קיג

תלו

ה מי כו' המגביהי כו'. זח"א דף קצ"ה א'. ח"ב ל"ז א'*:

(ו) הנה לעיל סוף אות ג' נתבאר ענין המגביהי לשבת דהיינו עליית ז"א בא"א ובהרמ"ז פ' בראשית בדף ח' בד"ה אזדמנת למהוי. וז"ל זימון זה יובן בהקדים קיצור סוד חג השבועות כי ביום הזה עולה זעיר עד אריך עצמו ושם קונה בחי' יחוד' עצמה האמיתית והוא תיקון העולמות שנפלו ממקומם. כי מקום זעיר האמיתי הוא במקום שהוא עתה אריך כו'. שלכן נדמה להם כזקן שאז הי' בסוד עתיקא עכ"ד. ויש להבין זה ממ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה צאינה וראינה. דרוש הראשון בפי' בעטרה שעטרה לו אמו. ובד"ה צאינה וראינה דרוש השני פ"ד בפי' שיעשה רצונך כרצונו כו'. יעו"ש היטב. וכ"ש שיובן כן שהז"א שמקבל הכתר מת"ת דאימא שהוא בחי' רצון הנמשך מהשכל עד"מ עתה יקבל הכתר מת"ת דאריך שבו יסוד דעתיק שהוא ענין הרצון שלמעלה מהשכל. וע' ביאור כי על כל כבוד חופה ובד"ה ויקהל משה ובד"ה במדבר סיני דרוש הראשון פי' שאו כו' לגלגלותם וכן מענין מט"ט קושר כתרים לקונו בת"א בד"ה מזוזה מימין וע' בה"ז פ' חיי דקכ"ג א' בענין קב"ה דאתכליל מאתר עילאה. סתימא דכל סתימין כו' ע"ש. ויובן זה עוד עפמ"ש בביאור ע"פ תורה צוה ספ"ג אך הענין דזהו ענין החופה כו' ע"ש. והיינו עליית ז"א לקבל המוחין מכח"ב ממש ולא מבחי' נובלות חכמה כו'. וכעין זה יש בשבת שהלמ"ד דצלם שהוא מקיף על ז"א נכנס בו בבחי' פנימי ולכן אין מניחין תפילין בשבת כו'. וע' בה"ז פ' בלק ע"פ כי מראש צורים אראנו כו':

תלח

(ז) בת"א פי' המגביהי שמגביה את הה' ור"ל שלא תאמר עלי' זו היא הסתלקות האור ע"ד תעמוד ברחוק כנ"ל ס"א עז"א שהוא הגבהת הה' ג"כ א"כ אין נהורא תתאה מתרחק מנהורא עילאה כ"א שניהם יחד מתעלים וכמו עליות דשבת. וזהו המגביהי לשבת. כי לשבת ע"ד לא תהו בראה לשבת יצרה ישעי' סי' מ"ה י"ח. דהיינו פרי' ורבי' שזהו בחי' ונהר יוצא מעדן כו'. וגם ע"ד מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד תלים קל"ג א' ועמ"ש מזה בזהר ח"ג פ' אחרי דנ"ט ע"ב. יושב הכרובים ש"ב ו' ב' ברכות מ"ט ב'. ומאחר דברבוא אומר כן מוכח שנמשך מע"ק יושב בשמים ישחק תלים ב' ד'. כי ליושבים לפני ה' ישעי' כ"ג י"ח. בנאמני ארץ לשבת עמדי. ק"א ו'. משובב נתיבות לשבת. ישעי' נ"ח י"ב. ואפ"ל דכלפי שנאמר אם תגביה כנשר. בד"ה ויאבק איש עמו עז"נ המגביהי לשבת דהשם הוי' מגביהי בא"א ממש דכולא חד. וזהו ג"כ ענין יושב בשמים ישחק ע' במצ"ד שם. וגבי תגביה לא כתיב תגביהי כיון שמשם אורידך. אבל המגביהי מורה על קיום ההגבהה. ומהרמ"א פי' כאומרו הראובני. י"ה מעיד בהם כן כאן כי בי"ה הוי' צור עולמים וע"ש שאע"פ שמגביהי עכ"ז מכה"כ כו' אך יש עוד ג' יודין. בלא ה"א. מקימי. להושיבי. מושיבי. וצ"ל שעיקר ההגבהה לבחי' היו"ד כמ"ש בזהר ר"פ ויקרא ע"פ הגבה למעלה דא אות יו"ד כו'. וע' זח"ג דרס"ה ב' ע"פ היושבי בשמים כו':

וע' בת"א בד"ה המגביהי לשבת ע"י המצות. המשפילי לראות ע"י התורה. ועמ"ש בפי' מתי אבוא ואראה בד"ה ויקרא שם המקום פניאל. שע"י ואראה יומשך האור בנפש וכמ"ש בעה"ק ח"ג פל"ו דהראיה הוא היחוד כו' וכנ"ל ס"ב:

ומ"ש בת"א שמגביה את הה"א ע"י היו"ד וזהו המגביהי י"ל ע"ד מכל מלמדי השכלתי עמ"ש ע"פ ויטע אשל בבאר שבע כו' בענין הלמ"ד דאשל. גם ממ"ש ע"פ הרע"מ ר"פ תשא בענין אבנא למשקל בה דא יו"ד כו':

בתו"א* בד"ה המגביהי לשבת. והמדות הן הנק' יצ"ט ייצה"ר. ראי' לזה מהגמ' יומא פ' בא לו דס"ט ע"ב זוהי גבורתו שכובש את יצרו כו'. ופרש"י ומאריך אפו כו'. וזהו ע"ד המבואר באבות רפ"ד איזהו גבור כו'. וקשה איך שייך חלילה יצר אצלו ית' ולפמ"ש שזהו המדות א"ש דהיינו בחי' המדות דאצילות חו"ג נק' יצרו והוא כובשי ע"י מדת א"א כו' וזהו מ"ש באבות שם טוב ארך אפים מגבור. ופרש"י טוב ארך אפים שאינו נוח לכעוס אלא מתגבר על יצרו טוב הוא מגבור ולכן נק' בגמ' זהו גבורת גבורתו כו'. והנה ענין הגבורה למעלה ע"ד מ"ש במדרש תלים ע"פ השמים מספרי' משל לגבור שנכנס במדינה כו' ע"ש ומבמ"א אעפ"כ טוב ארך אפים מגבור קיצור ראי' שהמדות נק' יצר. ופי' טוב ארך אפים מגבור:

(ב) וצ"ע בפרדס שער הנשמה פ"ג פי' שיצ"ט ויצה"ר הן שני מלאכים. וע"ז נאמר כי מלאכיו יצוה לך כו' והוא מבואר בזהר ר"פ וישלח דקס"ה ע"ב ובזהר בראשית בהקדמה די"ב סע"ב והרמ"ז שם פ' וישלח כ' כי יצ"ט ויצה"ר הם ב' מלאכים בחי' חו"ג של חלקי אותה הנפש כו' שהם מתהוים מן לבושי הנפש שהם מיסוד חו"ג. וע' עוד בהרמ"ז ר"פ וישב ע"פ טוב ילד מסכן וחכם בקהלת סי' ד' י"ג ופרש"י ילד מסכן זה יצ"ט כו' והוא במד"ר שם וגם במד"ר שם ע"פ ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני זה יצ"ט בקהלת שם סי' ד' ט"ו. ובמד"ר ר"פ מקץ פירשו על שנתים ימים דיוסף. ואפ"ל לפ"ז שע"י שקיים יוסף בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר זהו מקץ שנתים שנתחברו היצה"ר לטוב עם היצה"ט. עו"ש בקהלת סי' ט' י"ד ע"פ עיר קטנה כו' ומצא בה איש מסכן וחכם קאי ג"כ על יצ"ט כו' כדאיתא

תלט

ספ"ג דנדרים דל"ב. ובמד"ר בקהלת דק"ט סד"ה ומצא בה איש מסכן זה יצ"ט כו' וע"ז נאמר אשרי משכיל אל דל היינו ליצ"ט הנק' דל איש מסכן וחכם כו' מכ"ז משמע לכאורה אשר היצה"ר והיצ"ט הם שני מלאכים. ובמאו"א אות יו"ד סכ"ב יצ"ט ויצה"ר הם חסדים וגבורות ב' יצרים והרע נאחז בגבורות לכן נק' רע ויצר גימט' אלקים במילוי יודי"ן כי משם אחיזת יצה"ר ומיתוקו צרי ציר נאמן עכ"ל. וע' בספר כד הקמח אות יו"ד ערך יצר דנ"ב האריך מענין יצה"ר. גם האדם יש בו מא"א עד מל' ע"כ המדות שבו נק' יצה"ר ויצ"ט ושרשן למעלה מהנשמה. המגביהי דל יצ"ט מגביה מעפר דל ע"י הי' ב' יודי"ן וייצר. קיצור. יצ"ט ויצה"ר מחו"ג. ונק' שני מלאכים. היצ"ט ילד מסכן הילד השני. שנתים ימים. אשרי משכיל אל דל:

(ג) ובזח"ב וארא דכ"ו ע"ב והשבות אל לבבך. וכדין תנדע לי' לבבך יצ"ט ויצה"ר.

(ופי' המק"מ נ"ב הם משרש ה' חסדים וה' גבורות) דאתכליל דא בדא ואיהו חד (וע' זהר מקץ דר"ד ע"א גבי ואתחברו תרין אתוון ט"קר כחדא כו' דהא בר נש כליל מתרווייהו. ובבה"ז שם דנ"ג ע"ב דהיינו ענין עה"ד טו"ר הרי הטוב כלול עם הרע וע' מ"ש לקמן בשם הרמ"ז) כדין תשכח כי הוי' הוא האלקים דהא אתכלל דא בדא ואיהו חד (ופי' במק"מ נ"ב ת"ת ומל'. וע' מ"ש מזה בלקו"ת סד"ה וידעת היום דרוש השני) וע"ד והשבות אל לבבך. תו אמר ר' אלעזר חייבין עבדין פגימותא לעילא מאי פגימותא דשמאלא לא אתכליל בימינא (ע' זהר ר"פ קרח) דיצה"ר לא אתכליל ביצ"ט כו'. ובדכ"ז ע"א כ' בכל לבבך דא ימינא ושמאלא דאיקרי יצ"ט ויצה"ר. וכ' הרמ"ז וז"ל בכל לבבך ידוע שמן החזה דזעיר ולמטה נק' עה"ד טו"ר ומשם שרש ב' היצרים הנתונים בשני חללי ליבא עכ"ל. וע' בת"י ע"פ וייצר הוי' אלקים וברא ית אדם בתרין יצרים וכ"ה בגמ' פ"ט דברכות דס"א ע"א והיינו כנ"ל בשם המא"א ששרש יניקת היצה"ר משם אלקים ושרש היצ"ט משם הוי' וע' מ"ש ע"פ טוב וישר הוי'. וע' זהר בראשית דמ"ט ע"א מענין וייצר זח"ג נשא קמ"א ב':

(ד) והענין י"ל ע"פ מ"ש בענין והארץ היתה תהו בענין תהו ותיקון ועלי' דלע"ל ע"ד עקודים והוא זה ע' באד"ז דרצ"ב א' או"א אתכלילו במזלא ז"א בע"ק תליא ואחיד והפי' ששרש המדות נלקחו מלמעלה מהשכל ע' מ"ש מזה בתו"א פ' יתרו בביאורו ע"פ זכור ושמור בדבור אחד דקי"ט ע"ג ודקכ"א ע"ג. ובלקו"ת בשה"ש בביאור ע"פ שימני כחותם פ"ד דמ"ו ע"ד. ובבה"ז פ' בשלח על התוספתא ד"נ ע"א תלת רוחין דכלילן בתלת והוא שם בבה"ז דע"ז ג'. והענין ששורש המדות אעפ"י שנמשכים ע"י השכל עכ"ז אין שרש התהוותם מהשכל כ"א שרשם מעצם הנפש אלא שנמשכים ע"י השכל ולכן יוכל להיות שיפה כח הבן מכח האב כיון שהבן יש לו שרש בפ"ע כו'. וע' בלקו"ת בד"ה ששים המה הראשון גבי נהרא מכיפי' מבריך. רק השכל כמו מראה מקום למדות שכאן ראוי לאהוב כמו אדם המודיע לחבירו שיש אוצר במקום פלוני כו'. וע' בתו"א פ' תולדות בביאור ע"פ מים רבים כו'. ובד"ה ויקהל משה דאית רצון ואית רצון. והנה מבואר בזוהר ומק"מ בשלח דנ"ה ע"א ור"פ במדבר שהאדם אינו רומז לפרצוף א' לבד כמו ז"א אלא כליל מעילאין ותתאין. עילאין אריך ואו"א תתאין זו"נ. והיינו שיש בו נרנח"י וע' בהרמ"ז אמור ק"ד ע"פ כל הנק' בשמי והנה הנשמה היא מבינה ונשמת שדי תבינם. ויחידה חי' הם ב' מקיפים. והיצרים יצה"ר ויצ"ט הם מהמדות חו"ג כנ"ל ססעי' ב' וס"ג. ע"כ ע"י בכל לבבך בשני יצריך תתעלה הנשמה שהרי שרש המדות למעלה מהשכל ומ"מ זה שיהי' בכל לבבך הוא ע"י הנשמה שהשכל מנהגי את המדות ומושל עליהם כו' וז"ש בתו"א דס"ד א' היינו בהגביר כח נפה"א המשכלת ומתבונן באוא"ס. וזהו אשרי

תמ

משכיל אל דל דקאי על יצ"ט שנק' דל ומסכן וצ"ל משכיל אל דל היינו לקבל ממנו כי פי' יצ"ט שיוצר המחשבות בלבו. וגם פי' משכיל שימשיך בו מבחי' משכיל. ע' בלקו"ת ד"ה ראה אנכי נותן בפי' משכיל לאיתן:

(ה) ומ"ש בענין ההתבוננות הוי' אלקינו הוא ענין ממכ"ע וסוכ"ע. היינו כי הוי' אלקינו נק' חו"ב אשר בינה הוא סוכ"ע וממכ"ע בד"ה ועשית ציץ דקל"ח ע"ד. וגם חו"ב נק' אין ויש. ואגב יובן פי' יחוד או"א שהוא ההמשכה מבחי' שאינו בגדר עלמין להיות סוכ"ע וממכ"ע וע' בד"ה לבבתני. ומ"ש בפי' ה' אחד דהיינו שאין התהוות העולמות פועלים בו שינו ור"ל כמ"ש בס' כד הקמח בערך יחוד ד"נ ע"ד בשם ר' אליעזר מגרמיזא וז"ל הוי' קודם שנברא העולם. אלקינו בעולם. הוי' אחר העולם. אחד בכל העולמים עכ"ל. א"כ המכוון שהוא שוה קודם שנברא העולם ואחר שנברא כו'. והנה ענין הוי' קודם שנבה"ע זהו ע"ד עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד כו'. ומ"ש ושם שייך כח הפועל בנפעל. ע' בד"ה ה' לי בעוזרי פ"א ובד"ה כי תצא דרוש הראשון ספ"ב. ובד"ה כי תצא דרוש השני פ"ב. ומ"ש וכאשר יעמיק כו' אזי תבטל הנפש החיונית כו' מהשכלתה בגשמיות כו'. היינו בירור חו"ב שבק"נ בירור עה"ד טו"ר. דלכאורה בירור זה בקל יותר מבירור המדות כו' כי עיקר שבה"כ הי' בז"ת משא"כ בג"ר ולכן בקל יותר הם מתבטלים לגבי קדושה כו'. ומ"ש ואז תהי' החכ' שבנפש החיונית כשמן כו' היינו חכמה דנוגה כמ"ש בהביאור. וע' בענין שני צפרי מצורע. פי' השחוטה הוא מוח בינה דנוגה והחי' חכמה דנוגה הנק' חיה בסוד והחכמה תחי' בעליה והחכמה קרובה יותר לקדושה כו' והפתילה היא הנפה"א כי פתילה מלשון צמיד פתיל שהוא ענין חיבור כמ"ש בפרש"י בחומש ע"פ נפתולי אלקים. והנפה"א מחברת את השמן חב"ד שבנפש השכלית ליכלל באור האלקי. וזהו ואהבת בגימט' ב' פעמים אור ע"ד דפרש"י בזכרי' ססי' ד' שני בני היצהר יצ"ט ויצה"ר מתהפך לטוב בזכות התורה ואפ"ל כי יצהר קרוב לענין יצר ע"כ ע"י התורה נעשה מיצר יצהר. ואפ"ל ה' דיצהר זהו חמשה חומשי תורה. ויצהר לשון צהרים שהוא אור לכן השמן הנק' יצהר מהפך היצה"ר כו'. והנה ואהבת ג"כ גימט' אור א"ס. גם יצר שייך ללשון יוצר אור הרי גבי יצירה נזכר אור לכן א"ש מה שנמשך מהיצרים יצהר כו':

(ו) ומש"ע וענין נר של המצוה כו' להעלות את נפה"ב. ע' סד"ה ועתה יגדל נא כח אד'. ובתו"א בד"ה השמים כסאי בענין וצדקה תרומם גוי. ובד"ה והי' מספר בנ"י בפי' פקדת הארץ ותשוקקיה ובד"ה והי' לכם לציצית דרוש השני. וע' מענין כצרור אבן סד"ה ואלה המשפטים. וז"ש במשנה רפ"ד דאבות שמצוה גוררת מצוה כו'. וע"ש במד"ש בשם הרר"י מצד הרגל הטבע או בסייעתא דשמיא כו'. ומש"ע ולכן לובשים טו"ת קודם התפלה כו'. ע' סד"ה ויקהל משה בענין כל הקורא ק"ש בלא תפילין כו'. ובמ"א נת' כמו הקרבן דוקא בבהמ"'ק ממקיף דמ"ה אזי יוכל להעלות בהמה בגימט' ב"ן כו'. ע' בד"ה אדם כי יקריב מכם כו'. ולכאורה הי' נ' באופן אחר ע"ד מ"ש בלקו"ת סד"ה כי תצא דרוש הראשון בפי' ונתנו הוי' אלקיך בידך כו' ע"ש פ"ד שהוא כח ירידת אש שלמעלה אחר העלאת אש שלמטה. וע' בד"ה את קרבני לחמי הראשון בפי' לחמי לאשי כך הוא ענין נר מצוה אחר העלי' דנר הוי' נשמת אדם. ומש"ע ולכן התפלה היא נוסחא א'. י"ל דוגמת קרבן התמיד שהוא שוה בכל יום את הכבש האחד כו'. והנה תרגום ופתילך ומטך הוא שפתילך היינו לבוש כו'. ולכן המצוה שהיא נר פתילה היא לבוש כו'. לימוד התורה בכל יום דבר חדש כי בכל יום המשכת מוכין חדשים ממש. ע' אגה"ק סי' י"ד ובד"ה רפאני בענין מים חיים:

תמא

(ז) אך התורה אור. ע' בד"ה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. והנה יש לפרש ותורה אור דהמצוה היא הפתילה והתורה היא אור. וי"ל ג"כ דהמצוה הוא נר בשלימות פתילה ואור. והתורה הוא אור שלמעלה מבחי' נר. והנה לפמ"ש דהמצוה היא אתעדל"ע המעורר אתעדל"ת של עליית נפה"ב להיות נר הוי' נשמת אדם. א"כ י"ל פי' ותורה אור הוא ההמשכה שלאחר ההעלאה. ומש"ע והוא אור כו' שלמעלה מעלה מהשתלשלות. ע' באג"ה בד"ה דוד זמירות קרית להו בפי' מאד עמקו מחשבותיך והיינו מו"ס. וע' בלקו"ת בד"ה ואהי' אצלו אמון. וע' ביאור כי אתה נרי דס"ט סע"א. וע' ביאור בשעה שהקדימו. ובתו"א ס"פ בראשית בד"ה צאינה וראינה וע' ביאור יביאו לבוש מלכות דקנ"ב ע"ג. ובלק"ת בד"ה וידבר אלקים כו' אנכי כו' בענין שאין מבטלין ת"ת למצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כו'. ומש"ע ועל התורה נאמר כו' ממעמקים קראתיך. ע' בד"ה באתי לגני בפי' עמקו מחשבותיך שזהו ענין ממעמקים כו'. ומש"ע וזהו תכלית כו' כמ"ש אני ראשון כו'. הנה אני ראשון ואני אחרון כו' זהו ענין אמת במד"ר וישלח פ' פ"א ואין אמת אלא תורה. וע' במאמר אלה מסעי דרוש השלישי בפי' חותמו של הקב"ה אמת כו' והוא בחי' שלמעלה מבחי' שערות יעו"ש וזהו שהיא המשכה שלמעלה מהשתל'. וע' ג"כ ביאור ששים המה דרוש השני שזהו ענין קול דודי כו' מדלג כו'. וע' בסש"ב פל"ה בהג"ה דחכמה היא אמת כו'. א"כ חותמך ופתילך חותמו של הקב"ה אמת זהו התורה. ופתילך נת"ל שזהו המצות. והנה ע"י נר ואור דתומ"צ עי"ז נותן כח בהנר של הנשמה. ויובן זה ע"פ מ"ש בסש"ב פי"ז בענין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך דר"ל ע"י בפיך שהוא עסק התורה יהי' ובלבבך כו' ע"ש באריכות. ואפ"ל זהו ב' נרות דשבת א' כנגד זכור זהו נר דתומ"צ. וא' כנגד שמור זהו נר של הנשמה כו'. ובפי' המגביהי המשפילי. ע' מ"ש בתלים ע"פ זה סעי' ז':

ט מושיבי עקרת הבית. פרק בתרא דפסחים דקי"ח ע"ב שמוני בניך (ברוב חטאתם בגלות) כחולדה זו הדרה בעקרי בתים (והיינו עקרת הבית). דקי"ז סע"א עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה. גיטין דנ"ז סע"ב. פ"ק דסוטה י"ב א' ופרק יש נוחלין בב"ב ק"כ ע"א. מושיבי עקרת הבית רבות וירא פנ"ג נ"ט ב. שהוא ס"ג סע"ב גבי פקד את שרה. אם הבנים. שמות פ"א קי"ח א' שהוא ג' סע"א. באיכה ס"ח ב' שהוא ל"א ע"ב סד"ה מעשה במרים בת נחתום.זח"א בהשמטות סי' כ"ה ד"ט ע"א מושיבי עקרת הבית דא עלמא דאתגלייא שכינתא תתאה כו' ויצא קנ"ד סע"א קנ"ח ע"א. ס"פ הנ"ל קס"ה ב'. ויחי רי"ט א'. ח"ב יתרו פ"ד א'. פ"ה ב'. ח"ג ויקרא ט"ו ב' ט"ז א'. כ' ב'. עקרת ת"ז תיקון ס"ט ק"ט א':