ו

אך לכאורה יש להחמיר מטעם אחר שי"ל דשחיטה דעופות לא חמור כלל בעונש מאיסור טרפה ואדרבה אפשר קיל מיניה. משום דאיכא למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה בפ"ב דחולין (דכ"ז ע"ב ודכ"ח ע"א). וע"ש בתוס' ד"ה רבי הוא ובפ"ק (ד"כ ע"ב). ובפ"ד דנזיר (דכ"ט ע"א) וז"ל סה"ת סי' א' ואילו בעופות פליגי תנאי אם הם טעונים שחיטה ר' אליעזר הקפר ורבי פנחס סברי אין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדברי סופרים. אבל בר קפרא סבר מן התורה כו'. וכן ר' אומר דתניא ר' אומר וזבחת כו' ולא הכריע בסה"ת. וא"כ י"ל טרפה חמירא דהוי ודאי דאורייתא ואין בזה פלוגתא דתנאי. אך הרמב"ם פ"א מה' שחיטה פסק בפשיטות כמ"ד דיש שחיטה לעוף מן התורה. ובכנסת הגדולה סי' י"ג בהגהת ב"י אות ב' האריך בזה דכן משמע כמה סתמי משניות מתניתן פרק כסוי הדם השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ומתניתן דמלק בסכין כו'. וכ"מ בגמ' רפ"ק דחולין ד"ד ע"א גבי ודלמא קסברי כותים אין שחיטה לעוף מה"ת ובפרש"י שם וכ"פ הסמ"ג והרשב"א בת"ה בית ב' ראש שער ב'. ורש"ל ביש"ש פרק השוחט סי' א' ודמש"א. ומ"ש הרא"ש בפב"ת דיומא סי' י"ד בשם הר"מ דאין שחיטה לעוף מה"ת איתא בתשו' הרא"ש כלל כ"ז סי' ה' דמהר"מ לפ"ד השואל השיב כן. ועוד דגם איסור הסירכות אינו ודאי טרפה כ"א י"ל שהן ספק טרפה וא"כ סוף סוף שחיטה דעוף חמירא. ועוד דעכשיו פשוט בפי כל דשחיטה דעוף דאורייתא וא"כ שחיטה חמירא מטרפה בעיני הבריות עכ"פ. ועוד דאף אם היינו אומרים שאיסורן שוה משום דלא ראי זה כראי זה שיש בשחיטת עופות חומרא מבטרפות דהוא איסור נבלה וחמירא טפי בעיני הבריות שהרי לא עולה על דעתם הסברא דאין שחיטה לעוף מה"ת. ולעומת זה מדינא י"ל דטרפה חמירא דהא ודאי דאורייתא וכאן ה"ל פלוגתא דתנאי. אזי ג"כ היינו באים לפלוגתא דהנה לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות ספ"ד דבכורות שהחשוד על שום דבר כו' הרי הוא חשוד ג"כ על איסור אחר שהוא כמותו או פחות ממנו עכ"ל הרי דגם על איסור ששוה לו הוא חשוד אך בפ"ת סי' קי"ט סק"ה האריך להוכיח דהחשוד על איסור אחד כו' ששוה אליו ע"ש. וא"כ להפ"ת אף אם הם שוים אין חשוד. ואף להרמב"ם באמת נראה דודאי שחיטת עופות ג"כ חמירא טפי מאיסור הסירכא כנ"ל. ועוד דבתוי"ט שם ספ"ד דבכורות כ' שבנוסחת א"י מפי' המשניות להרמב"ם לא נמצא מש"ל בשמו:

אמנם לכאורה יש להחמיר בשוחט דמתא שכ' הב"י בסימנים המחודשים סי' א' צריך שיהי' השוחט נאמן עכ"ל וכמו שהביא בשמו הש"ך סי' קי"ט סק"א והוא ממ"ש בב"י סי' א' כ' המרדכי בפא"ט בשם ר"ח כו' ומדברי הרמב"ם כו' ע"ש. והד"מ שם ס"ק י"ב כ' ואינו דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר. ואאזמו"ר נ"ע סי' א' סס"ק א' נתן טעם לדברי ר"ח והב"י בשם הרמב"ם דגם בשוחט דמתא כו' וכ"מ בש"ך סי' קי"ט ססק"א. וא"כ זה שנחשד למיקל ופושע קצת באיסור טרפה אע"ג דמדינא אינו חשוד על הנבלה י"ל דעכ"פ אינו נקרא אדם נאמן דהיינו שיש לו חזקת כשרות מיוחדת. אך הנה נראה דאין להחמיר בהרמב"ם יותר ממה שהבין בו הרמ"א בד"מ. כיון דמקור דברי הרמב"ם מהסוגיא פרק אין מעמידין (דל"ט ע"ב) בענין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא דס"ל דה"ה לכל ח"ל והראב"ד ס"פ י"א מהמ"א חולק ע"ז וכ' הש"ך ופר"ח רס"י קי"ט שגם דעת רש"י הוא כהראב"ד וכן משמע בהדיא בחידושי הרמב"ן שם (דף ל"ט ע"א) שהקשה וכי נחשדו עמי הארץ בכל שאסרו חכמים וא"ת בסוריא הוה אין סוריא מקומו של לוי וה"ל לפרש כו' עכ"ל נראה מדבריו בפשיטות דלא אמרו אלא בסוריא שידוע שהחנונים הי' חשודים בזה אלפני עור וכ"נ מדברי הר"ן שם. אך מ"מ הרי גם הרמ"א בד"מ שם סיים וז"ל אמנם מ"מ נ"ל דבזמן הזה דכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהי' אדם כשר כמ"ש הרא"ש לקמן סי' י"ח עכ"ל וא"כ לפ"ז צ"ע אם זה נקרא אדם כשר. אך באמת נראה דמפני השגגה והקצת פשיעה בהסירכא לא אבד חזקת כשרותו הידוע לגמרי. ולא דמי כלל לשאר אדם שאינו ידוע כלל אם הוא מוחזק באדם כשר דגרע טפי טובא כיון הכא ידוע שמוחזק באדם כשר רק שאירע לו מכשול פעם א' א"כ לדבר שלא נחשד כלל י"ל דה"ל בחזקת כשרותו הידוע לכל: