יא

והנה ע"ד שכתבו כבודכם לחלק בין מצות ציצית לשאר מ"ע שהזמ"ג. ולומר דאף אם בשאר מ"ע שהזמ"ג אין אחר המנהג כלום דנשים מברכות. מ"מ בציצית אינם רשאו' לברך כמו שהבאתי טעמם ונימוקם בתחלת דברי. והנה לעיל הבאתי דברי חי' הרשב"א פ"ד דר"ה וס' המכריע סי' ע"ח שהקשו על דברי הפוסקי' כר' יוסי ור' שמעון דנשים סומכות רשות. הלא זהו נגד סתם משנה פ"ד דר"ה ותירצו ע"ז. שי"ל שאינו נגד הסת"מ וכמש"ל. ולכאורה יש עליהם קושיא עצומה דאף שיש להעמיס דסת"מ אינו נגד ר' יוסי ור' שמעון. מה יענו עוד על שני סתם משניות מפורשות דלא כר' יוסי ור' שמעון. הא' ספ"ק דקדושין דתנן הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות וההזאות והקבלות נוהגים באנשים ולא בנשים. הב' משנה במנחות (דצ"ג) הכל סומכין חוץ מחש"ו סומא וא"י והעבד והשליח ואשה ולשון משנה זו האחרונה העתיק הרמב"ם פ"ג מהלכות מעה"ק. אשר שם נ' מדבריו דנשים אין להם רשות לסמוך כי לא התיר להם לסמוך אפילו דרך אקפו ידייכו. א"כ פי' הוא ז"ל ג"כ משנה זו דנשים אין סומכות כלל. וא"כ כיון דהנך משניות אתיא כר' יהודה. יפלא על ס' המכריע והרשב"א שהסכימו לפסוק כר' יוסי ור"ש רק משום דסת"מ דר"ה אינה כנגדו. והרי עכ"פ יש ב' משניות כנגדו. ובשלמא על ר"ת ור"ן לק"מ דהם כ' הטעם לפסוק כר' יוסי אף דס"ל דסת"מ דר"ה היא כר' יהודה מ"מ מעשה רב. ויש לסמוך ע"ז יותר כמבואר בדבריהם. וא"כ אף גם אם סתם מתני' דקדושין ודמנחות הם ג"כ כנגדו אין חילוק כדאמרי' בעלמא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא. משא"כ לספר המכריע א"א לתרץ כן דאפילו אם חד סתמא הי' נגד ר' יוסי ס"ל דהלכה כסת"מ וכנ"ל. והנה בקרבן אהרן בסדר ויקרא פרשתא ב' כ' שני פירושים בענין נשים סומכות רשות. הא' הוא מ"ש התוס' חולין (דף פ"ה) דהיינו רק דרך אקפו ידייכו ולא סמיכה גמורה בכל כחו. הב' כ' ממשמעות רש"י שם דמותר להם לסמוך סמיכה גמורה ממש. ומ"ש בחגיגה (ט"ז) דלא שרי כ"א באקפו ידייכו זהו כשהקרבן לא הי' של הנשים ממש כ"א של בעליהם ורק משום נח"ר נתנו להם לסמוך ע"כ לא שרי סמיכה גמורה אבל כשהבהמה שלהם ממש הרי רשות להם לסמוך סמיכה גמורה כאנשים. והסכים לפי' זה השני. (ולפ"ז אף למ"ד דברכה שא"צ הוי דאורייתא י"ל דמותרות לברך. וצ"ע. מיהו א"צ לזה דכבר נת' שהעיקר דברכה שא"צ הוא רק איסורא דרבנן) וא"כ לדבריו יש ליישב הסת"מ דמנחות (דצ"ג) דאינו כנגד ר' יוסי ור"ש כי התם במנחות מיירי שהקרבן אינו של האשה ממש כ"א של בעלה כמבואר בגמ' שם ידו ולא יד עבדו כו' ולא יד אשתו כו' יעו"ש. וכ"כ בתוס' שם ד"ה ידו ועתוי"ט שם. והשתא י"ל דמש"ה אין האשה רשאי לסמוך ר"ל סמיכה גמורה. ואקפו ידייכו אינה סמיכה כלל כמ"ש בחגיגה (ט"ז סע"ב). אך סתמא דקדושין א"א ליישב עד"ז דהא התם פי' בגמ' הטעם משום בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וזה הפסוק מבואר דמיירי בקרבן של הנשים עצמן שמזה הפסוק למד ר' יהודה (החולק עם ר' יוסי) דנשים אין סומכות כלל. וא"כ כיון דמיירי בקרבן שלהם ואעפ"כ תנן דסמיכות אין נוהגת בנשים משמע כר' יהודה דאילו לר' יוסי הרי נשים סומכות רשות. ועוד דלקושטא דמילתא גם סת"מ דמנחות קשה ליישב כד' הק"א דדבריו הם ממש סברא הפוכה ממ"ש התוס' במנחות (דצ"ג) ד"ה ידו דאם הקרבן הוא של בעל האשה קס"ד יותר שיהי' אשתו יכולה לסמוך כו' ע"ש. ויש לדחוק דהק"א דס"ל שכשהקרבן של בעל האשה גרע מיירי אם בעלה ג"כ סומך בעצמו. ומ"מ סוגי' דחגיגה היא לכאו' כנגדו וכ"כ הט"א שם בפשיטות. לכן נלע"ד ליישב עפמ"ש הט"א בחגיגה דט"ז ד"ה הכי גרסינן. דר' יוסי ור' שמעון קסברי ג"כ הדרשא בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות והכי דרשי דבני ישראל חייבים לסמוך ואין בנות ישראל חייבות לסמוך. ומ"מ נשים סומכות רשות. ועפ"ז נוכל לפרש בטוב דסת"מ דקדושין ודמנחות אינו כלל נגד ר' יוסי ור"ש דהתם ה"ק הסמיכות בתורת חובה נוהגים רק באנשים ולא בנשים. וכדמייתי הפסוק דכתי' בנ"י ולא בנות ישראל וזה מיירי דרך חיוב. ועד"ז יש לפרש ג"כ הסת"מ דמנחות. וכ"ז אפילו נאמר כפי' הק"א דנשים רשות לסמוך סמיכה גמורה כשהבהמה שלהם דמ"מ א"ש הסת"מ עד"ז דאין סמיכה נוהגת בנשים בתורת חובה. וכ"ש אם נאמר כדעת התוס' דחולין פ"ה וכ"כ הט"א בפשיטות (ולא ראיתי שום חולק ע"ז זולת בהריטב"א בעירובין צ"ו. משמע קצת דיש בזה מ"ד) דאין רשות לנשים לסמוך אפילו לר' יוסי ור' שמעון כ"א דרך אקפו ידייכו. דהוא איסור דרבנן. אבל סמיכה גמורה בכל כחו דהוי עבודה בקדש וה"ל איסורא דאוריי' לא הותר כלל גם לר' יוסי ור"ש. ומבואר בחגיגה שם דסמיכה דרך אקפו ידייכו באמת אין זו סמיכה כלל. וא"כ לפ"ז ודאי א"ש בפשיטות דהנך סת"מ דקדושין ומנחות אינו כלל נגד ר' יוסי ור"ש. דהתם תנן הסמיכות והכל סומכין והיינו סמיכה גמורה בכל כחו. וזה ודאי אין רשות לנשים אף לר' יוסי ור"ש ולכן תנן דאינה נוהגת בנשים. ומש"ה א"ש דמסת"מ אלו לא הוקשה כלל להרשב"א וס' המכריע על ר' יוסי ור"ש. דמשניות אלו מיירי בסמיכה גמורה דה"ל איסור דאוריי' לנשים ולא הותר להן כלל אף לר' יוסי ור' שמעון. דהא דאמרי' דנשים סומכות רשות מיירי רק בענין אקפו ידייכו דה"ל איסורא דרבנן וזהו רשות לנשים. אבל מסתמא דר"ה קשיא להו שפיר על ר' יוסי ור' שמעון דהתם דמעכבין את הנשים מלתקוע ותקיעה ה"ל רק איסורא דרבנן וא"כ מ"ש מאקפו ידייכו וכמ"ש התוס' בהדיא בחולין (דפ"ה) דתקיעה עם אקפו ידייכו שוין זל"ז וע"ז הוצרכו לתרץ דסת"מ זו ג"כ אינה נגד ר' יוסי ור' שמעון כאמור בדבריהם:

וא"כ מזה נוכל להוכיח לחקירה שלנו בענין ציצית. דלמ"ד שהנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג משום דנשים סומכות רשות ה"ה גבי ציצית. ואין לחלק משום דבודאי לא היתה כוונת התורה בעיקר מ"ע זו גם על נשים דהא לפמ"ש מ"ע כו' יש בה גם איסור כלאים כו'. דהא ממקומו מוכרע שאין לחוש לזה דמקור דין ההיתר לנשים לברך על מ"ע שהזמ"ג נובע מהא דנשים סומכות רשות. והרי התם ג"כ ודאי לא היתה כוונת התורה בעיקר מצוה זו גם על נשים דהא אסור להם מדאוריי' לסמוך סמיכה גמורה לפ"ד התוספות דחולין (דף פ"ה) ומנחות (צ"ג ב'). ואקפו ידייכו אינה סמיכה כלל מה"ת. וא"כ ודאי לא כוונה התורה על נשים ואיך נניח להם לסמוך אפי' באקפו ידייכו שהוא איסור דרבנן והרי התורה לא כוונה עליהם במצוה זו ואדרבה הן אסורות לקיים מצוה זו כדינה. אעכצ"ל דאף שהתורה אסרה להן סמיכה גמורה משום עבודה בקדשים מ"מ לא מפני זה לא נתנה להן רשות במה שאין בו איסור דעבודה בקדשים כגון באקפו ידייכו וזהו ענין נשים סומכות רשות. וכ"ש וק"ו שי"ל כן במצות ציצית דיש ג"כ לקיים מצות ציצית כדין ממש בלא שום כלאים כגון בטלית של צמר. או של שאר מינים לפ"ד הרבה פוסקים. דמפני שהותר לאנשים ג"כ כלאים בציצית לא מפני זה תשלול התורה הרשות מהנשים בציצית שאין בו כלאים. ואף גם לפ"ד הק"א דגבי סמיכה נתנה התורה רשות לנשים לסמוך סמיכה גמורה מ"מ מבואר דר' יוסי ור' שמעון דרשי ג"כ דפי' הכתוב בסמיכה קאי דוקא בני ישראל ולא בנות ישראל משום דהפסוק מיירי במצוה וחובה וז"א רק בבני ישראל ולא בבנות ישראל. אלא דאמרי' דאעפ"כ נשים סומכות רשות. א"כ אף אם גבי ציצית כוונה התורה ג"כ דוקא זכרים ולא נקבות משום דיש בה כלאים ה"ל כאילו הי' נדרש בני ישראל ולא בנות ישראל. ואעפ"כ רשות להן ללבוש ציצית שאינו של כלאים. כ"ש דלפמש"ל רוב הציצית אינן של כלאים היינו בטלית דצמר (וטליתות של שאר מינין לפ"ד הרבה פוסקים כנ"ל) דמקיימו בו מצות ציצית דתכלת בלא כלאים. וא"כ ה"פ בני ישראל מצוה וחובה לעשות להם ציצית והיינו אפילו בכלאים בציצית. ואין בנות ישראל מצוה להן לעשות ציצית (וממילא ודאי אסורות בכלאים). אבל מ"מ רשות להן ללבוש ציצית והיינו כשאינו של כלאים כו'. ועוד הרי היתר דכלאים בציצית נלמד רק ממ"ש בפ' תצא גדילים סמוך לשעטנז כדמסיק ביבמות (ד) ושם שייך לומר דבודאי לא היתה [כוונת] התורה גם ליתן רשות לנשים ללבוש ציצית עד"ז. אבל בפ' ציצית שבפ' שלח שלא נז' שם בהדיא סמיכות היתר כלאים א"כ ודאי י"ל דרשות לנשים ללבוש ציצית ולברך וה"ה בטלית שאולה:

[עוד על ענין הנ"ל] מה שהשגתם עלי במש"ל אנשים שלבשו ציצית דכלאים בטלית של צמר. וכתבתם מאחר דנאסר בסדין של פשתן כ"ש בטלית של צמר שאפשר לעשות תכלת בלי כלאים ואין הדעת סובלת לומר דבטלית של צמר יהי' שרי כלאים בציצית אף לאחר הגזירה בסדין בציצית. עכ"ל המשיג. וע"ז אשיב. הנה מלשון הטור סי' י"א שכ' וז"ל. ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים עכ"ל. מבואר דאם הי' לנו תכלת הי' מותר לעשותה מכלאים. וקשה הרי אף גם בזמן שהי' תכלת שנינו סדין בציצית ב"ש פוטרין כו' וכל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין ומסיק הש"ס דיש לגזור משום כסות לילה. וא"כ אסור לעשות הציצית מכלאים בטלית של פשתן אף כשיש תכלת. והשתא לדברי רומע"ל שכ' דכ"ש בטלית של צמר דאסור לעשות הלבן מחוטי פשתן כיון שאפשר לקיים המ"ע בלא כלאים. וא"כ ק' מאד דברי הטור ולשונו מדוע תלה איסור זה רק משום שאין לנו תכלת. הלא גם כשיש לנו תכלת כבר נאסר מזמן התנאים ומזמן שהי' בהמ"ק קיים לעשותה מכלאים. ועיין בתוספות דמנחות פרק התכלת (דף מ' ע"א) ד"ה כיון. ובהרמב"ם פ"ג מה' ציצית ה"ו ובכ"מ שם. ועיין בתוספות פ"ק דיבמות (דף ד' סע"ב) ד"ה דאפילו צמר לפשתן ועיין בש"ע סי' ט' סעיף ב' חוץ משל פשתים בצמר בזמן דליכא תכלת. משמע בזמן שהי' תכלת הי' מותר להטיל חוטי לבן דפשתן עם חוטי תכלת בבגד של צמר ועי' בלבוש סי' ט' ס"ג מ"ש וי"א דאף בזמן שהי' תכלת הי' אסור לעשות חוטי פשתן בשל צמר. והמעדני יו"ט השיגו וכ' ולא ידעתי מאן נינהו הי"א הללו ואדרבה בש"ס איפשוט דאף פשתן בשל צמר שרי עכ"ל הביאו האלי' זוטא שם. ובא"ר שם סק"ד כתב דהני י"א זהו דעת הרמב"ם פ"ג ה"ו הנ"ל:

(חסר).