קמו

תקנז

א הללויה הללי נפשי את הוי'. פי' תיבת הללויה שנזכר בכל פסוד"ז היינו ההילול לי"ה שהן בחי' או"א (ועיין בפ' ויחי דרל"ב ע"ב ת"ח הללויה הכא אית שבחא עילאה דמארי שכולא כו' דאיהו עמירא דכל עמירין. ומאן איהו י"ה שמא עילאה על כולא. וצ"ל דטמירא דכל טמירין משמע בזהר בכמה דוכתי דקאי על הכתר כמ"שבפ' יתרו דפ"ט רע"א. וי"ה הן או"א. אך הענין יובן עפמ"ש בפ' תרומה דקס"ה ב' ע"פ סולו לרוב בערבות בי"ה שמו. סולו לרוכב בערבות דא איהו עתיקא דכל עתיקין סתימא דכל סתימין דלא ידיע. ובמה איהו רוכב בערבות בי"ה כו'. ודא איהו שמיה מההוא סתימא דלא ידיע כו' ודא איהו שמו הגדול בגין דאית שמיה דלאו איהו כ"כ גדול כהאי אע"ג דאית ביה תוספת אתוון עכ"ל. הרי דע"ק נמשך באצילות ע"י שם י"ה דוקא שהן חו"ב הנקראים עלמא דאתכסייא הנסתרות לה' אלקינו ולכן נק' בינה עוה"ב ונק' ג"כ ממעמקים מה"ט כמ"ש בפ' בשלח דס"ג ע"ב גבי ממעמקים קראתיך ולפי שהתפלה צ"ל ממעמקים קראתיך ע"כ הקדים לומר הללו י"ה שהן בחינות ממעמקים. ועמ"ש בד"ה באתי לגני בענין עמקו מחשבותיך וזהו ג"כ ענין אלפים שנה שקדמה התורה לעולם שהיא למעלה מבחי' עולם שהוא ז"א ספירת הבנין וכענין קדש מלה בגרמא הוא בפ' אמור דף צ"ד. ומ"ש שזהו שמו הגדול. היינו כי תוספת אתוון מורה על ריבוי הכלים שהן האותיות. אבל עיקר פי' שמו הגדול היינו גדולת האור שהוא בבחי' א"ס ואע"פ שיש מיעוט הכלי. דאדרבה כל שהוא בבחי' עליונה יותר שם מיעוט הכלי יותר וכמ"ש מזה במ"א בביאור מאמר הזהר פקודי דרל"ג ב' גבי אוסיף אתוון וגרע מחושבנא כו'. אע"ג דשם מדבר בק"נ נגד הקדושה מ"מ להבדיל באלף אלפים הבדלות כמ"כ גם בקדושה העליונה עצמה יש הבדל בין קדש לקדש. והנה שמו הגדול היינו ע"ק ולפעמים נק' בינה ג"כ כן משום שהתגלות עתיק הוא בבינה וכמ"ש בביאור דמזוזה מימין בסופו. ולכן פי' די"ה הוא שמו הגדול משום דע"ק מאיר בי"ה כנ"ל. ואמר בגין דאתי שמיה כו' במק"מ פי' דקאי על שם אד' ולפע"ד י"ל דמכוין גם לשם הוי' שעם היות יש בו תוספת אתוון מבשם י"ה. עכ"ז שם הוי' הוא בז"א. אבל י"ה היינו או"א אשר שם התגלות ע"ק וע"כ נק' שמו הגדול. וכן איתא בפ' ויקרא ד"י סע"ב קדמאה י"ה כו'. ועם היות הרי שם הוי' הוא שם המיוחד ויש בו קדושה יותר זהו לפי שאצלינו א"א להתגלות בחי' או"א שנק' הנסתרות ונק' עוה"ב. וכמ"ש במ"א בענין הציצית והטלית כה"ג. ועד"ז י"ל מ"ש הללי נפשי את הוי'. כי נפש הוא למטה מבחי' נשמה. וכדי להיות תהלל י"ה זהו ע"י בחי' נשמה דוקא שהוא ענין הרצוא למס"נ באחד ואח"כ בחי' שוב. ועמ"ש מענין רו"ק בד"ה וקבל היהודים. ואחר שכבר נתגלה בחי'

תקנח

י"ה להיות המשכה בו"ה זהו ע"י תומ"צ וזהו הללי נפשי את הוי'. ועמ"ש בד"ה וכל בניך בענין בינה בן י"ה. ובזה יובן מ"ש בפ' ויחי דרל"ב ב' כמה די"ה סתים הכי שבחא דשבוחי סתים כו' ע"ש. כי ישראל סתים וגליא. וכך קודב"ה סתים וגליא. היינו י"ה נק' סתים ולכן כדי להיות תהלל י"ה זהו ע"י בחי' סתים שבנפש. ועמ"ש בד"ה כי קרוב אליך הדבר. והנה בפרדס שער השמות פי' י"ה לשון כמו שלהבת י"ה שפי' חזקה עכ"ל ועמ"ש מענין שלהבת י"ה סד"ה ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון. גם י"ל הוי' לשון התהוות שמהווה יש מאין. והנה התהוות זו היינו שהיש נעשה יש ממש ודבר נפרד. ולמטה היש ולמעלה האין. אך בחי' חו"ב הם אין ויש וכשהם תרין ריעין דלא מתפרשין והוא מקור התחדשות מע"ב כמ"ש בד"ה בהעלותך. אך עכ"ז כיון שהם תרין ריעין א"כ אין היש נפרד בפ"ע אלא כלול ובטל באין ע"ד נוני ימא הנמשכים מיחוד או"א דוקא ועמ"ש בד"ה אז ישיר משה בענין משה מן המים משיתיהו כו'. ולכן י"ל ע"ז מרוה שם י"ה שהוא לשון יהי כי הוא אמר ויהי. ובחי' זו הוא דק מאין באת. וזהו כי הוא להיות דבר נפרד ממש אלא הוא עדיין בבחי' אין ע"ד דע מאין באת. וזהו כי הוא אמר ויהי וכענין שע"י שעלה במחשבה שיתהוו מיד נתהוו ע"י מחשבה זו וזהו נק' ויהי. וכמ"ש בשל"ה בהקדמה דף ד'. שדק יותר מענן הבריאה כמ"ש בזהר שם דרל"ב סע"ב. וכענין טהורה היא ואח"כ אתה בראת להיות התהוות יש מאין ממש. ועיין ר"פ וארא ע"פ כי בי"ה הוי' צור עולמים ובפי' הרמ"ז פ' שלח קנ"ט א'. גבי תלת עלמין אית ליה כו' שהם נמשכים מבחי' י"ה ע"ש.

הללויה הללי נפשי את ה'. הנה הלל יש בו שני פירושים האחד לשון שבח והילול הב' לשון אור כמו בהלו נרו. באיוב סי' כ"ט ג'. וכן כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם. בישעי' סי' י"ג יו"ד. דפירושו יאירו. ובאמת שני הפירושים והמכוונים מענין הילול עולים כאן. כי ע"י ההילול והשבח שמסדרים שבחו של הקב"ה עי"ז ממשיכים גילוי האור שיאיר אור א"ס ב"ה. וזהו ענין הללויה וכמשי"ת. והענין כי הנה אנו רואים בחוש. שכשהאדם הוא מעיין בעומק מחשבתו רם ונשא. ונצרך לפעול אצלו שיפנה אל אחד לעשות בקשתו. הוא ע"י שמשבחים ומפארים אותו איך שיש לו מדת חסד וצדקה אזי נתעורר אצלו מדה הלזו ונמשכה מההעלם אל הגילוי למלאות הבקשה נמצא זה השבח וההילול הוא הגורם אור וגלוי המדה. ועד"ז יובן הנמשל למעלה כי הנה ידוע המאמר לאו דאית לך צדק ידיעה כו' ולאו בכל אלין מדות איהו כלל (הג"ה שהמדות דאצילות שהן מקור ושורש להתהוות בי"ע אין ערוך כלל לגבי המדות דא"א וכ"ש לגבי א"ס ב"ה עצמו ממש. וכמו עד"מ שארז"ל שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. דמ"מ בהמזל אין שייך מתיקות גשמי רק שהוא שרש ומקור כו'. כמ"כ הוא מדות דא"א לגבי מדות דז"א. וכמ"ש מזה במ"א ע"פ מאמר הזהר פ' בשלח דנ"ח בענין סנד"ל כו'. ומ"ש בלק"ת פ' אחרי סד"ה כי ביום הזה יכפר. בענין פי' בנקרת הצור כמו אבן החלמיש שבו כח האש בהעלם בכח ולא בפועל כו'. ועמ"ש בת"א פ' נח בד"ה הן עם אחד. בענין ע"ס דעקודים כו'. וזהו"ע אצילות מלשון ויאצל מן הרוח. שהוא הארה בעלמא. ע"כ זהו המשל הנ"ל מהאדם שהוא מעיין בעומק מחשבתו רם ונשא. ור"ל לשכך האזן שעד"ז ההמשכה במדות דאצילות היא השפלה וירידה גדולה. וע' באג"ה סי' ט"ו בענין ואנכי עפר ואפר שאמר אברהם על חסד שלו נגד חסד דאצילות וכש"כ שי"ל כן על חסד דאצילות לגבי חסד דא"א כו' וגדולה מזו נתבאר בביאור דאלה מסעי בענין פי' אמת שאפילו הי"ג מדות דא"א רחום וחנון

תקנט

ורב חסד כו' א"א שיומשכו מא"ס ב"ה ע"י בחי' שערות וצמצומים וכמו השערה שהוא רק מותרי מוחין ואינו נוגע לעצמיות. ומזה יובן ענין ריבוי הצמצומים שצ"ל עד שיאיר האור בשבעה מדות דאצילות. וע' בת"א פ' מקץ בד"ה כי עמך מקור חיים. בפי' רם על כל כו' ובד"ה וארא אל אברהם בענין סליק לעילא לעילא כו'. ולכן צריך לעורר ולהמשיך האור והגילוי בהמדות דאצילות כדי שיאיר למטה והיינו ע"י ההילול והשבח. ולכן ארז"ל בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה. ופירש"י בשם הירושלמי ע"ש שבע ביום הללתיך. ור"ל שעי"ז השבעה ברכות שמהללים ומברכים אותו ממשיכים אור וגילוי שבעה מדות דאצילות שבהם ועל ידן נראה אור. וכמ"ש בת"א בד"ה כי עמך מק"ח הנ"ל בפי' השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו'. דאל"כ אזי כד סליק לעילא לעילא וההנהגה בבחי' שינה וע"י נער מט"ט כו' מזה נמשך הגלות והירידה כו'. אבל ע"י שבע ביום הללתיך ממשיכים גילוי ז' מדות עליונות דאצילות ואזי וברך את עמך כו' עכ"ה). אכן כשהתחתונים משבחים ומפארים להקב"ה איך שהוא חסדן. גם משבחים מאד מדת חסדו. אזי ממשיכים גילוי אור א"ס ב"ה שהוא נמשך ומתלבש בחסד דאצילות. שיבא מההעלם אל הגילוי וישתלשל מאתו ית' מדות הללו. וזהו ענין זוכר חסדי אבות ומביא גואל כו'. וכמ"ש במ"א ע"פ ואני נתתי לך שכם אחד. בענין ששם עלו שבטים שבטי י"ה כו' להודות לשם הוי' שע"י הילול והודאה זו ממשיכים האור והגילוי והיינו ע"י בחי' ע"ס הגנוזות שהם ע"ס דעתיק ומשם ממשיכים הגילוי באצילות כו' ע"ש:

קיצור ענין שני פירושים בהללו. לשון שבח ולשון הארה. המשל מאדם שהוא בעומק מחשבותיו. ובכדי שיפנה לקוראו הוא ע"י השבח שמשבחים לפני מדת החסד. וכמ"כ הנמשל דלאו מכל אלין מדות איהו כלל. וע"י ההילול מעוררים גילוי המדות. ובהג"ה מדות דאצילות לגבי מדות דא"א כענין מתיקות התפוח לגבי המזל. וכענין הצור שיש בו כח האש. וגם מדות דא"א נק' רק שערות לגבי מו"ס. וכשאין הגילוי למטה הוא בחי' סליק לעילא לעילא. וע"כ צ"ל השקיפה מן השמים. ואזי באורך נראה אור. וזהו שבע ביום הללתיך עכ"ה):

(ב) וזהו ענין הללויה שע"י ההילול ממשיכים האור והגילוי. ועמ"ש מענין זה בת"א סד"ה בכ"ה בכסליו בפי' הלל והודאה ובלק"ת סד"ה כי כארץ תוציא צמחה בענין יצמיח צדקה ותהלה ובד"ה כיצד מרקדין גבי ובית הלל אומרים כו'. אך פי' וענין הללויה. הענין הוא כי מהמדות יש יניקה לחיצונים בדרוש נט"י. שזהו ענין אברהם שיצא ממנו ישמעאל ורישיה דעשו בעטפוי דיצחק והיינו לפי ששבה"כ היה ג"כ רק בז' מדות. ולכן אנו אומרים ומבקשים בתפלתינו הללויה דהיינו שיאיר ויומשך בהמדות בחי' י"ה שהן חו"ב אזי אין להם שום יניקה כלל כנודע שהם נקראים בשם זקן וכסיל. והחכמה תחי'. וכמ"ש ג"כ בענין נטילת ידים שהידים הן חו"ג ובסופן יש צפרנים. ומסופי הצפרנים נמשך יניקה כו' דהיינו ע"י השתלשלות מהמדות נמשך יניקה כו' וזהו ענין שממית בידים תתפש. וע"י המים שהם מבחי' חכמה נרחצים הידים ולא יהי' יניקה כו' וכמ"כ נתבאר בענין העלאת שבע נרות המנורה להאיר ולזכך הז' מדות ע"י אור החכמה כמ"ש בת"א פ' וישב בד"ה בכ"ה בכסליו וזהו ענין ימותו ולא בחכמה כי שבה"כ שזהו ענין וימלוך וימת כו' אינו כשהחכמה מאיר שהוא ביטול כח מ"ה וחו"ב הם תרין ריעין ולכן בינה ג"כ נקרא עלמא דחירו שאין שם יניקה וכמ"ש בענין יין המשומר בענביו משי"ב. וביאור ענין בחי' זו בעבודה הוא כמבואר בד"ה ראה אנכי נותן איך בנפש יש ג"כ בחי' י"ה שהוא ענין נקודה בהיכליה דהיינו בחי' היו"ד הוא החכמה שהיא

תקס

בחי' ביטול שלמעלה מהבינה והדעת כמ"ש בסש"ב ס"פ י"ח ובחי' ה' הוא בחי' בינה התבוננות ונק' תרין ריעין ובחי' ו"ה הוא ששה מדות ומודומ"ע. וצ"ל המשכה מבחי' י"ה בבחי' ו"ה. אך בזמן שאין בהמ"ק קיים ארז"ל שאין הלב שלם היינו שאותיות ו"ה מפורדים מאותיות י"ה. ולכן צ"ל ומלתם את ערלת לבבכם המונעים ומפסיקים בין אותיות י"ה ובין אותיות ו"ה כו'. וע' מזה בת"א פ' תצוה בד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו'. כי המשכת המוחין במדות הוא ע"י הצואר מצר הגרון ושם עומד עמלק לשון ומלק את ראשו כו' ע"ש בהביאור בסופו. וכן נתבאר שם בד"ה ועשית ציץ וז"ל אבל עמלק הוא כס י"ה שהוא המכסה על בחי' י"ה שלא יתגלה בבחי' ו"ה שלא יוליד האהבה בהתגלות לבו שאף שלבבו יבין את כל זאת לא תתפעל הנפש ולא יאיר בה אור האהבה כו' ולכבוש בחי' עמלק הוא ע"י עסק התורה בבחי' ביטול ונחנו מה כו' ע"ש וכמ"ש במ"א שהתורה נק' עוז ותושיה נקראת עוז שנותנת כח בנה"א ונק' תושיה שמתשת כח נה"ב כו' בד"ה בחדש השלישי בת"א פ' יתרו ובד"ה וכל בניך לימודי הוי' בענין ורב שלום בלק"ת פ' ראה. נמצא עי"ז יומשך בחי' הללו י"ה. וע' בד"ה והיה מספר בנ"י מענין עסק התורה שהיא בחי' עד יערה עלינו רוח. ובד"ה מה טובו גבי והתשובה הג'. עוי"ל הדרך להמשיך גילוי י"ה להיות הללויה הוא ע"י קיום ממל"ת ודברי סופרים שתלוין בי"ה כמ"ש ע"פ אלה פקודי המשכן משכן העדות ובד"ה שחורה אני ונאוה ובד"ה שימני כחותם. והגם שבפע"ח מבואר שלהמשיך יחוד או"א שהן בחי' י"ה הוא ע"י מס"נ דוקא. ועיין ג"כ בד"ה רני ושמחי בענין כל הנשמה תהלל יה נשמה הוא ענין רצוא ושוב ועי"ז תהלל ותמשיך אור בחי' י"ה. אך עכ"ז כמ"כ ע"י קיום מל"ת שהוא ענין אתכפייא וביטול רצון ממשיך ג"כ גילוי בחי' י"ה. ועמ"ש מזה סד"ה ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם כו'. והוא ע"ד מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא כו' שהוא ג"כ ענין מסירת נפש כי הרצון נק' נפש. וכשהוא מוסר רצונו לה' בכל עניני רצונות הנפש להיות בטל רצונך להיות עוצם עיניו כו' עי"ז ממשיך ג"כ מבחי' סוכ"ע בחי' י"ה. כמשנ"ת בד"ה כי קרוב אליך הדבר. שם ספ"ב. בלק"ת פ' נצבים:

קיצור. וענין הללויה. כי מהמדותיש יניקה לחיצונים. וכענין שממית בידים תתפש. וע"י המשכה תמוחין דוחה יניקתם. וזהו ג"כ ענין נט"י במים. וענין הדלקת ז' נרות המנורה. ימותו ולא בחכמה. וענין בחי' זו בעבודה י"ה והתבוננות. וענין עמלק כס י"ה. ולכבוש בחי' כיסוי זה הוא ע"י עסק התורה הנק' עוז תושיה. וזהו ענין ורב שלום. גם מל"ת וד"ס תלויין בי"ה ערבים עלי ד"ס וכו'. וכ"ש ע"י מס"נ בק"ש. וכן ע"י ביטול רצון עי"ז ממשיכים בחי' י"ה וזהו כל הנשמה תהלל י"ה:

(ג) והנה המשכת בחי' י"ה זהו ג"כ ענין ממעמקים קראתיך וכמ"ש בזח"ב פ' בשלח דס"ג ע"ב. וז"ל א"ר חזקיה כד עתיקא סתימאה דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כולא ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה ור"ל כשצ"ל נמשך ההשפעה מא"ס ב"ה שהמשכה זו באה ע"י הכתר שהוא בחי' כי גאה גאה כנז' בת"א בד"ה אז ישיר משה ובנ"י. בפ' בשלח אשרי כולא בבחי' עמיקא עילאה שהוא יסוד אבא. כי מהכתר עצמו א"א לקבל אם לא ע"י התלבשותו בח"ע יסוד אבא. והוא ע"ד שנת' בד"ה אלה פקודי המשכן בענין ברישא חשוכא והדר נהורא. בחי' חשוכה היינו הכתר שנקרא ישת חשך סתרו. שאין בו שום השגה וגילוי אור. אלא ע"י שמאיר בבחי' חכמה שהוא בחי' יו"ד דשם. שהוא צמצום לגבי הכתר. אז עי"ז יכולים לקבל. ע"ש פ"ב ובהביאור שם פ"ב. ומענין צמצום זה דיו"ד הוא עד"מ משארז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה. ולא צמצום והעלם לגמרי וכמ"ש בבה"ז פ' אחרי דע"ט ע"ב

תקסא

ע"פ המבואר שם הביאו עלי כפרה כו'. וכן נתבאר עוד מענן י"ה בד"ה החלצו מאתכם. פ"ב. בלק"ת פ' מטות. ובת"א פ' בשלח בד"ה אשירה להוי' בפי' עזי וזמרת יה כו'. וכמ"ש ג"כ בענין עשרה עומקים דעשי"ת עוק גימ' גבורה כמו המים הנובעים מהתהום היו שוטפים העולם אלא ע"י שנמשכו רק ע"י גיד דק הוא גיד שהמעיין נובע אזי דוקא יוכל להיות נמשך בארץ ואח"כ נתרחב ונעשה נהר כו'. וזהו ענין כד עתיקא כו' בעי לזמנא ברכאן לעלמא אשרי כולא בהאי עמיקא עילאה שהוא יסוד אבא. להיות כי החכמה היא כח מה בחי' ביטול ע"כ בה דוקא מאיר ומתלבש אור א"ס ב"ה וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה. ומהחכמה ג"כ לא היו יכולים לקבל כ"א ע"י שמאיר ומתלבש בבינה וכמ"ש בבה"ז פ' ויצא ע"פ ויצא יעקב מבאר שבע. כי חו"ב נק' או"א והם מקור למדות שהוא ז"א דאצילות וא"א להמדות לקבל מאור החכמה בעצמו כ"א ע"י הבינה שהיא ההשגה. וכמ"ש ג"כ בלק"ת בפי' להקריב לי במועדו. בפ' פינחס סד"ה צו את בנ"י. כמו המועדים שהם יו"ט הם המחברים בחי' קדש ביומין דחול כו' ע"ש. וזהו ויצא יעקב יסוד אבא. מבאר הוא בינה שהיא מקור לשבע המדות כו' ע"ש. וז"ש בזהר בשלח שם ומהכא שאיב ואתנגיד בירא דנחלין ומבועין אתנגידו מיניה כו'. וע' בזהר חקת קפ"א ע"פ המשלח מעינים בנחלים. ועמ"ש מענין מעלת גילוי אור החכמה ע"פ ומעין מבית ה' יצא והשקה כו' בלק"ת בשה"ש בד"ה ששים המה מלכות. ומכ"ז יובן איך חו"ב נק' ממעמקים וכמ"ש במא"א אות מ"ם סעי' פ"ז ממעמקים יסודות דאו"א כו' עכ"ל. ועמ"ש סעי' קכ"א שנקראו ג"כ מסתרים הנסתרות לה' אלקינו כו'. ובמ"א נת' כי בכתר הממוצע בין המאציל לנאצלים יש ב' בחי' ע"י וא"א והם המאירים בב' יסודות דאו"א. בביאור ע"פ כי המצוה הזאת. גבי אנכי אנכי הוא מוחה כו'. נמצא המורם מכ"ז. אשר ההמשכה מבחי' כתר עליון הוא מאיר ומתגלה בחו"ב. וזהו ענין יחוד דאו"א שהוא נמשך ע"י מס"נ בק"ש וכמ"ש בביאור ע"פ ונקדשתי בתוך בנ"י פ"א בלק"ת פ' אמור. וזהו ענין הללו י"ה. ועמ"ש בד"ה באתי לגני בפי' עמקו מחשבותיך:

קיצור. ובחי' י"ה נקרא ג"כ ממעמקים כמ"ש במא"א אות מ"ם ספ"ז לפי שההמשכה מבחי' כי גאה גאה. שהוא ענין עומק למעלה מעומק. הוא בחי' ישת חשך סתרו. ואינו אפשר שיאיר באצילות אלא ע"י החכמה כח מה וכמו התהום א"א שיומשך כ"א ע"י גיד דק הוא המעיין הנובע. וממעיין זה נמשך בחי' הנהר היוצא מעדן. ואזי מנהר זה יוכל להיות נמשך בהגן שהם המדות עליוןנות הנק' נטיעות. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע. ולכן נק' חו"ב ממעמקים. ושרש בק עומקים אלו הוא ב' הבחי' שבכתר ע"י וא"א אנכי אנכי. וזהו ענין יחוד או"א שבק"ש. ומכ"ז יובן ענין הללו י"ה:

(ד) וזהו ג"כ ענין מי ברא אלה וענין והיה מספר בנ"י כו' אשר לא יספר וכמ"ש ענין זה בד"ה והי' מספר בנ"י ובהביאור שם. וזהו ג"ע ענין והשיב לב אבות על בנים ההמשכה מבחי' י"ה הנק' אבות כי חו"ב נק' או"א בבחי' זו"נ הנק' בנים כו' ועמ"ש ע"פ וכל בניך למודי הוי'. ועמ"ש במ"א ע"פ ואתחנן שארז"ל תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן התפלל משה דענין תקט"ו היינו כי ת"ק נמשך מבחי' ה' ספירות מחסד עד הוד. כי יסוד הוא בחי' ההשפעה לבר מגופא אבל עצם המדות הם חמשה וכנז' בדרוש ל"ג בעומר גבי הוד שבהוד ולכן נזכר תמיד מהלך ת"ק שנה. וט"ו העודפים על ת"ק היינו בחי' י"ה שצריך להמשיך בחי' י"ה לבחי' המדות הנק' ת"ק ע"כ הם תקט"ו. וזהו ג"כ ורגליהם רגל ישרה וארז"ל כמנין ישרה שהוא ג"כ תקט"ו. וכן תפלה שירה הוא בחשבון הנ"ל. וזהו ג"כ ענין הללויה. ועיין בזהר פ' ויחי דרל"ב ע"ב ת"ח

תקסב

הללויה כו'. וע' בזהר פ' תרומה דקס"ה ע"ב ע"פ סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו כו' דבחי' עתיק הוא המתגלה ע"י בחי' י"ב. וזהו ענין יהא שמו הגדול מבורך. והיינו כמ"ש במ"א בפי' שמיה רבא שם י"ה רבא ומפרש שם שבחי' י"ה נק' שמיה רבא כו' אף שהאותיות מועטים הנה האור רב. וכמו הראש הוא קטן בכמות לגבי הגוף ובו עיקר נפש המשכלת. וע' באג"ה בד"ה ויעש דוד שם בענין כי ביה הוי' צור עולמים ובזהר ר"פ וארא. ובחזקיה נאמר הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה וכ' הציוני פ' עקב דהל"ל מוסיף אלא כי יוסף לשון נסתר הוא קאי על הכ"ע כי בני חיי ומזוני במזלא תליא שהוא כתר. וזהו ותתפלל על הוי' ע"ש. ולפ"ז י"ל פי' חמש עשרה שנה היינו בחי' י"ה שבהם התגלות הכתר. וכנודע מענין איה סופר כו' וכמ"ש במא"א אות א' סעי' כ"ב וז"ל אי"ה הם כתר חכמה ובינה כי י"ה חו"ב וא' כתר על גביהם ולכן אי"ה מקום הרחמנות עכ"ל. ועמ"ש מזה בת"א ס"פ שמות. ומזה יובן ענין המועדים פסח וסוכות שהם בחמשה עשר לחדש בחי' י"ה. וגם יש בהם בחי' האל"ף שהרי נק' בראשון כמ"ש בגמ' פ"ק דפסחים דף ה' כו' וזהו ענין איה מקום כבודו וזשארז"ל ע"פ הנני יוסף תוספתו של הקב"ה מרובה מהעיקר. ברבות פ' דברים ע"פ יוסף ה' עליכם ככם. והיינו כי התוספת חמש עשרה הנ"ל בא מהכ"ע שלמעלה מעלה מהעיקר שהוא ענין עיקר האילן זו"נ דאצי' כו'*:

(ה) במא"א אות ה' סט"ו הללויה נק' המל' הלל מחוברת עם ת"ת הנק' ו' ומקבל המוחין הנק' י"ה. הללויה גימט' אלקים עכ"ל. ועמ"ש במ"א ענין מלוי גימטריא אלקים. בביאור ע"פ ועתה יגדל נא כח אד'. כח הוא ענין מלוי המלוי כו' ע"ש. שהמלוי מה שהוא בהעלם זהו עיקר המכוון כמו שעיקר המכוון מהמו"מ הוא הריוח שיהי' ועד"ז ש' אלקים מל' מקור דבי,ע זהו עיקר המכוון בהבריאה יען כי צחוק ותענוג עשה אלקים ולכן זהו גימט' מלוי. ועד"ז יובן ענין הללויה גימט' אלקים וגימ' מלוי שעיקר המכוון להיות גלוי בחי' י"ה ע"י הו' בריח התיכון בבי"ע כו' ועד"ז י"ל ענין הלל שאומרים בפסח וסוכות להמשיך מבחי' י"ה בזו"נ. ופסח וסוכות שניהם ביום ט"ו בחי' י"ה. אלא לפמ"ש בזח"ב תצוה קפ"ב ב' דבפסח יומין דמל' ובסוכות יומין דבינה י"ל כי כמ"כ י"ה יש במל' וכן בחו"ב ע' מא"א יו"ד כ"ח ובי"נ שם י"ל יסוד נק' יו"ד היינו פינחס ביו"ד ומל' נק' ה' וזהו י"ה שבמל' וזהו ענין ט"ו דפסח. אבל ט"ו דסוכות הם י"ה עילאין חו"ב*:

(ו) הללי נפשי את הוי'. נפשי היא בחי' מל'. שהיא בחי' נפש דוד. וכמ"ש בזהר ח"ג דף נ"ה ע"א ע"פ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך נפש אדוני סתם. כד"א אשר לא נשא לשוא נפשי. ופי' במק"מ נפש כו' היא בחי' מל' שהיא צרורה בצרור החיים שהוא היסוד שיש בו מוחין דאו"א הנק' חיים עכ"ל. ועיין עוד בזח"ג בפ' ויקרא דף כ"ד סע"ב**. והנה הוי' הוא ז"א. י"ה הם חו"ב דז"א עיין זח"ג פ' במדבר דף קי"ח ע"ב גבי בגין די"ה עדות לישראל. ובפ' האזינו דף רצ"א א' גבי בגין דהאי בן נטיל סימנוי דאו"א כו'. וא"ו הוא ו"ק ה' אחרונה עטרת יסוד היינו מל' דז"א** ולזה אמר הללי נפשי. היינו שבחי' מל' מקבלת הארה והשפעה מן הוי' הוא ז"א. ופי' את הוי' שתחלה נעשית נקודה תחת היסוד. וזהו את הוי' בבחי' את הטפל לשם הוי' והענין מובן עפמ"ש בת"א פ' מקץ בד"ה כי אתה נרי בפי' ארוממך אלקי המלך. ארוממך לבחי' מל' ממטה למעלה לחברה עם ז"א וכן מלמעלה למטה כו' ע"ש. והנה מלמטה למעלה היא ע"י התפלה. וכמ"ש בפע"ח בתחלתו שהתפלה היא בבחי' מל' וזהו ואשפוך את נפשי לפני ה' שהמל' שואלת מז"א בעלה שימלא לה חסרונה כו'

תקסג

כי המל' שהיא הדבור מקור דבי"ע אין מלך בלא עם שיהי' בחי' התהוות היש ודבר נפרד. א"א לה לקבל האור מא"ס דכולא קמיה כלא חשיבואין עוד ולא שייך שם יש ודבר נפרד.אלא ע"י ע"ס דז"א. ועיין מזה בת"א בד"ה כי אתה אבינו כו'. ולזאת שואלת בז"א הנק' הוי' הוא ענין תפארת בריח התיכון להמשיך לה יחוד העליון גלוי אור א"ס. וזהו ענין התפלה הנק' חיי שעה. וע' בזהר בלק דקצ"א ע"א ע"פ שחורה אני ונאוה. בשעתא דאיהו ברחימו סגי לגבי רחימהא כו'*. אך עיקר המשכת צרור החיים הוא ע"י התורה שנאמר כי היא חייך וזהו אשר לא נשא לשוא נפשי וכמ"ש בלק"ת פ' שלח בד"ה אני דפ' ציצית. השני והנה במ"א בביאור ע"פ אתה הרם את מטך נתבאר הקושיא איך שייך בבחי' מל' שהיא אלקות ענין אהבה. והתירוץ שזהו ענין מטולמ"ט ששייך בכלים כו'. והעיקר כי לגבי עצמות אור א"ס גם א"ק נק' בריאה יש מאין כו' ע"כ שייך למען יזמרך כבוד כו' וע"ד כלה כלתה נפשי כו' עמ"ש בלק"ת בד"ה כי על כל כבוד כו' ב' בחי' כבוד כו' כי אל דעות כו'. וזהו ענין הללי נפשי את הוי' ועי"ז והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' כו' וכנ"ל**:

קיצור. ענין נפשי שהיא מל'. וזהו ענין עולם שנה נפש. וענין כלה כלתה נפשי. הוי' הוא ז"א. ענין ואשפוך את נפשי לפני הוי'. מל' א"א לה לקבל מא"ס ע"י ט"ס העליונים. ארוממך אלקי המלך מלמטה למעלה ומלמעלמ"ט**. שחורה אני כו'. ואיך שייך זה כו'. אלא כי גם א"ק בריאה יש מאין. וע"י הללי נפשי עי"ז והיתה נפש אדוני צרורה כו'. ופי' צרור החיים שמתקשרת בחי' נפש בבחי' אל חי. שמקבל מבחי' כי עמך מקור חיים. ואולי זהו ענין רוח ונשמה שלמעלה מבחי' נפש וכמ"ש במ"א ע"פ אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף**:

ב אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי. בחיי המשכת האורות מז"א למל'. חיי ל' רבים כ' מט' מלכיות דז"א נעשו ט"ס דמל'. חיי כח מתפשט בל"ג להחיות. בעודי הם הכלים כו'. ובתורת חסד פי' כי הללי נפשי זהו הנפש. בחיי ה"ע התפשטות חיות הנפש להחיות הגוף. וזהו ג"כ ענין בעודי. וכן בסוף מזמור ק"ד נאמר אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי. ושם פי' אבן יחייא אשירה בפה אזמרה בכלי:

ולהיות שצריך שלא יקבלו גם החיצונים יניקת אור מן הקדושה האלקי הנה לזאת התחיל ההילול לבחי' י"ה שהן חו"ב ששם אין יניקה לחיצונים ואדרבה החכמה דוחה יניקתם כמ"ש בדרוש אם בהרת קדמה כו'. כי השבירה בזמ"ל דתהו הי' רק בבחי' המדות אבל לא בג"ר כידוע וכמ"ש ימותו ולא בחכ'. וגם מטעם שבחי' חו"ב המה קרובים יותר לבחי' הארת אא"ס כי אין התלבשות אא"ס אלא בחכ' מצד שבחי' הביטול הוא בחכ' כו'. והכל ענין וטעם א' הוא. וע"י המשכה זו מחו"ב בהמדות עי"ז א"א לחיצונים לקבל יניקה מן המדות כי לא יגורך רע כתי' (ועי' בתניא ספי"ט גבי וכתיב כהמס דונג מפני אש כו' ועמ"ש בת"א פ' וישלח בד"ה ויאבק איש גבי וירא כי לא יכול לו שהוא מפני שיעקב הוא י' עקב הארת יסוד אבא כו' ע"ש. וכמ"ש כי יעקב בחר לו י"ה. בתלים קל"ה ד'. פי' שבחי' י"ה בחר את יעקב. והיינו שבחי' י"ה מאיר ביעקב שהוא קו האמצעי תפארת. שמקבל מבחי' הדעת הממשיך ומחבר בחי' י"ה שהם חו"ב עם המדות. וזהו אם אין דעת אין בינה. וזהו והשיב לב אבות על בנים. ויעקוב נאמר ה"פ מלא בוי"ו שלקו הוי"ו מאליהו למשכון שישיב לב אבות כו' והיינו ע"י שלעתיד נאמר ומלאה הארץ דעה כו'. ויש פי' שיעקב בחר לו בחי' י"ה. כמ"ש מזה בהרמ"ז ר"פ תרומה ובבה"ז שם. וביאור ענין והשיב לב אבות יובן ממ"ש בד"ה ראה אנכי נותן. ומכ"ז יובן ענין הללו י"ה. וז"ש ג"כ אח"כ אשרי שאל יעקב בעזרו.

תקסד

כי בחי' י"ה מאיר בבחי' יעקב כנ"ל. וזהו סולו לרוכב בערבות ביה שמו. ערבות ל' תערובות היינו התכללות המדות והוא ע"י תפארת קו האמצעי. ובבחי' זו דוקא מאיר ביה שמו כו'. וענין ולב בנים על אבותם זהו ע"ד לך ה' הגדולה והגבורה כו' עליית המדות לקבל מאו"א. וזהו ענין בהעלותך את הנרות אשר שבעה נרות המנורה הם שבעה המדות וההעלאה שלהן הוא לקבל מאור החכמה שזהו ענין השמן והאור. וזהו ג"כ ענין ביום ההוא יהיה כו'. וזהו ענין והיה מספר כו' אשר לא יספר. וענין מי ברא אלה:

הללי נפשי את הוי'*. פי' נפשי הוא בחי' נפש דוד שהוא בחי' מל' דאצי' שנק' נפש כמ"ש נשבע ה' בנפשו. הוי' הוא בחי' ז"א וי"ה דהוי' הם חו"ב דז"א (וזהו ההפרש בין י"ה לבד שהן בחי' חו"ב ממש. אכן י"ה שבשם הוי' היינו חו"ב דז"א. וז"ש בפ' ויחי דרל"ב ב' קדמאה סתים ולא גליא היינו י"ה עצמן כמאמר הת"ז ועל אלין תרין כתיב הנסתרות לה' כו'. תניינא סתים וגליא היינו שם הוי' אשר י"ה שבו הוא ג"כ בחי' סתים. ו"ה הן גליא. ומאמר שמתחלה המשיך בחי' י"ה אח"כ אמר הללי נפשי את הוי' להמשיך י"ה בו"ה אור המוחין בהמדות) ו' הוא ששה מדות דז"א ה' בחי' מלכות שבז"א עטרת היסוד. ולהיות הללי נפשי את ה' היינו להיות נמשך השפע מז"א למלכות הכללית דאצילות (ויותר י"ל ענין העלאה כי עליית המל' הוא ע"י השיר כמ"ש בד"ה שיר השירים שיש בחינת שיר מלמטה למעלה כי מקור הנבראים המחיה ומהוה מאין ליש היא העולה ומתכללת בבחי' ביטול במאצילה ב"ה בבחי' שיר ברצוא ושוב עכ"ל. וזהו ענין הללי נפשי כו'. וזהו ג"כ ע"ד מ"ש בפ' מצורע דף נ"ה ע"א א"ר אלעזר ככתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. נפש אדוני סתם כד"א אשר לא נשא לשוא נפשי. וכ' במק"מ פי' נפשי היינו מל' שתהי' צרורה בצרור החיים שהוא היסוד שיש בו מוחין דאו"א הנק' חיים עכ"ל. ויובן זה עם הידוע מענין ונהר יחרב ויבש שנאמר בעת שאין שלום בארץ כו' כמ"ש בפ' בראשית ד"ו ע"ב. ועיין בפ' שמות ד"ט ע"ב ועמ"ש ע"פ ארץ זית שמן. קוץ דד' רבתי דאחד המחבר יחוד העליון. בן פורת יוסף כו'. משא"כ בבחי' ונהר יחרב כו'. ועמ"ש סד"ה כי ההרים ימושו. ולכן על שיהי' בבחי' יחוד נאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור כו' להיות ואגודתו על ארץ כו' בחי' צרור ממש כמו או"א שהן תרין ריעין כו' אהל בל יצען כו'. ועיין בפ' בשלח ד"נ ע"ב בענין צרורא ובמק"מ שם ועיין בפ' ויקרא דף כ"ד סע"ב בענין צרורה בצרור החיים דנפש אתקשר ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקוב"ה. ולפי הנ"ל דנפש הוא מל'. ואתקשר ברוח היינו ז"א ורוח בנשמה הוא בינה ונשמה בקב"ה היינו א"ס כו' וכמ"ש בפ' תרומה קמ"ב ב'. וי"ל כי נפש היא ממכ"ע. רוח היינו הארת סוכ"ע קדוש בוי"ו. נשמה בחי' סוכ"ע בינה מקור המקיפים התקשרות הנשמה בקוב"ה היינו מה שלמעלה מסוכ"ע כי גאה גאה כו'. והנה צרור הוא ענין קשר כי כן היסוד הוא בחי' קשר כו'. שמקשר ומחבר בחי' סוכ"ע בממכ"ע כו'. וכ"ז הוא ענין הללי נפשי את ה' ע"ד בצרור החיים את הוי' אלקיך ולכן נאמר אח"כ אהללה ה' בחיי והוא להיות עי"ז צרורה בצרור החיים כו'. ועיין מענין צרור החיים בפרד"ס בעה"כ ערך צרור. ומ"ש גבי י"ה הללו דמשמע כל ישראל וגבי הוי' נאמר הללי נפשי. ולפי האומר לעיל דבחי' י"ה הוא גילוי והמשכת או"א. שהוא למעלה מההמשכה דז"א. א"כ ישראל סתם יהללו בחי' י"ה. ודוד שהוא ראשם ומלכם כו'. י"ל ע"פ מש"ל בענין כל הנשמה תהלל יה. ועוי"ל ע"פ מ"ש בפע"ח בענין שק"ש שהוא המשכת יחוד דאו"א הוא בהיותינו בבריאה דוקא וכמ"ש בביאור ע"פ ואהיה אצלו אמון בענין ממושבותיכם תביאו כו'. כי דוקא ע"י ביטול היש ממשיך יחוד או"א כו' ע"ש):

תקסה

אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי. הנה י"ל למה אמר שם הוי' בחיי ושם אלקים בעודי. אך הנה פי' חיי הן הנה בחי' אורות דע"ס דמל' שנק' חיים. ופי' עודי הוא בחי' הכלים דע"ס דמל' שנק' עוד כו'. וביאור הדברים הנה בחי' אור הוא בחי' גילוי התפשטות החיות ונק' חיים.

(וכנודע מענין פי' איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד גרמוהי הם הכלים וחיוהי הם האורות שהם נק' חיוהי בחי' חיים ועיין ברע"מ ס"פ יתרו דצ"א ע"ב גבי נדר איהו לעילא ואינון חיי מלכא כו' ואינון חיין נחתין מעילא לתתא כו' שהן בחי' המוחין והאורות של ז"א ע"ס. ובע"ח שמ"א פ"ז פי' חיוהי היינו בחי' חיה חכמה עילאה והחכמה תחיה. גרמוהי נר"נ שהם כלים לבחי' חיה ועמש"ל בענין צרור החיים. והכל א' עם הנ"ל דבחינת חיי הם האורות). ואא"ס ב"ה בכלל נק' חיי החיים כו' כי בחי' האור הוא נמשך בכל מקום מבחי' גילוי אא"ס ובחי' הכלי הוא היפך זה שהוא דוקא בחי' הצמצום להעלים ולהסתיר והוא כח המגביל את האור כו'. והב' כחות הללו בחי' האור ובחי' הכלי שניהם נמשכים מאא"ס שהוא כל יכול כמ"ש במ"א ע"פ כי שמש ומגן ה' אלקים שב' שמות הוי' אלקים. הוי' הוא בחי' אור והאלקים הוא בחי' הכלי המגביל האור. שניהם כאחד נמשכו מאא"ס ונק' משמ ומגן וכו' (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב). וגם כאן בחי' המל' מקבלת בחי' האורות משם הוי' שהוא ז"א וגם מקבלת בחי' הכלים. אך בחי' האורות דע"ש שבה מקבלת משם הוי' ובחי' הכלים מקבלת משם אלקים. וזהו שאמר אהללה ה' בחיי בבחי' האורות שבה. ואמר חיי לשון רבים לפי שמכל הע"ס דז"א נמשכים האורות במלכות ממל' שבחכמה נעשה ונמשך אור חכמה שבמלכות כו'. גם י"ל בחיי ל' רבים. כי דוד קבל החיים מאדה"ר ומהאבות כמ"ש במ"א. ועיין בפ' וישלח קס"ח א' ב'. ואזמרה לאלקי בעודי בבחי' הכלים דע"ס שנק' עוד כמו כיהודה ועוד כו' שהוא טפל כמו מגן ושמש להסתיר ולהגביל כו' וכדי שיהי' בחי' הכלים המגבילים אזמרה לאלקי לשם אלקים שבז"א כו' מטעם ששם אלקים הוא המצמצם.

(והנה ענין ב' בחי' הנ"ל דבחי' ובעודי שהם אורות וכלים י"ל ע"ד הנז' בביאור ע"פ אדם כי יקריב כו' בחי' מכם ובחי' מן הבהמה תקריבו ב' מס"נ דאחד ובכל נפשך וכענין מ"ש בד"ה שה"ש בענין ב' בחי' כלה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה שהן ג"כ בחי' עצם מעצמי ובחי' בשר מבשרי. והאלשיך פי' כי בחיי היינו לע"ל שיהי' לו חיים מעצמו בחי' משיח חיים שאל ממך נתת לו ובעודי היינו בזמן הזה שחייו אינן שלו כ"א מאדם ומהאבות. ויש לקשר דבריו ופירושו עם מ"ש בתניא ח"ב פ"ו בפי' וידעת כו' כי הוי' כו' אין עוד שבאמת קמיה ית' כל העולמות אין ואפס ממש ואינן נקראות כלל אפילו בשם עוד שהוא לשון טפל כו' ע"ש רק עכשיו שאין הגילוי רק מבחי' מלכות הם נראים ליש וזהו בעודי שמה שהם נקרא בשם עוד זהו בעודי. ובבחי' זו אזמרה לאלקי. אכן לע"ל ונגלה כבוד הוי'. ויראו שאין עוד כ"א יהי' אהללה ה' בחיי בחי' אורות וכמ"ש למען חייך כו' ע' באגה"ק סי' ד' בחיי בעודי ע"ד ב' מס"נ באחד ובכל נפשך נה"א ונה"ב בד"ה בכ"ה בכסליו. גם דהע"ה קבל חייו מאדה"ר וזהו בחיי וכן קיבל מהאבות זהו בעודי:

לענין בחיי. חי העולמים מלך. ויהיו חיי שרה מאה שנה כו'. גמלתהו וכו' ימי חייה. פי' בזהר ר"פ תזריע דעץ החיים שדר לה חיים כי המל' נק' אילנא דמותא. גם סיהרא עניה. ועני חשוב וכו'. יסוד נק' חי והמל' נק' חיה. רוח החיה באופנים. זאת החיה אשר תאכלו. גם י"ל בחיי בזמן שיש יחיד עליו כמו בזמן בהמ"ק. לפ"ז בעודי טפל לו עכשיו. או י"ל בעודי ע"ד בבקר יאכל עד. שובה ישראל עד. גם ע"ד ועד הוא אחד בחילופי אתוון:

תקסו

אהללה ה' בחיי. בחי' אורות וכמ"ש למען חייך כו' ע' באגה"ק סי' ד':

ג אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. פי' נדיבים יובן עפמ"ש בזהר פ' תרומה (דקכ"ח ע"א) דרוח מסאבא איהו אזדמין תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא ואניס לב"נ למשרי עלייהו ומפתי לון לדיירא עמהון בכמה פיתוין כו' ורוח קודשא לאו הכי אלא באגרא שלים ובאשתדלותא רב וסגי ובאתדכאותא דגרמי' ובאתדכאותא דמשכני' וברעו"ד ונפשי' ולואי דיכיל למרווח לי' כו' ע"ש. והנה מובן מזה המאמר דמע"ס דקדושה אינו בנקל לאדם להמשיך בגילוי אור בנפשו כ"א באשתדלותא רב ובמס"נ ובהזדככות החומר בהתשפטות הגשמי' כו'. וההיפוך מזה בסט"א בע"ס דקליפה שבחנם ובלא עמל ויגיעה ממשיך האדם מהם שפע כמו שהיו כל עובדי ע"ז שמיד שהיו מזבחין ומקטרין למלכת השמים היו פועלים מהם מיד בחי' המשכות והתפעלות רבות וכמו שטענו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים כו'. וזהו הי' טענת ישראל זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי פי' חנם בלא עמל ויגיעה כלל (וכמ"ש בפ' בהר דק"ח ע"א אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה. דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא. והיינו פי' חנם בלא קבלת עול) כמ"ש במאמר הנ"ל דרוחא מסאבא אזדמן תדיר במגנא ואזדבן בלא אגרא וכך בקליפת מצרים הי' מגיע להם השפע בחנם בלא דכיותא דגרמי' ומשכני' כו'. וזה הי' ג"כ טענת כל עע"ז שטוב להם יותר לקבל השפע בכוכבים ומזלות שא"צ להכניע א"ע במס"נ וכו' שלא רצו להכניע א"ע במס"נ בדכיותא דגרמי כו' לגבי הקדושה לקבל משם השפעה גשמי' כי בסט' דקדושה א"א בלתי הכנעה גדולה במס"נ כו' וד"ל. והנה ב' מדריגות יש בקליפות. הא' בחי' רע גמור דקליפה כמוגקה"ט לגמרי כידוע. והב' בחי' ק"נ שמעורבת טו"ר כו' כידוע. וגם בענין פעולת השפע מהם יש הפרש בין גקה"ט לגמיר לק"נ כמו שיש הפרש במדריגות עצמותם שזה רע גמור וזה מעורב טו"ר כו'. וההפרש אשר ביניהם בענין פעולת המשכת שפע מהם הוא כענין מ"ש במאמר הנ"ל דרוח מסאבא אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואניס לב"נ ומפתי לון שזהו דוקא בסט"א דרע גמור שהוא מ"ש זכרני כו' אשר נאכל חנם כו' ומלבד שנותן בחנם הוא משתדל לפתות לב"נ כו' אבל בחי' נוגה אינו כן שאינו משתדל לפתות לב"נ כו'. ואמנם מיד שמבקשים ממנו הוא נותן וא"צ עמל ויגיעה עד שיפעול ההשפעה מאתו כי בנקל יפעלו וה"ז כמו עד"מ איש הנדיב בטבע שהגם שהוא נדיב לב בטבעו מ"מ לא ישפיע מעצמו בלתי בקשה כלל אך כשמבקשים ממנו יפעלו אצלו מיד וזהו מצד שאין בחי' נוגה רע גמור אלא מעורב בטוב כו'. וזהו שנקראו נדיבים והן ע"ס דק"נ. ועליהם הוא אומר כאן אל תבטחו בנדיבים כלומר אל תבטחו שיבוא לכם השפעה גשמיות בלא עמל במס"נ מצד אחר והוא ע"י הכנעה לק"נ שנק' נדיבים שמיד פועלים מהם השפע כו'. כי הוא בן אדם שאין לו תשועה. פי' תשועה הוא בחי' החסדים שנק' ישועות כמ"ש במ"א בפי' כוס ישועות אשא שהן ה' עלין דסחרין לשושנה כמ"ש בזהר בהקדמה. והגם שלפעמים נק' ישועות כאשר בא מצד הגבורות וכמ"ש במ"א הנה מ"מ שרש הישועה מן החסד שבקו הימין וכמ"ש הושיעה לו ימינו כו' אך הוא לפעמים מבחי' חסד שבגבורה ולפעמים מבחי' גבורה שבחסד ויהי' איך שיהי' מבחי' החסדים יש בו. משא"כ שרש יניקת הקליפות הוא רק מבחי' הגבורות בלתי ממותקות בחסדים כלל וכידוע בענין בא נחש על חוה שהוא בחי' אחוריים דשם ב"ן שנק' אלהים אחרים כו'. וע"כ נקראו בן אדם שאין לו תשועה. פי' שאין להם בשרשם מבחי' החסדים שנק' תשועה כלל וכיון שאין לעצמו תשועה מכש"כ שלשוא וריק הבטחון בו (ותחלתו מתוק וסופו מר וכמ"ש בפ'

תקסז

ויצא דקמ"ח ע"א בס"ד ועביד בא ניאופין כו' ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבלי' כו' ע"ש). וא"כ אין לסמוך ולבטוח בנדיבים לקבל חסדים טובים בזה שפועלין מהם המשכות גשמיות כמ"ש וחסד לאומים חטאת דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין כו' ואיננו חסד אמתי מצד שנחסר מהם שרש הטוב והחסד כנז"ל וד"ל:

ד תצא רוחו ישוב לאדמתו כו'. פי' בא ליתן עוד טעם נכון שאין לסמוך ולבטוח בנדיבים הנ"ל. דהנה שרש ק"נ נפל מזמל"ק דתהו דכתיב בהו וימלוך וימת כו'. וכל עיקר חיותן הוא מבחי' רפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירה ונתלבשו בהן והוא בחי' הטוב שנוגה כו'. וע"כ יש בהם גם מבחי' אור ושפע האלקי מצד רפ"ח ניצוצין דתהו דקדושה כו'. אך זהו דוקא קודם הבירור שמתבררין רפ"ח ניצוצין כו'. אבל לאחר שיתבררו מהן רפ"ח ניצוצין כו' כמ"ש יתבררו ויתלבנו כו'. וצרפתים כו'. הרי אז לא ישאר בנוגה שום אור וחיות מסט' דקדושה האלקית כו' כי יצא מהם כל הטוב שנפל בהם בשבירה כו' וא"כ אין לבטוח בהם כלל. וזהו תצא רוחו פי' רוח הקדושה מרפ"ח ניצוצין שנפלו בהם. ישוב לאדמתו שישוב אל עצם מדריגתו שהוא בלי טוב כלל כו'. והוא הנק' אדמה ה"ג דמל' הבלתי נמתקות. מלשון אודם. והן ה' דמים טמאין שבאשה כו'.

(במא"א אות א' סי' ל"ד אדמה נק' הבינה כו' וגם מל' נק' כן וכ"ז בקדושה אדמת קדש. אך כנגדה בקליפה האדמה אשר אררה ה' כו' עכ"ל ועמ"ש בד"ה אלה מסעי בענין עפר מדבר. וע' בסבא דמשפטים דק"ה ע"ב ע"פ ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו כו' אלה לחיי כו' ואלה כו'. ומכ"ז יובן ענין ישוב לאדמתו. וגם ענין אותות ומופתים באדמת בני חם שהם מ"ח צירופים האחרונים דשם אלקים שמשם יניקת החיצונים ונק' אדמת בני חם. ואלו מ"ח צירופים האחרונים נמשכים מב' אותיות אחרונים י"ס דשם אלקים ועז"נ ותשליך במצולות ים כל חטאתם וזהו ג"כ ענין ישוב לאדמתו). והיינו ג"כ מ"ש ביום ההוא אבדו עשתנותיו. פי' ביום ההוא לאחר תשלום כל הבירורים דרפ"ח וכו' דהיינו לעתיד כמו דכתיב ביום ההוא יצאו מים חיים כו'. ואת רוה"ט אעביר כו' ואזי אבדו עשתנותיו שמלובש בו מבחי' הטוב כו' וד"ל.

(ועיין ברבות פ' שופטים דרצ"ו ע"א בענין אל תבטחו בנדיבים. רבנן אמרי כל מי שנשען על בשר ודם עובר. אף פרוסטיא שלו עוברת (הבטחתו ותקוותו) שנאמר בבן אדם שאין לו תשועה. מה כתיב אחריו תצא רוחו כו'.

תקסח

וע' במדש תלים כאן מפרש אל תבטחו בנדיבים לא יבטח אדם במעשה אבותיו לא יאמר ישמעאל אברהם אבי יש לי מחלקו והוא מצילני כו' את לא פדה יפדה איש כו' אם אין אדם עושה טוב בעוה"ז לא יבטח במעשה אבותיו כו' ע"ש באריכות. והיינו כי האבות נק' נדיבים וכענין כל נדיב לב יביאה. כרוה נדיבי עם. ואעפ"כ אין לבטוח בנדיבים כ"א בהקב"ה. והיינו משום כי תצא רוחו כו' וכמ"ש ברבות ר"פ שמות ע"פ ובנ"י פרו וישרצו. אע"פ שמת יוסף ואחיו אלהיהם לא מת אלא ובנ"י פרו וישרצו עכ"ל דקשה מאי קמ"ל בזה. אלא כי ידוע שההשגחה למטה בעשי' הגשמית נמשך דוקא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות דקמי' אצי' ועשיה רוחניות וגשמיות שוין ע"כ משם דוקא יוכל להיות ההשגחה למטה משא"כ נשמת הצדיקים כאשר והרוח תשוב באצילות אין לו קשר ויחס עם העשיה גשמיות כלל. ע"כ אין הבטחון כ"א בהקב"ה לבד דקמיה אצילות ועשיה שוין כו'. ולכן עוכומ"ז אומרים על השמים כבודו ועזב את הארץ אבל באמת המגביהי לשבת כו' ושמים וארץ שוין אצלו משא"כ נשמת הצדיק היא גנוזה בשמים ואין לה יחס עם ארץ כו' ולכן סיים אשרי שאל יעקב בעזרו כו' עושה שמים וארץ. ועמ"ש מזה בד"ה ששים המה מלכות. ולז"א אל תבטחו כי אם בחייו תפלתו עושה פירות ומגין על בניו אף אם אין בידם מע"ט. אבל כאשר תצא רוחו כו'. וצ"ל דהא אומרים וזוכר חסדי אבות ומביא וכו' וברבות פ' וירא מתהלך בתומו אשרי בניו אחריו ובפ' תשא זכור לאברהם כו' ואין אומרים זכור לנמרוד כו' ע"ש. הרי זכות אבות עצום הוא וכן אמרו פ"ד דברכות נוקמי' לרע"ק ל"ל זכות אבות כו'. אלא הפירוש דכשהבנים ג"כ צדיקים מהני זכות אבות להיות ביתר שאת אבל אם הם ח"ו רשעים עז"נ ואין מידי מציל. בפ' האזינו. וארז"ל לא אברהם מציל את ישמעאל ולא יצחק מציל את עשו כמ"ש בילקוט שם. אלא בטח בה' ועשה טוב):

ה אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו. פי' אחר שהזהיר ואמר אל תבטחו בנדיבים דנוגה מטעם שאין להם אור וחיות אלא לפי שעה בלבד דהיינו קודם הבירור אבל לאחר הבירור אז תצא רוחו וישוב לאדמתו כנ"ל. ואח"כ אמר דבסט' דקדושה הוא ההיפך מכ"ז דיש לבטוח ולסמוך על קיום אור וחיות שבה מע"ס דקדושה מפני שע"ס דאצי' הם בבחי' התיקון שמתקנים לבחי' התהו (וע"ד אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו כמ"ש בד"ה בשלח פרעה. ועוי"ל פי' אשרי שאל יעקב בעזרו דכתיב בטחו בה' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים ואיתא ר"פ וארא דכ"ב סע"א ד"א בטחו כו' דכל מאן דשוי תוקפא בשמא קדישא אתקיים בעלמא מ"ט בגין דעלמא בשמיה קדישא אתקיים דכתיב כי בי"ה כו' ופי' הרמ"ז שם משום כי החכמה שהוא סוד י"ה הוא שרש כל האצילות כו' ומקורו מתרין רישין דאריך כתרא ומוחא שע"ז רומז ג"כ שם י"ה כו' ע"ש ועמ"ש ע"פ מן המצר קראתי יה כו' והנה כתיב כי יעקב בחר לו י"ה כנ"ל וע"כ אמר אשרי שאל יעקב בעזרו). והנה יעקב הוא אחוריים דאבא שהוא בחי' נה"י שבחכ' ובכל ימי השבוע זווג יעקב עם רחל הוא מנה"י דאבא. אכן בשבת הוא התגלות פנימית אבא והוא הנק' אל יעקב כי אל הוא נהירו דחכמתא והוא בחי' עולם התיקון (ועמ"ש בביאור ע"פ לא הביט און ביעקב ועיין מענין אל שהוא נהירו דחכמתא בפ' צו ד"ל סע"ב ודל"א רע"א ובפ' לך לך דצ"ד סע"א):

שברו על ה' אלקיו. פי' זהו קאי אדלעיל מיני' והוא על בחי' שאל יעקב. אשר שברו על ה' אלקיו דהיינו הכח ועוז של בחי' חכ"ע הנק' אל יעקב. והענין הוא כי הנה כתיב והחכ' מאין תמצא. ששרש יניקת אור ושפע דחכ' דאצי' בא מבחי' אור הכתר שנק' אין והוא מבחי' המזלות דא"א וכידוע המאמר דאור אבא יונק ממזל הח' דנוצר חסד כו' ומזל זה שוא בא בבחי' צמצום שערה נק' אלקי' לאל יעקב שהוא בחי' פנימי' דאור אבא כנ"ל (והאלשיך פי' דהוא עדמ"ש יעקב והי' הוי' לי לאלקים וידוע דזה הבחינה הוא ע"י התגלות עצמיות אוא"ס שעי"ז הוי' דז"א כמו אלקים נחשב. וא"כ יש לקשר זה עם הנ"ל דאל יעקב היינו גלוי עצמות ח"ע. ושברו על התגלות עצמות אור א"ס אשר עי"ז בחי' הוי' הוא אלקיו כו'. וברבות פ' מקץ ר"פ צ"א ע"פ וירא יעקב כי יש שבר במצרים העירו מפסוק שברו על ה' אלקיו. ואע"ג שהם שני שרשים כי שברו לשון תקוה והוא בשין שמאלית. ושבר במצרים לשון מכר וקנין והוא בשי"ן ימנית. וכדפירש"י בפ' מקץ ע"פ וישבור למצרים. וגם פירשו שם ברבות שבר במצרים לשון שבירה ועבדום וענו אותם. נמצא יש במלת שברו ג' פירושים לשון שבירה ולשון קנין ולשון תקוה. והיינו כי יעקב ביטל גופו ונפשו בשביל עבודת ה' והלך לחרן לברר בירורים והוא ג"כ ענין לב נשבר ונדכה רוח נשברה וענין חרישה דמרפי ארעא שברים. ועד"ז רדו ושברו לנו. דפי' רדו היינו גלות מצרים. ומזה נמשך ושברו לשון קנין תבואה היינו הצמיחה שאחר החרישה דגנך ותירושך ויצהרך הוא התורה וכמ"ש ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. וגם לשון תקוה והוא כמ"ש ואמר ביום ההוא כו' קוינו כו' לישועתך קויתי הוא התגלות עצמות אור א"ס שע"ז נאמר והי' הוי' לי לאלקים כנ"ל

תקסט

אשר להתגלות זו הוא עיקר התקוה ויהי' לע"ל וגם כמ"ש האריז"ל שפנימי' עתיק א"א להמשיך עתה כ"א לע"ל ומ"מ כ' הרמ"ז פ' תשא דקפ"ח ע"ב שעתה ג"כ מתעורר להאיר ע"י החיצוניות וא"כ הארתו עכשיו בבחי' מקיף וע"ז אמר שברו על ה' אלקיו. דאל יעקב כו')*:

ז עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם. פי' עושה שמים כו' קאי אדסמיך לי' והוא בחי' אלקיו דאל יעקב הנ"ל שהוא העושה שמים וארץ להיותם בבחי' המקבל שיקבלו השפע כו' וכידוע. ופי' עושה שמים וארץ עשי' הזאת הוא בחי' התיקון וכמ"ש ועשתה את צפרניה ותרגומו ותתקן כו' והיינו שממשיך בחי' התיקון ביחודים דזו"נ וכמ"ש ויאמר ה' להם פרו ורבו כו' ויברך אותם כו'. והיינו מטעם הנ"ל דבחומ"ז במזלא דא"א דוקא תליא. והיינו דקאי אדסמיך לי' וה"ק דה' אלקיו הזה הוא העושה בחי' התיקון ביחוד דזו"נ שנק' שמים וארץ כי שמים הוא בחי' ז"א שכל האורות שמן המאציל נמשכים ביסוד ז"א ומשם נמשכו במל' הנק' ארץ שהיא מקור הנבראים כו'. את הים ואת כל אשר בם. הנה מל' נק' ג"כ ים וארץ. ארץ היא בחי' מל' שמשפעת אור ושפע לנש"י (וכמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי עיין ר"פ ויגש דר"ה ע"ב). וע"ז נאמר תדשא הארץ דשא כו'. וים הוא בחי' מל' שמשפעת חיות למלאכים הנקראים נוני ימא שכמו עד"מ הדגים שבים שהמה מובלעים ונעלמים בים והים מכסה עליהם מלמעלה כך המלאכים הללו המה מובלעים בתוך אור האלקי שבבחי' מל' בבחי' הביטול וגם בהם יעבור אור השפע מז"א דאצי'. וזהו שאמר את הים ואת כל אשר בם וכמ"ש כל הנחלים הולכים אל הים כו' לפי שמל' מקבלת השפע מז"א בין בבחי' ים בין בבחי' ארץ כו':

השומר אמת לעולם. יש להעיר מפסוק אם עושק ורש כו' כי גבוה מעל גבוה שומר כו' ושם ומה אם הנה של ב"ו כו' לכשיבא הנה של הקב"ה כו' ועמ"ש מזה ע"פ אני הנה בריתי אתך וע"פ הנה אנכי שולח את אליהו כו' וזהו השומר אמת לעולם. כי אליהו נק' אמת שנאמר בו ודבר ה' בפיך אמת. וע' ע"פ שלח אורך ואמתך תלים מ"ג ג'. וארז"ל בילקוט שם דקאי על הנה אנכי שולח לכם את אליהו. וברבות בא פט"ו קל"א א' דקאי על משה ואהרן כי משה תורת אמת כו'. גם אליהו קנא קנאתי כו' אין העולם יכול לסובלך ע"ד אמת אמר אל יברא כו' כי גם שמים לא זכו בעיניו אלא לע"ל שמים חדשים. וזהו שלח אורך ואמתך כו' ועכשיו אף שאין גלוי האמת ממש מ"מ השומר אמת כו':

ח ה' פוקח עורים כו' זוקף. ברבות י"ב סע"א שצריך לזקוף בשם וכ"ה בירושלמי. רבות וישב ס"פ פ"ז דצ"ח ע"ב. פ' אחרי פכ"ב קרוב לס"פ. ענין מתיר אסורים. ה' אוהב צדיקים. נשא ר"פ ח' דקמ"ו ע"א:

זח"א עמוד שכ"ב פי' וזוקף בשם כדי שעי"ז יעלה השכינה מ"ש בה נפלה כו' להיות בחי' אקים את סוכת דוד כו'. וכ"ה בפ' פינחס דרנ"ז סע"א. ואין זה סותר למשארז"ל פ"ק דקדושין דל"א א' אסור לאדם שילך בקומה זקופה. דהכא שאני שזוקף בשם ואחר הכריעה בברוך א"כ מה שזוקף זהו אדרבה שמגביה קומת השכינה להיות זאת קומתך דמתה לתמר: