לרוקע הארץ (תקס"ב)

קנט, ב

לרוקע הארץ על המים כל"ח: להבין ענין העלאת מ"ן מהו והגם שבס' לק"א ממורו נ"ע נת' טעם למה שהמ"ן מעורר למעלה לפי שענין ההתהפכות ממרירו למיתקא הוא דבר חידוש וכמו צפור המדברת, ע"כ מצד החידוש ימשיך למעלה באצי' ירידת השפע. עדיין אין זה מתיישב אל השכל שהרי ממך הכל כתי' שהוא ברא את החשך ואת האור וקמי' ית' כחשכה כאורה ממש שוין א"כ מהו החידוש אצלו שנעשה חשך לאור. וגם ענין השני שבהעלא' מ"ן והוא הנז' בזהר דבאתערותא דלתתא אתעדל"ע ג"כ צ"ל האיך יתכן לומר כן באלקות הבבע"ג שיתעורר מהתעוררות הנבראים בע"ג. דבשלמא בבנ"א יתכן לומר כן שכמים הפנים לפנים כן לב האדם באהבתו לחבירו מעורר אהבת חבירו אליו לפי ששניהם שוין בבחי' הגבול. אבל באלקות שהוא בלתי

קס, א

בע"ג איך יתכן ההכרח שיהי' מתעורר לפי ערך התעוררות התחתונים דהיינו שבמדה שאדם מודד בה יהיו מודדין לו כידוע (במשנה וגמ' פ"ק דסוטה) והלא אינן שוים במדותיהן שאדם הוא בגבול ותכלית ואין לו שייכות וערך ויחס כלל לאלקות הבבע"ג. אך הענין הוא דבאמת לא שהדבר הכרח מצד עצם האתערות' אלא שכך עלה במחשבה הקדומה שיהי' ההמשכה מאצי' לבי"ע ע"פ אתעדל"ת ושיהיה ההמשכה לפי המדה שאדם מודד כו' ופי' מחשבה הקדומה הוא בחי' א"ק ונק' ג"כ קדמות השכל שהוא קודם לאצילות ושם הוא הטעם והשכל למה שלא יהי' ההמשכה כ"א ע"י אתעדל"ת ויובן כ"ז עד"מ באדם התחתון שגומר בדעתו איך שיתנהג עם בנו במדה ובמשפט ולעצור האהבה בלבבו שאינה במדה להיות ההנהגה עמו במדה כו' וכיון שרוצה כן הרי מתנהג עמו כן אע"פ שזהו נגד האהבה שבלבו כי הרצון שליט על כל כחות הנפש. וכמ"כ יובן בנמשל למעלה דבחי' א"ק הוא ענין רעוא דכל רעוין הנז' בזהר פי' הרצון המקור לכל הרצונות ושם הוא שנעשה הכנה לשיהי' באתעדל"ת אתעדל"ע וכיון שכן עלה ברצונו ממילא כן ההנהגה מאצי' לבי"ע. ונמצא מובן שלא מצד עצם האתעדל"ת נעשה ההתפעלות והאתעדל"ע כי באמת אינן הנבראים בערך כלל שיעוררו ויעשו התפעלות אלא לפי שכך עלה ברצונו שיהי' התעוררות והתפעלות למעלה מאתעדל"ת. ועתה יש לבאר מהו ענין ההמשכה שנעשה ע"י העלאת מ"ן. הענין דהנה ידוע פי' וענין אור א"ס שההארה הנמשכת ממהו"ע ית' אינו בבחי' התפעלות במהו"ע ית' ח"ו עי"ז וגם אינו בבחי' התלבשות כמו השפעת השכל במו"ד שמתלבש בתוכן וגם מתפעל כשטרוד בהשפעה זו משא"כ בו ית' שהוא לבדו הוא כמו שהי' בלי שינוי ח"ו ומה"ט נק' הגילוי בשם אור דוגמת אור וזיו השמש שגם ביומא דעיבא שאין מאיר עלינו הזיו מחמת שהענן מפסיקו אין במהות השמש שום שינוי ותוס' או גרעון כלל עי"ז מכמו שהוא ביום צח שהזיו מגיע אלינו. (וגם נת' במ"א שגם בהאור המאיר ממהו"ע ית' אין בו שום בחי' התפעלות ושינוי ח"ו במהות ועצמות האור משינויי הכלים וגם אינו בבחי' התלבשות כלל עבמ"ש בביאור דקדושים תהיו פ"ב בהג"ה). ואמנם הגם שאינו בבחי' התפעלות והתלבשות אין האור למעלה כדוגמת אור הגשמי של השמש שהוא הכרחי שמאליו יאיר השמש אורו. אבל למעלה אור המאציל הוא ע"פ רצונו הפשוט וא"כ צריך לזה העלאת מ"ן שעי"ז יומשך האור כי מצד עצמו הרי כתי' כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא פי' כמו שהאש הגשמי טבעו להסתלק תמיד לשרשו האש היסודי והוא היפוך טבע אור השמש המאיר ממילא ומאליו למטה משא"כ האש שאינו מאיר אלא ע"י אחיזתו בכלים הן הפתילה והעצים אבל מיד כשיכלו מסתלק למעלה ואינו מאיר למטה כלל, כמ"כ עד"מ האור המאיר ובא מעצמותו ית' חפצו ותשוקתו להסתלק למעלה וליכלל במקורו הוא מהו"ע ית' וז"ש המתנשא מימות עולם שהוא מתנשא אפי' מיומי' עילאי' ליכלל במקורו אלא שבתחלת הבריאה האיר מעצמו בתורת חסד חנם כנז' בע"ח ועכשיו הדבר תלוי באתעדל"ת שיעוררו להיות המשכת האור והזיו מלמעלה למטה בתוך הכלים והעולמות. ואלא מיהו יש להבין כיון שענין המשכה זו הוא מהאא"ס שלמעלה מעלה מכל הנאצלים שיהי' מאיר ובא ממהו"ע ית' ממש איך יתעורר להאיר ע"י אתעדל"ת כי הלא ידוע שכל העלאת מ"ן צ"ל בדוגמא דדוגמא לירידת השפע שנשפעת להמקבל אח"כ עכ"פ ואע"פ שנת' שמה שבאתעדל"ת אתער לעילא הוא מפני שכך עלה ברצונו מ"מ צ"ל האתעדל"ת מעין האתעדל"ע שהרי במדה שאדם מודד בה דייקא מודדים לו אפי' לענין הטובה אלא שאע"פ שהאתעדל"ת היא בגבול ותכלית עלה ברצונו שמ"מ יתער לעילא אע"פ שהוא בלתי בע"ג אבל מ"מ צ"ל מעין ודוגמא דדוגמא עכ"פ מהאתעדל"ע וכמו בגשמיות תלמיד המחכים את רבו שאינו אלא ע"י

קס, ב

קושיא דייקא ולא ע"י אהבה וכדומה, וכיון שכן מה יהי' האתעדל"ת לעורר גלוי האא"ס ממש האיך ימצא בנבראים בע"ג באתעדל"ת שלהם בחי' מעין דדוגמא דדוגמא להאא"ס המאיר ובא ע"י העלאת מ"ן שלהם, אך הענין הוא דעיקר האתעדל"ת והמ"ן הוא ענין אהבה דבכל מאדך הנז"ל בתורה ע"פ קדושים תהיו פ"א שזהו המעורר למעלה באא"ס ממש והוא בחי' ומדרגת הקדוש הראשון מג"פ קדוש שבקדושה כמשנ"ת שם באריכות, והענין כי אהבה זו ענינה הוא האהבה הגדולה והרבה שאינה נגבלת בכלי הלב דהיינו שאין הלב יכול להכיל בתוכו אהבה זו כי רבה היא והוא בחי' צעק לבם אל ה' דהיינו שנתפעל כ"כ ביותר ונגע ללבו מאד ולעצמיות נפשו עד כי לא יכול לסבול בתוכו אהבה והתפעלות זו ולהסתירה ולכן יצעוק פתאום צעקה גדולה כמי שצועק בשנתוודע לו ענין הנוגע לחיי נפשו כו' וזהו בחי' אהבה שלמעלה מהכלי' ונק' מאדך פי' מאד הוא ריבוי גדול (זייער בל"א) שאינה נגבלת בכלי הלב, וכיון שאהבה זו היא דבר שאינו נגבל בכלי ה"ז כמו בחי' הוראה על בחי' א"ס שהוא האור שלמעלה מהכלים לכן בחי' אהבה זו היא המ"ן לעורר גילוי האא"ס, ואף שבאמת גם אהבה זו היא בבחי' גבול ותכלית, שהרי אנו רואים שבמי שדעתו ולבו רחבים יותר אזי יכולה אהבה כשיעור התלהבות של זה להתיישב בו ולא יצעק כלל אך אם יצעק גם הוא יהי' מדבר גדול יותר מאותו הדבר שנתפעל זה וגם צעקת השני שלמעלה מכלי לבבו לגבי השלישי הגבוה ממנו ודעתו ולבו רחבים יותר ג"כ יתיישב בו ההתפעלות של זה ויכילה בלבו ולא יצעק כלל וכן עד כמה מדרגות כו' וא"כ מאחר שאנו רואים שבחי' ההתלהבות דמאדך של זה יש לה תכלה וקץ בלב השני וכן אפי' המאדך של הנשמות היותר גדולות יש להן קץ וגבול באמת שהרי כל הנשמות הם בבחי' גבול כידוע וא"כ מה שהוא למעלה מהכלי שלו מעט עדיין הוא ג"כ בבחי' גבול באמת, והיאך יהי' זה מעורר המאד האמיתי הוא האא"ס שאינו בבחי' גבול ותכלית כלל באמת ח"ו והלא לגבי דבר שהוא בלתי בע"ג אין ערוך כלל כל הבע"ג ושוה ומשוה קטן וגדול כו'. אך הענין הוא דמאדך כתיב מאד שלך פי' שאף בראשון שדעתו ולבו קטנים ומה"ט גם אהבה שאינה גדולה כ"כ באמת היא אצלו בבחי' מאד למעלה מהכלי שלו מ"מ כיון שעכ"פ אצלו אהבה זו היא למעלה מהכלי שלו הרי היא למעלה מהגבול שלו לכן היא מעוררת באא"ס שלמעלה מהגבול באמת, שהרי כבר נתבאר שמה שבאתעדל"ת אתעדל"ע אינו מצד עצם מעלת האתעדל"ת שמצד עצמה לבד תהי' ראויה לעורר אתעדל"ע שז"א משום שאין ערוך כנ"ל אלא משום שכך עלה במחשבה בבחי' קדמות השכל הנק' א"ק כנ"ל שיהיה נמשך אתעדל"ע מאתעדל"ת אלא שמ"מ האתעדל"ת צריך להיות בדוגמא להאתעדל"ע דהיינו כמשארז"ל במדה שאדם מודד כו' וכיון שכן הרי אהבה זו כיון שאצלו היא למעלה מהגבול שלו ממש הרי היא אצלו בחי' בלתי גבולית (ר"ל לגבי הגבול שלו) לכן מעוררת למעלה בחי' האא"ס הבבע"ג באמת, וז"ש מאדך מאד שלך לבד, מה שאצלך הוא למעלה מכלי הלב הוא המעורר למעלה אע"פ שלגבי אחר יכולה אהבה זו להתיישב בכלי הלב מ"מ כיון שאצלך הוא למעלה מהכלי ה"ז מעורר למעלה מבחי' גלוי האא"ס שלמעלה מהכלי כנ"ל (ואיה"נ שהשני לא יעורר שם ע"י אהבה כזו כיון שמתיישבת בכלי שלו ואינו בבחי' מאד אצלו ולא יעורר שם אלא ע"י אהבה יותר רבה מזו שתהיה גם אצלו בבחי' מאד וכן עד"ז כל הגדול מחבירו צ"ל אתעדל"ת באהבה יותר גדולה עד שתהיה גם אצלו בבחי' מאד וזהו פי' מאדך לכל א' למעלה מכלי שלו וז"ש רז"ל לפום גמלא שיחנא כו'):

ובכל הנ"ל יובן מ"ש בע"ח שעיקר המ"ן הוא משיורי המלכים שלא נבררו, והענין כי בעולם התוהו הי' השבירה לפי שהיו הכלים קטנים והאורות היו גדולים ולא

קסא, א

יכלו הכלים להכילם ונשברו הכלים והאור נסתלק למעלה, והוא עפמשנת"ל בענין בחי' בכל מאדך שמחמת קטנות הכלי לא תוכל להכיל האור וכמ"כ למעלה הכלים הם הספי' עצמן חכמה ובינה כו' והאור הוא החיות הפשוט המאיר לתוכן מא"ס ב"ה וכשהי' האור והחיות מאיר בהם בתוקף גדול לא יכלו הכלים להכילן ונסתלק האור לשרשו באא"ס ממש, והנה מהכלים הנשברים נתהוו עלמין דבי"ע כידוע לכן כשנתבררו ובאי' לשרשן היינו שיהי' בחי' רצוא בהם ע"ד שהי' בכלים דתהו שנאמר הסבי עיניך מנגדי כו' והוא בחי' מאדך ואז מעורר בשרשן באורות דתהו שהם גבוהי' מאד נעלה שמחמת גודל אורן לא יכלו הכלים להכיל, וכמשנ"ת שבחי' המאד שלמטה מעורר המאד עליון שהוא בלי גבול האמיתי והיינו שמתעורר עי"ז בחי' האורות דתהו וגם האא"ס שלמעלה מעלה מכל הכלים, ונמצא עכ"פ יצא לנו מזה שעיקר המ"ן והאתעדל"ת הוא משיורי המלכים דהיינו בחי' מאדך והוא שיהי' אהבה למעלה מכלי הלב וכענין הרצוא דעולם התהו שבא ג"כ מצד קטנות הכלים משא"כ בעולם התיקון שהכלים רחבים כמשי"ת אלא שבתהו היה שבירה אבל כשלמטה יהי' אהבה זו לה' לבד ולא יתערב בה זר זהו ענין הבירורים לשיתעלו הכלים כמו שהי' בתהו לפני השבירה בבחי' רצוא דקדושה ובזה מעוררים גלוי האא"ס ממש שלמעלה מעלה מהאורות המתלבשים בכלים כנ"ל מטעם הנ"ל:

ב. והנה כיון שעלה בידינו שעיקר ענין העלאת מ"ן הוא מהבירורים שמעולם התהו שיתבררו להיות בהם הרצוא והאהבה דמאדך כמו שהי' בכלים דתהו לפני השבירה, מעתה יש לבאר היטב ענין הרצוא שהיה בהכלים דתהו ומהו הענין הנז' בע"ח שהיו הכלים קטנים כו' ומה שאח"כ בתיקון נעשי' כלים רחבים שיוכלו להכיל האורות ולא ישברו ומזה נמשך שרש ענין המ"ד הנמשך אחר המ"ן והרצוא דמאדך כמשי"ת לקמן אי"ה, וי"ל כ"ז מהו ענין כלים קטנים וכלים גדולים ומתחלה יש להקדים ענין עגולים ויושר הנז' בע"ח שמתחלה יצאו י"ס בבחי' עגולים והם בחי' נפש בכללות העולמות ואחריהן יצאו י"ס בבחי' יושר והם בחי' רוח כו', וכח"ב דיושר עומדים בתוך חלון העגולים דהיינו במקום שמתחילים העגולים להתפשט ולהתעגל ושאר ז"ס דיושר עומדים למטה בתוך חלל העגולים כנז' כ"ז בע"ח ובמ"ח בתחלתו יעו"ש, והנה בחי' עגולים הוא שהכלים הם קטנים ולכך נק' בחי' נפש לבד ולכן שם היה השבירה משא"כ ביושר שהוא בחי' רוח החשוב מן הנפש והכלים רחבים יותר לכן שם לא הי' שבירה אדרבה שם הוא בחי' התיקון. וביאור הדברים הללו, יובן עד"מ בגשמיות במה שאנו רואים ההפרש בין כלי קטן לגדול דהיינו בין תינוק לאדם גדול, שהתינוק אינו יכול לסבול שום דבר שיעשו נגד רצונו שמיד מתכעס וימלא חימה וקצף גדול מבלי שום עיון בזה אולי הדבר טוב מצד אחר והיינו מפני ששכלו קטן לכן כשתופס בהשקפה ראשונה שזה הדבר הוא רע לו הרי מתמלא כל מוחו בזה ונעשה כולו כעס וגבורה ע"ז ולא נשאר אצלו שום מקום פנוי במוחו לשיוכל לעיין בהטוב הנמצא בדבר זה

קסא, ב

מצד אחר משא"כ מי שהוא בר דעת ודעתו ושכלו רחבים לא יכעוס כ"כ מדבר שנגד רצונו שעם היות שהוא בכעס מצד הצער שעושי' לו נגד רצונו כיון שמוחו רחב נשאר בו מקום וכח לשיוכל לעיין ולהבין בטוב הנמצא ג"כ בדבר הרע הזה מצד אחר ומחמת זה לא יהיה בכעס כ"כ, ומה"ט נמי יוכל להפך בזכות מי שמיצר לו ועושה לו רע לומר שאעפ"כ נמצא בו דבר טוב מצד אחר כי שכלו רחב ונשאר מקום פנוי לשיעיין ג"כ בזכותו בשעה זו שרואה ברעתו, וכמו שמצינו זה במדותיו של הקב"ה והוא משרז"ל ע"פ באשר משפטו שם פעלו שעונש שני הרעב הי' על ב' דברים והוא מ"ש אל שאול ואל הגבעונים על שאול שלא נספד כהלכה ועל הגבעונים שהמית שאול, הרי שבשעה שנז' עון שאול שהמית הגבעונים אז ממש נז' ג"כ זכותו וטובו עד לענוש עבור העדר כבודו שלא נספד כהלכה, והיינו משום שהכלים די"ס שעל ידן הנהגת העולמות הם רחבים ויוכל לעיין בזכותו ובחובו בעת א' והוא ענין שהחסד כלול מגבורה כו' כדלקמן אי"ה (וכן מצינו עוד דבר זה במדותיו ב"ה ממ"ש כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה כו' ועכ"ז היה אז הרבה גלוי אלקות בבהמ"ק אפילו אחר שנשא בת פרעה והיה האש שלמעלה יורד לקבל הקרבן והיינו משום שההנהגה ע"פ בחי' יושר דתיקון שהוא כלים רחבים שמצד שנשא בת פרעה ושאר עבירות שעשו בנ"י הוא בבחי' גבורה לומר כי על אפי כו' ומצד אחר הוא אז ממש בחסדים עליו ועל כללות ישראל לגלות להם אלהותו ית' ולהשפיע ג"כ כל טוב בגשמיות), משא"כ במי שדעתו קטן כשמתכעס על א' עבור איזה דבר לא יוכל אז לעיין בזכותו כלל והיינו מצד קטנות הכלי שלא נשאר מקום פנוי כו', ועפ"ז יובן הנמשל למעלה שבבחי' י"ס דעגולים שיצאו תחלה היו הכלים קטנים שהיו בבחי' נפש לבד והענין הוא שהיו כולם זה תחת זה דהיינו שאין התכללות בהכלים להיות כלי החסד כלול ג"כ מגבורה וגבורה מחסד כו' אלא הן כל א' בתוקף במדרגתו לבד מבלי שיסבול מדרגת זולתו וז"ש המלכים דתהו אנא אמלוך כו' והיינו מפני קטנות הכלי לכן כשהוא בבחי' גבורה עד"מ הרי כולה גבורה ולא נשאר בהכלי מקום פנוי לשיוכל לסבול בתוכו בחי' החסד כלל, וכמו עד"מ מהתינוק הנ"ל, משא"כ בחי' י"ס דיושר שיצאו אח"כ היו הכלים רחבים שהיו בבחי' רוח והיינו שיש התכללות בחסד ג"כ מגבורה ובגבורה מחסד דהיינו שגם בעת שהוא בגבורה ורוגז שכלי הגבורה מאיר אעפ"כ יוכל להיות ג"כ השפעת חסדים מכלי זה עצמו אז ממש מצד אחר והיינו מצד התרחבות הכלים שכל כלי יהי' כלול מכל הי"ס וכנ"ל בענין באשר משפטו כו', ובזה יובן ג"כ מה שהכלים קטנים נק' בשם עגולים והגדולים בשם יושר, כי הנה כמו עד"מ הנ"ל מהתינוק אנו רואים עוד הפרש בינו ובין גדול והוא שמכיון שהתינוק כשמתפעל מאיזו דבר אזי כל מוחו ולבו ממולא מזה לבד ולא נשאר מק"פ כנ"ל אזי מחמת זה מחשבתו מקפת אותו דבר ההתפעלות והדבר מוקף ממנה מכל צד ופנה והיינו להיות' רק מחשבה א' לבד בלי התחלקות לפרטים וכיון שהיא בלתי חלקים ה"ז כדבר א' המותפס תוך דבר אחר המקיפו והוא כמו עיגול שאין בו התחלקות משא"כ הגדול שדעתו רחבה ותפיסתו הענין אינו בכללות לבד אלא בהתחלקות לחלקים ולפרטים להעמיק בכל חילוקי ענינים שבזה לטוב ולמוטב כנ"ל ולזאת אין שייך לומר שמחשבתו מקפת הדבר כמו עיגול כיון שהדבר אצלו בהתחלקות לחלקים (כמו ראש תוך סוף כציור פרצוף כו') שזהו היפוך ענין העגולים שהעגולים הם בלי התחלקות אלא דבר א' כדלעיל, וכמ"כ יובן הנמשל למעלה שבחי' י"ס דעגולים היינו כשהכלים קטנים שאז אין סובל רק דבר א' לבד אם חסד חסד לבד וכן בגבורה גבורה לבד כנ"ל, ולזאת הכלי בבחי' עיגול שמקיף דבר ההוא כמו

קסב, א

בחי' הקפה דמחשבה אחת שמקיף הדבר שמחשב כו' בלי התחלקות בציור פרצוף משא"כ בי"ס דיושר שהכלים רחבים לתפוס בחי' חו"ג יחד בכלי א' וכן שאר המדות שכל א' כלול מיוד ויוד מיוד כו' וכיון שהכלי רחב הרי הדבר בבחי' התחלקות לחלקים ופרטים רבים מה שיש בזה לצדד לזכות בפ"ע ומה שיש בזה לצדד לחוב בפ"ע וכן שארי ענינים וה"ז בבחי' התחלקות כציור פרצוף אדם ראש וזרועות ימין ושמאל כו', והוא בחי' היושר שהוא ציור פרצוף אדם היפוך ענין העגולים. ועתה יובן ענין השבירה שהיתה בכלים הקטנים שהם בחי' התהו שהיה בבחי' עיגולים, והענין הוא עד"מ אדם שמבשרים לו פתאום איזה בשורה טובה עד מאד אשר אין הכלי שלו יכול לקבל יכול להיות שימות תיכף מן רוב השמחה שלא יכול הכלי שלו לקבל ולהכיל (וכידוע בענין שרה שפרחה נשמתה כשהגידו לה מבשורת יצחק שלא נשחט בהעקידה כו' ע"כ לא יגידו לאדם הבשורה הנפלאה כ"א מעט מעט) וענין הסתלקות נפשו הוא משום כי הנפש היא מליאה אותיות כידוע וכאשר בא אליהם אור שאינו יכול לקבל אזי מתפרדים האותיות זה מזה (מפני שאין ביכולת האותיות שהם הכלים והכחות של הנפש לקבל השפע הנפלאה כו') ולכן תסתלק הנפש מהגוף, וכמ"כ יובן הנמשל בענין השבירה שהיה בכלים דתהו דהיינו לפי שהיו הכלים קטנים לא יכלו לקבל ולהכיל בתוכן האור הגדול שהיה מאיר לתוכן מהא"ס ב"ה כי האורות היו גדולים והם מבחי' מקיפים אלא שיש ב' מיני מקיפים הא' מקיף הישר שאינו נכנס בכלי כלל הב' מקיף החוזר שנכנס בכלי וחוזר ויוצא לפי שא"י להתיישב בכלי ומסתלק לשרשו דרך שערות שהם דיני' תקיפין מפני ששרשו הוא בחי' גבו' אש אוכלה בחי' הסתלקות ובעולם התהו היו האורות מבחי' מקיף החוזר הנ"ל והכלים לא יכלו להכיל האורות לכן נשברו פי' שנתפרדו חלקיהם כמשל פירוד אותיות הנפש הנ"ל ונפלו לבי"ע, והנה ידוע ומבואר ג"כ במ"א באותיות תיבה א' כאשר המה מתפרדים שעם היות שמסתלקת מהן ההשכלה שהי' מלובשת בתוכן כשהיו מצורפים יחד כגון תיבת אדון עד"מ שבהיות הד' אותיות אלו מצורפים יחד כסדר הזה יש בתוכן השכלת ענין האדנות והממשלה וכשיתפרדו האותיות זמ"ז הרי נסתלקה מהם ההשכלה הזאת ומ"מ יש בכל אות אף כשהוא לבדו רשימו מן ההשכלה הנ"ל שהי' בו בעודם מחוברים בו כי כן דרך כל דבר להניח רשימו אף אחר שמסתלק משם, וכמ"כ למעלה בשבה"כ דתהו שנתפרדו לחלקים אף שנסתלק מהן האור שהי' בתוכן קודם שנשברו מ"מ נשאר איזו רשימה ממנו בהכלים הנשברים והוא ענין רפ"ח ניצוצי' שנפלו ג"כ עם הכלים הנשברים כידוע בע"ח. והנה מהכלים הנשברים ומהניצוצים הנ"ל נתהוו בי"ע ומכללן ג"כ הדצ"ח המותרים שבעוה"ז וגוף ונפש הבהמית שבישראל ועל כן ענין העלאת מ"ן הוא מהם דייקא כי להיותן מכלים דתהו הנ"ל לכן הכלים בהם ג"כ קטנים ביותר ולכך קרוב הדבר ביותר להיות בהם העלאת מ"ן בבחי' מאדך שהוא רשפי אש בלי גבול של הכלי והיינו ע"י בחי' גבורות דס"ג שיש בהן מהניצוצים שנפלו ג"כ בהן מאורות דתהו הנ"ל והעלא' מ"ן בבחי' מאדך הוא דוקא המעורר בחי' א"ס כדלעיל פ"א, אבל בתיקון הוא להיפוך דהיינו כשנתבררו הכלים כבר ונעשו בבחי' הרחבת הכלים שהוא בחי' יושר אזי יכול האור להתיישב בהן שלא יסתלק כלל בבחי' רצוא, ומזה יצא בחי' השוב שצריך להיות באדם לאחר הרצוא דמאדך להמשיך גלוי אא"ס למטה ע"י תורה ומצות שהם מבחי' התיקון וזהו אשר קדשנו במצותיו להיות בהם ועל ידם המשכת קדושה עליונה והוא ענין המ"ד שאחר המ"ן וזהו העיקר בעבודת ה' וז"ש לא לתהו בראה לשבת יצרה פי' שעם היות שהאדם צ"ל בבחי' רצוא דמאדך ברשפי אש בלי גבול שזהו מבחי' ומדרגות המלכים דתהו הנ"ל מ"מ אין התכלית לישאר

קסב, ב

בזה בבחי' תהו ולהסתלק מן הכלי (דא"כ ישארו הכלים שממה ח"ו וה"ז כענין שבה"כ שהי' בתהו כו') אלא עיקר רצונו ית' שיהיה לשבת יצרה פי' שיהיה אח"כ בחי' שוב דייקא והוא ע"י כלים גדולים ורחבים שיתיישב האור בתוכן והן הן תורה ומצות שרמ"ח מצות הם רמ"ח איברים דמלכא, ומ"מ צ"ל שניהם תחלה הרצוא דמאדך כדי לעורר בחי' א"ס ואח"כ השוב להמשיכו למטה ע"י כלים רחבים והוא כמש"ל בענין ג"פ קדוש שמתחלה צ"ל הקדוש הא' בבחי' העלאת מ"ן דמאדך בא"ס ואח"כ יומשך למטה ע"י תומ"צ בב"פ קדוש שאח"כ:

ג. וזהו לרוקע הארץ על המים כל"ח, כי הנה השמים הם עיגולים והם מבחי' הי"ס דעגולים וכן הג' יסודות אש רוח מים שמתחת לרקיע המקיפים את כדור הארץ הם ג"כ מבחי' עגולים ואמנם כדור הארץ אע"פ שהוא ג"כ עגול מ"מ הוא מבחי' היושר כי רגלי א"ק מסתיימים על הארץ כו' וכמ"ש והארץ הדום רגלי והוא סוף בחי' היושר (ולכן העגולים היותר תחתונים שהם הגלגלים וג' יסודות אר"מ מקיפי' את הארץ כי כן הוא שביושר כל הפנימי מכולם משובח מכולם והיותר חיצון הוא הנמוך מכולם ונמצא הארץ שהיא היותר שפלה במדרגה היא החיצונה ובעיגולים נהפוך שהפנימי מכולם גרוע מכולם לפיכך העגולים היותר גרועים שהם גלגלים דעשיה ואר"מ הם היותר פנימי' מכולם ולכן הן הסמוכי' לארץ ועל גביהם עגולי' די"ס דעשי' כו') והמופת לזה שהארץ הוא מבחי' יושר הוא ממה שאנו רואים שהארץ אינה שוה בכל המקומות שבמקום זה מצמיח אילנות ובמקום זה עשבים וכן במקום זה נמצאו חיות ובנ"א שונים ובמקום אחר לא ימצאו חיות כו' וכן יש ארץ הרים ויש מקום שהוא בקעה כו' הרי שיש בה חלוקים רבים במקומותיה ומזה הוראה שהארץ היא מבחי' היושר כי הלא מבואר ענין היושר שהוא בבחי' התחלקות לרבוי רבבות חלוקים ולא יחסר כל בו כי הוא כלול מכל ההפכים והמנגדים כנ"ל משא"כ הים אנו רואים שהוא שוה בכל חלקיו שאף באלף פרסאות הוא שוה ממש שהכל מראה א' מים והיינו להיותו מבחי' עגולים שהעגולים הם שכל דבר הוא במדרגתו לבד ואינה מתכלל כ"כ מזולתו ולכן כל חלקיו בהשואה א' וכדלעיל פ"ב. והנה מתחלה בבריאת שמים וארץ היו המים מקיפים את הארץ מכל צדדיה והיינו משום שהעגולים מקיפים על היושר עד שאמר הוא ית' יקוו המים כו' ותראה היבשה והוא ענין לרוקע הארץ על המים כו' והטעם בזה הוא כמשנ"ת לעיל פ"ב שהעגולים הם מבחי' התהו ונפלו בשבירה ולכן המים מעורבים טו"ר ומה"ט מי הים מלוחים מחמת הפסולת מהגבורות הקשות שהוא בחי' המלח ולכן צריכים להתברר ע"י הארץ שהוא בחי' היושר והוא המברר את העגולים כי מ"ה מברר ב"ן וזהו שכשמי הים עוברים דרך הארץ נעשי' מים חיים כי נתבררו ע"י הארץ ונפל הפסולת מהם ונעשה מהפסולת שקצים ורמשים וכן הים המלח הנק' לעבער ים ומהמובחר שנתברר נעשי' מים חיים כו' וזהו סדר הפסוקים לעושה השמים בתבונה כו' לעושה אורים גדולים עד לרוקע הארץ על המים וכל ענין סדר פסוקים אלו הוא לספר איך שהוא ית'

קסג, א

הוא מתקן ומברר את בחי' העגולים ע"י אמצעות היושר, ותחלת העגולים מקבלים מכח"ב דיושר כנז' לעיל פ"ב שכח"ב דיושר עומדי' בתוך חלון העיגולים דהיינו המקום שמשם מתחילים להתעגל ולהתפשט זהו הנק' חלון העיגולים ולשם עומדים כח"ב דיושר והענין כי מובן כבר ממש"ל שהעגולים והיושר הם ב' הפכיים שהיושר נחלק לג' קוין ויש בהם ראש תוך סוף (כציור פרצוף אדם שהוא בהתחלקות רמ"ח איברים כו') והעגולים אין בהם רת"ס כלל כי אינו בהתחלקות כלל אלא בהשואה א' בכל חלקיו ולכן א"א להעגולים להתעגל מן בחי' היושר אלא מכח"ב דיושר מפני ששם אינן הפכים כ"כ כי הג"ר כח"ב אינן עדיין בבחי' התחלקות לקוין לכן אפשר להעגולים להתפשט משם כו' משא"כ בסוף היושר שנחלק לקוין ולהתחלקות מדרגות רבי' א"א להעיגולים לקבל משם לכן בסיום העגולים והיושר רקע ה' הארץ על המים כדי שהמים שהם סוף העגולים יתבררו ע"י הארץ שהוא מבחי' היושר כי יושר הוא שם מ"ה המברר עיגולים שהם שם ב"ן כי בחכמה יסד ארץ כתיב ובחכמה אתברירו וכנראה בעליל ממימי התהום האוקיינוס המלוחים שבעברם דרך הארץ נעשי' מים חיים והמה מי מעיינות ונהרות כו' וכדלעיל. ובעבודת ה' הוא ג"כ ענין רוקע ארץ על המים, והוא כי המים הוא האהבה שלמעלה מן הכלי מפני קטנות הכלי והוא מבחי' עולם התהו כנ"ל אך הוא יכול ליפול ממנה לאהבה זרה מפני שבעולם התהו הי' שבירת הכלים לזה צ"ל בחי' רוקע הארץ על המים היינו שמתחלה צ"ל בחי' חרישה דמרפי ארעא, דהיינו המרירות בחי' לב נשבר ונדכא שע"י החרישה דמרפי ארעא יכולים המים לצאת בארץ ואח"כ כשיוצאים בארץ הארץ היא מבררת להפריד מהם הפסולת ויתבררו המים שהוא האהבה להיות צלולין (וזהו ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלי' אל הים הקדמוני, פי' שמה שמתברר ועולה בבחי' מיין נוקבין מירושלים עולה למעלה מעלה אל היום הקדמוני:

ובכל הנ"ל יש לפרש הפסוק מה לך הים כי תנוס כו' מלפני אדון חולי ארץ. דלכאורה קשה דהל"ל חולי ים כי אם שואלים לים ממי נתיירא ה"ל להשיב מלפני אדון חולי ים. גם מ"ש אח"כ ההפכי הצור אגם מים, אינו מובן השייכות לכאן דאדרבה הכא המים נסו וכו'. אך כי פי' חולי ארץ פי' רבינו יונה ז"ל שהוא כמו ותחולל ארץ ותבל שהוא לשון בריאה, והיינו רמז למה שבבריאת הארץ רקע הארץ על המים ע"י מאמר יקוו המים כו', ומפני זה נרתעו המים ונסו כו' כדפי' בספר רוממות אל. וביאור הדברים מובן ע"פ הנ"ל דהים הוא מבחי' עגולים דתהו שענינם בחי' הרצוא ולכן גלי הים מגביהים א"ע למעלה שזה מורה על תשוקתם ליכלל במקור חוצבם כמ"ש בזהר פ' נח. וענין הים ראה וינוס ונהפך ליבשה הוא התהפכות מבחי' אם רץ לבך להיות בבחי' שוב לאחד שהן הן קיום התורה ומצות מעשיות הנק' ארץ שהן בחי' שוב כנודע ומבואר במ"א שלכן נק' בחי' ארץ לפי שנתלבשו בעשייה גשמיות, משא"כ בחי' ים נוני ימא עבודתם ברוחניות בעליות העולמות כמו הדגים ששטים בים כו', ועל כן שואלים לים למה נס ונתבטל מבחי'

קסג, ב

שלו שתשוקתו ליכלל במקורו, וע"ז השיב מלפני אדון חולי ארץ כי בחי' השוב נמשך מצד בחי' שלמעלה מעלה ממקור הבחי' שמשם נלקח הרצוא כו' כמבואר במ"א ע"פ אשירה כי גאה גאה כו' שלכך ירדה הנשמה ממקורה שהיתה עומדת שם באהוי"ר גדולים כדי לקיים התומ"צ מעשיות שהן מבחי' נורא תהלות אדון הנפלאות כו' משא"כ הרצוא הוא בחי' קדושים בכל יום יהללוך כו' ע"ש, וכמ"ש ג"כ לעיל דבחי' יושר שהוא בחי' ארץ הוא בחי' רוח שהוא למעלה מבחי' ים שהוא עיגולים בחי' נפש, וז"ש ג"כ ההפכי הצור כו' כי הצור הוא אבן שממנו מוציאים האש והוא מקור ושרש הגבו' שהן בחי' רצוא וההפכי הצור להיות אגם מים הוא בחי' התהפכות הרצוא לשוב: