להבין ענין פסח ומצה

קעב, א

להבין ענין פסח ומצה, שהוא המשכת מוחי' דאו"א בז"א ויש בהם בחי' גדלות ראשון וגדלות שני וכולם נמשכי' אז בז"א ביחד וזהו הנס דיצ"מ משא"כ בשאר יו"ט ואפי' בשבת אינן נמשכי' רק בסדר והדרגה כו' יעו"ש בפע"ח, וזהו ענין הכוסות והמצה, הכוסות כנגד מוחי' דאי' והמצה בחי' מוחי' דאבא. להבין כ"ז, צ"ל תחלה מהו ענין מוחי' דאבא ומהו ענין מוחי' דאימא, ומתחלה יש להקדים ענין הי"ס דאצי' שאינן מתגלי' לנבראי' רק מציאותן ולא מהותן, וביאור הדברים הנה יש להבין מ"ש מלכותך מל' כל עולמים שמדת מל' היא חיות כל העולמות דבי"ע, והלא מבואר בזהר דמדת מל' היא אספקלריא דלא נהרא, דלית לה מגרמה כלום, ופי' דבר זה הוא כי אין מלך בלא עם עד"מ המלך בלא אנשים אין לו על מי להתפשט מדת ההתנשאות ולא יקרא אז בשם מלך כלל אלא הוא כשאר אנשים א"כ עיקר הסיבה

קעב, ב

למדת ההתנשאות של המלך הוא ע"י העבדים מלמטה למעלה וזהו לית לה מגרמה כלום כ"א ע"י העלא' מ"ן מלמטה שמלכותו ברצון קבלו עליהם (משא"כ מדת חו"ג י"ל דשייך אף כשאין עם וכש"כ פנימי' מדות שהם אהוי"ר וגם חו"ג שייכי' גם כשהוא בפ"ע שהוא נדיב לב בטבע שאם הי' צריך איזה אדם לקבל שפע ממנו ישפיע לו חסד וכן להיפך גבורה בטבע (רק כשאין עם אז אין המדות פועלי' פעולתן והם בבחי' העלם) משא"כ מדת ההתנשאות לא שייך כ"כ לומר ע"ז גם בחי' העלם כמו בחסד כו' וכמשל השם של האדם שאין שייך כ"כ לומר עליו שהוא בהעלם כשאין קורא בשמו כמ"ש במ"א, א"נ י"ל דחו"ג שייך בלא עם רק על בנים וכה"ג משא"כ מלוכה והתנשאות לא יתכן רק על נפרדים דוקא), ולפ"ז צ"ל איך יתכן מ"ש מלכותך מכ"ע שע"י מדת המל' הוא התהוות העולמות ולפי המשל מהתנשאות שלמטה לא א"ש דהא אין מלך בלא עם א"כ כשכבר נבראו עם אז שייך בחי' מלוכה ואיך נהפוך הוא שממדת מלוכה נתהוו הנבראי' מאין ליש א"כ קדמה בחי' המלוכה קודם התהוות בחי' עם ואדרבה ממדת מלוכה והתנשאות נתהוו העם, וזה תמוה לפי המשל הנ"ל מהתנשאות שלמטה דלא שייך כלל התנשאות כשאין עם, אך באמת עיקר הפי' בענין לית לה מגרמה כלום הוא דלית לה להשפיע להחיות רוח שפלים דבי"ע בלתי שתקבל תחלה השפעת מ"ד מלמעלה, ולא דלית לה כלום ממש רק שאין לה כדי להשפיע כו' וכמו ענין סיהרא לית לה מגרמה כלום, ובאמת ידוע בס' התכונה שהלבנה יש לה אור מצד עצמה ג"כ רק שלא תוכל להאיר על הארץ עד שתקבל מאור השמש, וכך הוא במדת המל'. אך צ"ל דלפי משל הנ"ל משמע דלית לה מגרמ' כלום ממש כ"א ע"י העלא' מ"ן מלמטה דוקא אז נתהוה עיקר מהות המלוכה כנ"ל, וכבר נת' דא"א לומר כן ממ"ש מלכותך מלכות כל עולמים ואתה מחי' את כולם, ומ"מ באמת כל הפירושים הנ"ל יש להם מקום וענין:

ב. ולהבין זה יש להקדים עוד ענין אחד והוא ההפרש בין השגת הנביאים להשגת החכמים ובעלי רוח הקדש, דהנה שרש השגת הנביאים הוא מבחי' נו"ה דבי"ע ופי' מבחי' אצי' המתלבש בבי"ע, רק החילוקי מדרגות הנביאים הוא בענין ההתלבשות, ישעי' היתה נבואתו מנו"ה דבריאה היינו מבחי' אצי' המלובש בנו"ה דבריאה ויחזקאל לא השיג רק מיצי' היינו הארת האצי' המלובש ביצי', מלבד מרע"ה שהיתה נבואתו מבחי' נה"י דאצי' ואף גם זאת בהמשכתן דרך מעביר בבריאה רק שאינו בבחי' התלבשות גמור בבריאה כמו בשאר הנביאים שהוא ע"י התלבשות גמור, והנה מרע"ה השיג ג"כ בחי' אחוריים דיסוד אבא המלובש בז"א אבל פנימיותו לא השיג וע"ז נאמר וראית את אחורי ופני לא יראו, ואותן שנכנסו לפרדס שהם בעלי רוח הקדש שלא הגיעו למדרגת הנבואה הוא שלא השיגו רק אורות היצי' עצמן משא"כ הנבואה היא בחי' אצי' המלובש בבריאה או ביצירה כנ"ל, ולפ"ז יש לתמוה לכאורה איך רשב"י וחביריו שלא היו נביאים (ולא נז' עליהם בגמ' שנכנסו לפרדס ואף אם נכנסו הלא נת' שאין זה רק השגת אורות דיצי' לבד) השיגו השגות גבוהים ונעלים מהשגת הנביאים שמדבר באד"ר מעניני פרצופי א"א וע"י וא"ק וכן האריז"ל השיג בזה כמבואר בכהאריז"ל ואיך השיגו יותר ממשה רבן של כל הנביאים שלא השיג פנימי' יסוד אבא כו' רק אחוריים לבד כנ"ל והם השיגו אפילו בע"י וא"ק כו', ואף שארז"ל חכם עדיף מנביא הלא הנביאים היו ג"כ חכמים, אך הענין הוא דההפרש בין ידיעת החכמים כמו רשב"י או האריז"ל, ובין השגת הנביאים הוא ההפרש בין ידיעת מציאות להשגת המהות, שהנביאים מה שהשיגו השיגו המהות ממש וכמו שאנו רואים במקרא שהשגת הנבואה היא נקראת ראיה ממש וראית את אחורי ואראה

קעג, א

את ה' וירא אליו ה' ואף שזהו דרך משל ואינה ראיית עין גשמי ממש מ"מ הנמשל צ"ל דומה למשל וכדתרגום וירא אליו ה' ואתגליא לי' כו' בחי' התגלות שנגלה אליו הנעלם ב"ה, להיות משיג המהות ממש של בחי' המדה והמדרגה הנגלה אליו וכמו הראיה שהיא ראיית המהות, משא"כ השגת החכמים היא אינה גילוי והשגת המהות ממש רק ידיעת המציאות לבד ולא השגת המהות, ולכן הנביאים לא השיגו רק בבחי' נהי"מ כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם בהשגת המהות רק מדרגות התחתונות שהן נהי"מ שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע למקבל בבחי' מוחין וחיות כידוע שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון בכל העולמות והמדרגות ולכן ג"כ הן הן המתגלות לנביאים בגילוי והשגת המהות ממש ובתוכן מלובש אור הבינה שהיא בחי' הבנת האלהות מאור א"ס ב"ה ובתוכה מלובש אחוריים דחכמה שהיא מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה כו', אבל פנימי' החכמה א"א לירד ולהתגלות לנביאים וכש"כ מה שלמעלה מהחכמה שא"א לירד ולהתגלות להיות מושג המהות, משא"כ החכמים השיגו אפילו בא"ק לפי שהוא רק ענין ידיעת המציאות לבד ועדיין המהות נעלם ומופלא מהם ולכן ידיעה זו השיגו במדרגות עליונות שלמעלה מעלה מהמדרגות שיוכלו להתגלות בנבואה בהשגת המהות וז"ש רז"ל חכם עדיף מנביא לפי שיוכל לידע בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחי' התגלות לנביאים במראה נבואתם, ואף שהוא רק ידיעת המציאות מ"מ ידיעה היא עכ"פ ומ"מ גם הנביאים היו חכמים, והשיגו ג"כ בחכמ' ידיעת המציאות למעלה ממה שיוכל להיות מושג בנבואה רק שנבואתם לא הי' רק עד נהי"מ (וא"כ פי' חכם עדיף מנביא היינו מעלת החכמה על הנבואה):

ג. וביאור ענין ידיעת המציאות והשגת המהות, הנה יובן עד"מ ממה שיש ב' ידיעות אלו גם בנפש האדם, הנה המדות והשכל שבאדם, הנה האדם יודע מציאותם, ועכ"ז אינו משיג מהותם ממש, עד"מ יש אדם שהוא וותרן בעצם שהוא מפני טבע רוחניות שהוטבע כן בלבו להיות מוותר משלו לזולתו ויש שהוא קמצן וקפדן שהוא טבע הדין והגבורה המוטבע בלבו, ובודאי שהאדם יודע בנפשו היטב מדות אלו איך ומה שהוא אם בטבע זו או בזו ויודע ומרגיש ממש מציאותם, ועכ"ז הרי אינו משיג ממש מהותם שאינו מכיר מהות החסד איך ומה הוא מהותו וכן מהות הקפדנות, ויותר יובן זה מענין המחשבה, אשר אנו רואים שיזכור האדם איזו שכל וסברא שלמדה כבר כמה שנים ולא עלתה על מוחו בינתיים רק אח"כ בעיונו בהלכה יזכור אותו השכל, וא"כ מוכרח שהיתה זו ההשכלה טמונה בשכלו גם קודם שנזכר עליה, שלכך מיד שיזכור עליה ימצאנה, והלא האדם אינו מרגיש מזה כלל, דהיינו שאינו מרגיש כלל ענין ההשכלה הטמונה אצלו בכח חכמתו בעידנא דלא עסיק בה, והיינו לפי שהשכל אינו דבר יש אלא רוחני ואינו משיג מהותו, ולכן אין כל אדם יכול להשיג איכות ומהות השכל שאנו רואים שזה חכם וזה טפש אף ששניהם יש להם מוח גשמי רק החסרון הוא מצד כח החכמה הרוחנית, ואין גוף גשמי יכול להשיג מהות רוחני רק שידע מציאותן שיודע בבירור שזה חכם או שזה סכל אבל לא יכיר מהות חכמה זו שבו. ומ"ש ב' רוחות מספרות זו עם זו היינו לאחר פרידתה מן הגוף אזי הנפש הרוחנית כשהיא אינה מסותרת ומלובשת בגוף גשמי אזי תשיג רוחני זולתו ולכן מספרות זע"ז, משא"כ כשהיא מסותרת בגוף גשמי, הנה הגוף הגשמי אינו יכול להשיג אפילו הרוחנית המלובש בו ממש רק מציאותן ולא מהותן ממש כנ"ל ממשל המדות והשכל כו', וגם בכללות הנפש כך הוא שהגוף יודע ומרגיש שיש בו נפש המחי' והמשכלת ואינו משיג מהותה כו' כמ"ש במ"א באריכות,

קעג, ב

אמנם כ"ז הוא בהמדות והשכל שמרגיש מציאותן ולא מהותן כנ"ל אבל הדבור שבאדם הנה האדם משיג מהותו ממש ג"כ, לפי שהוא בערכו להיות מושג מחמת שהוא גשמי כמוהו כי הנה הגם שנודע שהכ"ב אותיות הם מהנפש ואע"פ שיוצאים מן ה' מוצאות אחה"ע מהגרון כו' אין ר"ל שמתהוים ממש בהגרון רק שיוצאי' מהנפש ומכים בגרון ועושים בו הקול וכן בומ"ף בשפתים כו' והרי אותיות שבנפש הם רוחניים, וא"כ איך יהי' בהן השגת המהות. אך באמת אין הכוונה שגשם האותיות הוא מהנפש כי גשם האותיות הוא הקול שהוא גשמי רק שכ"ב אותיות הנפש מתלבשים בו אחה"ע מתלבשים בקול שבגרון כו' ולהיות שיש להם עכ"פ חומר גשמי לכן נתפסים ומושגים מהותם ממש להאדם שהרי האדם המדבר משיג מהות קול הדברים שמוציא מפיו ואינן כמו המדות והשכל שאינו משיג מהותם ממש רק שיודע ומרגיש מציאותם כנ"ל:

ד. וע"פ משל זה בנפש האדם איך שאפילו השכל שבאדם ממש אין האדם משיג מהותו כנ"ל משא"כ הדבור שהוא השגת המהות, יובן היטב ענין ההפרש בין השגת החכמים להשגת הנביאים, שמה שידעו המקובלים ואפי' הרשב"י ע"ה, אף גם בענין ע"ס דאצי' ענין חכים ולא בחכמה ידיעא ע"ד דוגמא, היינו רק ידיעת המציאות שידע שיש בחי' חכים ולא בחכמה ידיעה, אבל לא השיג מהות אותה חכמה מהו, כי אין לדמותו כלל לשכל האדם לא מיני' ולא מקצתיה, שהרי החכמה שלנו איננה מהוה שום דבר כלל, משא"כ החכמה עילאה הנה החכמה תחיה שהיא מהוה נשמות כו' וכן בהשתלשלות המדרגות נתהוו מחכמה שמן ומים כידוע שהאור והמים והשמן יתייחסו כולם אל בחי' החכמה שממנה נתהוו היינו ע"י המשכה והשתלשלות מח"ע וזה א"א למוח להשיג על בוריו שמחכמה יתהוו נשמות כו' או השמן ומים, הרי אין מהות הח"ע מושג כלל, כי באמת אין שכל אנושי מערך זה כלל, כי הרי מקור התהוות שכל אנושי הוא רק בבחי' יש מאין מכלים דעשי', ועשי' לגבי יצי' אין ערוך וכן יצי' לגבי בריאה ובריאה לגבי אצילות רק שע"י פרסות שהוא צמצומים והעלמים רבים שמתצמצם אור ושפע החכמה דאצילות מתהוה ממנה חכמה אנושית, וע"כ אינן ערוך זל"ז כלל שהח"ע תחי' מאין ליש משא"כ השכל אנושי, וזהו לא בחכמה ידיעא שאינה מערך חכמה שבנבראי' הנק' חכמה ידיעא, לכן הרי א"א להשיג בחכמה האנושי' מהות חכמה עליונה ית' רק מציאותה בלבד (והא דמבואר במשל אות ג' שאפי' החכמה שבאדם אינו משיג מהות' א"כ למה אמר כאן דדוקא חכמה דאצי' הוא שאין מושג מהותה, דמשמע דחכמה אנושית מושג מהותה. נ' דלעיל כוונתו על מהות כח החכמה המלובש במוח שממנו נובעי' ההשכלות שהוא אינו מושג כלל מהותו, אבל גילוי ההשכלה מושגת להאדם המשיגה. וכאן ר"ל דאין להעריך כלל הגילוי מח"ע שהוא מערך וסוג השכל אנושי כי באמת לא מיני' ולא מקצתיה כנ"ל) ועד"ז השיג רשב"י ע"ה מה שהשיג בבחי' אצילות ואפילו למעלה מהאצי'. וכל אלה לא נפלאו גם ממרע"ה ופשיטא הוא. אבל מ"ש שמרע"ה היתה נבואתו רק בנהי"מ דאצי' שבבריאה היינו בבחי' השגת המהות שבחי' זו השיג מהותם ממש עם בחי' אור הבינה ואחוריי' דאבא שבנהי"מ דאצילות, וכזה השיג ישעי' בבריאה וז"ש ואראה כו' שרפים עומדים ממעל לו ונודע שהשרפים הם מעולם הבריאה, והוא למטה מהשגת מרע"ה כנ"ל ויחזקאל ביצירה כו', הכל השגת המהות ממש והוא עד"מ באדם כמו שמשיג מהות הדבור שלו כנ"ל שהיא השגת המהות ולא ידיעת המציאות לבד:

ה. (ונ' דבידיעת המציאות ג"כ ודאי יש לחלק דהנה נת' שהרשב"י והאריז"ל לא השיגו המהות רק ידיעת המציאות, וא"כ לכאורה מאי נפקא מינה בין השגתם להשגת שאר המקובלים שרואים ג"כ כתוב בזהר וע"ח הסודות שבפרצופי' עליוני' דע"י

קעד, א

וא"ק כו' ובודאי הריחוק ביניהם בהשגה סוד אחד כרחוק שמים מארץ ועוד דהא מבואר בפע"ח שער ט"ז פרק א', שישן האריז"ל בשבת ונכנס אליו תלמידו רבי אברהם הלוי וסיפר לו האריז"ל איך שעסק עכשיו בישיבה של מעלה בפרשת בלק ובלעם כו' שאם היה דורש פ' שנים רצופים מה ששמע עתה אינו יכול להשלים, ובחי' השגה זו להשיג ברבע שעה או אפי' בשעה מה שצריך זמן לבאר זה פ' שנים בודאי אינה כלל ממין השגה דשכל אנושי, אך הענין כי הרשב"י והאריז"ל מה שאמרנו שלא הי' להם רק ידיעת המציאות היינו בבחי' י"ס דאצי' שבבי"ע משא"כ הנביאים השיגו אצי' שבב"י כנ"ל אבל הרי היו רשב"י והאריז"ל בעלי רוה"ק וא"כ השיגו מהות אורות היצי' עצמן השגת המהות, שהשגה זו ג"כ אינה מערך שכל אנושי כנ"ל ששרש השכל אנושי נתהוה מאין ליש מכלים דעשיה. ולפ"ז נ' דגם בידיעת המציאות בי"ס דאצי' וע"י וא"ק, יש חילוק גדול בין רשב"י והאריז"ל לשאר מקובלים. דעם היות שנת' דשם אין להם רק ידיעת המציאות ולא השגת המהות מ"מ י"ל שהם יודעי' המציאות די"ס דאצי' וע"י וא"ק, ע"ד שידוע מציאות זה בעולם היצי' שעד שם משיגים הם המהות כנ"ל הלכך כמו שידוע שם מציאות אצי' וא"ק כנ"ל עד"ז ממש ידעו הרשב"י ואריז"ל. משא"כ השגת שאר המקובלים וידיעתם המציאות הוא בידיעה שבעשיה הגשמיות שאינה ערוך אפילו לחכמה הרוחני' דעשי' כנ"ל שנתהוה משם מאין ליש מכש"כ שאינה ערוך לי"ס דיצירה כו'. ועפ"ז יש לפרש מארז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם כו' וידוע דהמלאכים הם בעולם היצירה ולפי שרוב בעלי רוה"ק השגתם ביצירה לכך אמר אם הראשונים כמלאכים:

ו. ויובן יותר באר היטב החילוק שבידיעת המציאות די"ס דאצי' וא"ק בין הרשב"י ז"ל לשאר מקובלים, ע"פ משנת"ל אות ג' דהשכל ומדות שבאדם ג"כ אין האדם משיג רק מציאותן ולא מהותן ממש. והנה גם הח"ע דאצי' ג"כ ידוע לנו מציאותה ולא מהותה, והרי מ"מ יש ריחוק גדול לאין שיעור בין ידיעת מציאות השכל שבאדם לידיעת מציאת הח"ע שהרי הח"ע אינו מערך ומהות השכל אנושי שהחכמה תחי' כו'. הלכך מה שיודע מציאת ח"ע אין ידיעה זו כלל ממהות ידיע' שיודע השכל אנושי שהיא ידיעה גמורה. אך ביאור ענין החילוק יובן עפמ"ש במ"א ע"פ וידעת היום כו' שיש חילוק בין דעת לאמונה דשם נת' שהרגשת המציאות נק' דעת עד"מ מה שהאדם יודע שיש בו נפש המחי' אותו אין שייך ע"ז ל' אמונה שהרי זה נרגש אצלו ממש שכשרואה חיות הגוף וקיומו יודע ומרגיש כי נפשו הוא בו שהיא היא המחיה את הגוף ובלעדה אין לו חיות וקיום. ומ"מ אין זה השגת המהות שאינו משיג מהות הנפש איך ומה היא כו' ועד"ז למעלה ג"כ בבחי' ממכ"ע דהיינו להאמין שהקב"ה מחי' את כולם והוא ברא כל העולמות מאין ליש א"צ לזה אמונה שהרי זה נרגש וע"ז נאמר אחזה אלוה מאחר שרואין העולמות שהן כמו גוף גדול מהארץ לרקיע ת"ק שנה כו'. מזה נרגש שיש בהן חיות מא"ס ב"ה המהוה ומחי' אותם ומקיימם כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וידיעה זו מורגשת כאילו רואה כו' כמו שנרגש אדם מנפשו ע"י שרואה חיות הגוף וקיומו כנ"ל וע"ז נאמר דע את אלקי אביך כו'. שענינו הרגשה ממש רק שהיא הרגשת וידיעת המציאות ולא השגת המהות כי הוא ית' הוא הידוע מציאותו ולא מהותו. אך הנה דעת והרגשה זו הוא בבחי' ממכ"ע אבל בבחי' סוכ"ע כתי' אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם שאינו בגדר עלמין כלל ואינו כדמיון הנשמה המתפשטת בתוך הגוף שמתפעלת ממקרי הגוף וממקרי המקום והזמן קור וחום כו' אבל הוא ית' אינו נתפס בגדר מקום שאינו בגדר עלמין כלל. ובבחי' זו לא שייך דעת והרגשה שאין נתפס בשום שכל והשגה איך אין שינוי לפניו ית' אלא זו היא

קעד, ב

בחי' אמונה להאמין בה' שהוא ית' אינו בגדר עלמין ולפניו כחשיכה כאורה. והנה הרי ענין אמונה זו היא ג"כ ידיעת המציאות שאנו יודעים ומאמינים שהוא ית' סכ"ע ואני ה' לא שניתי כנ"ל והדעת וההרגשה בבחי' ממכ"ע הוא ג"כ ידיעת המציאות לבד ולא השגת המהות. והחילוק ביניהם שידיעת המציאות ממכ"ע הוא בחי' הרגשה ממש כמו שהאדם מרגיש חיי נפשו כנ"ל משא"כ בבחי' סכ"ע לא שייך דעת והרגשה רק אמונה כו', וקרוב לזה הוא החילוק הנ"ל בידיעת המציאות בשכל ומדות שבאדם עצמו שאין בהם ג"כ השגת המהות כנ"ל ועכ"ז מרגיש מציאותן הרגשה גמורה כמו שמרגיש חיי נפשו, שהרי השכל מתגלה במוחו והמדות בלבו ומרגיש אהבתו או השכלתו כו' רק שאינו משיג מהות ענין כח השכל איך ומה הוא, משא"כ ידיעת המציאות דח"ע אינו עד"ז רק ע"ד ענין האמונה בסכ"ע, ומלבד החילוק שבין הרגשה ודעת לבחי' אמונה הרי מובן למשכיל שידיעת המציאות שבבחי' הרגשה ממש הוא ענין קצת ידיעה והשגה והכרה כמשל בכח השכל שבאדם שאע"פ שאינו משיג מהותו מ"מ קצת הכרה שייך בו ע"י שמתגלה במוחו גלוי ממנו כו' משא"כ בח"ע אין שייך לומר כן שאין שום מוח משיג ענין הח"ע שהחכמה תחיה מאין ליש נשמות ושמן ומים ואור כו' שאין זה מערך ומהות שכל שלנו א"כ אין אתנו שום הכרה והרגשה בענין מהות הח"ע רק הידיעת המציאות הוא שאנו יודעי' ומאמינים שיש בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא כו', ועד"ז יובן ההפרש בידיעת המציאות בע"ס עליונות בינינו להרשב"י והאריז"ל דענין ידיעה שלנו הוא ע"ד האמונה שלכך נק' הי"ס רזא דמהימנותא ואין לנו שום הכרה בבחי' ח"ע כו' משא"כ ידיעת הרשב"י ז"ל עם שאינה השגת המהות כנביאים מ"מ י"ל שהיא ידיעה והרגשה ע"ד שהאדם נרגש ויודע מכח השכל שבו אע"פ שאינו משיג מהותו כנ"ל:

ז. וממוצא דבר נת' לנו, שיש ג' בחי' הא' השגת המהות ונק' ראי' והיא מעלת הנביאים דכתיב בהו ואראה כו', והב' השגת החכמים שהיא ידיעת המציאות לבד ולא השגת המהות, רק שנת' שבידיעת המציאות יש ג"כ שני בחי' הא' הנק' דעת והוא הידיעה שבבחי' הרגשה ממש שנרגש המציאות אע"פ שאינו רואה אותו ובחי' ידיעה כזו היא הכרה ממש, והב' הוא מה שאין בו שום ידיעה והרגשה רק בחי' אמונה לבדה ואין שייך בבחי' זו הכרה כו', ובין הכל הם ג' מדרגות היינו אמונה ודעת וראיה, והנה מצינו שג' בחי' אלו ישנם אפילו למעלה בעולם האצילות, והוא משנ"ת בסידור בפי' ברוך שאמר והי' העולם, ברוך הוא, שהם בחי' רדל"א וגלגלתא דא"א, והנה גלגלתא נק' הוא ל' נסתר כי גם באצי' ידוע מציאותו ולא מהותו, והענין כי חכמה היא ראשית הגילוי באצי' ונק' לכך אתה כמ"ש כי אתה אבינו שאור אבא נק' אתה ע"ש שהוא בחי' גילוי, משא"כ גלגלתא אין בה שום השגת המהות גם בעולם האצי' שהיא מופלא ונעלם מהם ונאמר ע"ז ישת חשך סתרו שאינו מושג כו' לכך לא שייך ע"ז ל' אתה שהרי אין בה השגת המהות אך מ"מ יש בה ג"כ ידיעת המציאות, וכמו עד"מ באדם שהנה הוא יוכל להשכיל כל חכמה ושכל בגילוי אור וידוע שגילוי ההשכלות יש להם מקור ושרש שממנו נמשכים ונולדים והוא הנק' משכיל בפסוק לשון מפעיל מפני שמשכיל כל ההשכלות, והנה כח המשכיל אע"פ שאין מהותו מושג לאדם מ"מ נרגש ויודע מציאותו שכשרואה א"ע שנופל לו סברא והשכלה חדשה במוחו ה"ז יודע ומרגיש שבודאי יש לו כח במוחו שמשכיל וממציא השכלה זו, ה"ז הרגשת המציאות ולא השגת המהות וכמשנת"ל דהשכל שבאדם ידוע מציאותו ולא מהותו, וכך עד"מ זה הוא למעלה בחי' גלגלתא דא"א שהיא מקור הח"ע דאצילות הלכך אע"פ שאין הגלגלתא בבחי' גילוי ממש באצי' כמו הח"ע שנק'

קעה, א

אתה מ"מ נרגש וידוע מציאות' והוא הידיעה במקור הח"ע כנ"ל במשל ההרגשה בבחי' המשכיל כו' וע"כ נאמר ע"ז ברוך הוא דפי' הוא מורה על הנסתר דוקא שאינו רואה מהותו רק שיודע ומרגיש מציאותו כו', אמנם בחי' רדל"א שהוא בחי' תחתונה שבמאציל ואין ערוך כלל בין המאציל לנאצלים ואינו עדיין מקור לנאצלים רק ע"י כמה צמצומים כו', הלכך לא שייך ידיעת מציאותו באצי' ע"ד דשייך בגלגלתא דשם שייך בחי' דעת והרגשה מצד היותה מקור לח"ע כו' משא"כ בחי' זו שאינה מקור עדיין כלל לח"ע ע"כ נק' רישא דלא אתיידע שאין שייך בבחי' זו שום ידיעה כו', ומ"מ הדבר פשוט דהפי' שאין שייך שם ידיעה והרגשה ממש שהיא בחי' הכרה כנ"ל במשל ההכרה שבבחי' המשכיל שמכירים שהוא מקור השכל, אבל ידיעה שבבחי' אמונה שייך גם שם, שהרי אפי' האריז"ל שהיתה השגתו להשיג המהות בבחי' יצירה כנ"ל דרש כמה דרושים בבחי' רדל"א, מכש"כ שידוע באצי', אבל הענין דאין שייך שם בחי' הידיעה וההרגשה אפילו באצי'. הרי נת' ג' בחי' אלו גם באצילות והן בחי' ח"ע שנק' אתה שמושג המהות, גלגלתא נק' הוא שידוע המציאות ולא המהות ובחי' ג' הוא רדל"א דלא אתיידע גם המציאות רק בבחי' אמונה):

ח. ועתה נחזור לענינינו שהתחלנו לעיל אות א' בענין בחי' המל' איך שייך התנשאות קודם שנתהוו בחי' עם כו'. אך הנה לפי המבואר למעלה בענין חכים ולא בחכמה ידיעא שאין אנו משיגים ומכירים כלל מהות הח"ע רק שידוע שיש מציאות ח"ע, כך הוא ג"כ בבחי' מל', שאנו יודעים שיש מדת מל' דאצילות דהיינו מה שהוא ית' נקרא מלך עלינו ועי"ז שהוא ית' כביכול מתנשא עלינו להיות בבחי' מלך עלינו הנה זו ההתנשאות מחיה ומהוה אותנו מאין ליש שנהי' בחי' עם כו', אבל אין לנו שום השגת במהות וענין התנשאות זו מה היא, שהרי בודאי אינה מערך ומהות וסוג התנשאות של המלך ב"ו שמתנשא על עמו ונק' מלך עליהם שהרי בגשמיות המלך שמתנשא על העם, אינו מחיה את העם בהתנשאותו עליהם, ולמעלה הוא בזה גופא שהוא ית' כביכול מתנשא ומולך עלינו הוא מחיה אותנו ממש שזה חיינו ממש מה שמתנשא כו' שמהתנשאות זו אנו חיים ומתהוים מאין ליש, וזה א"א להשיג המהות ממש איך ההתנשאות יחיה ויהוה הנברא מאין ליש, כי למטה בגשמיות כשהמלך מתנשא על העם למלוך אינו מחי' בהתנשאותו על העם כו' את העם כלל, רק המדת התנשאותו מחיה אותו בלבד כנראה שכשהאדם הוא בהתנשאות אז מצהיב פניו שהוא ע"י ההתנשאות שהיא גופא מחייהו לכן מצהיב פניו כו' אבל אין שייך כלל שיחי' זולתו עי"ז שאין מתפשט החיות של התנשאותו לזולתו להחיות זולתו, אבל למעלה המדת ההתנשאות גופא היא המחיה את כל הנבראים ומהוה אותן מאין ליש, ולכך א"א להשיג מהות וענין בחי' התנשאות זו שאינה כלל מערך וסוג התנשאות הגשמיות ח"ו, גם בלאה"כ התנשאות שאנו מציירים בשכלנו הוא מגושם מאד שמציירים כהתנשאות שבגשמיות שמיכאל משתחוה כו' והוא ב"ה מתנשא עליהם ובאמת הוא מגושם נגדו ית' שאינו כן לא מיני' ולא מקצתי', הלכך מובן שאין לנו שום השגת במהות ההתנשאות ואפילו רשב"י והאריז"ל לא השיגו המהות מדת מל' דאצי', רק הנביאים השיגו המהות ממש כמ"ש בישעי' ואראה את אדני יושב על כסא רם כו' ושם אד' הוא בחי' מל' דאצי' רק שישעי' ראה בחי' מל' דאצי' כמו שהוא בהתלבשותה בבריאה כנ"ל שבחי' אצי' בלא התלבשות לא השיג ישעי' (רק מרע"ה שהשיג אצי' כמו שהוא דרך מעביר בבריאה כו' ולא בהתלבשות והחילוק בין דרך מעביר לדרך התלבשות הוא חילוק גדול ואכ"מ) וז"ש ואראה את אד' יושב על כסא רם כי עולם הבריאה הוא נק' כסא כנודע, וכן יחזקאל ראה

קעה, ב

מהות האצי' כמו שמלובש ביצירה כו' משא"כ אפילו החכמים הראשונים כרשב"י לא השיגו מהות המל' דאצי' כלל רק ידיעת המציאות, ומכש"כ שאר אנשים ומקובלים כו' שאם הראשונים כמלאכים כו', ולפ"ז לא יקשה עלינו ענין הקושיא הנ"ל דהא אין מלך בלא עם ובשלמא באדם התחתון יש אנשים במציאות קודם שנעשה זה מלך עליהם הלכך שפיר שייך התנשאות משא"כ למעלה הנבראים נתהוו מההתנשאות וא"כ קדמה ההתנשאות עד שלא היו הנבראים ואיך שייך זה התנשאות כשאין עם כו', אך באמת זה הי' קשה אם הי' ההתנשאות מערך וסוג התנשאות גשמיות אבל מאחר שאינו מערך זה כלל שהתנשאות מהוה מאין ליש כו' שא"א לשכל לשער כלל א"כ אין אנו יודעים מהו התנשאות זו א"כ תו לק"מ קושיא הנ"ל: