ו

שמא תאמר א"כ מה נעשה ביום שידובר בנו מהא דהסכימו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דבמי שיצתה טרפה מתח"י שלשה פעמים אפילו הוא שו"ב לאחרים שאין לו חימוד ממון מ"מ אסור לאכול משחיטתו ומעבירין אותו ואין לו תקנה אלא ע"ד שנז' פז"ב שילך למקום שאין מכירין אותו וכו'. והרי אף אם הוא שוחט אלף פעמים שלא נמצא אחריו טרפות רק בשלשה פעמים בתוך האלף נמצא טרפות וה"ל מיעוטא דלא שכיחא ועכ"ז חיישינן למיעוטא זה ואין סומכין עליו כלל וכלל ומאי שנא מהאי דחש"ו שאם הי' רוב מעשיהן מתוקנין אע"פ שמיעוט מעשיהן ודאי מקולקלין היה מותר לאכול משחיטתן אף אם מיעוט זה היה יותר ויותר הרבה משלשה טרפות גבי מאה כשרות. ובכאן מחמירים אפילו בשלשה טרפות נגד אלף כשרות שיצאו ממנו שאין סומכין עליו עוד כלל אפי' בתשו' אלא ע"ד הנז' פז"ב כנ"ל. אך התירוץ הוא פשוט דאיה"נ אם היה בא אליהו ומגיד לנו שהטרפות השלשה שיצאו ממנו הי' רק בשוגג וכה"ג ודאי היה שחיטתו אח"כ כשרה דאע"ג דיש לחוש שמא ישגה עוד מ"מ כיון דעכ"פ רוב מעשיו מתוקנים ולכל היותר מיעוט מעשיו מקולקלים ומיעוטא דלא שכיחא הוא כיון שברבות הפעמים אתחזק רק ג"פ הרי אין לך מיעוטא דלא שכיחא כזה. מש"ה ודאי שחיטתו כשרה. במכ"ש מדין חש"ו אילו הי' רוב מעשיהם מתוקנים. וגם לא גרע מדין אם שחט איש שאא"י בו אם יודע ה' שחיטה דשחיטתו כשרה דרמאשמ"ה כנ"ל אע"ג דאיכא מיעוטא לנגד וה"נ ודאי איכא רובא מעליא להתיר אלא דטעם החומרא משום דכיון דהוחזק שיצא טרפה מתח"י ג"פ דיינינן ליה כמזיד ולא כפושע ושוגג. ורשע הוא שאינו חושש לשחוט כהוגן. והטעם י"ל דדיינינן ליה כמזיד משום דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצאים מתח"י כמ"ש הרשב"א ריש חולין והאי כיון דאיתרע בג"פ דיינינן ליה במזיד. והמזיד ודאי א"א לסמוך עליו אפילו הזיד רק פ"א. ול"ד כלל לחש"ו דרוצים לשחוט כהוגן. וכן מבואר בפר"ח סי' קי"ט סקכ"ח שהביא תשו' הרא"ם וד' הראב"ד. וכ"ה בחי' הר"ן פז"ב ובתשו' הרא"ש שבב"י סי' קי"ט אם עשה במזיד או שלא חשש לבדוק ככל הצורך רשע הוא בעיני כו'. וכיון שהוא רשע וחשוד על הטרפות אין שייך לומר ע"ז רוב מעשיו מתוקנים. משא"כ בשאינו חשוד רק שבשגיאה יצא ממנו טרפות ע"ז שייך לומר רוב או מיעוט כנ"ל:

קיצור. והא דהסכימו כל הפוסקים שאם יצאה טרפה מתח"י ג"פ שחיטתו שאח"כ אסורה. אף שודאי רוב מעשיו מתוקנין י"ל התם משום דדיינינן ליה כמזיד ובמזיד לא מהני הך טענה דרוב ומיעוט: