ד

והנה בתשו' הרמב"ם לחכמי לוניל הנז' לעיל נראה שראייתו על זה שאין מברכין על מצוה שעושין מספק מהא דנפסקה הלכה בגמרא פ"ד דסוכה (דמ"ז) לענין סוכה בשמיני ספק שביעי והלכתא מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ומינה אתה למד לכל המצות שיסתפק לך אם אתה מצווה או אין אתה מצווה עושין אותה בלא ברכה. וכמו שביארנו בסוף ה' ברכות עכ"ל וע' ס"פ י"א מה' ברכות וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה כו'. ובכ"מ שם הקשה מדידיה אדידיה ממ"ש פ"ב מה' ק"ש הי"ג וע"ש ג"כ בכ"מ בשם תשו' הרשב"א (ועיין בשאגת אריה סי' כ"ה. ועיין בפר"ח בא"ח סי' ס"ז ד"ה ועדיין נשאר לנו לברר מ"ש המחבר ספק קרא ק"ש כו' שכתב בשם הכנה"ג שיישב דעת הרמב"ם בענין אחר ויפה הוא וכדלקמן. עוד שם ססי' הנ"ל העלה דאין איסור בברכה מספק משום לא תשא רק הא דאין מברכין הוא משום דספק ברכות להקל ויתבאר לקמן בס"ד). והנה ליישב להתוספות והרר"י וסייעתם ראיית הרמב"ם מהא דסוכה (דמ"ז) נראה פשוט ע"פ פרש"י שם ריש עמוד א' ברוכי לא מברכינן. דשמיני הוא ואין שם סוכה עליו. ור"ל כמ"ש בכ"מ ספ"ג מה' מילה בשם הרמ"ך וז"ל דכי מתקנו רבנן ברכה אספק דאורייתא היכי דלא מבטלי ודאי דאורייתא אבל סוכה בשמיני כיון דשמיני הוי יו"ט אחרון ודאי דאורייתא היכי לתקן ליה ברכה אסוכה לשווייה שביעי שהוא חול ולבטל קדושת יו"ט אחרון שהוא ודאי מדאורייתא. ועוד כיון דמברכין בקידוש היום ובתפלה ובבהמ"ז את יום שמיני עצרת היכי מצינן לתקוני ברכה אסוכה לשוויי' שביעי כלום אפשר לברך שתי ברכות שסותרות זו את זו עכ"ל. גם הרי"ף והרא"ש הביאו שם ססי' ה' כתבו והיינו טעמא דלא מברכינן דכיון דיום שמיני עצרת הוא אי אפשר לברוכי אסוכה דקשיין אהדדי אי יום סוכה לאו שמיני עצרת הוא כו'. א"כ מבואר שאין משם ראיה כלל לכל מצוה שיסתפק לך אם אתה מצווה כו' שלא יברכו עליה. ואדרבה משם משמע איפכא שהרי כתבו הטעם דלא מברכינן כיון דיום שמיני עצרת הוא כו' א"כ משמע דבעלמא מברכין על ספק מ"ע דאורייתא. וכ"כ בהדיא ריא"ז בש"ג שם וז"ל ור"מ אומר שהטומטום ואנדרוגינוס שהן ספק איש ספק אשה אין מברכין לישב בסוכה ולי נראה שמברכין מספק. שהרי אנו מברכין מספק על תקיעת שופר ביום שני של ר"ה ועל אכילת מצה בליל שני של פסח וזה שאין מברכין על הסוכה בשמיני של חג שלא יזלזלו בו עמי הארץ לומר יום שביעי הוא וחול הוא ועוד שאין מזכירין בכל ברכותיו אלא יום שמיני עכ"ל. מיהו הריטב"א שם (דמ"ז) ד"ה איכא דאמרי כתב ויש שהקשו על הרי"ף למה לי מהאי טעמא תיפוק ליה דהא כתב איהו ז"ל גבי ערלה כבושה דכל ספק מצוה דאורייתא כו'. אלא שיש לך לומר שאין ספק זה כשאר ספיקות שחכמים שאמרו לנו לעשות יום שני תקנו לנו שנברך בו כו' לפיכך אמר הרי"ף כו' לגבי ברכת סוכה מוקמינן לה אדינא דשאר ספיקות עכ"ל. וע"פ דבריו יתיישב קושיית הרמ"ך ספ"ג מה' מילה על תשו' הרמב"ם דלעיל מאי חזי דיליף מסוכה ליליף מיו"ט כו'. ואין להקשות על דבריו אלה לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו ר"פ לולב הגזול בשם מורו הרשב"א שאין פסולי לולב הנוהגין ביום ראשון נוהגין ביום שני בזמן הזה דכיון דידעינן בקביעא דירחא ואין לנו בקדושת היום השני אלא להזהר במנהג אבותינו אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנוהגות בו כיום ראשון אין לנו כו' עכ"ל. ונזכר סברא זו גם בהר"ן שם ר"פ לולב הגזול אלא שכ' ולא נראו לי דבריו כו'. ועי' בש"ע סי' תרמ"ט ססעי' ה'. והשתא לסברת הרשב"א לענין ברכת סוכה בשמע"צ אין שייך כ"כ לומר מ"ש הריטב"א שאין ספק זה כשאר ספיקות כו' תקנו לנו שנברך בו כו' דהתקנה רק בברכת קדושת היום. לא במצות הנהוגות בו. מיהו זה אינו שהרי מברכין על תקיעת שופר ביום שני של ר"ה ועל אכילת מצה בליל שני של פסח אלמא דתקנת חכמים הוא לברך ביו"ט שני ש"ג במצות הנהוגות בו ג"כ. ועכ"פ יצא לנו שמסוגי' דסוכה (דמ"ז) אין שום ראי' נגד הפוסקים דס"ל דמברכין על מצוה שעושין מספק דאורייתא אלא שאין משם ראיה ג"כ להיפך:

קיצור. (מה שהביא בתשו' הרמב"ם ראי' מסוכה (מ"ז) לק"מ על התוספות לפרש"י והרי"ף שם דהיינו טעמא כו' וכ"כ ריא"ז בש"ג שם בהדיא):