מצות הקרבת וספירת העומר

כה, ב

להקריב העומר ביום שני של פסח שנאמר והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת (ויקרא כ"ג י"א). לספור כל אחד שבעה שבועות שנאמר וספרתם לכם (ויקרא כ"ג ט"ו). (ש"ב ש"ו): הנה העומר הי' בא משעורים שנק' מאכל בהמה בגמ' (פסחים ג' ב') וסודו מבואר בארוכה בפע"ח שער המצות (שער ספה"ע ספ"ו) ובטעמי מצות פ' אמור נת' תמצית הענין כי שערה ב"פ מנצפ"ך עם האותיות ע"ש ולהיות כי המל' בפסח בקטנות (ר"ל אחר יום ראשון שמסתלקים כל המוחי' שנמשכו בליל ראשון כמ"ש לעיל במצות אכילת מצה) ואין לה רק הה"ג ע"כ מקריבים שעורים בו ביום, והנה ע"י הקרבת קרבן העומר נמשכו אלו הה"ג בבחי' פנימי' ואח"כ ניתן לנו מצות ספירת העומר לומר היום יום אחד לעומר עד מ"ט ימים שעי"ז נמשכו בחי' המקיפים כי מהבל הדבור נעשה אור מקיף כידוע וכללות הכוונה בספה"ע הוא להגדיל ז"א (ונוקבא) במ"ט ימי הספירה לאט לאט כל מה שהגדיל בליל פסח שאז הוצרך לכך לשעה בלבד לפי שהיו הקליפות יונקים מה"ח וה"ג שבדעת שז"ס מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז ו') ואח"כ ע"י הספירה נבלעים הדמים בפנימיותו וז"ס א' דאהי' עם הדם שנעשה אד"ם דז"א ולכן מן זש"פ עד שבועות מ"ד ימים כמנין דם כי דם נעכר ונעשה חלב וכמבואר פרטות סדר כניסת ה"ח וה"ג הנ"ל בזו"נ ופרטות סדר כניסת המוחי' שם בפע"ח עד שבשבועות נגמרו כניסתם אז מקריבים שתי הלחם להיות אומן את היונק בלחמה של תורה כו': וביאור כל זה, הנה מבואר בזהר בלק (קפ"ח ב') ע"פ והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' (במדבר ט"ו י"ט) האי קרא על עומר התנופה אתמר וכי לחם הארץ שעורה איהו (פי' שהמל' לחמה העיקרי הם ה"ח שמכוננים אותה בסוד והוכן בחסד כסא (ישעי' ט"ז ה') ואם כן היכי קרי לשעורה שהיא ה"ג לחם הארץ) לאו הכי ואנן שעורה מקרבינן בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא שעורה איהו שעור ה' דהא אתר ידיעא הוא בשיעורא דה"א (שר"ל שהגבורות מהם נבנית תחלה ואח"כ החסדים ולכך קוראם לחם הארץ וז"ס שיעור ה' ה"ג ומהם נבנית המלכות ה') עכ"ל הזהר והמק"מ שם. ולהבין כ"ז ענין שיעור ה' שהוא ענין בנין המל' מהגבורות, יש להקדים מ"ש במרכבת יחזקאל ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה (יחזקאל א' י"א) פי' כנפיהם הוא דחילו ורחימו של המלאכים שהם כמשל הכנפים בעוף שבהם ועל ידם מעופפים כלפי מעלה ופורחים למחוז חפצם ותשוקתם כן המלאכים שנק' עופות כמ"ש רז"ל ועוף זה מיכאל יעופף זה גבריאל (זח"ג כ"ו ב') המה פורחים באור אהבת תשוקתם או ביראתם להסתלק למעלה ליכלל במקורם וז"ס בוערות כמראה הלפידים (יחזקאל א' י"ג) שהוא רשפי אש של התשוקה שעולה כשלהבת למעלה, ובחי' זו של כנפיהם הם פרודות ומחולקות זו מזו זה עובד באהבה וזה ביראה כמו פני ארי' שבמרכבה הוא אל הימין שעפיפתו והסתלקותו ליכלל במקורו הוא בבחי' אהבה וז"ס כארי' ישאג (הושע י"א י') והוא מחנה מיכאל, ופני שור מהשמאל שעבודתו בבחי' יראה שור גועה מחנה גבריאל ופני נשר הוא מלאכים שעבודתם

כו, א

ועפיפתם במדה ממוצעת בין אהוי"ר והיא מדת הרחמנות כדכתיב כנשר יעיר קנו (דברים ל"ב י"א) [וע"ז נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות י"ט ד') כי מחמת שהיו ישראל בגשמיות בחומר ובלבנים בשעבוד מצרים לא היו ראוים לזכות לעילוי הנפלא דמ"ת שדבר ה' עמהם פב"פ כ"א ע"י התעוררות רחמים רבים עליהם] והטעם שכנפיהם פרודות הוא מצד התחלקות האור והחיות הנמשך להם ממקורם בשינוי המהות והאיכות כי הנה כל שפעם וחיותם הוא מבחי' דיבורו ורוח פיו של הבורא ית' וכמובן ממארז"ל ועוף זה מיכאל כו' הנז"ל שמצירופי אותיות אלו שאמר ה' בשי"ב נברא מיכאל ומחנהו וגבריאל ומחנהו ועד"ז בכולם ובחי' דיבור הוא הנק' בשם מלכות שמים כי דבר מלך שלטון שהמלך מנהיג ממלכתו בדבור וז"ס בהבראם (מנחות כ"ט ב') בה' בראם שהמל' הנק' דבור נק' ה' לפי שהוא בחי' ההבל שהוא מקור לכל האותיות ונק' אות קלילא דלית בי' מששא, והנה בחי' דיבורו ית' מתחלק לה' מוצאות שכמו עד"מ באדם הבל הדבור מתחלק בה' מוצאות כן בחי' מל' ורוח פיו ית' הנק' ה' מתחלק לה' מוצאות שהוא ענין התחלקות האור והחיות הכללי למדריגות ובחי' שונות ומובדלות זו מזו וזהו ענין ד' חיות שבמרכבת יחזקאל הם ד' מחנות שכינה שהם מחנה מיכאל מחנה גבריאל כו' שהם בחי' שונות לפי שכל א' מקבל ממוצא מיוחד נבדל מזולתו, אך מה שאינן אלא ד' ולא חמש הוא לפי שמוצא החמישי אינו מכלל המוצאות הנמשכות לנבראים כמו ד' מוצאות הנשארים אלא הוא מקור הכוללם יחד שממנו יתחלקו אח"כ בפרט לבחי' שונות הגם שממנו נמצאים אותיות גיכ"ק והיינו מפני שנאמר חכו ממתקים (שה"ש ה' ט"ז) פי' כמו שהחיך גשמי יש בו מעלה מיוחדת שירגיש הטעמים והתענוג שבמתיקות וכיוצא וכמ"ש וחיך אוכל יטעם (איוב י"ב י"א) וכמו"כ חיך הרוחני הוא בחי' חכמה שבו הוא סוד הטעמים וגילוי תענוג העליון שבכל עולם לפי ערכו גלוי תענוג אלקי הנמשך ומאיר בו מאא"ס ב"ה שהוא מקור החיים ומקור התענוגים הוא בבחי' החכמ' שבו ח"ך מ"ה ולכן נז' בע"ח שטעמים בכתר וגם בחכ' ע"ש כי הכתר הוא מקור התענוג ונמשך ומאיר בחכמה הנק' עדן והנה בחי' ח"ך שבה' מוצאות הוא בחי' חכמה שבדבור שכולל כל המוצאות שתחתיו (כמ"ש בזהר ובע"ח בסוד כולם בחכ' עשית (תלים ק"ד כ"ד)) הפרטיים ופעמים כשיהי' גילוי הארה ממוצא זה הכללי אזי יהי' יתרון עצום עד להפליא במלאכים המקבלים ממוצאות הפרטיים וז"ס עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה ב') בין שר של מים מיכאל ושר של אש גבריאל שאין מכבין זא"ז מחמת גלוי הארה למעלה מבחי' החיות התמידי הנמשך לכאו"א בפרטות ממקורו שהוא המוצא שלו שבגלוי הארה זו יתבטלו ממציאותם וישתוו יחד וז"ש היא מתהלכת בין החיות (יחזקאל א' י"ג) שהוא בחי' ה' דשם הוי' מקור ד' מוצאות הפרטיים ובל' הקבלה הוא ענין זיווג חך וגרון ונק' יחוד חו"ב ר"ל גלוי הארה מחכמה שבדבור שהוא מקור הד' מוצאות בהם ביתר שאת מכפי התמיד ואז עושה שלום במרומיו כי לגבי בחי' זו כולם מתבטלים כאחד ועונין ואומרים קדוש מחמת השראת אא"ס שבחכמה וז"ס ופניהם (יחזקאל א' י"א) בזקף גדול שהוא הפסק מאמר להפסיק בין ופניהם לוכנפיהם לומר שפניהם פי' פנימיותם אינן פרודות כמו וכנפיהם, שפנימיותם הוא בחי' הארת גיכ"ק שמהחך שכוללם יחד ובחי' זו קמה וגם נצבה מעלה מעלה ולכן יש עליו טעם זקף גדול בחי' זקיפה ועלי' גדולה (ע' מ"ש הינוקא שם דקצ"א ב' זקיף טעמא לעילא):

והנה עכ"פ כנפיהם שהם פרודות בהתחלקות אופן העפיפה וההסתלקות כלפי מעלה סיבת זה מהתחלקות החיות שמד' מוצאות הנ"ל כי כפי אופן החיות הנמשך לו כך

כו, ב

הוא מהות עבודת המלאך ההוא לפי שהחיות מאיר בהם בבחי' גילוי שהוא נמשך מבחי' דיבור ועלמא דאתגלייא הנ"ל וע"כ ממילא המלאך הוא באהבה ותשוקה נגלית וע"ד שהיו הפרות שנשאו את הארון גועות ואומרי' שירה מחמת שנשאו את הארון שהוא עלמא דאתגלייא נשפע עליהם שפע אלקי להיות משוררות וגועות וכמ"ש וישרנה הפרות (שמ"א ו' י"ב), והמשכת והתחלקות החיות זו נק' שעורה שעור ה' פי' שיעור ומדה הנמשך מבחי' הה' בחי' היא מתהלכת בין החיות להיות מתחלק לד' מוצאות ולהיות נמשך לד' מחנות שכינה לכל א' במדריגתו ולהיות מדריגת כל אחד ואחד מובדל ומופרד מחבירו, ובאמת זהו שיעור ידוע וקצוב משימ"ב שלכן נק' המלאכים עומדים שעומדים מעת בריאתם בשי"ב בלי שום גרעון ותוספת וגם מה ששעורה הוא בשי"ן שמאלית מורה על בחי' הגבורה כמו וסביביו נשערה מאד (תלים נ' ג') וקדמונים אחזו שער (איוב י"ח כ') כמו שער בנפשו (משלי כ"ג ז') לפי שהמשכת והתחלקות החיות הוא ע"י בחי' הגבורות שהם מפרידות ההבל להיות צירופי אותיות שונות וכמ"ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו וזעים מחיל כסא וכנודע והם הגורמים להיות התחלקות ממוצא הח"ך לד' מוצאות כנגד ד' מחנות שכינה הנ"ל וגם כל א' מתחלק לרבוא רבבות מלאכים שונים ומובדלים זה מזה ע"ד הנ"ל וכמבואר אצלינו במ"א ע"פ [היש מספר לגדודיו (איוב כ"ה ג')] ולגדודיו אין מספר (גמ' חגיגה י"ג ב') סיבת ההתחלקות לפי שגם החסד שהוא מקור מחנה מיכאל כלול גם מהגבורה וכן הגבורה דגבריאל כלולה ג"כ מהחסד רק שההפרש הוא בענין הגילוי וההעלם שבמיכאל החסד ואהבה בגילוי והיראה היא בהעלם ובגבריאל להיפך ויש במחנה מיכאל רבבות בחי' שונות באיכות האהבה והתכללותה מכל המדות וכן בגבריאל והתחלקות זו הוא ע"י שינויי הצירופים הנמשכים ממדת מל' דבר ה' וסיבת שינויי הצירופים הוא מחמת הה"ג הנ"ל שהם הנמשכים במל' בראשונה וכמשל באדם שממדה א' שבלב כשיפרשנה בדבור תתחלק לחלקים רבים כמספר התיבות שבכל תיבה יש חלק זעיר שם מני כללות האהבה והיינו ע"י הגבורות שמצמצמים את המדה ומחלקים אותה וכמבואר אצלינו באריכו' בענין פרה אדומה ע"ש וז"ס שעורה שעור ה' השיעורים הנמשכים מה' עילאה הנ"ל בבי"ע שזהו ע"י הגבורות ולכן נקראת לחם הארץ וקדמאה לשאר נהמי דעלמא כי התחלת בנין עלמא דאתגלי' בחי' ארץ שהוא בחי' מלכות דבר ה' אינו אלא ע"י הגבורות, ואח"כ נמשכים בה החסדים שהם סוד החטה וכמ"כ בארץ הלזו הגשמית שמקבלת ממל' דמל' דעשי' שבתוכה מל' דיצי' שבתוכה מל' דבריאה שבתוכה מל' דאצי' היא מוציאת פירותיה ג"כ כסדר הזה כפי שמקבלת דהיינו בתחלה השעורה ששרשה מה"ג הנ"ל שעל שמם נקראת שעורה כי הם הנקראים על האמת כן מטעם שנת"ל ואח"כ החיטים הנמשכים מהחסדים:

ב) והנה חג הפסח נקבע בחדש האביב עת קציר שעורים ואז נצטוינו ממנו ית' ויתעלה להקריב לפניו ב"ה מנחת העומר מן השעורים והיינו כדאי' בר"ה דט"ז אמר ר"י משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, פי' שאנו מעלים השפעת המלאכים שמבחי' שעורה הנ"ל שהכהן בחי' חסד מקטירה ע"ג המזבח ונכללת באש שלמעלה וע"י העלאה זו יוכל אח"כ לחזור ולהיות המשכת השפע למלאכים לכאו"א לפום שיעורא דילי' שז"ס שעורה שעור ה' וכמשנת"ל ומשם יומשך אח"כ ג"כ השפע למטה ברוחניות בנפשות הבהמיות של הישראל וגם בגשמיות וז"ס כדי שתתברך לכם כו'. וביאור הענין הנה מצינו שהמלאך

כז, א

נק' בשם ה' כמ"ש בהגר ותקרא שם ה' הדובר אליה (בראשית ט"ז י"ג) וכן יכול המלאך לומר ע"ע כאילו הוא העושה הדבר בכחו כמש"ש שוב אשוב אליך כו' (בראשית י"ח י') הנה נשאתי פניך כו' (בראשית י"ט כ"א) והטעם כי מלאך הוא ל' שליח לפי שהם שלוחי השפע שעל ידם אא"ס ב"ה משפיע הארתו לעולמות וכל אשר בהם להחיותם ועד"מ השליח שהוא איננו מדבר שום דבר מדעתו כ"א מה שהושם בפיו ונמצא שהוא רק כלי להולכת השפע והגעתה מן המשפיע אל המקבל ולכן מתייראים מן שליח המלך אע"פ שהוא פחות המעלה מצד עצמו מאימת דבר המלך ופקודתו אשר שם בפיו, וכ"ז הוא לפי שהמלאכים הם בבחי' ביטול מצד גילוי אלקותו המחי' אותם מעלמא דאתגלייא ונמצא שכשהמלאך אומר הנה נשאתי כו' היינו שאור ה' שבתוכו הוא המדבר וכמו שיש מלאכים שלוחים מלמעלה להוליך השפע למטה כך יש מלאכים שמקבלים ההעלאת מ"ן ואתעדל"ת של הישראל ומביאים אותם לפני ה' וכמו שמצינו בזהר בענין המלאכים המקבלים את התפלה והיינו משום שא"א לקול ודבור גשמי של אדם לעלות למעלה ולהתכלל במקורו כ"א ע"י שיזדכך תחלה ע"י המלאכים כמו שא"א להיות התלבשות הנפש בגוף כ"א ע"י ממוצעים דהיינו ע"י הדם שהוא הנפש וגם הדם עצמו הוא גשמי אלא באידים הרוחני' שהדם מעלה ע"י חמימות עצמו ועי"ז מתאחדים כחות והתפשטות הנפש כן עד"מ המשכת החיות מאא"ס ב"ה בעולמות וכן העלא' אותיות ודיבורו של הנברא בא"ס ב"ה הוא ע"י השלוחים הם המלאכים ואינן דבר