י

ומעתה כיון דמצינו כמה ברכות שהן רשות ולא חובה. ואעפ"כ במקום שנהגו לברך יברך ואין בזה שום נדנוד איסור דלא תשא. א"כ מעתה אפשר לנו לומר עד"ז במנהג נשי דידן שנהגו לברך על מ"ע שהזמ"ג כמו שכ' רמ"א. דאע"ג שאין שום חובה עליהם לקיים המצוה. מ"מ מאחר דנשים סומכות רשות א"כ בברכה נמי הוי רשות לכן במקום שנהגו לברך תברך:

והנה במה שיש עוד לפקפק איך יאמרו וצונו. נלע"ד דג"כ מוכרח מדין ברכת ההלל בר"ח שאינו רק מנהג ואעפ"כ אומרים וצונו. ולפי"ז יובן ג"כ דהרמב"ם לשיטתו דפסק ג"כ בהלל דר"ח שאין מברכין אפילו בצבור כמ"ש בשמו בש"ע סי' תכ"ב. והרי לא נהגו בכל מדינות אלו כדבריו. עוד טען ס' המכריע סי' ע"ח. דאם יברכו הנשים על מ"ע שהזמן גרמא יש כאן איסור בל תוסיף. וטענה זו דחה ריא"ז בש"ג פ"ד דר"ה. גם מקור דבריו נמשך ע"פ פרש"י בערובין (צ"ו) דהא דנשים אין סומכות משום בל תוסיף ובאמת דרש"י ס"ל דאין מברכות על מ"ע שהזמ"ג כמש"ל בשם הגמי"י. אמנם התוס' בערובין שם הקשו טובא על פי' זה והעלו דאין כאן בל תוסיף וכן הסכים לדבריהם הריטב"א שם בחידושיו וכן האריך בזה בטורי אבן פ"ד דר"ה ופ"ב דחגיגה:

ומעתה אבוא מעט על סדר קונטריסים. פתח דבריהם יאיר ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דנשים אין מברכות על מ"ע שהזמ"ג. דלק"מ עליו מהא דרב יוסף בב"ק (דפ"ז ע"א) שהביאו התוס'. דמלבד מה שדחו התוס' עצמן ראי' זו דשאני סומא דחייב עכ"פ מדרבנן. עוד זאת כתבו מעלתם לדחות ראי' זו בסברא נכונה. והוא דטעמו של הרמב"ם משום דלא מצינו שהותר איסור לא תשא. במי שאינו מצווה ועושה. מרב יוסף לק"מ דהא התם קאי רב יוסף לפום מה דסבר מעיקרא דמי שאינו מצווה גדול יותר. וא"כ ודאי דיכול לברך ואין בזה משום ברכה שא"צ כיון דגדול יותר ממי שהוא מצווה ועושה כו' משא"כ לפי האמת דגדול המצווה ועושה כו'. והנה עם היות שאמרו דבר חכמה. ובפרט לפ"ד המ"א בהרמב"ם דאיסור ברכה שא"צ הוא דאורייתא. מ"מ לפי האמת אין זה מספיק גם בישוב דעת הרמב"ם. דאם נניח שמי שאינו מצווה אינו רשאי לברך לפי המסקנא דגדול המצווה כו' כמו כן אף לפי הסברא דמי שאינו מצווה גדול יותר אינו רשאי לברך. דאיך מזכיר שם שמים על דבר שקר לומר וצונו והרי אינו מצווה כלל. ואף שהוא גדול מן המצווה מ"מ א"א להכחיש שאינו מצווה. והרי אפילו גבי קריית פסוקים שבהבאת בכורים דקורא הפסוקים שבתורה שאין בזה שום איסור דהזכרת שם שמים לבטלה כאדם הקורא בתורה. אעפ"כ איתא בב"ב (דפ"ב ע"א) מכדי פסוקי נינהו ליקרי. א"ל משום דמחזי כשיקרא יעו"ש ועיין בתה"ד סי' ל'. כ"ש בהזכרת ש"ש בברכה על דבר שהוא שקר. ולרמב"ם הוא איסור דאורייתא. ולכן א"א להתיר ברכה לנשים במ"ע שהזמ"ג לומר וצונו אלא לדברי האומרים נשים סומכות רשות. שזהו ע"ד דתנן פ"ה דביצה משום רשות משום מצוה ומבואר שם דרשות היינו קצת מצוה. כדפרש"י בביצה (דל"ו ע"ב) שהן קרובים למצוה רק שלגבי הנך דהוי מצוה גמורה נק' רשות וכמ"ש נשים במ"ע שהזמ"ג נק' רשות לגבי אנשים. ולדברי האומרים שמברכים על הלל דר"ח אף שאינו מצוה כ"כ ואעפ"כ אומרים וצונו. עיין בתוס' דברכות (דף י"ד ע"א). משא"כ להרמב"ם דס"ל נשים אין סומכות וגם ס"ל דאין מברכין על הלל דר"ח א"א להתיר למי שאינו מצווה שיאמר וצונו אף אם יהי' גדול המצווה ועושה. ע"כ צריך ליישב הא דרב יוסף להרמב"ם ע"ד שיישבו התוס' משום דסומא חייב מדרבנן. אבל מצאתי להרשב"א בב"ק דפ"ז הובא בשט"מ שם דס"ל דסומא אינו חייב אף מדרבנן כלל כ"א ממדת חסידות. א"כ לפ"ז נשאר הוכחת ר"ת ברורה מהא דרב יוסף. ועוד לפ"ז א"א לומר כמו שדחו מעלת כבודכם. דהתם היינו משום דקס"ד דרב יוסף דמי שאינו מצווה גדול יותר כו' דהניחא ליישב דעת רב יוסף אבל א"כ ישאר תמיה על ד' ר' יהודה במשנה פ"ג דמגילה דס"ל דסומא שראה מאורות פורס על שמע. וכיון שפטור מכל המצות לריה"ו ואף מדרבנן אינו חייב איך מזכיר ש"ש בברכה שא"צ ולא עוד אלא שמוציא אחרים י"ח בברכות ק"ש כו' משא"כ לשיטת ר"ת ודעימי' א"ש עיין שט"מ שם. עוד כ' מעלתם הנשאה. דלכאורה יש להביא ראיה דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג מהא דתנן רפ"ג דזבחים דשחיטת קדשים כשרה לכתחלה בנשים והיא מ"ע שהזמ"ג וטעונה ברכה. ואשכחן (בר בוקתא) [ג"כ ראי'] מהא דקי"ל דאשה כשרה למול לכתחלה כמבואר ברמב"ם וש"ע י"ד סי' רס"ד וא"כ בודאי מברכת אקב"ו על המילה. אולם לפי הדחיי' שדחו מעלתם הראי' משחיטת קדשים. דשא"ה דסוף סוף נעשית המצוה בטוב ע"י האשה. ול"ד לנטילת לולב שהאשה נוטלת שלא נתקיים שום מצוה גמורה עי"ז. והוא חילוק אמיתי. א"כ עי"ז נדחה ג"כ הראי' ממילה דשא"ה דסוף סוף נתקיים מצות מילה גמורה ע"י האשה לכך יכולה לברך לד"ה: