ט

ולכאורה יש ראי' להפנ"י מתלמוד ערוך בברכות (דף ס' ע"א) בפלוגתא דר"מ ור' יהודה דאמרי' התם כחא דהיתרא עדיף ליה. הרי הא דרמ"א א"צ לברך נק' כחא דהיתרא. שהוא המיקל. ור' יהודה דאמר צריך לברך הוא המחמיר (ואין בזה רבותא וע"ד שפי' רש"י רפ"ק דביצה (ד"ב ע"ב) אבל כח האוסרין אינה ראיה שהכל יכולים להחמיר ואפילו בדבר המותר) ואי איתא דכשמברך מספק יש איסור לא תשא. א"כ אדרבה הא דריה"ו הוא רבותא יותר שסומך על דעתו ומתיר ופוסק לברך במקום שרמ"א שא"צ ואינו חושש משום לא תשא. וגם הנה הרי"ף והתוס' וטוש"ע סי' רכ"ג שם פסקו כל"ב לברך בקנה וחזר וקנה ולל"ק א"צ לברך ועי' חה"ר שם הקשה ע"ז דהא בשל סופרים הלך אחר המיקל. ועוד דפשטא דברייתא אתיא כל"ק ולל"ב צריך לדחיקא. אבל לא הקשה איך לא חשו לספק ברכה שא"צ והיינו ודאי מטעם הנ"ל דהא חזינן שזה שלא הצריכו ברכה נק' כחא דהיתרא. מכלל דלברך במקום פלוגתא ודאי אין בזה שום נדנוד איסור. וא"כ לכאורה זה ראי' גדולה להפנ"י. דהגם שיש לחלק בין ספק דפלוגתא לשאר ספק כמש"ל מ"מ אין לקרות זה כחא דהיתרא את"ל דבספק אסור לברך. אלא שמצאתי להאלי' רבא סי' כ"ב שמחמת גמ' זו חילק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות. דלא אמרינן ספק ברכות להקל בברכות שהחיינו. ולפענ"ד יש לתמוה על חילוק זה דהא בש"ע סי' רכ"ה ס"ה פסק אם בירך שהחיינו על ענבים כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך. ומבואר בב"י הטעם דמהרי"ל נסתפק בדין זה ודעתו נוטה יותר שיש לברך ואעפ"כ כ' האגור כיון דמספקא לי' אין לברך מספק. הרי דגם בשהחיינו אמרי' ספק ברכות להקל. וכן משמע עוד שם סי' רכ"ה בכמה דינים. והנה הא"ר הוציא חילוק זה מדברי הב"ח סי' כ"ט שכ' חילוק זה לדחות דברי מהר"ל מפראג שהביא ראיה מהש"ס דעירובין (דף מ' ע"ב) רשות לא קא מיבעי' לי כו' דבספק יוכל לברך. וע"ז חילק הב"ח בין ברכת שהחיינו ובין ברכת המצות דאין לומר וצונו מספק. ובשאר ברכת הנהנין אין הכרע בדבריו. ועיין בטור ובב"י סי' ת"ר משמע דגם בברכת שהחיינו יש חשש איסור ברכה שא"צ לברך מספק. וצ"ע ע"ז מהש"ס דברכות הנ"ל כחא דהיתרא כו'. ונצטרך לחלק בין ברכת שהחיינו על המצות דלא ליהנות ניתנו ובין ברכת שהחיינו בקניית כלים חדשים דעכ"פ נהנה ודאי. והא דערובין (מ' ב') דמדמה זל"ז מיירי בראיית קרא חדתא דג"כ אינו הנאה גמורה כו'. ועיין בספר באר יעקב בכללים שבסוף הספר כלל י"ד העיר קצת מזה והביא מ"ש מהרש"ל על רשב"ם פ' ערבי פסחים (דק"ב) ד"ה להודיעך כחו דר' יהודה ומ"ש מהרש"א שם. שוב ראיתי בפר"ח ססי' ס"ז שהאריך ג"כ כן דבספק ברכה היינו לקולא דא"צ לברך אבל אין איסור כשרוצה להחמיר ולברך ואפשר שזהו ג"כ דעת רבינו יעקב ברבי יקר שהובא במרדכי ספ"ב דמגילה. דז"ל המרדכי שם וכבר שאלו לרבינו יעקב בר' יקר מי שלא בירך בלילה מהו שיברך ביום והשיב שכר ספירה יהבינן ליה שכר ספירה בזמנה לא יהבינן ליה עכ"ל. דלכאורה פשט לשון זה משמע שסופר בברכה. דוגמת מ"ש בגמ' רפ"ד דברכות מכאן ואילך (היינו אחר חצות היום) שכר תפלה יהבינן ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבינן ליה דעכ"ז מתפלל הוא כל שמונה עשרה ברכות. וגם ע"ד מ"ש בגמ' פ"ק דברכות (ד"י סע"ב) בפי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד מאי לא הפסיד שלא הפסיד ברכות. רק שהפסיד מצות ק"ש בזמנה. ואע"פ שהמרדכי שם כתב ואין הדבר ידוע אם אמר להם לספור למחר ולברך או לספור בלא ברכה. אפשר שנדחק כן משום שכתבו ג"כ בשם ה"ג שמי שלא בירך על ספירת העומר בלילה לא יברך ביום ע"כ הי' דוחק לו שיחלוק רבינו יעקב בר"י על ה"ג בפשיטות כ"כ. אבל באמת בהלכות גדולות איתא בהדיא בהלכות עצרת. והיכא דאינשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא מברך למחר עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם בשם בה"ג וכ"כ התוספות פ"ו דמנחות (דס"ו ע"א) בשם בה"ג. והנה התוספות שם כתבו דלכאורה נ' כבה"ג מסתם מתניתין דנקצר ביום כשר. אבל ר"ת שם הביא ראיה דאין הלכה כמשנה זו כיון דקי"ל דקצירה דוחה שבת. ועי' בלח"מ פ"ז מה' תמידין ה"ו. לפ"ז י"ל דטעמו דבה"ג אינו כלל מה"ט אלא אע"ג דעיקר קצירתו בלילה אעפ"כ יוכל לברך ביום. וכמ"ש ראבי"ה במרדכי דמגילה שם. וזהו ג"כ טעמו של רבינו יעקב בר' יקר. גם בתשו' מהר"מ ב"ב סי' ש"ב כתב דראיות ר"ת דחויה. וי"ל מטעם הנ"ל ואפשר ס"ל כהרמב"ם דה' תמידין פ"ז שם ה"ו. וראיתי בספר קול הרמ"ז על משניות שכ' במנחות ס"פ ר' ישמעאל שהבה"ז הליץ יפה בעד פסק הרמב"ם הנ"ל. וצ"ע על הפוסקים בא"ח ססי' תפ"ט ס"ח שלא הביאו כלל סברת הרמב"ם דלדידיה פשיטא שהדין כמ"ש בה"ג. ואיך שיהי' עכ"פ יש לומר שיש לסמוך על הפר"ח וסייעתו כשהספק נוטה יותר להצד שלא בירך שיוכל להחמיר ולברך. וקצת ראי' מפסק הרמב"ם פ"ד מה' ברכות ה"ו ובלח"מ שם הא איכא (במ"ש) [ב"ש] כו' אהני לן כו' ע"ש. ועי' בתה"ד ססי' ל"ז ובפר"ח ססי' תפ"ט לכאורה לא נזכר משיטתו דסי' ס"ז הנ"ל. ובשמו"ע כשמסופק אי אמר ברכה א' או עדיין לא אמרה נראה שיש לסמוך ע"ז ולומר הברכה כפשט הירוש' דס"פ אין עומדין. בשגם דהכא גם אם לא יחזור יש חשש שאם לא אמר ה"ל משנה ממטבע שתקנו חכמים בברכות. והנה עוד מצינו להגאונים שתקנו כמה ברכות בשם ומלכות אחר חתימת הש"ס כמבואר בא"ח סי' מ"ו בברכת הנותן ליעף כח. ועב"י שם מאחר שלא נזכר בתלמוד כו' ואנו מברכין אותה. והמ"א כ' דגם הב"י חזר בו. וע"ש בט"ז ס"ק ז' שהקשה ד' הרא"ש אהדדי ותירץ כו' ואין בזה משום לא תשא אע"פ שאין חייב בה. והב"ח באה"ע סי' ס"ג בק"א פי' דהרא"ש בפ"ק דכתובות מיירי בלא שם ומלכות. ואין כן דעת הש"ע שם וממה שלא הזכיר הרא"ש שם ומלכות אין שום ראי' דכך הוא ג"כ ל' המשנה רפ"ו דברכות ורפ"ט דברכות. ועי' בקרבן נתנאל פ"ק דקדושין אות קנ"ב תירץ ג"כ סתירת ד' הרא"ש מהתם לפ"ק דכתובות סי' ט"ו שלא כדברי הב"ח ושלא כדברי הט"ז. ומ"מ לדינא עולה מדבריו ג"כ שאין בזה משום לא תשא. והעיקר כהט"ז דבכה"ג אזלינן בתר מנהגא. וכ"ה במשנה פ"ג דסוכה (דל"ח) ורפ"ג דמגילה מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך. ובגמ' שם אמר אביי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך כו'. מלשון זה משמע דלאחריו אינו מצוה כ"א רשות ומש"ה תליא במנהג. דאין לומר דבמקום שנהגו ס"ל דגם לאחריו מצוה לברך דא"כ הל"ל הכי לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו לדברי הכל מצוה לברך כו'. דמזה הי' משמע דלאחריו אינו מוסכם דהוי מצוה כ"א פלוגתא. אבל מדאמר אבל לפניו מצוה משמע דלאחריו לכ"ע אינו מצוה כ"א רשות. ואעפ"כ במקום שנהגו לברך יברך כיון דהוי רשות. וכההיא דעירובין (דף מ') רשות לא קא מיבעיא לי כו'. ועד"ז י"ל שהן הברכות שתקנו הגאונים דהוי רשות ולא מצוה ומש"ה כ' הט"ז דתליא במנהגא. ועיין בט"ז סי' תכ"ח סק"ה במ"ש ונ"ל דאף בזמן המשנה שאמרו פ"ג דמגילה שרק הפותח והחותם בתורה מברך כו' אם רוצים כל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה והוכיח כן מהמד"ר א"כ מוכח שיש ברכה שאינה חובה ואעפ"כ הרשות לברך וכתבתי מזה בתשו' אחת בדין אם רשאים להוסיף עכשיו שהש"צ הוא הקורא על שבעה קרואים בשבת מחשש ברכה שאינה צריכה כו':