ז

והנה לפ"ז יבואר טעם למ"ש הרא"ם ומהריב"ל ב' הראב"ד והרשב"א והסכימו עמהם האחרונים הפר"ח ופ"ת דאף בשתי פעמים סגי ליה בקבלת ד"ח רק בג"פ ה"ל מזיד גמור ולא כהב"ח בח"מ סי' ל"ד סעי' י"א דכ' דבתרי זימני חשבינן ליה כמזיד משום דקיי"ל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וכ"ד הת"ש סי' ב' ס"ק ל"ז ובבכ"ש דק"ב האריך בזה דבדאוריי' קיי"ל כרבי רק בוסתות דרבנן קיי"ל כרשב"ג. וכ"כ בתשו' ב"ח החדשות סי' י"ג. אמנם רוב האחרונים ס"ל בזה כהפר"ח וכמ"ש בתשו' מהרי"ט חי"ד סי' ט"ו וכ"כ בפמ"ג בסי' ב' וכ"פ אאזמו"ר הגאון ז"ל. והנה ביבמות (דף ס"ה) איתא נשואין ומלקיות כדרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג. וכ' חה"ר וז"ל וטעמא דמלתא דנשואין לחומרא. ומלקיות כיון דעבר ושנה בחייבי כריתות. ובוסתות משום דרבנן נינהו אזלינן בהו להקל כו' עכ"ל. ובנ"י שם ביאר הדברים וז"ל דהא מלתא דספיקא היא אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא כו' ועיין במרדכי פ' הבע"י סי' נ"א משמע ג"כ דבאיסור דאוריי' יש לפסוק כרבי. וא"כ לכאורה קשה איך הקילו הפוסקים לפסוק באיסור שו"ב דאורייתא כרשב"ג דבעינן ג' זימני דוקא. אשר ע"כ נראה דס"ל דה"נ ה"ל רק חששא דרבנן וכמו בוסתות דאע"ג דאיסור נדה הוא דאורייתא ואיסור כרת ואע"פ שהוחזקה ג"פ לראות מ"מ קיי"ל וסתות דרבנן והיינו משום דאיכא רובא וחזקה נגד חזקה זו שהרי רוב ימיה טהורים ואשה בחזקת טהרה עומדת. מש"ה הוי וסתות רק דרבנן אע"פ שהוא דבר טבעי שתראה דם. וכש"כ שי"ל כן בנד"ז שהרי רוב מעשיו מתוקנים וגם אוקי גברא אחזקת כשרות. לכן אע"ג דאתחזק ג"פ שיצתה טרפה מת"י כיון שאפשר לתלות בטעות ושגיאה לא אמרינן דמזיד הוא ואע"ג דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצא מתח"י מ"מ כיון דאיכא למימר ששגג ואיכא למימר שהיה מזיד אוקי גברא אחזקתו ולא להחזיקו במזיד שהוא ג"כ נגד רוב העולם שאינן מזידין ולכן ברואה מחמת תשמיש ל"ח חזקה אא"כ ג"פ רצופים כיון שרוב העולם אין רואים מ"ת. ואע"ג שי"ל דהתם משום שיש במה לתלות לומר וסת הוא דלית לה. דזה אינו לפמ"ש התוס' רפ"ט דנדה מדלא חזאי קודם כו' ועוד דה"נ יש במה לתלות דהיינו ששוגג הי' ולא מזיד. מיהו דברי התוספות אינם מוסכמים. כמ"ש בתשו' דהל' נדה. וע' בא"ע סי' ט' גבי איש שמתו נשיו ל"ח קטלן אלמא לא בכ"מ מהני חזקה אלא במקום שיש סברא ע"ז ע' ספר מקור חיים סי' תס"ז. ולפ"ז ה"נ בדליכא שום חימוד ממון אין מסתברא להחזיקו במזיד. אלא דמדרבנן הוא שהחמירו להחזיקו במזיד משום דהחמירו הרבה בשו"ב ואין לדמות העניינים זל"ז. אך עכ"פ כיון דמדרבנן הוא מש"ה הקילו לפסוק כרשב"ג דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ולא בשני פעמים אך ודאי אין צריך ג"פ רצופים והטעם דלא דמי לרמ"ת יש לחלק בכמה וכמה אופנים ופשוט הוא. וגבי שו"ב שנשתטה ונתרפא ג"פ זאח"ז כתבתי סברא דיש לדמותו לרמ"ת:

קיצור. ועפ"ז יש ליתן טוב טעם להסכמת הפוסקים דלא אסרינן שחיטתו ע"י שיצתה טרפה מתח"י ב"פ ובעינן ג"פ: