ה

אך מדברי סה"ת ושאר הראשונים שהביאו ד' הש"ר לדקדק ממנו דבעי' שיהיו הבתים אורכן כרחבן וכ' דבגובה אינו קפידא ולא כ' דלמצוה מן המובחר בעינן ג"כ שיהיו גובהן כאורכן ורוחבן מכלל דלא הבינו כן בהש"ר כמו שהבין הד"מ בהרמב"ם. וא"כ לפ"ז י"ל שגם הוא לא נתכוין רק שיעשו גובה הבתים כפי עומק החריץ וכדפרישית. וא"כ גם ממנו אין ראי' להקל בלא מחיצות גמורות גם לפמש"ל אות ג' ממחלוקת רש"י ור"ת. הנה מפי' ר"ת מוכח דבעי' מחיצות גמורות ולא סגי ברובן דאל"כ א"א להניח הפרשה מושכב שהרי למטה אין מחיצה שתעכבנה. אם לא שנאמר דמ"ש מושכב לא אתי רק לאפוקי שלא יהי' הגליון למעלה והגליון השני למטה שזהו מעומד אבל אם מניחה בגובה חודה א' למעלה וא' למטה מקרי שפיר מושכב כאדם השוכב על צדו. א"כ לפ"ז שפיר יש ליישב ר"ת שהרי גובה הפרשה דהיינו רחבה הוא כמו ארכה בערך א' וא"כ יגיע ודאי עד מקום העומד שבמחיצה ויש גילוי דעת לפ"ז דכה"ג נמי חשוב מושכב ממ"ש התוס' במנחות (דל"ג) דלפר"ת יש לומר כגון דשיטה אחרונה לצד רה"ר היא וראשונה לצד פנים והופך שמע לצד אויר הפתח עכ"ל וע' בב"ח בי"ד סי' רפ"ט שפי' שעומד ברה"ר ועושה נקב בעובי מזוזות הפתח סמוך לאויר הפתח ומכניס המזוזה בתחלה שיטה ראשונה ותוחבה בתוך הנקב כולה עד שיהא שיטה אחרונה שבה על הארץ לצד רה"ר עכ"ל. וסילק בזה תלונת המ' מפי' ר"ת ע"ש. וזה נכלל במ"ש התוס' כגון דשיטה אחרונה כו'. אבל מהו מ"ש והופך שמע הרי כבר אמר דשיטה ראשונה לצד פנים א"כ משמע דוהופך היינו שמשכיבה על צדה ואז יכול להפוך ששמע יהי' ממש לצד חלל הפתח ושפיר יוכלו לעשות נקב ולראות שדי ומסולק קושי' המרדכי והמ' נ' דס"ל דלר"ת לאו ש"ד להשכיבה על חודה דאין זה דרך כבוד והלכך מקשה שא"א לראות שדי ומ"ש התוס' והופך מפרש שגם כשמושכבת ממש מ"מ יהי' שמע סמוך ודו"ק. וע' בב"י סי' רפ"ט דל' הרא"ש אינו כהתוס' וא"כ להמ' אליבא דר"ת פרשיות דתפילין מונחות מושכב ממש וזה א"א בלי מחיצות גמורות. שוב מצאתי בספר הישר לר"ת סי' ת"כ וז"ל וכן פרשיות של תפילין לרוחב הבתים ולא לגובהן. משמע קצת שמשכיבן ממש:

והנה מצאתי בס' ברוך שאמר ד"ה ע"א וז"ל וכן חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר כו' וגם אמרינן בתלמוד שכל פ' בבית א' לכן יש לדחוק ולהעמיק הבית ברוחב הפרשה שיעמדו הפרשיות כס"ת בארון לאפוקי מפועלי און שלא ימחול להם השם לעולם שמחטיאים את הרבים ועושים בתים שאינם עמוקים ובזה קופצים ורובצים הפרשיות למטה שהשיטה אחרונה שוכבת רבוצה עכ"ל מבואר דקפיד אעומק הבתים כדי שיעמדו הפ' בטוב מלבד מה דבעי' שיגיע חריץ עד התפר. דאי משום האי טעמא לחוד לא הוה שייך למימר מחטיאים את הרבים ולא ימחול להם השם לעולם מאחר דבדיעבד כשר וגם מתבאר מדבריו דבמעט שאין הבית מגיע עד התפר מתקלקל עמידת הפרשה. רק דלדבריו משמע שהטעם רק משום קלקול עמידת הפרשה וזה אינו חשש כ"כ לפ"ד המ"א ס"ק ס"ב. אך לפמ"ש לקמן אי"ה י"ל דבכה"ג לא נק' ד' בתים כלל רק כבית א' חשיבי. ובסה"ת מצאתי ג"כ משמעות דמחיצות גמורות עושי' שכ' בסי' ר"ח בענין התיתורא וכופלו למטה לכסות הפיות של הבתים מדקאמר הפיות מכלל שהבתים מובדלין במחיצות עד למטה דאל"כ למטה נעשה פה א' לכולם. ובסי' ר"ז וטוב לעשות ממנו כפילות הבתים כו'. ובסי' ר"ה דפוס ד' בתים כו' וקרוב לסוף ה' תפילין סד"ה אמר אביי ומושכין בה ראשי הבתים עד סופן ועתה מהודקים הבתים יחד. מכלל דהם למטה ג"כ מופרדים במחיצות וע"י קביעותן בתיתורא מתהדקים. ועי' בתוי"ט פי"ח דכלים משנה ח' בשם הערוך טעם שנק' כל בית קציצה משמע שהם נפרדים במחיצות גמורות ואף כשעושין מעור א' עושי' בודאי דוגמא שהן מד' (ולהט"ז שגם בחריץ סגי יוכל להיות שבית א' לבדו לא יהי' מקבל כלל א"כ אמאי מקבל טומאה). מכל הלין משמע קצת דמחיצות גמורות בעינן מראש עד סוף ממש. והגם שיש לדחות דסה"ת כ"כ לפי החומרא דמחמירין שיגיע החריץ עד התפר. וממילא נעשה מחיצות גמורות אבל דיעבד אין ראי' ממנו שיעכב. מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי עכ"פ אין ראוי להקל במ"ע דאורייתא כמצות תפילין: