סימן רנג

א

מסופק אני בדין נקרע העור ע"י תלישת הנוצות עד שנתגלה הקנה והוושט בה"מ. כי ממשמעו' ל' הב"י סס"י כג שכ' ממסמס הדם או שנקרע העור כו' משמע דדין א' להם. ובד"מ שם בתחלתו משמע ג"כ כך דגזרי' שמא ישחוט העור ויצא מהם דם דאז הוי' ט'. משמע אז דייקא אסור מדינא דממסמס ק"ד שנקרע העור. ואעפ"כ גם לפרש"י אין חשש אלא משום קניא או כלבא. דיש לחוש שהקנה שקרע נקבה. משא"כ בידי אדם. וכ"ש לפי... ריב"א שבתו' ורא"ש שם ובפא"ט. אמנם ממש"ש בד"מ בפירושו לתשו' מהרמ"פ דגזרי' שמא יהא העור נשמט מן הצואר ואז צריך בדיקה משמע דכל שנקרע העור אסור מדינא. וצ"ע למה לא השיב בזה אב"י. ובתשו' הנ"ל ג"כ אין הכרע שכ' שם שיש לחוש אטו נפשט העור או כי ממסמס כו' משמע דנפשט העור אסור מדינא וממסמס אסור אפי' לא נק' העור. ואח"כ כ' שהרואה יאמר שנפשט שלא ע"י מריטה כו'. משמע כל ע"י מריטה אפי' נפשט ונקרע אין איסור מדינא. גם ביש"ש ובש"כ ובש"ע של רבינו הגדול נ"ע סס"י כ"ג אין הכרע שכ' אטו נקרע כו'. ובפמ"ג משמע קצת דע"י קריעה בידי אדם אסור ג"כ. מיהו לסמוך על בדיקתינו בזה לפ"ד הש"כ ורבינו הג' נ"ע גם בממסמס ק"ד יש לסמוך בה"מ. ואולי מלשונו משמע דנתמסמס במקום א' לבד וכאן שליש הוושט: