לט

קמו

ג נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. בר"ח שער הקדושה פרק י"ז בד"ה גם צריך ליזהר מלהרבות שיחה עם שום אשה בפרט עם אשתו נדה ומ"כ נאלמתי דומיה החשיתי ר"ת נדה להורות שצריך למעט הדבר בה ביותר עכ"ל:

(ב) פ"ק דברכות דף ה' ע"א כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר החשיתי מטוב ואין טוב אלא תורה כו' וכאבי נעכר עכ"ל ועיין בע"ג מ' כ"ו:

(ג) זח"א בראשית דל"ו סע"א נאלמתי דומיה האי קרא כנס"י אמרו בגלותא (ולכן ר"ת נאלמתי דומיה החשיתי נד ה' פי' שנתרחק הה"א אחרונה דשם מאות וא"ו כמ"ש לקמן בזהר וירא דקי"ו ע"ב. וזהו ענין גלות השכינה. וע' בזהר ויגש דף ר"י ע"א בגין דוא"ו אתרחק ואסתלק מינה. ובפ' אחרי דף ע"ד ב' דה"א תתאה אתרכת מהיכלא דמלכא ובהרמ"ז ר"פ שמות דהבא על הנדה גורם נד ה' וזהו ג"כ ענין נאלמתי דומיה החשיתי בחי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה כמ"ש בלק"ת בד"ה אלה מסעי דרוש

קמז

השני. ולכן צריך למעט הדבור באשתו נדה כי הדבור הוא ג"כ שפע מברית הלשון ויש יניקה מזה לחיצונים כו') מ"ט בגין דקול מדבר ליה לדבור (קול הוא ת"ת שממנו מקבל הדבור שהוא מל'. ועמ"ש בבה"ז פ' שמות ע"פ המאמר שם ד"ג ע"א קול אמר לדבור אתי מלבנון. ועמ"ש ע"פ הקל קול יעקב ומ"ש בסדור בד"ה אד' שפתי תפתח בענין בקול דברי אלקים חיים. ובלק"ת ע"פ כי תשמע בקול) כיון דאיהי בגלותא קול אתפרש מינה ומלה לא אשתמע (ועמ"ש בת"א ר"פ ויצא בענין וילך חרנה ע"ד נחר גרוני ומ"ש בלק"ת פ' צו בענין מהרה ישמע כו' וקול כלה כו' ולע"ל ונגלה כו' כי פי ה' דבר. והיינו ענין אותותינו לא ראינו מחמת שאין גילוי הדבור כו' ומבואר במא"א ח' י"ב משכא דחויא נק' נוגה ונק' כעין החשמל. והיינו חש לשון שתיקה וכמ"ש בפע"ח שמ"ט שער ק"נ פ"ב וע"ז החשמל סובבו הנוגה הקליפה הרביעית קול דממה דקה בחשאי וז"ס חש מחשמל כו' עכ"ל. וכ"מ בזהר ויקהל דר"ג ע"ב חש אתעכב מלגלאה וזהו ענין מרגלים חרש כו' והיינו שק"נ מסתרת ומעלמת שלא יתגלה הדבור העליון המחיה העולמות ושיהי' העולם נראה ליש ודבר נפרד. וזהו ומלה לא אשתמע) וע"ד נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. דלא אזיל קול בהדה (היינו יסוד ות"ת וזהו התורה נק' טוב והיא ניתנה בחמשה קולות ה"פ קול גימט' פרת בן פורת יוסף ולכן ע"י עסק התורה ממשיך יחוד קול בהדבור ולכן התנאים ע"י עסק תורתם עשו נסים גדולים בלק"ת פ' תזריע בד"ה קא מיפלגי כו') וע"ש בזהר פ' לך דומיה תהלה ויש לפרשו באופן אחר שיש עוד בחי' שתיקה הגבוה מהדבור כענין ואתם תחרישון וכענין משה כבד פה כו' וכענין מעלת ל"ת על מ"ע וע"ד והאיש משתאה קול דממה דקה דקדושה כו':

(ד) פ' וירא דקי"ו ע"ב דאתפרשא ה' מן ו' ובגין דאתפרשו מה כתיב נאלמתי דומיה כו'. בגין דאסתלק ו' מן ה"א וקול לא אשתכח כדין דבור אתאלם עכ"ל. וע' מזה עוד בפ' וארא דכ"ה ע"ב ודכ"ו ע"א והרמ"ז שם האריך. וע' בפ' תזריע מ"ו ב'. בת"ז תיקון י"ח דף ל"ד ב' סוף תיקון כ"א דס"א סע"א וז"ש באיכה סי' א' פסוק כל היום דוה. וכתיב היתה ירושלים לנדה. כי בחי' זו נק' נד ה' ובמדרש שם לנדה לריחוק כו' וכן ארז"ל במדרש פ' מצורע פי"ט ע"פ ואשה כי יזוב זוב דמה כו' אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו כו' עאכו"כ. הרי נק' בחי' זו נדה. ואז א"א להתייחד עם בעלה שהוא הוא"ו כו' ואעפ"כ לעתים ממשיכים היחוד והיינו ע"י ספירת ז' נקיים וזהו ענין מצות ספירת העומר ז' שבתות לטהר אשה לבעלה. כמ"ש בזהר פ' אמור דצ"ז סע"א וע"ב ואזי הטבילה בנהר היוצא מעדן יובל שמו שהוא שער החמשים ואזי בשבועות מתן תורה הוא היחוד העליון המשכת הקול בדבור וידבר אלקים כו' אנכי כו' וע"ש בהרמ"ז פ' אמור שהאריך ועמ"ש ע"פ הקל קול יעקב:

ו הנה טפחות נתת ימי כו'. בלק"ת בתלים במקומו פי' ב' טפחות ב' ידים ה' אצבעות בכל יד ה"ג בלאה ה"ג ברחל כו'. ולענ"ד נ' להעיר מענין מזוזה שהיא מל' צ"ל בטפח הסמוך לפתח בימין וכמ"כ נר חנוכה משמאל ג"כ בטפח הסמוך לפתח הרי הם ב' טפחות. ה"ח וה"ג ימינא ושמאלא שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. א"נ טפח נק' יסוד והוא טפח הסמוך לפתח כמ"ש בטו"ב ה' חנוכה. וכמ"כ יסוד דנוק' המקבל מיסוד ז"א ג"כ שיעורו טפח וזהו הנה טפחות כו'. א"נ טפחות הוא יסוד ז"א ובתוכו מלובש יסוד דאבא ופסוק אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים היינו כנ"ל ב' טפחות שמאלו כו' וימיני טפחה וימינו תחבקני. אך כל הבל. רבות בשה"ש בתחלתו:

עוי"ל בענין הנה טפחות הנה בר"ה בנין המל' ע"י השופר כמאמר אמרו לפני מלכיות כו' ובמה בשופר ובסוכות ע"י הלולב ממשיכים הדעת לנק' ה"ח. וארז"ל נדה כ"ו א' חמשה שיעורן טפח שופר דופן סוכה שדרו של לולב כו' וכל אלו להמשיך

קמח

האור למל'. וכולן שיעורן טפח. וזהו הנה טפחות נתת ימי. והיינו לפי שאין ערוך המל' מקור הנבראים לגבי אור א"ס ב"ה כו' וכדי להיות ההמשכה צ"ל ע"י ה"ג צמצומים כו' וזהו ענין טפח כו'. ובזח"ג דרע"ג סע"ב אמרו טפח בסוד יו"ד כי היו"ד הוא בחי' צמצום והוא ראשית ההמשכה גם בח"ע שצ"ל ע"י צמצום וא"כ טפחות היינו ב' יודי"ן יו"ד דהוי' ויו"ד דאד' ח"ע וח"ת כו'. ועפ"ז י"ל פי' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והקשה בזח"ג ואתחנן דרס"ו מאי נפ"מ אם השופר קטן או גדול. ולפי הנ"ל א"ש. כי שופר דעכשיו שיעורו רק טפח לפי שמקור ההמשכה מבחי' יו"ד דשם הוי' והיו"ד צמצום כו'. אבל לע"ל התגלות כתר עליון שמו הגדול ועי"ז יהי' עליות המל' ולא בבחי' הנה טפחות כו' כ"א אורך ימים נתת לו וזהו ע"י שופר גדול דוקא:

ז אך בצלם יתהלך איש. ירושלמי פ"ט דשבת ה"ב גדול אומר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו (שעי"ז יגיד הדבר על אופנו דעיקר הלימוד מרבו בראיית פנים כדכתיב והיו עיניך רואות את מוריך וכיון שבעל השמועה עומד לנגדו ידע ויבין הדבר על בוריו) ומאי טעמא (פי' מנ"ל) אך בצלם (שהוא עומד לנגדו ידע והיינו צלם של רבו) יתהלך איש (יתנהג האיש האומר השמועה) וכ"ה עוד בירושלמי ספ"ב דשקלים ובפ"ק דקדושין ה"ח. עמ"ש בד"ה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם פי' ומראה לו פנים ועמ"ש בענין לא קאים אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין ומ"ש בענין שההמשכה שע"י הדבור רק זווג נשיקין בחי' הארה לבד אבל עצם החכמה א"א שיומשך ע"י הדבור וזהו מעלת זווג גופני שבטפה נמשך מעצמיות החכ' לכן י"ל שע"י שרואה בעל השמועה עי"ז מאיר בו בבחי' מקיף מעצמיות החכמה של בעל השמועה שמשם נמשך שמועה זו שהיא הארה ועי"ז יגיד הדבר על אופנו וזהו מעלת והיו עיניך רואות את מוריך. ועד"ז יובן מ"ש באגה"ק סי' כ"ז הלכך נקל מאד לתלמידיו לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמיות שהם אמונתו ויראתו ואהבתו אשר עבד בהם את ה' ולא זיוום בלבד המאיר חוץ לכלי כו' עכ"ל. וזהו בחי' אך בצלם היינו העצמיות של רבו ולא זיוו לבד שהוא השמועה. וכמ"ש הרמב"ם בפי' צלם שהוא עצמיות הנפש השכלית. ואף על פי שנתבאר לעיל שפי' צלם הוא כפשוטו בחי' ציור אדם. מ"מ ענינו ציור אדם רוחני שהוא עשר בחי' הנפש שהן עצמיות הנפש כמ"ש בתניא ח"א פ"ג. וזהו שעל ידי זה יתהלך איש כי ההילוך ענינו ריבוי האור ולמעלה מבחי' עמידה וכמ"ש בת"א ע"פ ונתתי לך מהלכים בין העומדים והילוך זה נמשך לאיש ע"י בחי' בצלם של רבו שהוא עצמיות ומהות המשפיע משא"כ ע"י השמועה לבד שהיא רק הארה כו' כי כל הולדה וריבוי האור נמשך מעצמיות החכמה שבה מלובש הארת אור א"ס ועמ"ש ע"פ בן פורת יוסף. עמה"מ מ"א ג' צ"ו א'. ק"כ ג' קנ"ו א'. ר"ח צ"ה ב'. קי"ו א'. גלגולים כ"א ג'. ת"ז צ"ז ב'. ומירושלמי הנ"ל אפשר להבין משארז"ל בנדרים פב"ת ע"פ על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה. כי התורה היא שמועותיו של הקב"ה וצ"ל דבר מפי אומרו שיהיו ודברי אשר שמתי בפיך אבל צריך שיהי' רואה בעל השמועה שהוא נגד עיניו ממש ולא כנגד כו' כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ועי"ז ימשיך ממקור החכמה ומקור התורה וזה נק' ברכו בתורה והיינו ע"י התפלה שהיא בא"י שיהי' גילוי שם הוי' בנפש. משא"כ שלא ברכו בתורה שלומדים השמועה לבד ואינו רואה בעל השמועה כו'. וזהו ענין אך בצלם יתהלך איש כו'. פי' מ"ש נעשה אדם בצלמנו וכתיב ויברא את האדם בצלמו כו' שהוא ענין מ"ש דמות כמראה אדם כו' כבוד הוי' כו' והיינו שבבחי' הע"ס שהם הכלים מלובש אור א"ס ממש שנתלבש בזה כדי להשפיע תורה לישראל כו' ודרך פרט צ' ט"ס ל' ג' מקיפים מ"ם מקיף למקיף כו' ועי"ז דוקא יתהלך איש:

קמט

(ב) ובזח"א ויחי דרי"ז סע"ב. אך בצלם יתהלך איש כל זמנא דצולמא דבר נש לא יתעבר מניה מתהלך איש. אתעבר צולמא דב"נ ולא אתחזי אתעבר מהאי עלמא. א"ל ומהכא דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ באיוב סי' ח' ט' והרמ"ז שם כ' ידוע ששלשה צלמים הן מג' מילויי אהיה כנזכר בפע"ח שער הלולב פרק ה' ו' עד דהכא לא רמיז קרא אלא לבבואה דבבואה שישנה רק באדם והוא משם קנ"א עכ"ל. ועמ"ש מזה בלק"ת בביאור ע"פ כי תצא:

(ג) זח"ג ר"פ תזריע דמ"ג ע"א כדין רוחא נחתא וחד צולמא עמיה ההוא דקאים בדיוקני' לעילא בההוא צלמא אתברי ואתרבי בההוא צולמא אזיל בהאי עלמא הה"ד אך בצלם יתהלך איש ובמק"מ שם פי' שהוא לבוש אל הנפש שע"י אמצעות לבוש זה מתלבשת בהגוף ועיין במק"מ ויחי דף רכ"ד מענין לבושים אלו וכ"כ הרמ"ז פ' תזריע שם וז"ל והוא ענין אמצעי בין הגוף והנפש והוא הלבוש שבו מתלבשת הנשמה בעומדה למעלה ובו נברא ובו מתקיים הה"ד אך בצלם יתהלך איש שמפסוק זה נראה שהצלם ענין בפ"ע ואיש ענין אחר. ופי' הפסוק שאין האדם מתהלך לבטח רק כשיש לו הצלם. גם אך בגימ' אהי"ה לרמוז שממנו נעשה הצלם עכ"ל. ונ' לפי"ז ע"ד שהז"א יש לו לבוש החשמ"ל שנמשך מחיצוניות בינה ובבחי' א' זה הלבוש שרשו גבוה יותר מהז"א כנז' בתו"א פ' לך בד"ה והבדילה הפרכת וכמשל משלי שלמה כך הוא ענין הלבוש להנשמה שכדי שתוכל הנשמה להתלבש בגוף זהו ע"י לבוש וכענין המשל שהוא לבוש שבו ועל ידו יושג השכל לאדם גשמי כן ענין הלבוש. ומ"מ שרשו מבחי' גבוה יותר מהנשמה כי שרשו מבינה והנשמה שרשה מז"א. ושוב מצאתי כן בדברי אדמו"ר נ"ע בביאור מאמר הזח"ב בשלח מ"ח א' נ"ב ב' בענין קי"ס וז"ל הכותב מו"ח ז"ל אמנם צריך להקדים שגם בעיבור יש דבר נוסף בנשמות משא"כ במלאכים והוא ענין לבושי הנשמה שהוא בחי' צלם. אך בצלם יתהלך איש. דהנה בשעת יצירת הנפש בחיבור הגוף עמה נוצרו בחי' צלם הנפש. והוא למעלה מהנפש אפילו מבחי' חיה יחידה שבה. והענין הוא בהיות כי הנפש והגוף הם שני הפכיים ממש ושיחי' הגוף מחיות הנפש הרוחניות נמשך לזה כח רוחני בפ"ע שהוא המחבר את הנפש בתוך הגוף שיתקיים בו להחיותו. ואם לא כח רוחני זה המחברם היה הסתלקות הנפש מן הגוף מיד. ומאחר שכח זה הרוחני ביכולתו להכריח את הנפש שתצא חוץ לגדרה וטבעה לחיות בחיי בשר הגוף הגשמי מוכרח שיהי' כחו רב ועצום הרבה מכח הנפש עד שתמשול בו. וזהו אשר דוקא בצלם זה יתהלך איש שהוא נר"נ ח"י. ופי' יתהלך הוא הילוך דרכי חיות הנפש בכלי הגוף בכל פרטי האופנים אפילו להיות לו רצון כך ולא כך שהוא מן בחי' יחידה כידוע הכל הוא ע"פ הצלם המכריחו לכך דהיינו להיות חיבור היחידה בגוף ברצון כך ולא כך. והנה צלמים אלו באים בגילוי באדם לאחר שנולד מעט מעט כנזכר בע"ח עד שבימי הזקנה מתיישבים על בוריים. וזהו ענין דעתן מתיישבת עליהן שארז"ל סוף מס' קנים על זקני תלמידי חכמים וענינו הוא שהדעת נתחבר היטב עם מזג טבע הגוף ואינם מתנגדים כ"כ כמו ברתיחת הילדים. והוא מפני גילוי כח המחברם ביותר והוא הצלם. ואמנם מתגשמים הצלמים עד שנראים ומתגלים בבחי' לבושים לבד כלשון הרע"מ האי דיוקנא דקיימא עליה דבר נש כו' וכל נשמה הוי קיימא בדיוקנהא קמי' מלכא קדישא שהוא בזריעת אור לצדיק כו' עד דלא אצטיירא במעי הנוק' דז"א כו'. והנה זה הכח המחבר הוא הגורם לאדם להיות יש ודבר כאלו אינו מצטרך לשום מקור כו'. וכענין בעל כרחך אתה חי כו'. אך הנה כמ"כ בבחי' אצילת הנשמה בבטן מל' דאצילות נוצרו בחי' צלמים עמה והם מחיצוניות ע"י שבבינה (הג"ה זהו ע"ד מש"ל בענין החשמל דז"א עכ"ה) והוא ענין התורה והמצות שמלבישים ומסתירים העונג אלקי שבחכמה הגנוזה ח"ס עד אשר אפי' תחפוץ הנשמה אלקית לאחר שנולדה לצאת מנרתק הגוף

קנא

תתעכב בגוף ע"י מצות מעשיות (הג"ה עמ"ש בענין זבת חלב ודבר. שבחי' ודבש זהו המכווץ ומקיחים הדבר שלא יתפרד ליסודות. והיינו העונג שבקיום המצות שמעכב הנשמה שלא תפרד מהגוף כו' ע"ש:

קיצור הרמ"ז פי' הצלם הוא אמצעי בין הנפש לגוף. ופי' אדמו"ר נ"ע שמ"מ כיון שיש לו כח לחבר הנפש עם הגוף ע"כ בשרשו הוא גבוה יותר מהנרנח"י עצמן. ואפ"ל שזהו ע"ד החשמל דז"א ששרשו למעלה מז"א כי נמשך מחיצוניות בינה עכ"ה). זח"ג אמור ק"ד ברע"מ. נשא קכ"ב ב'. פינחס רנ"ה ב'. וסוכה תהי' לצל יומם כו' צל עם מ"ם איהו צלם. אך בצלם יתהלך איש. מ"ם סתומה אית לה ד' דפנות:

(ד) והבחיי פ' בראשית ד"ח ע"א ע"פ נעשה אדם בצלמנו כתב ופירוש בצלמנו תואר כענין שכתוב וצלם אנפוהי אשתנו בדניאל סי' ג'. וכתיב אך בצלם יתהלך איש (הג"ה וזה הפך ממ"ש הרמב"ם במ"נ ח"א פ"א שחילק בין תואר ובין צלם כרחוק מזרח ממערב עכ"ה) כדמותנו הוא דמיון הצורה כי הקרובים בענין אחד יקראו דומים זה לזה והכוונה בכתוב שיהי' האדם נעשה בענין שיהיה דומה לעליונים ולתחתונים. לעליונים מצד התואר וזהו הצלם. ולתחתונים מצד הדמות שידמה גופו ממש לעפר כ"כ הרמב"ן ז"ל משם החכם הרד"ק ז"ל עכ"ל. ובפ' לך דף כ"ד ע"א ע"פ קום התהלך בה כ' וע"ד השכל מלת התהלכות נזכרת אצל החכמה כענין שכתוב בהתהלכך תנחה אותך וכתיב אך בצלם יתהלך איש. היא צורת הנפש השכלית ולא נזכרה כ"א ביחידי הצדיקים מחפשי החכמה כו' ולפי שאברהם העתיק שכלו בחיפוש החכמות כו' הלוך ונסוע כו' ועכ"פ ההילוך הזה הוא תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף עכ"ל:

(ה) בשל"ה בהקדמת בית ישראל ד"י ע"א הביא דברי עה"ק פי"ח מחלק היחוד שהצלם הוא המחבר בין הנשמה והגוף כו' והשל"ה כ' ע"ד שיש בחי' ממוצעת בין א"ס לע"ס דאצילות שהם כגוף לגבי א"ס כו' כן באדם הגויה הרוחנית והוא הצלם ממוצע בין נשמה לגוף כו' והאריך ובפרק בע"מ מאמר שני דף מ"ד ע"א תירץ בזה על הקושיא בענין ואשר איננו פה מה מהני קבלת הנשמה על הגוף. והרי המצות הם חובות הגוף. ותירץ כי בשעת מעמד הר סיני היו כל הנשמות עם בחי' הגויה רוחנית שהוא הצלם. ושרש ודקות הגוף הוא בגויה זו. הרי נשבעו כל הדורות בנשמה וגוף רוחני. וע' בע"ח שער מ"א גבי שרש הגופות שבא"ק כו' ולפמש"ל דע"ס נק' גוף וא"ס נשמה להן. א"כ שרש הגופות זהו ע"ס הגנוזות שהן שרשי הכלים כמ"ש הפרדס שער י"א: