ביאור ושבתה (תקס"ב)

קסט, א

להבין שרשי הדברים הנ"ל. צ"ל ענין שבה"כ, ותחלה י"ל ענין כלים דאצילות מה הם (דהנה ידוע המאמר דאיהו וגרמוהי חד וגרמוהי הם הכלי' וצ"ל האיך הא"ס חד עם הכלים הרי הכלים הם בבחי' גבול כמ"ש בפרקי היכלות ובע"ח רל"ו אלפים רבבות פרסאות שיעור קומה כו' והיינו בבחי' הכלים) והענין כי ענין הכלי היא שמגביל את האור ופי' הגבלה זו אין ר"ל כמו שהשמים והארץ ושאר כל הנבראים הם מגבילים להחיות אלקי שבתוכן שבאמת החיות אלקי שמלובש בתוכן הוא בבחי' גבול ותכלית כדי שיהיו השמים ג"כ בגבול ותכלית מהלך ת"ק שנה וכ"ש בנבראי' פרטיים שהם בגבול יותר קטן מזה שהחיות המתלבש בהם הוא מעט מזעיר בגבול ותכלי' (ע' בלק"א פמ"ח) וא"כ אם נאמר שכלים דאצי' הם ג"כ בגבול ותכלית ממש והרי הם מגבילים להאור א"כ ח"ו יש ענין הגבלה באלקות וזה א"א לומר שהרי הוא ית' אין לו תחלה ותכלה כו', אך הענין הוא דאע"פ שהכלי' הם בבחי' גבול מ"מ אינו כלל ע"ד ענין הגבול של החיות אלקי שמתלבש בתוך הנבראי' שהוא בבחי' גבול ממש מהלך ת"ק שנה משא"כ בחי' כלים דאצי' שהן אלקות ממש בבחי' א"ס אלא שענינם

קסט, ב

הוא שהם מגבילים את האור ר"ל שהוא בחי' כח ההגבלה והצמצום שיש בעצמות האצי' במה שלא יומשך הכח והשפע אלקי מהאא"ס יותר מדאי ויהי' בו צמצום ועכבה לעכוב ולעצור את השפע עד שתהי' ההשפעה בבחי' גבול, והכח של הצמצום והעכבה הזה בעצמות הוא כח מיוחד לצמצם שפע הכח של העצמות הנק' אור, וכח הצמצום זה נק' כלי ונמצא שהכלי עצמו אינו בבחי' גבול כלל אלא רק שמגביל לשתהיה ההשפעה הנשפעת מהאור בבחי' גבול ממש, כי מצד האור הי' השפעת החיות בבחי' א"ס ממש שהאור הוא מעין המאור ואז לא היו הנבראי' בגבול ותכלית כלל וכדי שיהיו בגבול ומדה נתלבש האור בכלי דהיינו שיהי' השפעת האור ע"י כח אלקי המגביל ומצמצם לענין שתהי' ההשפעה בגבול ומדה, ואע"פ שכח זה עצמו אינו מוגבל כלל רק שמגביל ההשפעה כו', ויובן דוגמת זה באדם התחתון כשפועל בכח שבידו לכתוב וכדומה והנה הכתיבה היא המשכת הכח היד בצמצום לכתוב תחלה רק אות אלף בתנועה של הולכה והובאה כזו ואח"כ אות ב' שהוא ג"כ הולכה בסגנון אחר וכ"ז הוא צמצום לגבי עצמו' כח היד שיוכל להתפשט הרבה מאד ואילו הי' מתפשט כן לא היו מתהוי' כלל אותיות הנ"ל וצמצום זה הוא ממה שיש בכלי היד כח רוחני מכח היד עצמו שפעולתו לעצור ולעכב את כח המעשה שביד שלא יתפשט אלא בקצבה כך וכך דהיינו לכתוב ציור אות אלף כו', ונמצא יש כאן ג' דברים הא' כח המעשה שביד שמצד עצמו הי' מתפשט בלי קצבה וצמצומי' כ"כ הב' הכח שביד שפעולתו לעכב ולצמצם הג' ההשפעה הנמשך מכח המעשה שביד ע"י כח המצמצם והוא כשמקיים בפועל ממש צמצום זה וכותב רק אלף לבד הרי בא כח היד לידי השפעה והוא שנמשך מכח היד בפעולה נגלית על הנייר לכתוב אות אלף ואמנם השפעה זו הוא מוגבל ומצומצם בצמצום גמור רק כדי התהוות אות אלף לבד והוא כלא חשיבא לגבי עצם כח שביד שיכול להתפשט כחו הרבה מאד יותר מכח זה המעט מזעיר כו', ואמנם הכח הב' והוא הכח שביד שפעולתו לעכב כנ"ל שגרם סבת צמצום הזה הוא אינו בבחי' צמצום וגבול כמו הכח הג' שהוא מה שמתפשט מכח היד על הנייר ממש שהרי הכח המעכב הנ"ל לא נמשך על הנייר כלל אלא הוא בעצמות כח היד כמו עצם כח המעשה שביד שאינו נמשך כולו על הנייר רק מעט מזעיר ממנו כנ"ל אלא שכח המעכב הזה הוא רק שעושה הגבול והצמצום בכח המעשה שביד לענין ההשפעה ולא שהוא עצמו מוגבל ומצומצם כענין הגבול של ההשפעה לא מיני' ולא מקצתי' כנ"ל, והנמשל מזה יובן למעלה בענין כלים דאצי' שעם היות שנאמר עליהן בס"י ל' רל"ו אלפים רבבות פרסאות וכל פרסא מכך וכך מספר אותיות כו' והנה ל' רל"ו אר"פ הוא כמו לשון מהלך ת"ק שנה בענין הגבול של הנבראים אבל באמת אינן דומים זה לזה כי בנבראי' החיות מוגבל ממש במדה וקצבה, משא"כ בענין הכלים דאצי' היינו בחי' הכחות לצמצם ולעצור כח הפועל של עצמות האצי' שיהי' השפעתו במדה וקצבה, ואותו כח המצמצם אינו בגבול ומדה כלל (אלא הוא בחי' א"ס כמו שעצם כח הפועל הוא א"ס והוא בחי' האורות דאצי' שמיוחדין במאצילן ב"ה וכמ"כ הוא יחוד הכלים ויובן ע"ד מארז"ל בענין שדי שאמר לעולמו די הרי שהוא ית' עצמו הנק' שדי שאין לו סוף ותכלית הוא המצמצם להיות העולם בגבול ומדה, א"כ הא קמן שאע"פ שהוא א"ס מ"מ יוכל להיות על ידו דייקא הצמצום שיהי' ההשפעה בגבול והיינו באמת ע"י התלבשותו בכלים שהן בחי' כח הצמצום והעיכוב עם היותן בעצמן א"ס וע' בלק"א ח"ב ספ"ד, ומ"ש רל"ו אר"פ היינו שכך עולה שיעור התפשטות השפע הנמשך בנבראי' ולפי שמדת והגבלת שפע זו מהאא"ס נעשה ע"י הכלים לכן אמרו זה על הכלים ועמ"ש בסידור ע"פ גדול אדונינו ורב כח כו') ולכן אמרו בזהר דאיהו וגרמוהי חד ממש שכח

קע, א

המצמצם הזה הוא מתייחד ממש בתכלית היחוד עם כח השופע מאא"ס הנק' אורות, רק שגורם להיות השפע בגבול ומדה. (אמנם באגה"ק דט"ז א' במאמר איהו וחיוהי כו' נראה להדיא שהכלים הן בבחי' גבול ממש, ואעפ"כ הן אלקות לברוא יש מאין עיי"ש באריכות, ועל מאמר הנ"ל יש לסמוך יותר כי הוא מגוף כי"ק דמו"ר נ"ע אשר כ' בימים שלפני הסתלקותו בכפר פייענא, וכן אמר עוד בביאור מאמר הזהר דפ' פנחס דרמ"ט ע"פ כאיל תערוג כו', ומ"מ גם לפ"ז המשל הנ"ל צודק ואמיתי דמ"מ אין ההגבלה של הנבראי' מערך ושיעור הגבול שבכלים דאצי' וכלא חשיבא ממש קמייהו כטפה לגבי הים והוא כמשל כתי' האלף לגבי כח המצמצם שביד כנ"ל, אמנם לפ"ז יקשה בענין האורות כיון שמתלבשי' תוך הכלים א"כ הן ג"כ בגבול ותכלי', והרי האור מעין המאור שהוא א"ס כו', אך באמת לק"מ כי אע"פ שהאור מעין המאור מ"מ בחינת היותו מתגלה תוך הכלי לזה יש גבול ומדה והיותו בעצמו אור זה בבחי' א"ס זה אינו מתגלה תוך הכלי כלל כ"א הוא בחי' מקיף עליה וז"ס אורות מקיפי' שבע"ח, משא"כ הא"פ דהיינו מעט מזעיר מהאא"ס שמאיר לתוך הכלים במדה וכנז' בע"ח שער א' ענף ב' שהקו הוא דק מאד כדי שיהיה האור הנמשך אל הנאצלים במדה וקצבה כו' ואע"פ שהוא במדה וקצבה מ"מ הוא כעין המאור שמציאותו מעצמותו ולכן הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין משא"כ בכלים שמהותן מוגבל חו"ב ואינו מעין המאור אלא שע"י התלבשות האור בתוך הכלי הוא הבריאה יש מאין וזה מתבאר במאמר איהו וחיוהי הנ"ל שבאגה"ק שם):

ב. אחר שנת' בפרק הקודם ענין כלים דאצי' מעתה יש לבאר בפרק זה ענין שבה"כ שהי' בעולם הנקודים שהוא בחי' אצילות דתהו שהי' השבירה בהכלים דשם כידוע, והנה ענין השבירה מבואר במ"א שהוא פירוד ופיזור הכלי לחלקי' כמו עד"מ תיבת אדון שארבע אותיות אלו כאשר הם בצירוף תיבה אחת זאת הם כלי להשכלת בחי' אדנות וממשלה, דהיינו שהשכלה זו שהוא ענין אדנות מתלבשת ונתפסת בתוכן וכשנתפזרו אותיות תיבה זו להיות האלף בפ"ע וכו' אזי השכלה זו מסתלקת מתוכן רק שעכ"ז נשאר רשימו בעלמא מהשכלה הנ"ל בכל אות, וזהו משל להסתלקות אורות די"ס דתהו כשנשברו הכלים רק שנשאר רשימו בעלמא מהאורות בתוך הכלים והוא ענין הרפ"ח ניצוצי' כידוע בע"ח, והנה מבואר בע"ח ש"ז פ"א שעיקר השבירה הי' בשם ס"ג והתיקון הי' ע"י שם מ"ה שיצא ממצחא ומברר הנקודות דס"ג שנפלו בשבירה ונעשו ב"ן כמבואר ש"ט פ"ב, ולהבין ההפרש בין בחי' נקודות דס"ג לבחי' שם מ"ה שנק' ברודים הוא כענין ההפרש שבין נקודה לספי' ופרצוף דהיינו שבנקודה אין בה כלל עדיין התחלקות עדיין לי"ס וי' לי' רק היא נקודה א' לבד והוא בחי' הכתר לבד וספי' היא כשמתחלקת לי' וי' לי' כו' ובאור הדבר היינו כענין כלל ופרט שאין דבר מחודש בהפרט שנאמר שדבר זה לא הי' בהכלל שהרי הכלל כולל כל פרטיו ממש (כמו המשנה שכוללת בקיצור לשונה פרטי הטעמים שנאמרו בגמ' בזה כמ"ש אלפא בתענית י"ט מי איכא מידי בברייתא דלא פשיטנא לך ממתניתא כו' ועד"ז

קע, ב

אמר ינוקא דר"ל לר' יוחנן דליכא מידי בנ"כ דלא רמיזא באורייתא) רק שלא הי' נגלה עדיין דבר זה כשאמר דרך כלל וכשפרט הכלל נתגלה הדבר וכמ"כ ענין בחי' הי"ס דנקודים הנה הנקודה שאין בה התחלקות בפועל לי' וי' לי' היינו שכוללת כל הי' רק שאינן שם בגילוי כ"א בבחי' העלם אבל בתיקון הוא בחי' התחלקות לפרטיו' ממש שכל ספי' מתחלקת לי' וי' לי' והמה בגילוי ממש, וזהו ענין מארז"ל באבות דבע"מ נה"ע והלא במאמר אחד יכול להבראות ונת"ל בתורה דר"ל במאמר דבראשית כו' ופי' מאמר א' היינו שכולל כל הע"מ וכמו בתהו שהנקודה כוללת מה שנתחלק אח"כ לי' בתיקון כמו הכלל לגבי הפרט וכיון שכן שהכלל כולל כל פרטי הי"מ שאח"כ א"כ הרי במאמר זה הא' יכול להבראות אלא שמ"מ בע"מ נה"ע כי כך רצה המאציל ב"ה לברוא העולם ע"י עולם התיקון שנתחלקו לי"ס וי' לי' כו' (ויותר נ"ל דכוונתו דבמאמר א' היינו בחי' עקודים ששם היו כלולים כל הי"ס בכלי א' וא"כ היינו מאמר א' ממש ובו יכול להבראות כי באמת הוא כולל כל הפרטי' שנפרטו אח"כ בתיקון ועמ"ש במ"א בפ' נח בדרוש דדור הפלגה שם נת' ענין העקודים ונקודים וברודים ומשם ראיה למה דפרישית) וזהו שבמאמר דבראשית נזכרו ונתרבו כל הפרטי' של הי"מ דהיינו ברבוי דאת השמים נתרבו הפרטי' שבמאמר יהי רקיע ובואת הארץ נתרבו הפרטי' שבמאמר תדשא הארץ תוצא הארץ כו' לפי שהוא המאמר א' הכולל כולם (וכמ"ש באור החיים ע"פ בראשית ברא כו' אות א' עיי"ש שכתב קרוב לכל הנ"ל) ובזה יובן ג"כ הטעם לסיבת השבירה שהי' בנקודי' דייקא דהיינו ג"כ מה"ט דכיון שהכלים היו רק בבחי' נקודות א"כ היו הכלים מועטים לכך לא יכלא למסבל האור משא"כ בתיקון הכלי' רחבים כיון שמתחלקי' וכלולי' כל א' מי' וי' לי' כו'. ובאור הדבר הוא כי הנה בתיקון הנה כל ספי' כלולה מכולן שזהו פי' וענין ההתחלקות לי' וי' לי' דר"ל שבכל א' יהיו בגלוי כל הי' בחי' דהיינו שבמדת החסד יהי' בחי' גבורה ג"כ לצמצם החסד לתועלת המקבלים ואע"פ שגבו' זו הוא הכל מדת חסד עכ"ז הצמצום הוא מבחי' גבו' ויש עי"ז בחי' התחברות והתקשרות של ב' מדות אלו ההפכיי' חו"ג וכעד"ז בכל המדות, וכיון שהם כולם בהתכללות והתאחדות ממש לכן לא יפול האור המתלבש תוכן שהרי יש לו כלי רחב דהיינו בכל ספי' יש מכל הי' כלים כו' משא"כ בתהו שאינם רק בחי' נקודה א"כ בנקודת החסד לא נמצא שום בחי' גבורה כלל בגילוי ע"כ לא יש שום התחברות בין חו"ג ולכן הכלים קטנים ועוד זאת דמה"ט הוא סיבת השבירה כיון שכל בחי' הוא בפירוד מזולתו וכנז' באד"ר בענין וימלוך וימת שכ"א אמר אנא אמלוך כו' לכן כשנתלבשו האורות במדת חסד עד"מ לא יכלא הכלי למסבל האורות מפני שמדת הגבו' מנגדה משא"כ בעולם התיקון שהם בהתכללות ואחדות ואינן מנגדי' זל"ז לכן יכלו לסבול (וז"ש רז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום ועולם התיקון יוכיח, וזה הי' ענין כוונת דור הפלגה בבנין המגדל לשיהי' אחדות ביניהם שבזה ימשיכו עליהם השפע כי אפי' חבור עצבים אפרים הנח לו כתי', ומזה נ"ל ראי' עוד למש"ל דפי' במאמר א' יכול להבראות היינו בעולם העקודים דייקא ושם היו ג"כ בהתכללות ואחדות לגמרי כיון שהיו בכלי א' וכן בברודים שאח"כ הוא ג"כ התכללות משא"כ בנקודים וכמש"ש באריכות בדרוש דדור הפלגה הנ"ל), והנה באמת ז"ת דנקודים הנ"ל שנפלו כליהם למטה בבריאה המה בשרשם גבוהים יותר אפי' משם מ"ה שממנו התיקון והטעם הוא משום דשם מ"ה החדש אינו ממהות ועצמיות האורות שבא"ק אלא הארה בעלמא מהם שמאיר דרך מצחו משא"כ בחי' כלים וניצוצים הנ"ל דס"ג הרי הוא מעצמיות האור שבא"ק וכמ"ש בע"ח ולפ"ז מובן שאחר ששם מ"ה

קעא, א

מברר ומתקן הכלים דנקודים הנ"ל הרי לאחר התיקון הם גבוהי' יותר וזה יהי' לע"ל בגמר הבירורי' שבחי' ב"ן יתעלה להיות ס"ג כמו שהי' קודם השבירה ונמצא המתברר גבוה מהמברר וזהו ענין א"ח עטרת בעלה והטעם לזה למה עשה המאציל כך שיהי' מתברר דבר שגבוה מן המברר היינו לפי שכלל גדול הוא בכל מה שהאציל ית' שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן פי' מבלי שימצא ראש וסוף בנאצלים כי יהי' בסוף מהראש ובראש מהסוף וא"כ אין ידוע מי הוא הראש ומי הוא הסוף כו' וכמו ענין אורות וכלים עד רום המעלות לא ידוע מי גבוה כי בגילוי הרי האור הוא עיקר השפעת החיים הנמשך מא"ס והכלי הוא מקבלו ובשרש ומקור התהוות האו"כ שרש התהוות הכלי' קודם במדרגה להאורות וכמש"ל ע"פ לרוקע הארץ פ"ד ופ"ו באריכות, והיינו ענין נעוץ תחלתן בסופן מבלי שימצא הסוף סוף אמיתי והראש ראש אמיתי. וכ"ז הוא לפי ששרש כל ההתהוות הוא מאא"ס ב"ה שאין לו ראש וסוף ע"כ כל פעל ה' הוא ג"כ באופן זה שלא יהי' ראש וסוף אמיתי כו' (וע' בסידור הנדפס בשער תלמוד תורה שאחר עלינו לשבח) ועוד זאת הטעם הוא כי הנה עיקר השבירה הי' בשביל התהוות עולמות בי"ע והתהוותם הוא ע"י שם ב"ן שנתקן ע"י מ"ה (וממה שלא נתברר עדיין נתהוו היכלות דק"נ וקליפות הטמאות) והנה בי"ע הושפלו בצמצומי' ותכלי' השפלות לגבי האצי' ולכן לא יוכלו להתהוות אלא מבחי' שיותר גבוה בעצמותו שלכן יוכל להוריד שפעו מאד למטה, ולפי שבחי' נקודים דס"ג שרשן מאד גבוה ע"כ גם בפיזור ושבירת האותיות והכלים כשנפלו למטה ביכולתם עדיין להוות עולמות בי"ע ושיהיו בתכלית הצמצום כזה משא"כ אם הי' השבירה בשם ב"ן ממש (ולא שם ס"ג שנעשה אח"כ ב"ן) לא הי' ירידת השפע כ"כ שלא תמצא בהם היכולת הזה כ"כ כו' וד"ל:

ג. ואחר שנת' ענין הכלים וענין השבירה שהי' בכלים דנקודים כנ"ל. מעתה יובן שרש הדברים הנז"ל בתורה בענין המצות. דהנה המצות מעשיות נעשי' בדברים גשמיים כמו האתרוג והלולב וקלף התפילין וצמר דציצית שהם מרפ"ח דנקודים הנ"ל שלא נבררו וכשלוקח האתרוג עד"מ ומקיים בו מצות ה' שהוא מרמ"ח איברי' דמלכא אזי אותו האתרוג בא לשרשו כמו שהי' החיות המלובש בו בשרשו בז"ת דנקודים קודם שנשברו. ועי"ז מעוררים המשכת האור משרשו ומקורו שבס"ג להיות נמשך ומתלבש ברמ"ח כלים דז"א ובנוק' כו' ומשם נמשך ומאיר ג"כ בג"ע לנשמות שיושבי' ונהנין מזיו. וזהו שנמשלו הרמ"ח מ"ע בל' זריעה כמ"ש לעבדה כו' כי באמת להיות שהשכר מצוה הנמשך מהמצוה עצמה הרי הוא למעלה מעלה מערך ומהות המצוה כמו אפילו המצוה שברוחני' התלוי' במוחו והשגתו של אדם שהוא ההתבוננות בגדולתו ית' באיזו השגה שמשיג מפלאות בורא עולם ב"ה והשכר מזה הוא שתשיג השגה זו בג"ע, הרי באמת השגה זו שמשיג ומתבונן במוחו והשגתו בעוה"ז אינה מעין ומערך ההשגה שמשיג בג"ע שהרי מחשבת האדם בעוה"ז הוא מנוגה דעשי' שהרי באותה המחשבה שחשב באלקות חשב תחלה דברים בטילי' דומם דעוה"ז דנוגה ומאחר שהיתה גסה מתחלה כ"כ עד שציירה והקיף במחשבתו הדומם גשמי א"כ אע"פ שבעת שמחשב באלקות מהות המחשבה היא יותר זכה וברה קצת מ"מ כיון שמחשבה זו עצמה יש בכחה לחשוב הדומם אחר התפלה א"כ גם בעת חושבו באלקות גשמית היא כגשם הדומם והצ"ח דעשי' כו' ואיך יתכן שיתמשך מזה ההשגה בג"ע דהיינו שתשאר

קעא, ב

מחשבה זו והשגה זו בג"ע העליון להיות אפי' לבוש להנשמה בהשגת' אז זיו השכינה שהרי אפילו לג"ע התחתון א"א לעלות עד שישכח חיזו דהאי עלמא כדאי' בזהר כ"ש וכ"ש לג"ע העליון, אך הענין הוא דבאמת מהות ועצמיות מחשבה זו שבעוה"ז מתבטלת ונשרפת בנהר דינור והי' כלא הי' מעולם רק שנשאר ממנה כחה ופנימיות נקודתה והוא האור והחיות שהי' בה משבה"כ שמתברר ע"י שחשב במחשבתו זו התבוננות אלקי' והרי הוא בא לשרשו כמו שהי' קודם שנשברו הכלים, ועי"ז מעורר המשכת אור חדש משם בכל העולמות עד שמגיע גם לג"ע שישיג הוא ונוטל חלק בראש כו' וה"ז כמשל הזריעה שהזרע עצמה כלה ונרקב רק שכחו נשאר והוא הגורם המשכת כח הצומח שמדבר ה' תדשא להצמיח והיינו מפני שהזרע שרשו ג"כ משם שהרי בתחלת הבריאה צמחו הצמחי' ע"י דבר ה' תדשא בלי זריעה לכן מעורר בשרשו כו', וזהו ענין והי' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כו' שאז יש תוס' גלוי אלקות לנשמות, והוא בחי' אור חדש על ציון תאיר דהיינו הארת שם מ"ה החדש שממצחא שנמשך במל' דאצי' ומשם נמשך לציון הוא בחי' ג"ע העליון והוא ג"כ ענין קב"ה אתי לאשתעשעא בצדיקייא בג"ע בכל חצות לילה כידוע בזהר, והענין כי זהו ע"י רמ"ח מ"ע שע"י בירורי רפ"ח ניצוצי' שבהם ע"י שם מ"ה דתיקון דבחכמה אתברירו שישאר בהם רק שרשם כמו שהיו בס"ג אז עי"ז נמשכו רמ"ח אורות דנקודים הנ"ל שהם למעלה מעלה משם מ"ה המברר כדלעיל ובאים ומתלבשים בכלים דאצי' ובמל' דאצי' והוא ענין האור חדש שמאיר ג"כ בג"ע, ובזה מובן ענין הג"ע מהו כי הנה הג"ע הוא מבחי' זיו השכינה שהוא הארת המל' דאצי' וצ"ל (דא"כ למה צריך לעבדה) הלא בלאה"נ מל' דאצי' נעשי' עתיק לבריאה בכל עת ושעה וא"כ מהו ענין הארת זיו בג"ע שבשבת וחדש דייקא, אך הענין דאז נמשך האור חדש ששרשו משם ס"ג (ונמשך ע"י בירור מ"ה תחלה ברפ"ח) שהוא בחי' גלוי אלהות מעצמו' ופנימי' האורות שלמעלה מהארה שבעולמות בלא"ה וכנ"ל, וזהו א"ת בניך אלא בונייך עוסקים בבנינו של עולם כי ע"י לימוד ההלכה בגשמיות כמ"כ לומדה אח"כ בג"ע העליון בלא לבוש הגשמי רק כח החכמה שבה שמבחי' חב"ד דס"ג דפנימי' א"ק כו' וזהו האור חדש למל' דאצי' שהוא מקור בנין העולמות ונק' בונייך ל' נקבה כי היא נק' כן כידוע, ודוקא מי שלמד תחלה ההלכה בזה העולם אזי הוא לומדה אח"כ בג"ע ומוסיף אור חדש אבל מי שלא למד לא יש ברורי נוגה דעשי' שיבררנה שם מ"ה ושיומשך האור מס"ג ומהיכן יהי' האור חדש וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו דייקא דהיינו שלמד בעוה"ז ויומשך עי"ז אור חדש אמנם מ"ש בידו ר"ל שהובא לג"ע ולא הניחו בעוה"ז והיינו שנתברר ממנו פסולת הלבושים עד שישאר רק כחו וכמשל רקבון הגרעין שאזי דייקא יומשך כח הצומח משא"כ כשהגרעין שלם שלא מתגלה כחו כלל ואין מתעורר כח הצומח כו', והנה הבירור הוא ע"י שם מ"ה כנ"ל שמברר הרפ"ח כו' וענין שם מ"ה שבאדם הוא מה שהנפש אלקית מתדבקת במקורה בשעת ק"ש ותפלה בהתבוננות ביחודא עילאה הוא בחי' שם מ"ה שאין עוד מלבדו ממש וכולא כלא חשיב ועי"ז יבא למס"נ באחד ואזי בכח זה הוא מברר ומעלה התומ"צ שעשה כל היום שיופרדו הלבושים מהם וישאר פנימיותם ויעלה לס"ג אבל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו מפני שנשארים בגשמיותם בשבה"כ שהם הדברים דנוגה שבהן מדברת הדבר הלכה כו' לכך כל מי שאין תורתו אומנתו חייב בתפלה כי התפלה היא עליי' העולמות עד שם מ"ה שבברכות דשמ"ע ברוך אתה הוי' שכורע וממשיך מלמעלה למטה שהוא בחי' השתחואה וביטול וכענין קול דממה דקה שהוא מבחי' שם מ"ה שאחר הרעש וצעקת הלב בק"ש ופד"ז כידוע, (והנה ע"י עלי' זו

קעב, א

הוא מעלה עמו ג"כ התומ"צ דכל היום ומה"ט נק' התפלה סולם כמ"ש במ"א), אך מי שתורתו אומנתו הוא ממשיך בלא תפלה מצד שרש נשמתו מחכמה דס"ג כו'. ובזה יובן שרש ענין הנז"ל בתורה דפעמים המצות גבוהים מנפש האדם כמ"ש קדשנו במצותיו כו' ופעמים משמע שנשמות ישראל גבוהים מהמצות וכמאמר ועשיתם אתם כאילו עשאוני ואם יקיים גוי המצוה לא עשה ולא כלום, והענין דשניהם אמת דנשמות ישראל הם מעולם התיקון שכבר נתברר ע"י שם מ"ה וזהו אשר +קדשנו" בקדש עילאה ולכך וצונו לעשות המצות שבהם ועל ידם דייקא יהי' בירורי רפ"ח והמשכות אורות דס"ג כי הבירור הוא ע"י מ"ה כנ"ל ומצד זה הנפש גבוה מהמצוה, אבל לאחר שנעשה המצוה ונתבררה הרי שכר המצוה מצוה עצמה כמו שהיא בשם ס"ג הנ"ל והנשמה נהני' מזיו זה והוא מתן שכרה, מצד זה המצות גבוהים מן הנפש והם חיי עולם להנפש, וגם בזה מובן משנז"ל בתורה דפעמים משמע שתפלה גדולה מתורה כי הבירור והעליה הוא ע"י התפלה כנ"ל ועיקר ההמשכה ע"י תומ"צ כדלעיל. ואחר כל הנ"ל יובן שרש ענין הפסוק כי תבואו אל הארץ אזי תיומ"י ושבתה הארץ ר"ל כשתבואו אל הארץ העליונה שהיא בחי' שם ב"ן כל המשכות אורות דס"ג ברמ"ח מ"ע כנ"ל אזי ושבתה הארץ כי תתעלה בבחי' ס"ג עצמה ותהיה עט"ב ולא תקבל עוד בבחי' רו"ש שהוא בחי' דפיקו דלבא מז"א בעלה ואז נאמר ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חציים אל הים הקדמוני כו', והמשכות אלו הוא רמ"ח מ"ע כנ"ל והוא ענין שש שנים תזרע שדך שנאמר אח"כ שהמצות נמשלו לזריעה כדלעיל ועי"ז גדלים תבואות בארץ והוא בחי' המשכות אורות דס"ג הנ"ל בשם ב"ן הנק' ארץ ועי"ז ושבתה הארץ כו' והוא ענין ובשנה השביעית שבת שבתון כו' כי ו' אלפי שני דהאי עלמא הוא זמן העבודה ובירורים ואח"כ באלף הז' יהיה יום שכולו שבת שכל השבתות דעכשיו יהיה להם עליה ביום שכולו שבת והיינו לע"ל שיהיה עשיה דעכשיו כמו קודם השבירה שהיה עשיה דס"ג גבוה מאצי' דעכשיו כידוע שנקודים נק' אדם דיצירה וברודים אדם דעזי' וא"כ אצי' דעכשיו יתעלה עוד יותר הגבה מאד כו':