בפ"ע כ"א בבחי' ביטול לאור ה' שבתוכם וז"ש המלאך שוב אשוב ר"ל על בחי' המשכת החיות מא"ס ב"ה שנמשך אז בו וזה ג"כ ענין ארי' דאכיל קרבנין שהי' מלאך שליח לקבל העלאת מ"ן של הקרבן עד"מ המלאכים המקבלים את התפלות שהם במקום הקרבנות [אך משה לא רצה שיהי' מלאך שליח ואמר אם אין פניך הולכים (שמות ל"ג ט"ו) לכן כתיב במשכן ותצא אש מלפני ה' (ויקרא ט' כ"ד) ולא ארי' שהי' יורד במקדש דשלמה ולכן לע"ל שמשיח יהי' גבוה ממשה יהי' מעלתו עד שארי' כבקר יאכל תבן ולא יהי' הוא השליח לקבל מנחת העומר דשעורים ושאר הקרבנות כ"א יהנה ויסתפק מן התבן שהוא פסולת השעורים שכעת הוא מאכלם לפי שכל ההשפעות יהיו מעולות אז ביותר ותבן דלע"ל כשעורים דעכשיו והשעורים יהיו נכללים בישראל עצמן], והנה עד"ז במנחת העומר הי' הכהן שליח להקריב את העומר וכהני שלוחי דרחמנא נינהו כדאי' בקדושין (כ"ג ב') וכמ"ש הר"ן נדרים ל"ה ב' ל"ו א' והרמב"ם פ"ו מה' נדרים ה"ה ונמצא שכשהקריב את מנחת השעורים ה"ז בשליחותו של מקום ב"ה וידו כידו הוא בחי' חסדו ודרועא ימינא דקוב"ה שימינו מקרבת להעלות השעורה הגשמיות שגדילה מהארץ הלזו הגשמי' ששרשה נמשך מה"ג שבארץ העליונה מל' דאצי' ונמשכה למטה ע"י המלאכים שלוחי השפע כנ"ל ולפי שנתרקבה בארץ ונתערב בה רע ממה שנפל בשבה"כ מז' מלכין קדמאין כידוע וכשמתבררת ע"י שהניפו אותה בי"ג נפה ואח"כ ע"ג המזבח והכהן שלוחא דרחמנא מעלה אותה למעלה עי"ז כחה יפה לעורר עוד מחדש שיהי' נמשך השפע להמלאכים על השנה הבאה ושפע זו נק' שעורה שעור ה' וז"ס המשכת ה"ג במל' שנת' בפע"ח ובטעמי מצות שם כי מקור שפע זו הוא מה"ג כמשנת"ל הטעם, ולכן באה מנחת העומר מתרומת הלשכה שהי' לכל ישראל חלק בו להיות השפעה זו ע"י כל ישראל כי קדש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמי' ב' ג') שהנפש אלקית שבישראל היא ראשית ההמשכה שעל ידה נמשך בחי' תבואה ושעורים הנ"ל למלאכים ג"כ ע"י העלאת מ"ן שלהם משעורה הגשמית: והנה ארז"ל בפסח על התבואה (ר"ה פ"א מ"ב) שאז הוא זמן הקבוע בשנה לראשית המשכת השפע ממדת מלכותו ית' למלאכים

כז, ב

והמלאכים הם שלוחי השפע ומוליכים ומשפיעים ג"כ לנפש הבהמית שבישראל שתתהפך מחשוכא לנהורא כי מקור שרשה הוא מאופנים כידוע ומזונה ג"כ משעורים שעור ה' הנ"ל והיינו שבהתבוננות בגדולתו ית' הממכ"ע וסוכ"ע תתפעל מזה ותהפוך מדותיה, וכן מוליכים השפע להארץ הלזו הגשמי' לגדל התבואה בגשמיות כנ"ל ולהיות כי בכל שנה צריכה המל' לקבל כח להשפעה זו והם הה"ג כנ"ל וזה נעשה ע"י הקרבת השעורים גשמיים במנחת העומר שהוא מה שגדל בגשמיות מהשפעת הנ"ל וחוזרים ומעלים אותה להתכלל בא"ס ב"ה ע"י הכהן כנ"ל ולזאת יהי' חוזרת שפע ההמשכה במל' וממנה להמלאכים ומהם יגיע אח"כ לנפשות הבהמיות שבישראל ולתבואת הארץ הגשמי' וז"ס שתתברך לכם תבואה שבשדות וכמארז"ל הנ"ל, (וז"ש בזהר שם ור"מ פ' אמור שהוא כענין מנחת קנאות שבא ג"כ מהשעורים לפי שצ"ל בחי' התעוררות ה"ג וז"ס בדיקו דא"ח כי אם נתאחדה בטוב יהי' לה עלי' ויתרון וכמו שנבחנה הארץ בשעורים שגדלו מהשפעתה שלא נתאחדו ברע ועולים לריח ניחוח לה' והוא סמא דמותא לאשת זנונים שנתאחדה ברע כי הטוב נפרד ממנה ואז מתה) ולכן מנחת העומר טעונה תנופה תנו פה כדאי' בזהר שם להעלות המל' שירדה בבי"ע בבחי' שעור ה' להחיות מלאכים כנ"ל ועי"ז תהי' ההמשכה מחדש בשנה הלזו הבאה וד"ל:

ג) והנה כ"ז הוא ענין בחי' מנחת העומר שהוא בחי' שעורה שעור ה' המתגלה בפסח והיא ראשית קצירכם שהוא ענין השגת הנפש בחי' גילוי אור א"ס ב"ה איך הוא ממכ"ע וסוכ"ע לכל נפש כפי אשר תוכל שאת ההשגה וכאשר יעמיק האדם ויתבונן גדולתו ית' כל חד לפום שיעורא דילי' הבא משעור ה': אך בשבועות הוא גילוי בחי' חטה והוא ענין מצות שתי הלחם שנצטוינו להקריב בו כמ"ש ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה וגו' (ויקרא כ"ג י"ז), ובחי' חטה נק' מאכל אדם שהוא ההמשכה הנמשך לנשמות שבישראל עצמן שהיא למעלה מעלה משעורה שהם מאכל בהמה חיות המלאכים הנק' פני שור פני ארי' וחיה בכלל בהמה וחיות נפש הבהמי' כנ"ל וכנודע שנשמות ישראל נמשכים מבחי' אדם שעל הכסא ולכן אתם קרוים אדם, והענין כי החטה היא מאכל אדם שמוספת בו דעת וכמארז"ל עץ הדעת חטה היתה (ברכות מ' א') ופי' וענין דעת זה היינו המשכת דעת הנעלם לידי גילוי וכמבואר לעיל במצות אכילת מצה ממארז"ל שאין התינוק יודע לקרות או"א כו' (ברכות מ' א') שדיעה זו היא מבחי' דעת שלמעלה מדעתו והשגתו שנמשך בו להיות נפשו קשורה בנפש אביו ככה הוא בנשמות ישראל שיש בהם ההתקשרות הנפלאה למסור נפשם בה' גם שלא מצד ההתבוננות והטעם והיינו מפני שנמשך בהם מבחי' דעת עליון, שהוא למעלה מההארה הנמשכת להיות מושג בשכל הנבראים הנק' שעור ה' ומתלבש בחי' זו בנשמות ישראל בהכרה בלי שום דעת המושג כמש"ש וז"ס מ"ת שבשבועות שכמו"כ כל המצות מעשיות הם המשכות אורות עליונים ע"י מעשה גשמיות שהוא ע"ד המשכת דעת עליון ע"י החטה בלמטה מהדעת ולכן הי' פתח דבריו ית' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ' ב') ירצה בזה שהפליא מעלת ישראל על המלאכים שהם אינן מקבלים מזונם וחיותם מבחי' מיצרים וגבולים שהם השיעורים הגבוליים דשעור ה' כ"א מבחי' אנכי שלמעלה מההשגה הנגלית והוא בחי' הכתר שנמשך בשבועות והנה הארת הכתר הוא בחי' הארת פנים ש"ע נהורין אר"ך וק"ן שנמשך בחכמה וז"ס שתי הלחם על המשכת הארה זו והמשכת החסדי' בנו"ה ומשם במלכות, כי החטה שרשה מבחי' דעת שבעולם התהו ע"כ כחה יפה להמשיך בחי' ההעלם

כח, א

לידי גילוי אך ההפרש בין מצה דפסח לחמץ דשתי הלחם כי בשבועות שהוא גילוי הכתר גם החמץ יכול לעלות [כי בפסח גילוי דעת הנעלם הי' בלמטה מהדעת לכן הי' מצה קטנות משא"כ שבועות גדלות ב' גלוי הדעת הנעלם בדעת ממש שהרי פנים בפנים דבר ה' עמהם]:

ד) ועתה ית' מצות ספירת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת כו' (ויקרא כ"ג ט"ו) כי העומר שהוא שעור ה' מזון המלאכים שמבחי' עלמא דאתגליי' במוחם והשגתם, וישראל ג"כ נצרכים לו לצורך נפשם הבהמית ושתי הלחם לנפש האלהית כנ"ל לכן נצטוינו בספי' העומר כדי להמשיך מתחלה הארה מן ההעלם הנ"ל לידי גילוי בתוך העומר ע"י ספירה לאט לאט ואח"כ בשבועות יומשך כללות ההארה, והתועלת מזה הוא שגם נפש הבהמית תוכל למסור נפשה באחד ע"י גילוי בחי' אנכי כו', כי הנה יש נש"ב וידוע דשער הנ' כולל כולם והוא בחי' הכתר ואינו דבר בפ"ע אלא שהוא המקור של מ"ט כמו שהם למעלה מההתחלקות ולכן הספי' מ"ט ימים להמשיך ממנו מתחלה עכ"פ כסדר מעט מעט וע"כ אומרים היום שני ימים ולא יום שני מפני שהם המשכה מבחי' שכולל את הכל ע"כ אין יום השני נפרד מהראשון כי מיד בגילויו למטה הרי הוא א' עם הראשון וזה פי' היום שני ימים כלומר מעתה יש בגילוי שני ימים ולמחר הרי כאן שלשה כא' כו' ועי"ז ממילא מתגלה בשבועות מקור מקומם הכוללם יחד וז"ס תספרו חמשים יום (ויקרא כ"ג ט"ז) אעפ"י שסופרים מ"ט כי הנ' הוא המ"ט אלא שהוא הכולל שלהם:

(פרטי ענין ספה"ע בענין דם נעכר כו' מבואר בביאור לתורה ע"פ ואהי' אצלו אמון תקע"א):