ו

ולענין הלכה הי' ראוי להכריע כדעת הט"ז והכנה"ג והפר"ח סי' ס"ז דלא כהמ"א שם. שהרי המ"א עצמו כ' בסי' רט"ו סק"ו שלדברי התוס' דאיסור ברכה שא"צ הוא מדרבנן אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא. אלא דהוא חושש להרמב"ם (כעובר) [דס"ל דהוא דאוריי']. וכיון שנת' לעיל שרוב הפוסקי' ס"ל בזה כהתוספות וכמ"ש בתה"ד ססי' ל"ז וכ"מ בהריב"ש סי' ת"ח וגם הרמב"ם עצמו בתשו' י"ל דסובר כן וא"כ בפלוגתא הנ"ל דהט"ז וסייעתו עם המ"א י"ל שראוי לפסוק כהט"ז והפר"ח כיון שכל מקור החשש בזה הוא רק מדרבנן:

והנה לפ"ז יש לעיין עוד במ"ש המג"א סי' רט"ו סק"ו דלדברי התוספות אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועי' סי' י"ז ס"ב עכ"ל. לכאורה י"ל כוונתו אם מברך על מצות דאורייתא שעושה אותה מספק כגון כסוי כוי שבי"ד סי' כ"ח ומילת ספק וזהו שהראה לסי' י"ז ס"ב דהיינו בברכת ציצית דטומטום ואנדרוגינוס וכ"ה הלשון בתוס' דר"ה (דל"ג) שם ולא אסרינן מספק משום לא תשא כו'. אבל יש לומר עוד דכוונתו ג"כ אברכה דרבנן כגון בברכת הנהנין שאם מסופק אם בירך ומברך מפני הספק אינו עובר על לא תשא ואע"ג דקי"ל ספק ברכות להקל היינו שא"צ לחזור ולברך אבל אם רוצה לחזור ולברך אינו עובר על לא תשא. דכיון דלהתוס' רשאי לברך אף מי שפטור מן המצוה כשרוצה להתחייב כ"ש שיוכל לברך מי שרוצה לברך מפני הספק. ועפ"ז יתיישב דעת ר"י בתוספות פ"ק דברכות (דף י"ב ע"א) ד"ה לא לאתויי נהמא כ' ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת וכ"כ במרדכי שם בשמו וכן יש סברא בב"י סי' ר"ו ושמא סבר הגאון לשוייה כתיקו דאיסורא ולחומרא. הרי עכ"פ כשמברך מספק אינו עובר על לא תשא אף בברכת הנהנין דרבנן. ועיין בחה"ר שבת כ"ג ד"ה רבא שהבין הרשב"א שגם דעת רש"י ז"ל הוא כן דבספק דרבנן חוזר ומברך ואע"ג דכ' ואולי נאמר דוקא שיש לו עיקר דאורייתא היינו דאל"כ אינו מחוייב לחזור ולברך עי"ש. אבל לעולם כשרוצה לחזור ולברך אינו עובר על לא תשא. וכ"מ עוד בתוספות ס"פ תפלת השחר (ד"ל סע"ב) ומיהו אומר ר"י שראה את ר"ת. וכן הסכים בזה בפני יהושע (די"ב) שם לבאר כן דעת ר"י דכשמברך מספק אפילו ברכה דרבנן אין זה ברכה שא"צ כלל. וכ"כ עוד פ"ג דברכות (דף כ"א) בד"ה אמר רב יהודה כו'. הן אמת שמ"ש דהא מקור דברי הרא"ש בשם השאלתות דכל ספק ברכות א"צ לחזור ולאומרן הוא ממ"ש בגמ' בספק קורא ק"ש דאינו חוזר וקורא למ"ד ק"ש דרבנן. והתם ודאי הטעם רק משום ספיקא דרבנן לקולא דהא בק"ש ודאי לא שייך חששא דמוציא שם שמים לבטלה דהא ק"ש פסוקי בעלמא נינהו ולא גרע מקורא בתורה. דבריו אלה אין מוכרחין די"ל דיש ג"כ חשש איסור כשקורא מספק כמו בקריאת מקרא בכורים מספק דאמרינן פ"ה דב"ב (דפ"ב ע"א) דאע"ג דפסוקי נינהו אם קוראם היכא שא"צ לקרות מחזי כשיקרא ופי' רשב"ם משום שבשביל הבאת בכורים קא קרי כו'. א"כ שמא גם הכא י"ל כן דאע"ג דאם קורא כמו שקורא בתורה תע"ב. אבל אם קורא משום חיוב ק"ש והוא יצא ידי חובתו י"ל דאין רשאי. ומיהו יש לחלק בין קריאת בכורים לק"ש דהתם הבכורים מוכיחים שעליהן בא הקריאה. תדע דהתם אפילו בספק דאורייתא אינו קורא. ועיין בתוספות ריש מסכת ברכות בד"ה מאימתי מוכחי ודאי דאין איסור בק"ש פעמיים. ובפ"ד דתענית (דכ"ח ע"ב) יחיד לא יתחיל פרש"י א"צ להתחיל ועי' מזה בתר"י רפ"ב דברכות דלהרי"ף הפי' לא יתחיל בברכה מיהו להרמב"ם ורב האי דהפי' לא יתחיל ג"כ י"ל הטעם ע"ד הנ"ל גבי בכורים מיהו הפר"ח סי' תקכ"ב פי' טעם אחר. וגם אפשר דאפילו בבכורים קי"ל כטעם השני שבגמרא שם. והנה עם היות שהמג"א סי' ר"ט סק"ג פי' טעמו דר"י בענין אחר אין מזה ראיה שחולק על הפנ"י דרשאי לחזור ולברך כ"א דלא ניחא ליה אמאי מחייב לחזור ולברך כו' ע"ש: