה הנ"ל נמשכים במדות להיות להם מוחין והוא ענין ד' פרשיות הכתובים בבחי' אותיות שנק' ספר כו'), אבל עור הבתים הוא למעלה מהאותיות דהיינו שהוא מבחי' מקיפים וכמ"כ הרצועות שהם כשרים מקלף כנ"ל והנה הרצועות הם המדות ולכן תליין על לבא והנה הם יוצאים ונמשכים ג"כ מן סיום מקום הפרשיות שהם המוחי' כנ"ל ואעפ"כ יש בהם ג"כ מעלה יתירה מן הפרשיות והוא היותם קלף פשוט שהוא בחי' שגבוה מן האותיות כנ"ל ולכאורה הוא פלאי שהרי השכל גבוה מהמדות וכנ"ל באורך בענין קדש מלה בגרמי', אך כ"ז יובן בהקדים ענין א' והוא בענין התהוות המדות כדי שיובן עד"מ למעלה במדותיו ית' הנק' זעיר אנפין, כי הנה לכאורה אנו רואים שחיות המדות הוא מהשכל שהשכל הוא המוליד אותם והמופת לזה אנו רואים בחוש ממה שלפי שכלו יהולל איש דהיינו שלפי ערך השכל כך ערך המדות שהתינוק שדעתו קצרה מדותיו מצומצמים מאד לאהוב דברים פחותי הערך לשחוק באגוזים וכשיגדל שכלו קצת יגדלו מדותיו ויתבזה אצלו הדברים הנ"ל ויאהב לקיחת הממון וכשיהי' גדול קצת יותר יתאוה למה שהוא נכבד מזה שיהי' ראש ודיין ויכבדוהו בנ"א וכיוצא וכשיהי' שלם בשכלו אזי יגדלו מדותיו ויהי' אצלו התכלית לימוד החכמה וידיעת ה' בלבד ולה יתאוה הרי שהמדות נולדים וחיים מהשכל. אך הנה אנו רואים סתירה גדולה לזה דא"כ לא הי' ראוי להיות ערך גידול המדה וכחה רק כפי ערך כח השכל ולמה אנו רואים שיש התפעלות המדה בלב בהתגברות התשוקה והתאוה מה שלא נמצא כלל בערך כח התפעלות זאת בשכלו עד שאין האהבה תלויה אח"כ בדבר השכל ואיך ובמה יהי' יפה כח הבן מכח האב, אלא מוכרח לומר מחמת זה שאין התחלת עיקר המדות מן השכל בלבד שא"כ לא הי' כחם רב מכח השכל כנ"ל אלא שרש ומקור הראשון שלהם הוא מלמעלה מהשכל דהיינו בחי' רצון הפשוט והתענוג שהם כחות הנפש

יט, א

שלמעלה מהשכל אלא ששם הוא שרשם בלבד אבל גילוים בלב לצאת אל הפועל אינו אלא ע"י שעוברים דרך השכל ולזה אנו רואים שהשכל מולידם אלא שהוא דרך מעבר לבד, דהיינו שכך הטביע הבורא ית' שלא יתפעל האדם במדות בלתי השכל שהשכל הוא כמו מראה מקום ואומר שראוי להתפעל באהבה לפי שהדבר טוב או להתפעל בשנאה לפי שהדבר רע, ונתן לו ה' ית' שליטה זו על המדות כי מוח שליט על הלב אבל לא שהשכל מוליד כל מהותם הא למה"ד דומה לאדם המגיד לחבירו שבמקום פלוני נטמן איזו אוצר ועי"ז נתפעל חבירו בתשוקה רבה לחפש את האוצר הרי אין לומר שהמגיד הזה הוליד התפעלות זו בלבו כי ההתפעלות יש בלבו להתאוות אלא שהוא הראה מקום שלאותו מקום ראוי לגלות התפעלותך כן השכל מראה מקום להמדות שכאן ראוי להתפעל כו', ולזה שניהם אמת שהמדות יש בהם כח רב מהשכל מצד שרשם ברצון הפשוט ואעפ"כ כפי שהם למטה השכל שולט עליהם, והנמשל מזה מובן למעלה שהמדות עליונות ב"ה האצולות ממנו ית' שהם הנקראים בס' קבלה ז"א מטעם שנתבאר במ"א שרשם באמת למעלה מן השכל האצול ממנו ית' הנק' בשם חב"ד וכמ"ש באדרא דז"א בעתיקא אחיד ותליא והיינו כי נת"ל שעצמותו ית' אינו מערך החכמה כלל וכבר נאצלו כמה וכמה כחות עליונים ונכבדים מן החכמה ומכללם הרצון ותענוג עליון הנק' בשם עתיק ואריך שהם בחי' תחתונה שבהארת א"ס ומשם שרש המדות לאהוב דבר הרצוי והמעונג ולשנוא היפוכו וכו' אלא שבעודם באיבם ושרשם הן למעלה מן השכל לגמרי ואח"כ בהמשכתם למטה נשפלו יותר להיות למטה במדריגה מבחי' חב"ד ואז כשנמשך להם מוחי' מחב"ד הוא מעלה ומדריגה יתירה וחשובה למאד וכפי שנת"ל. וז"ס הרצועות שהם עצמן ג"כ מן הקלף וכבר נת"ל שהקלף רומז על בחי' עתיק יומין שממנו נאצלה החכמה בבחי' שערות ואותיות לבד ומשם שרש המדות דז"א שהם הרצועות רק שעוברים דרך השכל והוא ענין כניסתם במעברתא אך שאעפ"כ הרצועות צ"ל שחורות והקלף הוא לבן שהרי נת"ל שכפי שנמשכו המדות למטה נשפלו במדריגה מבחי' חב"ד וע"ז מורה השחרות כי גוון הלבן הוא מורה על יסוד הפשוט שאינו מורכב בשום דבר והוא בחי' ע"י בחי' תחתונה שבא"ס פשוט בתכלית הפשיטות יחיד ומיוחד וכמבוא' אצלינו בענין בגדי לבן של כה"ג ביוהכ"פ, משא"כ בחי' שחרות שהוא גוון ודבר נוסף על העצמות וגם מורה על בחי' הגבורות וצמצומים וירידת המדריגה מטעם הנ"ל שאין ערוך בין הארת ע"י שבמדות לכפי שהוא בעצמותו בחי' קלף לבן חיוורתי כו' ומ"מ תליין על לבא בבחי' מקיף כי הארה זו הנמשכת מע"י למדות דז"א היא בבחי' מקיף על המדות שבלב הנק' ז"א, (וענין קשר של דלי"ת סוד המחשבה המקבלת ממדות שבשכל ואח"כ נו"ה כליות יועצות איך להשפיע בדבור דהיינו בחי' פרצוף רחל עלמא דאתגליי' ע' במאמר הזהר פ' פנחס ע"פ אנכי אשמח):

ג) ואחר שנתבאר ענין הפרשיות והרצועות בתש"ר יש להבין ההפרש בדרך כלל עכ"פ בין תש"ר לתש"י והנה בתש"ר כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כ"ח י') משא"כ בתש"י אמרז"ל להיפוך לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות ל"ז ב') שצריך להניחה במקום שהוא מכוסה כדאי' בגמ' במקום לך לאות אתמר, והנה זה יובן בביאור ענין כוונת הנחת התפילין שנת' בפע"ח שתש"י הוא לתקן עולם הבריאה ותש"ר באצי' ולכן תש"י הוא מיושב כי בריאה הוא בחי' תפלה מיושב משא"כ באצי' הוא בחי' עמידה תפלה מעומד, הנה ידוע דהתפילין נמשלו לחותם כמו שדרשו בזהר ותיקונים ע"פ שימני כחותם, והנה יש ב' חותמות א' הוא חותם הבולט דהיינו שהאותיות בולטים בחותם וכשחותמים בהם על השעוה נעשה בשעוה

יט, ב

אותיות הללו משוקעים והב' חותם השוקע שאותיות שבו שוקעים וכשחותמין בו נעשה בשעוה אותיות הללו בולטים כידוע הרי מבליטה נעשה שקיעה ומשקיעה נעשה בליטה והיינו פי' ב' חותמות הללו כחותם על לבך שהוא תש"ר בחי' חותם הבולט (כי כל בליטה נק' בגמ' בשם זכר כמ"ש בסוכה די"ב חיצין זכרים כו' והוא בחי' יסוד דדכורא וכל שקיעה נק' בגמ' שם נקבה בחי' יסוד דנוק') שנעשה משקיעה שלמטה וכחותם על זרועך שהיא תש"י בחי' חותם השוקע שנעשה מן בליטה דלמטה, והנה ענין בליטה ושקיעה שמלמעלה הוא בענין איכות המשכות גילוי אא"ס ב"ה, וענין בליטה ושקיעה שמלמטה הוא באיכות ההתעוררות שמלמטה הגורם המשכה זו והתעוררות זאת נקראת אתעדל"ת בזהר, ומ"ן בע"ח, וישנה ג"כ בעולמות הרוחניים בנבראים ונמצאי' הרוחניי' שהם מעוררים בעבודתם, וג"כ למטה בישראל עם קרובו, ולהבין זה למעלה י"ל תחלה למטה בעבודת ה', הנה נודע שהנפש אלהית שבאדם יש בה רצון ושכל ואהוי"ר אלהית שהיתה עובדת בה את ה' בעודה בג"ע וכשנתלבשה בגוף ונפש הבהמית החיונית שיש בה ג"כ רצון ושכל ומדות גשמיים לתאוות עוה"ז המה מסתירים על כחות נפש האלהית, וצריך להביאם לידי גילוי ע"י ההארה השכלי' כפי שבא בתורה, והנה אהבה שבנפש אלהית כשבאה לידי גילוי הוא ענין העלאה כי בתחלה היתה בהעלם ובהסתר ואח"כ עולה היא בגילוי ברשפי אש התשוקה והיינו שארז"ל לא כאברהם שקראו הר (עי' פסחים פ"ח א') להיות כי אברהם מדתו אהבה כמ"ש אברהם אוהבי (ישעי' מ"א ח') שזהו דמיון ההר שבולט ונראה בגובה עפ"י שטח הארץ המישור ונק' חותם הבולט שהאותיות בולטים מן מישור גולמת החותם וכן בכללות נשמות ישראל בכאו"א כשאומר ואהבת בק"ש ה"ז בחי' העלאה וגילוי האהבה מן ההעלם וההסתר דעוה"ז והיציאה ממנו ונמשל להר ולחותם הבולט, ואמנם מהיכן יבא סיבת ההתפעלות באהבה שהוא ע"י ההארה השכלי' בהתבוננות בגדולתו ית' ואיך שהמלאכים ושרפים וחיות ואופנים זעים ומרעישים בהשגתם הארה וזיו זעיר שם מיני' גדולתו ית' הלא זהו ענין הק"ש שנצטוינו בה וענין שתים לפניה שתקנו לנו אנכנה"ג ופסוד"ז וכבר נת' במ"א ע"ש ואין כאן מקומו לעסק הדרוש הזה בענין חותם הבולט שהוא אחר שהגיע למדריגת האהבה באמרו ואהבת, והנה בחי' אהבה זו היא אתעדל"ת ועי"ז נעשה אח"כ אתעדל"ע והמשכת אלקות בבחי' חותם שוקע והיינו מ"ש אח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם (דברים ו' ו') להמשיך אא"ס בדבר ה' זו הלכה כי התורה היא חכמתו ית' וע"י לימודו בה שמקשר חכמתו בחכמת ה' להתחכם איך לבוא לבחי' ביטול באחדות ה' ע"י שיבדיל בין הטמא לטהור ויפריד הרע מהטוב וכן מ"ש אח"כ והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי כו' (דברים י"א י"ג) שזהו כל עיקר רמ"ח מ"ע להיות כלי מוכן לשבתו ית' דהיינו להיות גילוי אא"ס למעלה בע"ס כי מצד עצמותו ית' אינו מערך י"ס כלל ולאו מכל אינון מדות איהו כלל אלא שע"י תורה ומצות ממשיכים מעצמותו שיתצמצם להלביש אורו בכלים להקרות חכם בחכמה ומבין בבינה ע"י התורה שז"ס הקב"ה קורא ושונה כנגדו וכן ע"י רמ"ח מ"ע שהם רמ"ח אברים דמלכא שיתלבש בחסד דרועא ימינא ע"י הצדקה וכיוצא בכל המצות וכמ"ש ועשיתם אותם (במדבר ט"ו ל"ט) אתם כתיב, ולהיות כן נק' המשכה זו שע"י תורה ורמ"ח מ"ע חותם שוקע דהיינו שהאותיות שוקעים ונבלעים בהחותם שהוא מה שהחותם חלול ובחלל זה המה האותיות, כך המשכה זו שמא"ס ב"ה מתלבש בכלים מכלים שונים הנעשים ע"י תורה ומצות שהם בחי' עשר כלים דע"ס ורמ"ח אברים הנ"ל ומשם מאירה בנפש האדם ג"כ בבחי' העלם, וזהו בחי' תש"י כחותם על זרועך שהיא תפלה

כ, א

מיושב דהיינו לתקן עולם הבריאה שהוא מברכת יוצר עד סוף ק"ש משום דבפסוד"ז וק"ש הוא רק בחי' העלאה ממטה למעלה וד' פרשיותיה כולם בבחי' העלאה קדש והי' כי יביאך בחי' חו"ב ההתבוננות בגדולת ה' לצאת מן המיצרים וגבולים וזהו ענין יצ"מ הנז' בפרשיות הנ"ל ופי' בינה בן י"ה בחי' אהבה הנולדת מן ההתבוננות אלא שבעוד האהבה כלולה בההתבוננות שהוא ענין התפעלות השכל ואינה באה לידי גילוי בלב נקראת בינה בן י"ה והוא ב' פרשיות הנ"ל ולאחר שנולדים מן ההתבוננות לידי גילוי בלב זהו ענין פ' שמע שנאמר בה ואהבת בכל לבבך ופ' והי' אם שמוע בחי' יראה ועסק המצות הנמשך מן האוי"ר כי אהבה שרש לרמ"ח מ"ע ויראה לשס"ה ל"ת ואז אם הבנים שמחה (תלים קי"ג ט') לאחר שהולידה את הבנים שהם אהוי"ר אזי דייקא יהי' נמשך מן אם הבנים שהוא ההתבוננות שמחה ויש בזה ג"כ ב' מדריגות שמחה באהבה שבלב דפ' שמע ושמחה של מצוה דוהי' אם שמוע וכל אלה הן בחי' העלאה ממטה למעלה בבחי' בליטה וההמשכה שעי"ז מלמעלה ד' פרשיות ד' מוחי' הם בבחי' שקיעה דהיינו פ' קדש למען תהי' תורת ה' בפיך (שמות י"ג ט') בהתלבשות אא"ס בחכמה שבתורה ואח"כ בחכמה שבנפש האלהית, עד שבפ' והא"ש נמשך הצדקה למעלה שמצות הצדקה כוללת כל המצות כמ"ש במ"א וענין הצדקה היא להחיות רוח שפלים הם עולמות הנבראים שזהו אצלו ית' בחי' צדקה כמו שהאדם נותן צדקה ממון ודומם גשמי כך הוא להיות המשכת אא"ס במדת הרחמנות כדי להשפיע חיות לנבראים הרי מדה זו היא כמו בחי' דומם ועשי' גשמיות בערכו ית' דלאו מכל אינון מדות איהו כלל כי אני הוי' לא שניתי כתיב (מלאכי ג' ו') להיות בו התפעלות ח"ו וגם ממי יתפעל אחר שאין ערוך כלל בין נברא לבורא, ולזה צריך שימשיכוהו להתלבש במדת הרחמנות כמו ע"י מעשה הצדקה באתעדל"ת שיהי' כמו כן אתעדל"ע וזהו כן צדקה לחיים (משלי י"א י"ט) שהצדקה היא כן ובסיס לחיי החיים הנמשך מא"ס ב"ה והמשכות אלו נקראים חותם שוקע שבאים מלמעלה בבחי' שקיעה בתוך כלים וספירות הנ"ל והיינו כחותם על זרועך דהיינו זרוע השמאל שלו ית' שממנה בא סיבת הגבהת ועליית כנסת ישראל כדכתיב שמאלו תחת לראשי. (שה"ש ב' ו') ואח"כ כחותם על לבך תש"ר הבאים בבחי' בליטה מלמעלה ע"י שהוא בשקיעה למטה וענין השקיעה שמלמטה הוא בשמו"ע שאחר הק"ש כי בשמו"ע הוא בחי' ביטול הרצון מכל וכל שזהו ענין הכריעות וההשתחוואות שבשמו"ע שהוא רק בחי' ביטול האמיתי וכמאמר בטל רצונך מפני רצונו (אבות פ"ב מ"ד) דהיינו השתחוי' פנימיות ברצונו ושכלו ומדותיו אלא שצריך להיות גם בגילוי בגופו להרכין הראש אבל העיקר הוא ביטול הרצון וזהו אמרם ז"ל הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו (ברכות כ"א א') פי' שיהי' לו ביטול רצון כל היום כי זהו עיקר התפלה וכוונתם על בחי' הרשימו שנשאר מן התפלה כל היום להיות ונפשי כעפר לכל תהי', ועד"ז הוא העבודה בשס"ה ל"ת שכל ענינם הוא רק בחי' ההעדר שב ואל תעשה לא תאכל חלב לא תלבש שעטנז שהוא בחי' ביטול המציאות, והם למעלה במדריגה מן המ"ע לדבקה בו בבחי' אהבה שיש מי שאוהב שלכן נק' הר וחותם הבולט אבל מל"ת הוא ביטול עצמותו מכל וכל והוא בחי' שוקע שצמצם וביטל א"ע ונעשה כמו שוקע ועי"ז מעורר למעלה המשכת וגילוי אלקותו ית' בבחי' חותם הבולט וכנודע דשס"ה ל"ת נמשכים מאותיות י"ה שלמעלה מאותיות ו"ה שמהם שורש רמ"ח מ"ע כדאי' בת"ז שמי עם י"ה שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח וזהו לאו שקודם להן וכמ"ש במ"א וכן ע"י שקיעה דשמו"ע שענינה בחי' תש"ר שהוא בחי' שקיעה דלמטה ולכן הוא בבחי' אצילות בבחי' א' עם צלותא דמעומד כנ"ל בשם האריז"ל, נמשך מלמעלה בחי' בליטה בתש"ר שמלמעלה למטה ולכן הם בולטים על הארץ

כ, ב

כדכתיב וראו כי שם ה' נקרא עליך, (דברים כ"ח י'). וביאור ענין בליטת תש"ר הוא ע"ד מ"ש לע"ל כי עין בעין יראו (ישעי' נ"ב ח') ונגלה כבוד ה' (ישעי' מ' ה') כי בזמן הגלות נאמר אותותינו לא ראינו (תלים ע"ד ט') שהאותיות מדבר ה' המחי' כל העולמות מאין ליש אינן בגילוי אלא בבחי' העלם והסתר בכמה לבושים שונים ואין גילוי אלקות כ"כ למטה, אבל לעתיד כתיב ולא יכנף עוד מוריך (ישעי' ל' כ') שלא יסתתר עוד בבחי' לבושים אלא יבא בגילוי ממש לעין וכמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה (ישעי' כ"ה ט'), ועד"ז הוא ענין חותם הבולט דתש"ר שיהי' ההמשכה האלהית בולטת בגילוי בלי לבוש המעלים וזהו היפוך גילוי האלהות אשר עכשיו דאעפ"י שבודאי כל העוסק בתורה ממשיך אא"ס בחכמה וממנה בחכמה שבנפשו האלהית אבל ממשיך בבחי' לבוש וכמ"ש עוטה אור כשלמה (תלים ק"ד ב') שהחכ' הנק' אור נק' לבוש ושלמה להעלים ולהסתיר אא"ס ב"ה וכך הוא בכל רמ"ח מ"ע שנק' כלים ואברים שאא"ס ב"ה מוסתר ונעלם בהן כעת כמשל אור וחיות הנפש שמלובש בהאברים ולכן נקראים חותם שוקע אבל לעתיד שיתגלו כל ההמשכות שהיו נעלמות לעין ויהי' למטה כמו שהוא למעלה כמ"ש חשף ה' את זרוע קדשו כו' (ישעי' נ"ב י') וראו כל אפסי ארץ לעיני הגוים גלה (תלים צ"ח ב') וכמבו' בהרבה כתובים זהו נק' חותם הבולט שהאותיות עליונים וגילוי האלהות בולט בלי לבוש המעלים, ועד"ז המה תש"ר כמשרז"ל הקב"ה מניח תפילין (ברכות ו' א') דהנה הקב"ה בחי' סוכ"ע ותש"ר שלו היינו גילוי אורו במדות דאצי' חכים ומבין כו' כאשר יבא בגילוי ולא בבחי' לבוש המעלים כמו במצותאלא כמו לעתיד [דכתי' ולא יכנף עוד מוריך כו'] ומה שאמרו שבתש"ר שלו ית' נז' ומי כעמך ישראל (דה"א י"ז כ"א) היינו לפי שע"י בחי' ביטול רצון שלהם שהוא השקיעה דלמטה נעשה בליטה דהמשכה זו הנק' תש"ר כנ"ל*:

הג"ה

*) כמו שהעתקתי כאן מבואר בכתב ע"פ שימני כחותם וגו' ויש כאן מקום לשאול, כי מה נשתני' המשכה זו דתש"ר שנקרא אותה חותם בולט אי ע"ש העתיד שאז תתגלה אור המשכה זו כמו שהיא בלי לבוש הרי כל ההמשכות מכל רמ"ח מ"ע שהם כעת בהעלם יתגלו לעתיד לבא כמבואר בכמה מקומות שז"ס שכר מצוה מצוה (אבות פ"ד מ"ב) שגלוי אלקות הנמשך ע"י המצות הוא עצמו השכר שיתגלה לעינינו לע"ל ופשיטא שמכל רמ"ח מ"ע ות"ת כנגד כולם יתגלה השכר ולית דין צריך לפנים וכל ספרי הקבלה והנביאים והתלמוד מלאים מזה, ואעפ"כ כולם נקראים חותם שוקא מפני שכעת הם בהעלם א"כ למה יקרא ענין המשכה דתש"ר חותם בולט ע"ש העתיד, ואי על של עתה הרי לכאור' אין ההמשכה דתש"ר נראי' יותר מכל ההמשכות, והנראה לי בכוונת דבריו הקדושים שר"ל באמת שיש יתרון להמשכה זו גם עתה, והוא כי ענין תש"ר שהוא בחי' השקיעה וביטול רצון שמלמטה כמו ענין השמו"ע בכריעות והשתחוואות הרי עי"ז נמשך הארת א"ס מלמעלה בבחי' בליטה מלמעלה עד שיהי' בולט גם למטה והיינו כי ע"י התפלה גורם שינוי הפעולה כמו ירידת המטר ובריאת החולה וכמו שאמר רחב"ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כ"ה א') שזהו ענין שינויי הצירופים המחיים את אותו הדבר להיות משתנים מצירוף אל צירוף כמ"ש במ"א ה"ז אותותינו ראינו ממש, וגם באמת למעלה בעולמות הרוחניים יש חילוק בין ההמשכות שע"י רמ"ח מ"ע שבאים בהתלבשות גם שם כנ"ל ובין ההמשכות שע"י מל"ת ותש"ר שהם שם בגילוי גמור וכמשי"ת ואפשר שגם לעתיד יהי' להם יתרון באיכות הגילוי וה' יראנו נפלאות מתורתו. (ע"כ הגה"ה):

ד) ועפ"י דברינו אלה יובן ג"כ ענין ב' מיני חותמות הנ"ל ע"ד הקבלה למעלה בהעלאות והמשכות שבעולמות העליונים, והנה צריך להקדים תחלה שיש ב' בחי' בהעלאה הא' הוא הנק' בכהאריז"ל עליות העולמות וכמש"ש בסוד

כא, א

השבת שעולם התחתון עולה ומלביש את אור עולם העליון ע"ש בארוכה, והב' הוא הנק' בכהאריז"ל העלאת מ"ן והיינו שהתחתון עולה ונכלל ונבלע בהעליון והיינו שז"א עולה להיות בבחי' עיבור בבטן אימא להיות תלת כלילן גו תלת וה"ז היפך הענין הנק' עליות העולמות שהתחתון מלביש את העליון ואור העליון מתלבש בו ומוקף ממנו וכאן נהפוך הוא שהתחתון נכלל בתוכיות העליון ומוקף ממנו, ונודע שכל זה הוא רק משל לשכך האוזן במה שהיא יכולה לשמוע כי אין שם גדר מקום ומדה גשמיות לומר שזה עולה ממקום למקום או שמלביש את העליון או שנכלל והעליון מקיפו בגשמיו' ח"ו כדבר המוקף בדבר הס מלהזכיר, והעלי' היא עליית המעלה אמנם בחי' הנק' עליות העולמות שהתחתון מלביש להעליון היינו שכח התחתון מאיר בגילוי אלא שמלובש בו שפע העליון ד"מ כשאוהב איזה דבר מחמת טעם וסיבה הרי האהב' היא בגילוי בוערת כאש עזה נראית לעין הרואה ושפע השכל מלובש ומאיר בו ומחייהו מ"מ אינו נראה וניכר כ"כ כמו שהאהבה נראית וניכרת, משא"כ בחי' הנק' מ"ן שהתחתון נכלל בהעליון היינו שבגילוי הוא אור העליון הוא הנראה וניכר אלא שכלול בו כחו של התחתון וכמו עד"מ התכללות כח המרעיב וכח הדוחה בכח השכל בעת תגבורת המחשבה בעיון המושכל שאינן יכולין לפעול פעולתם להיות כי נכללו בכח השכל ובטלים בו ואין נגלה וניכר אלא השכל וזה כלול ובטל בו בתכלית, והרי ב' מינים אלו הם הפכים שבראשון התחתון בבחי' יש וכנגדו באופן השני וכבר נת' זה בדרוש ענין המילויים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ההפרש בין התלבשות להתכללות ע"ש שנתבאר בתכלית הביאור, והנה בחי' ההעלאה ראשונה הנק' עליות העולמות זו העלי' של התחתון נקרא בשם בליטה כמו בליטת אותיות החותם אחר שהוא עולה מלמטה ויוצא ממקומו למקום נעלה יותר עד"מ ולפי שההעלאה היא בבחי' יש להלביש בהלבשה כענין הרצוא ברשפי אש שיש מי שאוהב ע"כ רוח אייתי רוח מעולם העליון בתחתון ג"כ בבחי' העלם וצמצום והוא בחי' התלבשות אור העליון שמתלבש בתחתון בבחי' לבוש ונק' המשכה זו שמלמעלה בשם שקיעה כמשל אותיות השוקעים ומכוסים ואינן נגלים כ"כ וע"ד שנת"ל בענין התלבשות אורות בכלים ע"י עסק התורה ומצות וכמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (יחזקאל כ' י"א) שימשיך חיות מאא"ס ב"ה בכלים מכלים שונים וזוהי ענין חותם הראשון אשר מבליטה דלמטה נעשה שקיעה מלמעלה והוא ענין תש"י שהם בחי' המשכות ובליטת מוחי' דנוק' הנמשכים לה ע"י עלייתה מבי"ע בשחרית ועומדת בזרוע שמאלי דז"א ומלבישתו ונמשך לה מוחי' אח"כ וענין עליי' זו הוא ע"ד הנ"ל בבחי' עליות העולמות וכמ"ש במ"א ע"פ למען יזמרך כבוד ולא ידום (תלים ל' י"ג) נהורא תתאה קרי תדיר ולא שכיך לנהורא עלאה. ולכן מבואר בפע"ח שכוונת הנחת תש"י לתקן עולם הבריאה ולהעלותו שבבריאה הם השרפים שעבודתם ברשפי אש והתלהבות וכ"ה חלק התפלה שכנגד עולם הבריאה הוא מיוצר עד שמ"ע והעיקר בו הוא להגיע לבחי' אהבה בק"ש כמשנת"ל ונק' תפלה מיושב כי באשה קראו מושב (פסחים ג' א') וכמ"ש וישב ה' מלך לעולם (תלים כ"ט י') והיינו שבחי' המשכה הבאה מלמעלה באה בהתלבשות אורות בכלים והיינו בק"ש שיש בה רמ"ח תיבין בנין רמ"ח אברים וכידוע במנין האיברים במשנה דגם בראש יש כמו שאמרו ט' בראש כו' (אהלות פ"א מ"ה) והם בחי' כלים למוחי' ועד"ז נעשה רמ"ח כלים לאורות והן רמ"ח תיבין וזשרז"ל לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות ל"ז ב') שתש"י צ"ל במקום מכוסה לפי שהמשכות המוחי' נקרא חותם שוקע כנ"ל, אבל בחי' העלאה שני' שנת"ל הנק' מ"ן שהז"א בבחי' עיבור בבטן אי' זהו ענין חותם השני שהוא בבחי' שקיעה מלמטה דהיינו בחי' הביטול במציאות ממש מכל וכל ואינו נחשב ליש ודבר כלל אלא כלול

כא, ב

ונבלע ממש במקור מקומו וכנ"ל במשל מביטול והתכללות כח התחתון בעליון ממנו עד שאינו פועל פעולתו כלל וכאילו אינו במציאות, שכך הוא ענין העיבור שהז"א כלול ממש באי' ואינו נראה כלל עד"מ עיבור הולד בבטן האם שצפון שם וכענין התכללות המדות בשכל בעומק העיון וההתבוננות, ולזאת ההמשכה מלמעלה באה בבחי' בליטה דייקא והוא ענין לידת המוחי' דז"א שהם המשכת מוחי' חדשים לגמרי וגילוי א"ס ב"ה בלי לבוש המעלים וכמשנת"ל פ"א, וזהו מ"ש האריז"ל שלצורך לידת המוחי' דגדלות דז"א הוצרך להיות בחי' עיבור שני שלכאורה אינו מובן איך אחרי שנולד יחזור להיות בעיבור וכמש"ש בשם הזהר בתר דיינקת לון אתעברת מינייהו אך הענין לפי שהמשכת מוחי' אלו הם גילוי גדול מאא"ס בלי לבוש לזה א"א כ"א ע"י שמתחלה יהי' ההעלאה בביטול אמיתי וע"י הביטול הזה יתגלה הארת אא"ס ב"ה שאינו שורה אלא במקום שבטל אליו ית' וז"ס חותם הב' שמשקיעה דלמטה נעשה בליטה מלמעלה, וזהו ענין יצ"מ היציאה ממיצר מי דבינה ולידת המוחי', וזהו ענין תש"ר שהיא בליטת המוחי' דז"א שבאים אחרי עיבור השני דז"א שנכנס בעיבור בבטן אי' וז"ס כ"א אזכרות שבתפילין כמ"ש בפ"א דהיינו ע"י השקיעה והביטול כנ"ל, (משא"כ מוחי' דנוק' אינן באים ע"י עיבור ב' מטעם הנ"ל שהוא בחי' חותם שוקע שבא ע"י בליטה דלמטה בחי' התלבשות ועליי' בלבד) וז"ס שנא' בפע"ח שכוונת הנחת תש"ר הוא תיקון בבחי' אצילות ששם הוא בחי' הביטול אמיתי כידוע בענין ואחר האש קול דממה דקה (מ"א י"ט י"ב) דתמן מלכא קאתי שר"ל על עולם האצי' דתמן מקנן אבא כח מה כמ"ש במ"א, וחלק התפלה שכנגדו הוא בחי' שמו"ע תפלה מעומד כמשתחווה לפני המלך וכמ"ש בחנה וקולה לא ישמע (שמ"א א' י"ג) וכל המשמיע קולו כו' (ברכות כ"ד ב') לפי שאז צ"ל תכלית הביטול בלתי הרגשה מעצמו אחר שנגש לפני המלך ממש, וגורם עי"ז המשכה בבחי' בליטה מלמעלה בחי' גילוי אור שאינו מלובש בכלי (עד שגם למטה יכול להיות שינוי הטבע כו' כמש"ל) והוא ענין וימינו תחבקני דהיינו בחי' חיוורתי חסד דע"י שמתפשט עד למטה שז"ס הרצועות דתליין על לבא והיינו שתש"ר צ"ל מגולים דוקא כמ"ש וראו כו' (דברים כ"ח יו"ד) ולא יכנף (ישעי' ל' כ') וע"ז כיוונו רז"ל לע"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה (ע"ז ג' ב') כי חמה נק' בחי' ז"א שיתגלו אורותיו בגילוי רב ועצום ועד"ז הוא ענין הל"ת בבחי' ביטול והנחת עצמותו לא תאכל חלב וגורם מלמעלה בחי' בליטה כנ"ל:

ה) ואחרי התבאר כ"ז, נבאר ענין כללי בסוד מצות ה' ית' ונבאר זה בענין תפילין וממנו יובן ג"כ בכל המצות, והוא כי אמרנו שהתפילין הם המשכות מקיפים למוחי' דז"א וזהו ענין בליטתם כמש"ל, והלא מצות תפילין הוא רצון העליון ב"ה והוא בכתר דא"א מהתרי"ג ארחין כידוע ואין ערוך למקיפים דמוחי' דז"א לגבי אמיתית מקיף שהוא רצונו ית' הנק' כתר דא"א, ועד"ז יפלא ג"כ בשארי מצות כמו שהציצית הם שערות ממוחי' דאו"א שבז"א הנמשכים להאיר לנוק' והלא הציצית הוא ג"כ רצון העליון ב"ה חד ארחא מתרי"ג ארחין דא"א הנ"ל והם למעלה מעלה מבחי' שערות הנ"ל, והנה הענין הלז כבר נתבאר בדרך ארוכה וקצרה בכי"ק נ"ע וז"ל הזהב בקו"א, (אגה"ק סי' ל"ה), במ"א כתיב שרמ"ח מ"ע הן בה"ח ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכים מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו', אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח איברי ז"א ע"י המשכות אא"ס ב"ה בהן במוחי' הכלולים בה"ח וה"ג ומקור המוחי' הוא לבנונית כו' הוא עונג וחפץ עליון להמשיך האור למטה ברמ"ח איברים דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות הפרטים

כב, א

לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצוניות גבורה וברחמים כו' ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימית הכלים ומוחותיהן שהם דו"ר שכליים או טבעיים שהן בחי' מוחי' דקטנות וגדלות, ולזה בקש מרע"ה מאד לקיים מצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אא"ס ב"ה לברר הכלים דז"א דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצים ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע עכ"ל: והנה ביאור דבריו שהמצות נמשכים מחד ארחא הוא כללות עונג וחפץ (שם חפץ הוא הרצון שיש בו עונג) עליון להיות גילוי אלקות למטה ע"י ביטול היש שהוא ענין בירור רפ"ח ניצוצים שבכלים שנפלו בבי"ע (ולפי שהכלים הם מז' מדות אמר כלים דז"א כי כשמתבררים נכללי' בז"א דתיקון) ומתחלק לתרי"ג ארחין הם תרי"ג מיני חפץ ורצון העליון ב"ה שבתרי"ג מצות שהן תרי"ג ענינים שונים באיכות ביטול היש מהן בחסדים כמו גמ"ח וצדקה ומהן בגבורות כמו דינין כו' ושבכל א' מהן יש עונג וחפץ מיוחד אשר בקיום המצוה בבחי' ביטול היש במדה פרטית ונתקן בזה למעלה אבר א' מכלים דז"א ע"י עליית הבירורים מרפ"ח ניצוצים שבכלים שנפלו בבי"ע אזי מתגלה העונג ההוא מע"י וא"א שהוא ענין גילוי אא"ס כנ"ל באותו אבר ומדה דז"א, וכמו ע"ד דוגמא מצות תפילין שאנו עסוקים בה שהוא בחי' המשכות מוחי' לז"א ותיקונם כפי מה שנת"ל וביאור ענין השייכות שיש להמשכה זו ע"י ביטול היש דהנחת תפילין בגשמיות, הנה באברהם כתיב הלוך ונסוע הנגבה (בראשית י"ב ט') פי' שהי' אהבתו גדולה כ"כ עד שהי' מרכבה לגבי אהבה וחסד דאצי' וזה הי' מדריגתו בתמידית כל היום אפי' בבחי' קטנות שלו, ומה היתה בחי' גדלות של נשמתו בעת עלייתה בתפלת שמ"ע בהשתחוואה וביטול גמור בחי' חכמה שבנשמתו ע"ז הוא אומר הלוך ונסוע הנגבה מסע זו הוא עליי' ודביקות בחי' חכ' שבנשמתו בפנימי' אור האהבה והחסד דאצי' הוא המוחי' שבה, ובמוחי' יש פנימיי' דהיינו השכל שנתצמצם להיות טעם בקיצור לאותו האהבה ומקיפים אמיתית הרחבת השכל בעומק המאיר בקיצור הטעם וזהו ענין ג' שעות ראשונות הקב"ה שהוא ז"א יושב ועוסק בתורה (ע"ז ג' ב') שהתורה עצמה יש בה הרחבת הטעם והשכל מדוע יפסוק כשר ומותר או פסול ואסור כו' ומשם ממשיך מוחי' פנימי' למדותיו להיות התלבשות הטעם ומוחי' למדות בקצרה ואז בג' שעות שניות יושב ודן אחר שנמשך מוחי' למדות ואח"כ יושב וזן כשמאירים שפע המדות למטה וכמ"ש במ"א, וכפי מעלת המוחי' והטעם ובפרט המקיפים על המדות כך יובן יתרון דביקות אברהם בשמו"ע בעת גילוי חכמה שבנשמתו מקור אהבתו שבכל יום שהוא בחי' ביטול אמיתי יותר נעלה מענין ביטול היש שבאהבתו כל היום ובזאת עשה ג"כ למעלה המשכת מקיפים ובליטת מוחי' דז"א טעם לאהבה עליונה אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א' ב') וז"ס התפילין כנ"ל, וכמ"כ אנחנו שניתן לנו תורת מרע"ה להניח תפילין גשמיים על הראש והזרוע הוא ג"כ בחי' ביטול היש בחכמותינו כמ"ש המפרשים לשעבד מוחו ולבו, אלא שמלבד הכוונה לשעבד כו' הנה בהנחתו התפילין מקיים המצוה כי אעפ"י דאיהו לא חזי מ"מ ישרה בהם פנימי' המוחי' חכמה שבנפש האלקית שאינו מאיר אלא בשעה ק"ה והוא בחי' ראיה כידוע שא"א לה להתגלות במוחו בהשגתו שלא יתבטל ממציאותו אבל בבליטת התפילין ישרה בהם אלא שהוא בבחי' לבוש והעלם משא"כ דביק' אברהם הי' בגילוי, ועי"ז מעורר למעלה תיקון והמשכת מוחי' לז"א כנ"ל: והנה בהמשכת מוחי' דז"א הנ"ל הנמשך ע"י מצוה מעשיות של הנחת תפילין שלנו יש יתרון מבהמשכה שהמשיך א"א ע"ה ע"י ביטול חכמה שבנשמתו כנ"ל מצד: