קיצור תניא

קצד, א

פ"א. יקשה על ברייתא שבספ"ג דנדה היה בעיניך כרשע ממתני' פ"ב דאבות ואל תהי רשע בפני עצמך (והפי' של הברייתא נת' פי"ג ופי"ד). יקשה עוד על הברייתא שאם יהי' בעיניו כרשע לא יוכל לעבוד ה' בשמחה (ופי' משנה וברייתא זו נת' מפכ"ט עד פל"ד ושם בסופו נת' תירוץ לקושיא זו) יאמר שכדי להבין זה יש להקדים להבין ה' חלוקות שבגמ' צדיק כו' עד בינוני. ואין פי' בינוני מחצה זכיות ומחצה עונות וצדיק רובו זכיות שז"א אלא לענין שכר ועונש אבל לענין אמיתת שם בינוני אין בו שום עבירה וכמשנ"ת פי"ב בו וצדיק נת' בו פ"י. ובאור הענין הוא עפמ"ש הרח"ו שלכל איש ישראל יש ב' נפשות נפש א' מצד הקליפת נוגה ונק' בהמית וממנה מדות רעות שמד' יסודותי' וגם מדות טובות שבטבע באי' ממנה כי ק"נ כלולה מטו"ר משא"כ נפשות או"ה שהן מג' קליפות הטמאות לגמרי:

פ"ב. יבאר הנפש השנית שבישראל שהיא חלק אלוה ממעל כי בני בכורי ישראל ונמשכי' ממוח האב חכמתו ית' דאיהו חכים והוא וחכמתו א' ואפי' נר"נ של ע"ה שמעשיה מושרשים שרש שרשם שם בחכמה עילאה אלא שירדו וכמו הצפרנים שנמשכים ג"כ מהטפה ומ"ש בזהר שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש היינו להמשיך לבוש קדוש לנשמת בנו אבל הנשמה עצמה לפעמים נשמת אדם גבוה לאין קץ בא' להיות בנו של נבזה:

פ"ג. יבאר שכל בחי' מנר"נ כלולה מי', ג' אמות חב"ד וז' כפולות חג"ת נהי"ם, ופי' כי חכמה הוא השכל שבנפש המשכלת וכשמתבונן נק' בינה ומה שמקשר דעתו ותוקע מחשבתו בחוזק נק' דעת והוא כולל חו"ג פי' אהבה ויראה שנולדים מהתבוננות זו ושארי המדות הן ענפי האוי"ר:

פ"ד. יבאר שיש לכל נפש אלהית ג' לבושי' שהם מודו"מ של תרי"ג מצות התורה בחי' חב"ד שבנפשו מלובשת בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס והמדות שהם אוי"ר וענפיהן מלובשות בקיום המצות במעשה ובדבור כי האהבה שרש רמ"ח מ"ע ויראה שרש שס"ה ל"ת, גם יבאר איך שהגם שג' לבושי' אלו שמהתורה ומצותיה נק' לבושי' לנר"נ עכ"ז גבהה וגדלה מעלתן לאין קץ על נר"נ עצמן שהרי אורייתא וקב"ה כולא חד שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה שהוא היודע והדיעה כו' ולית מחשבה תפיסא בי' כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה אזי היא תפיסא ומתלבשת בהקב"ה ממש שאור ה' ממש מקיפה וכמ"ש כצנה רצון תעטרנו שהוא רצונו ית' שבתורה ולכן אמרו יפה שעה א' בתומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב שבעוה"ב אין משיגי' כ"א זיו לבד משא"כ ע"י התורה ומצות תפיסא במהו"ע ממש:

פ"ה. יבאר מעלה יתירה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות כי ע"י כל המצות שבדיבור ומעשה הקב"ה

קצד, ב

מלביש את הנפש ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל מקיף ותופס בשכלו מה שאפשר לו להשיג מידיעת התורה והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא בערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה וז"ש אליהו תפיס' וז"ש ותורתך בתוך מעי וע"כ נק' מזון שהוא א"פ והלבושי' מקיפי' וזשרז"ל ששקולה ת"ת כנגד כל המצות לפי שהמצות הם לבושי' ותורה היא לבוש ומזון הן בעיון התורה וכ"ש בדבור:

פ"ו. יבאר כי בהיות שזלע"ז עשה האלקים לכן גם הנפש הבהמית כלולה מע"כ מסאבותא הם ז' מדות רעות הבאים מד' יסודות הרעים הנ"ל פ"א ושכל המולידן הנחלק לג' שהן חב"ד מקור המדות כי המדות הן לפי ערך השכל כי הקטן מתאוה לדברי' קטנים כו' ויש לה ג"כ ג' לבושי' והיינו כשאדם מחשב או מדבר או עושה מה שחפץ מעשר בחי' טמאות הנ"ל הרי מחשבתו שבמוחו ודיבורו שבפיו וכח המעשיי שבידיו ושאר איבריו נק' לבושים לעשר בחי' טמאות האלו בשעת המודו"מ והן כל המו"ד אשר לא לה' המה שזהו ל' סט"א וממנה הן מושפעות כמ"ש בו פכ"ט אלא שהקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות המדרגה התחתונה היא ג' קליפות הטמאות ואין בהם טוב כלל (ר"ל בעצמותם אבל בבחי' גלות בו יש חיות אלהות ניצוץ מי"ס דעשי' שבתוכו י"ס דיצי' שבתוכו כו') ומהם נמשכות נפשות או"ה ובע"ח האסורים באכילה וקיום גופם וקיום וחיות מאכלות אסורות מהצומח וכן קיום וחיות מודו"מ של שס"ה ל"ת וענפיהן (והן לבושי' לנפש הבהמי' וטמאי' יותר ממנה):

פ"ז. יבאר המדרגה העליונה שבקליפות הנק' קליפת נוגה רובה ככולה רע ומיעוט טוב יש בה וממנה נמשכות נפש הבהמית שבישראל ושאר כל דברים המותרים דצומח וחי וכן קיום וחיות של המודו"מ בעניני עוה"ז שאין בהם צד איסור ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו אלא שכוונתו אינה לש"ש כדי לעבוד את ה' בגופו לא עדיפי מודו"מ אלו מנפש החיוני' עצמ' ונמשך מנוגה (והן לבושי מסאבו לנפש הבהמי' כערכה ומ"מ תאוות היתר גרועים יותר מנפש בהמי' כי נכללי' לפי שעה בג' קליפות הטמאות כמ"ש בענין זוללי בשר) אבל כשכוונתו לש"ש כדאמר רבא חמרא וריחא כו' אזי נתברר חיות הבשר ויין שהי' נשפע מק"נ ועולה לה' כקרבן וכמ"ש בע"ח שפעמים ק"נ נכללת בקדושה אך פעמי' נכללת בג' קליפות הטמאות והיינו מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין (וק"נ כמו שהיא בעצמה היינו צורך הגוף שלא לש"ש כנ"ל) אך זהו רק לפי שעה שלפי שהי' היתר יין ובשר כשר יכולים לעלות אח"כ שאינו קשור ואסור בידי החיצונים רק שהרשימו נשאר בגוף וצריך לחיבוט הקבר משא"כ במאכלות אסורות וביאת אסורות (וכן שארי לבושי' טמאי' דספ"ו) שאסורי' בידי החיצוני' עד קץ הימין או עד שיעשה תשו' מאה"ר שזדונות נעשו כזכיות, ר"ל שעולי' מיד, הואיל ועי"ז בא לאה"ר זו ומ"מ החיות שבטפות ז"ל לפי שלא נתלבשו בנוק' דקליפה יוצאי' גם ע"י כוונה עצומה בק"ש שלמטה מאה"ר זו, משא"כ במאכלות וביא' אסורות שאין עולי' עד עת קץ אף שה' יסלח לו גם ע"י תשו' שלא מאה"ר, וכשהוליד ממזר ונתלבש בגוף בשר ודם גם תשו' מאה"ר אין מועלת להעלותם:

פ"ח. יבאר שגם האוכל בשוגג מאכל איסור לש"ש מ"מ אין המאכל עולה (ע' א"ח סי' קצ"ו להרמב"ם), גם יבאר שעל דברים בטילים בהיתר כגון ע"ה (עפ"ז לבושי' מק"נ עצמה) צריך לטהר נפשו ע"י כף הקלע, אבל לדיבורים אסורים ליצנות

קצה, א

ולה"ר (לבושי' דספ"ו) וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטילים צריך גיהנם לבד עונשי' חמורי' שמענישי' על ביטול תורה בפרטות והעוסק בחכמת אוה"ע בכלל דברים בטלי' יחשב לענין ביטול תורה ואדרבה מטמא חב"ד שבנפשו האלהי' ומלבישם בזה אא"כ עושה אותם קרדום לחתוך בהן לש"ש שאז עולי' בקדושה כדאמר רבא כנ"ל פ"ז:

פ"ט. יבאר איכות מלחמות שתי הנפשות הנ"ל ויאמר שמשכן נפש הבהמית בחלל השמאלי שבלב והאלהית במוח וגם בחלל הימני שבלב, וכתי' ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נק' עיר קטנה והנפשות נלחמות עליו האלהית חפצה שתהא היא לבדו המושלת עליו ויהי' לבוש לעשר בחינותי' וג' לבושי' הנ"ל פג"ד ולא יהא לנפש הבהמי' שום התפשטו' בגוף (עדמ"ש פי"ב) ועוד זאת רצונה להגביר האהבה כ"כ עד שתתפשט גם בחלל השמאלי לאכפי' ולהפך התאוה דנפש הבהמי' לשנותה לאהבת ה' כמ"ש בע"ח שיצה"ר נהפך להיות טוב גמור בהסיר הבגדים צואי' ממנו והיינו בחי' אהבה בתענוגי' (ע"ד מ"ש פ"י) אך נפש הבהמי' רצונה להיפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזוה"ק:

פ"י. יבאר מי הנלחם עד שנק' צדיק, ואומר שכשנלחם כ"כ עד שנהפך הרע לטוב נק' צדיק וטוב לו דהיינו שהסיר הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז למלאות תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' מפני היותם נמשכים מהקליפה (עפ"ז שר"ל מק"נ או שנכלל לפי שעה גם בקליפות הטמאות לגמרי) וכל מה שהוא מס"א הצדיק גמור שונאו בתכלית השנאה מחמת אהבתו בתענוגים לה' כי הם זלע"ז, וצדיק שאינו גמור שאין השנאה והמיאוס ברע אצלו בתכלית וע"כ היינו שנשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל ולכן לא נהפך היצה"ר לטוב מאחר שיש לו אחיזה עדיין בבגדים הצואים אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב ולכן נק' צדיק ורע כפוף ובטל לו, וע"כ גם אהבתו לה' אינו בתכלית ונק' צדיק שאינו גמור ויש בזה כמה מדרגות והן הן בחי' צדיקים הרבים שבכל הדורות ועל מעלת צ"ג אמר רשב"י ראיתי בני עליה ע"ש שמהפכין ומעלי' הרע ועוד שעבודתם צורך גבוה מתחסד עם קונו והכל א' כי ע"י מ"ן ממשיך מ"ד יחוד קב"ה ושכינתי' כברא דאשתדל (ע' פמ"א):

פי"א. יבאר מי הוא הנק' רשע, ואומר כי רשע וטוב לו שיש בו טוב אלא שכפוף להרע ע"ד הנ"ל פ"י בכפיפת הרע לטוב בצדיק ורע לו ויש בזה כמה רבבות מדרגות יש שהכפיפה אצלו מעט ולעתים רחוקי' שמתגבר הרע וכובש מקצת העיר קטנה שיהי' סר למשמעתו להתלבש בו א' מלבושי' או במעשה או בדיבור אבק לה"ר או במחשבה הרהור עבירה או שמפנה לבו לבטלה ואח"כ גובר הטוב ומתחרט, ויש מי שהרע גובר בו יותר לכבוש כל העיר קטנה לשעה ואח"כ מתחרט וז"ש רז"ל רשעים מלאים חרטות, אבל רשע ורע לו הוא שאינו מתחרט לעולם לפי שהרע לבדו נשאר בקרבו כי גבר על הטוב עד שנסתלק ממנו לגמרי דוגמת שגבר הטוב בצדיק וטוב לו שהרע נסתלק ממנו לגמרי ומ"מ אינו דומה כי מדה טובה מרובה שברשע ורע לו מ"מ הטוב עומד בובבחי' מקיף ולכן אכל בי עשרה שכינתא שריא:

קצה, ב

פי"ב. יבאר מי הנק' בינוני, ואומר שהוא אשר לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נק' עליו שם רשע אפי' רגע א' כי ג' לבושי נפש הבהמית אין גוברין בו לעולם להתלבש בגוף אלא ג' לבושי נפש האלהית לבד שהם מודו"מ של התורה ומצות, ואעפ"כ אינו נק' צדיק מפני שיתרון הזה אשר לנפש אלהי' אינו אלא בשלשה לבושיה הנ"ל אבל לא למהותה ועצמותה שהן עשר בחינותיה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שהן עשר בחינותיה הנ"ל פ"ו שהם בתוקפם אלא שבשעת התפלה הם כפופים וכישן דמי (ע' פי"ג) אבל אחר התפלה יכולים להתאוות לכל עניני עוה"ז אלא שלזה מועיל הרשימו ממוחי' דתפלה שלא יהא להרע שליטה להוציא תאוותו אל הפועל להתלבש בשלשה לבושי' בגוף ח"ו הן בעבירות שבין אדם למקום הן שבינו לבריות:

פי"ג. ישוב אל הכוונה לפרש הברייתא שבספ"ג דנדה דלעיל פרק א', ואומר שאמרם היה בעיניך כרשע ולא רשע ממש כדתנן באבות ואל תהי רשע בפ"ע, אלא שיחזיק עצמו לבינוני שהבינוני הוא הנק' כרשע ולא רשע לפי שהרע בו בתוקף ואפי' כל העולם אומרים לו שהרע שבו נתבטל ע"ד שנת' פ"י לא יאמין אליהם:

פי"ד. יבאר שכל אדם יכול להיות בינוני דהיינו סור מרע ועשה טוב במודו"מ נגד תאות לבו באמרו ללבו אינני רוצה להיות נפרד ח"ו מה' וזהו אל תהי רשע, משא"כ בדבר המסור ללב דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ע"ד הנ"ל פ"י שזה תלוי בהיות לו בחי' אהבה בתענוגים להתענג על ה' ואין לאדם משפט הבחירה כ"כ ע"ז אלא שזהו מתנה מלמעלה כמ"ש איוב בראת צדיקים ומ"מ צריך האדם להרגיל עצמו למאוס ברע ולשמח לבו להתענג בה' לקיים השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק וכולי האי ואולי תתעבר בו נשמת איזה צדיק:

פט"ו. יפרש הפסוק ושבתם וראיתם בין צדיק כו' שנק' עבד ה' שכבר גמר המלחמה עם הרע לעובד אלהים שפירושו שהוא באמצע העבודה והמלחמה והיינו הבינוני, ויש ג"כ בינוני הנק' אשר לא עבדו כגון שאינו מצטרך להלחם כ"כ עד שיהי' במדרגה הנ"ל פי"ב מצד טבעיות ולפיכך די לו לזה באהבה מסותרת וזו אינו עבודתו כי היא ירושה מאבותינו:

פט"ז. יבאר כלל לבינונים שהעיקר הוא למשול על הטבע ע"י אור ה' המאיר כשמתבונן במוחו בגדולת ה' להוליד מבינתו אהוי"ר, ויתר על כן גם אם אין שכלו ובינתו משיגו' להוליד אהבה בהתגלות לבו רק האהבה במוחו ותעלומות לבו כשמבין דכולא קמי' כלא חשיב אשר ע"כ יאתה לו ית' שתכלה אליו נפש כל חי וגם נפשו ורוחו כך יאתה להן לצאת מהגוף לדבקה בו רק שבע"כ צרורות בגוף כאלמנות חיות ואי לזאת יאתה להן לחבק את ה' בכל לב ונפש מאד ע"י קיום התרי"ג מצות במדו"מ כנ"ל פ"ד-ה. וכשמקיים כפי שנגמר במוחו הרי תבונה זו מתלבשת במודו"מ התורה ומצותיה להיות להם בחי' מוחי' וחיות לפרחא לעילא בעולם הבריאה מקום עליית התורה והמצות הנעשים ע"י דו"ר שכליים אשר בהתגלות לבו וזה רמזו רז"ל באמרם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אבל בלאה"נ עולים ליצירה ע"י דו"ר טבעיי' המסותרים בלב כל ישראל:

קצו, א

פי"ז. יאמר שע"פ מש"ל פט"ז יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר לעשותו, כי מוחו ברשותו וכשיתבונן בו בגדולת א"ס ב"ה ממילא יוליד במוחו עכ"פ האהבה לה' לדבקה בו בקיום מצותיו ותורתו, נמצא נקל לכל אדם להוליד אהבה המביאה לידי עשיית המצות עכ"פ:

מפרק י"ח עד ספכ"ה. יבאר ענין כי קרוב מאד והוא שאפי' מי שדעתו קצרה מלהוליד האהבה דפט"ז הנ"ל במוחו, אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות התומ"צ ע"י אהבה מסותרת, והיא מה שיש בכח כל איש ישראל למסור נפשו עק"ה שלא ליפרד מיחודו ית' אפי' רק במחשבה או דיבור או מעשה וא"כ יזכיר לעצמו שכמ"כ ראוי לו לסבול יסורים קלים ממיתה עכ"פ שלא ליפרד מיחודו ע"י שס"ה ל"ת וענפיהן וכ"ש בשביל לדבקה בו ע"י תומ"צ שהן בחי' יחוד הנפ"א בא"ס ב"ה ע"י התומ"צ: