סימן כט

ישראל ששכר זאוואד יי"ש מהשר. באופן שהשר צריך ליתן לו עשרה עבדים שיעשה כ"א ג' ימים בשבוע. אי שרי למיעבד בשבת. ויש פסידא אם לא יעשו. (א) לכאורה דמי להא דהטור ססי' רמ"ג גבי מרחץ. ומחלק דיש כאן מעלה דאין הישראל מרויח כיון שמוכרח לעבוד לו סכום ימים אך יש חסרון אם מקרי הבלעה. (ב) דעת התו"ש בסי' רנ"ג דשרי כה"ג. ורבינו בשו"ע ס"ד נ' שחולק. אך בנ"ד דקצבו כמה ימים י"ל דגם רבינו ז"ל יודה. (ג) יבאר דהכא אין איסור משום שליחות. רק משום שמא יאמר להעכו"ם לעשות בשבילו. (ד) בדבר שהוא זכות גמור י"ל דחשוב שלוחו אף שלא מדעתו. להר"ן זכי' מטעם שליחות וא"כ י"ל דיש זכי' לעכו"ם לחומרא כמו שליחות וכן אפי' לי"א דזכי' אינה מטעם שליחות מ"מ יש לחוש. (ה) ומהו אם הא"י מקבל שכר י"ל דלא נעשה שלוחו שלא מדעתו. וא"כ יש לחלק דדוקא באופן דהירושלמי פ"ק דשבת שלא שכרו לימים קצובים. לכן בכ"י הוי שלוחו מחדש. אבל אם שכרו לימים קצובים והא"י בורר לעשות בשבת אינו חשוב שלוחו. ודמי לקבלן. (ו) יבאר דאין לומר שקבלן הוא משום דאומן קונה בשבח כלי או משום דאם חוזר ידו על התחתונה. (ז) אך מרש"י קדושין מ"ח וכ"מ בב"ק דצ"ט א' דכששכרו לימים לא הוי קבלן אף שקיבל עליו לגמור כל המלאכה. (ח) וכיון שבסי' רמ"ז ס"ג חשיב כה"ג קבלן לענין שבת. א"כ ה"ה בנ"ד: