ה

ולכאורה ממ"ש בש"ע א"ח סי' ס"ז דבספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא בברכות. משמע דקי"ל שבספק מצוה דאורייתא אף שהברכה היא מדרבנן חוזר ומברך אף שהמ"א שם כ' טעם אחר בשם תשו' הרשב"א הנה המעיין בגוף תשו' הרשב"א סי' ש"ך במ"ש ואני אומר באולי לדעת הרב ז"ל שהוא סבור כו' משמע דלדידיה לא ס"ל טעם זה. ומ"ש עוד בשם מורו הרב החסיד הלא זהו הר"ר יונה ואיהו לשיטתי' אזיל דס"ל שבכל ספק מ"ע דאורייתא צריך לברך אף שהברכה מדרבנן ולהרשב"א עצמו משמע שם דלהחולקי' על רש"י א"צ לברך גם בק"ש ע"ש. וגם הפר"ח סי' ס"ז הקשה טובא על טעמי' שבתשו' הרשב"א. וא"כ אנן דקי"ל דחוזר ומברך צ"ל דעיקר הטעם לחלק בין דין זה לדין מילת ספק. כמו שחילק הכנה"ג בא"ח שם והסכים עמו הפר"ח שם דדווקא בספק אי גברא בר חיובא הוא אינו מברך וכן כסוי כוי דיש כאן ספק בעיקר החיוב שמא אין כאן שום התחלת מצוה. משא"כ גבי ק"ש דגברא בר חיובא הוא ודאי למצוה זו דק"ש אלא שנסתפק אם קרא חוזר ומברך. ובפמ"ג רסי' ס"ז כתב שזהו ג"כ דעת הט"ז. ונשוב למה שהקשינו על הרמ"א אלא דבאמת קושיא זו לא על הרמ"א לבד היא כי אם גם על הרשב"א והר"ן דבחידושי הרשב"א פרק במה מדליקין שם ובפרק ר"א דמילה (דקל"ה) ד"ה ולענין הברכה נראה דחושש לסברת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שלא יברכו על מילת ספק דאורייתא. (רק שכ' בשם מורו ז"ל שצריך לברך). וכ"ה בר"ן שם. ולענין נשים מבואר בהר"ן פ"ד דר"ה דנשים מברכות על מ"ע שהזמ"ג וכ"מ בהרשב"א שם. וגם עוד בהדיא כתב כן הרשב"א בגיטין פרק השולח (דף מ') הביאו אאזמו"ר הגאון ז"ל (בחידושיו סי' ע'). ושוב מצאתי בההמגי"ד ספ"ו מה' סוכה שכתב על הרשב"א ודבריו צ"ע. והיינו מה"ט דס"ל לההמגי"ד דבספק דאורייתא ראוי יותר לברך ממה שהנשים יברכו וא"כ איך נראה מהרשב"א בהפך דאע"פ דס"ל דנשים מברכות כמ"ש בשמו ההמגי"ד שם פ"ב ה"ב עכ"ז הניח בצ"ע אם מברכין על מצוה שעושה מספק. ומהו הצ"ע בזה דכ"ש הוא מנשים. זה נראה כוונת ההמגי"ד. וליישב דעת הרשב"א והר"ן ואחריהם הרמ"א. לכאורה יש לומר ע"ד שכתבו התוס' בר"ה (ל"ג) גבי סומא דאי פטרת ליה כו' נמצא כו' אבל אשה כו'. כמ"כ עד"ז יש לחלק בין ספק שאירע דרך מקרה כההיא די"ד [סי' כ"ח] וסי' רס"ה שאם לא יברכו ע"ז אין לחוש כלל לכן מוטב שלא ליכנס בספיקות ובין דבר ההוה תמיד כמו האשה במ"ע שהזמ"ג שאם לא תברך על לולב וגם אפשר לא על ברכות ק"ש ופסוד"ז תצטער טובא ויהי' להן עגמת נפש לכך אין להחמיר בזה כלל וזוהי סברת הש"ס בחגיגה (ט"ז) לעשות נחת רוח לנשים. מיהו א"כ איך כ' המ"א סי' י"ד סק"ה דיוכל לברך על טלית שאולה כמו שהנשים מברכות וע' בתוס' חולין (ק"י ע"ב) דחילקו ג"כ בין נשים לטלית. עוד נ' לחלק ולומר דאע"ג דספיקא דאורייתא חמיר טובא מרשות דנשים שאין בזה שום חיוב גמור מ"מ בצד א' יש בזה מעלה שאותו הקצת מצוה שמקיימי' הנשים במ"ע שהזמ"ג כמו שאינו מצווה ועושה דג"כ מקבל שכר. וגם לשון רשות משמע כן עי' בפרק ה' דביצה גבי כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה. א"כ זה הקצת מצוה היא ודאית בלא שום ספק. ולגבי ברכה נ' דלכ"ע מברכין על דבר שהוא ודאי אף שהוא מצוה קלה מהספק מצוה חמורה דבספק מצות מילה דאורייתא אין מברכין אף שהוא מצוה חמורה שבחמורות וחייבין עליה כרת. ובכל מצות דרבנן מברכין. ואפילו בהלל דר"ח שאינו רק מנהג ס"ל להרי"ף ג"כ דהצבור מברכין תחלה וסוף. עם היות שהוא עצמו פסק דבמילת ספק דאורייתא אין מברכין כנ"ל. אעכצ"ל דשאני ודאי מספק. וכיוצא בזה נמצא בי"ד סי' ק"י גבי דברים החשובים ואינם בטלים. שאף שאיסורם מדרבנן אינן מתבטלים. ואילו בספק דאוריי' שנתערב חד בתרי י"א דבטל אף שהוא דבר חשוב אם לא נודע הספק עד אחר שנתערב כו' כמבואר שם. ועכצ"ל דשאני ודאי קל מספק חמור לענין זה. וכיוצא בזה י"ל לענין ברכה שא"צ כמובן: