קיט

תנט

יח גל עיני ואביטה נפלאות. ז"ג ח"א עמוד מ"ו נ' פלאות. וע' בהרמ"ז כי תצא סוף דרע"ו ע"פ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות דהיינו פנימית אבא שהוא פנימי' עתיק. והמגיה פי' שער החמשים וזהו נ' פלאות:

(ב) זח"א פ' חיי דקל"א ב' ודקל"ב א' מענין גל עיני ואביטה נפלאות ובפ' תולדות דקל"ה א'. ובפ' הנ"ל דקמ"ה סע"ב ובפ' בהעלותך דקנ"ב ע"א שיש בהתורה לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא. וע"ז בקש דוד גל עיני ואביטה נפלאות ר"ל לא הלבוש לבד כ"א גם נשמתא כו' וע' הרמ"ז שם. ועפ"ז יש לבאר מ"ש

תסא

בלק"ת פ' הברכה בד"ה תורה צוה לנו משה שיש בתושב"כ ותושבע"פ אירוסין ונישואין. ור"ל האירוסין זהו ענין גופי תורה. שנמשך מהתושב"כ לתושבע"פ הבנת גופי תורה. אבל היחוד זהו ידיעת נשמתא דאורייתא. ולע"ל יהי' ג"כ גלוי נשמתא לנשמתא דאורייתא כו'. וע' ביאורי הזהר פ' בראשית על המאמר דכ"ז ע"ב אעשה לו עזר. משם יובן ההפרש בין גופא ובין נשמתא. בשל"ה דף ב' ע"א פ' ואביטה נפלאות כוונת המצות. ודרס"ה ב' שזהו ענין והאר עינינו בתורתיך. והרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה דצ"ה ע"ב פי' גל עיני ואביטה נפלאות זהו ענין דבש וחלב תחת לשונך. ומבואר בגמרא חגיגה י"ג ע"א דדבש וחלב זהו ענין מעשה מרכבה כו'. וע' בת"א בד"ה מזוזה מימין בענין וידבר שלשת אלפים משל. וזהו כימי צאתך מאמ"צ שאז הי' מתן תורה גופי תורה. אראנו נפלאות לעתיד נשמתא דאורייתא מה שבקש דהע"ה גל עיני וזהו אראנו כו':

נד זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. עיין מזה בת"א פ' מקץ בד"ה ויהי מקץ דרוש השני. וביאר זה באג"ה סי' ל"ו ד"ה דוד זמירות קרית להו. שבחי' שבח זה מגיע עד בחי' נובלות חכמה שלמעלה תורה. אבל פנימיות התורה היא מיוחדת לגמרי בא"ס ב"ה וע"ז נאמר ואהי שעשועים יום יום. וע' מזה בלק"ת בד"ה ואהי' אצלו אמון. ובהביאור דתורה צוה ע"ד אירוסין ונשואין כו'. ובד"ה ויהי מקץ דרוש השני פי' דמ"ש ובלילה שירה עמי רנה של תורה זהו ענין ואהי' שעשועים יום יום שלמעלה מבחי' זמירות היו לי חוקיך. וע' מענין ובלילה שירה עמי בסדור בד"ה שוש תשיש ותגל העקרה. ובלק"ת בד"ה שיר השירים ס"פ גימ"ל. ועיין בסדור שער החנוכה בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית ענין מזמור ועיין שיר ועיין מזה בלק"ת ס"פ הברכה בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית דרוש הראשון בסופו. ועד"ז יובן ג"כ ההפרש בין זמירות היו לי חוקיך ובין בלילה שירה עמי. עוד נת' מענין ובלילה שירה עמי. ע"פ ויהי בישורון מלך שפירש בישורון ג"כ מלשון שירה עמי. והוא בד"ה תורה צוה לנו משה. שלא נדפס בלק"ת:

פ"ז דסוטה דל"ה א'. מד"ר פ' במדבר פרשה ד' דרי"ח ע"ב פ' פינחס דרפ"א ג'. בשה"ש רבה פסוק הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע. דף י"ז א'. של"ה ק"ה א'. ס"ח קמ"ו:

זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. ות"י תושבחן הוו לי גזרתך בבית מדורי. והמצ"ד כ' וז"ל מ"מ מכל המקומות שהייתי גר שם היו נחשבים לי חוקיך כשיר וזמר ר"ל למדתי בשמחת הלב וכדרך המזמר עכ"ל:

(א) בס"ח סי' קמ"ז זמירות היו לי חוקיך. דוד מניח כל זמירות ושירות שבעולם לעסוק בתורה היה קורא את הטעמים בנעימותיו ובטעמותיו ובזמירותיו אבל אותם ההולכים ואומרים המקראות דרך לצים והם בפיהם כשיר של עגבים עתידה תורה שתצעק עליהם ואומרת רבש"ע עשוני בכנור וכו' עכ"ל. נ' מדבריו דפירוש זמירות היינו הטעמים והנגינות של התורה שהיה קורא הפסוקים עם הטעמים במתון ומתענג ושמח מהם. בד"ה ויהי מקץ ובאג"ה סי' ל"ו בד'"ה ואהי' אצלו אמון:

(ב) ילקוט פ' קרח רמז תשנ"ו דרל"ג ג' זמירות היו לי חוקיך שומע אני בשלוה ת"ל בבית מגורי. במערות במצודות שנאמר בברחו מפני שאול במערה וכה"א נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי:

(ג) ילקוט בשה"ש בשם המכילתא ע"פ עת הזמיר הגיע. הגיע זמנה של ערלה ליזמר. הגיע זמן שתעשו לי זמירה שנאמר עזי וזמרת יה. הגיע זמנה של תורה להנתן דכתיב בה זמירות היו לי חוקיך. א"כ יש לפרש שע"י הזמירות

תסב

בעסק התורה עי"ז זומר את העריצים ומכרית את הקליפות המסתירים כו'. וכדברי הילקוט הוא בשה"ש רבה בפסוק הנצנים נראו בארץ. וענין זה הוא ע"ד רוממות אל בגרונם ועי"ז וחרב פיפיות בידם כו':

(ד) פ"ז דסוטה דל"ה סע"א דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לד"ת זמירות. שנאמר זמירות היו לי חוקיך. א"ל הקב"ה ד"ת דכתיב בו התעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות כו'. ע' גבי יהושע שהשתיק השמש מלומר שירה ע"י משנה תורה. י"ל זמירות ושיר המלאכים ממשיך חיות העולמות שע"ז נאמר מה רבו מעשיך כולם בחכמה עשית. ושרשו מיחוד חיצוני דחו"ב. וביאר בפע"ח שער הק"ש פ"ו ופי"א דהיינו ההמשכה מחו"ב עצמן אבל יחוד פנימי דחו"ב נמשך מלמעלה היינו מא"א ועתיק עד שנמשך מאוא"ס ממש. וזהו ענין התורה. וזהו ההפרש בין זמירות לתורה. וגם י"ל החכמה של הזמירות שהוא חכמה השייכה להמדות לעורר ההתפעלות ולהדבור שבו יתלבשו המדות. וכמ"כ ענין השבחים למעלה הוא לעורר גילוי המדות והדבור והחכמה שבהן. אבל חכמת התורה היא חכמה שאינה שייכה למדות ולעולמות כ"א חכמה והשגה באוא"ס או בתיקון פרצופי האצילות כמ"ש באג"ה בסופו. ומה שנאמר ובלילה שירה עמי על עסק התורה היינו שירה של הקב"ה שהוא אדרבה אותיות שלמעלה מהחכמה כ"א אותיות התענוג שהן מקור ושרש להתהוות החכמה:

והנה רש"י בסוטה שם פי' בבית מגורי כשהייתי בורח מפני אויבי ויגורתי מפני הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי זמירות לשעשעני עכ"ל וכ' מהרש"א זמירות קרית להו כי הזמר הוא בפיו של אדם לפי שעה אבל ד"ת הם צריכים תמידית שלא ימושו מפיו כדי שלא ישתכחו ממנו ועד"ז אמרו גמרא גמור זמורתא תהא ומיירי מקרא התעיף עיניך דאיירי בד"ת:

(ה) עמ"ש מענין מו"ס דכולם בחכמה עשית קאי על חכמה דאצילות שמתפתחא לל"ב נתיבות ומשם שורש חיות העולמות וזו כערך השכל לגבי כח השכל. אבל מו"ס אינו עד"ז אלא כמו חכמת הציור לגבי חכם גדול ונק' רק שערות. עד"ז חכמת התורה היא ממו"ס ומה שנמשך ממנה בעולמות רק שערות. גם אפ"ל שורש חיות העולמות מח"ת שיש לה ל"ב נתיבות ונק' לב. ושורש התורה מל"ב נתיבות חכמה עילאה הנק' כבוד וזהו יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים:

(ו) בד"ה מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם פי' רבינו ז"ל חתנים הם הנשמות ע"ד ביום חתונתו זה מ"ת והתורה נק' מורשה מאורסה לנש"י שנק' חתן ונערים הם המלאכים ודרך כלל מט"ט וסנדל נק' נערים. והנשמות שרשן מח"ע ממש ישראל עלו במחשבה. ע"כ צהלותן הוא מחופתם המקיף דחכמה כי על כל כבוד חופה כבוד חכמים ינחלנו ל"ב נתיבות החכמה. אכן המלאכים עליותן אינו בבחי' חופה דחכמה. כ"א בבינה ששם שורש יין המשמח והנגינה הוא השיר שעל היין. וכענין שיר הלוים על היין ועבד הלוי הוא להמשיך הגילוי מהבינה כו' אבל החכמה כי טובים דודיך מיין בחי' שמן שצף ע"ג היין שהוא גבוה מבחי' ההעלם של הגילוי כו' כי בחכמה שורה אוא"ס ממש. וא"כ עד"ז ג"כ י"ל ההפרש בין זמירות שה"ע ממשתה נגינתם. ובין ד"ת שהוא חתנים מחופתם. ובמ"א נתבאר שבחי' וקול המעורר כוונה אינו ערוך לכמו שהכוונה עמוקה בלי שיצטרך קול לעורר. בת"א פ' שמות ד"ה קול דודי וע' זח"א פ' ויחי דרי"ו סע"ב בענין קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ופי' הרמ"ז שעי"ז המשיכו ג' מוחין. וניגון סודו בבינה כמ"ש הרמ"ק בערך מנגן. גם ג' שמות אל אלקים

תסג

הוי' שהם בחג"ת עולים מנגן לכן נאמר ג"פ מנגן כי משם נחה רוח אלקים על אלישע וחזרה בו הנבואה שסודה מאימא כנודע עכ"ל עכ"פ הניגון ממשיך המשכת הבינה בהמדות חג"ת כנ"ל:

(ז) של"ה בשער האותיות גבי טבילת שבת דק"ה ע"א משמע זמירות היו לי חוקיך זהו ענין שיח סוד שרפי קדש. ובמ"א נתבאר פי' שיח סוד זהו אהבה רבה וזהו ג"כ ע"ד נכנס יין יצא סוד ע"י יינה של תורה נמשך גילוי אהבה רבה. והנה ענין שיח ג' פעמים קו גימט' שיח והיינו המשכות ג' קוין חג"ת. גם השי"ן עצמו ג' ווי"ן. וכן י"ח ג' ווי"ן. וכללות המשכה זו ממשיכים השרפים מאוא"ס שיתלבש בג' קוין בחי' אצילות. וא"כ לכאורה זהו בחי' גבוה מאד. ועכ"ז צ"ל ע"י התורה ממשיכים בחי' גבוה יותר היינו ע"י התורה ממשיכים מכתר ומו"ס להיות מאיר בג' הקוין. אבל השרפים שורש המשכתן מהבינה כי אימא מקננא בבריאה ששם שורש השרפים. א"נ השרפים ע"י אהבה ממשיכים מחג"ת דא"א שיאירו בג' קוין. אבל התורה ממשיך ממו"ס שהוא בחי' גבוה יותר הרבה. כנודע מדרוש עבדים היינו כו' ויוציאנו הוי' אלקינו כו'. וע' בת"א פ' וארא סד"ה וארא אל אברהם מבואר איך עסק התורה גבוה יותר גם מאהבה בתענוגים שהרי וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב זהו האור והגלוי הנמשך ע"י המדות הקדושות אהוי"ר ורחמים. ועכ"ז ושמי הוי' המלובש בחכ' לא נודעתי להם. שזה אינו נמשך אלא ע"י עסק התורה וכמ"ש מזה באריכות בד"ה ויצום אל בנ"י:

(ח) בבה"ז פ' בשלח בביאור המאמר שבזהר דמ"ח ת"ח כל משריין. הקשה בענין למען יזמרך כבוד דקאי על מל' דאצילות איך שייך שהמל' שהיא אחת מי"ס תאמר שירה שזה אינו שייך רק בנפרדים. ותירץ שם שמצד הכלים דע"ס שבמל' שייך למען יזמרך משא"כ מצד האורות כו'. א"כ לפ"ז י"ל זמירות קרית להו כי ד"ת שרשם מאור החכמה. ע"כ אין שייך בהן זמירות. ועד"ז פי' בלק"ת בד'"ה מזמור שיר חנוכת הבית. דרוש הראשון בסופו. דמזמור הוא זמר בכלי. וזהו השיר של המלאכים שהמלאכים יש להן גוף. ע"כ השיר שלהן נק' זמרא במאנא. ושיר היינו שיר של הנשמות שהוא שירה בפה בלא כלי. שהנשמות כמו שהן למעלה אין בהן גוף. ועמ"ש בסדור ע"פ אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי. דשם פי' חיי הם האורות דמלכות. ועודי הם הכלים. ומזה יובן ג"כ דהעלאת מ"ן דכלים נק' זמר. וכמ"ש אזמרה לאלקי בעודי וע"כ י"ל שע"י העלאת מ"ן דכלים ממשיכים כמ"כ האור מהכלים דע"ס העליונים כמו מכלים דז"א נמשך בכלים דמל' ועד"ז למעלה יותר. וזהו ענין מזמור דמלאכים. ולכן אמר דוד זמירות קרית להו. כי התורה נק' ותורה אור שהיא מבחי' אור החכמה חכים ולא בחכ' ידיעה. ומה שנאמר בה ובלילה שירה עמי שיר הוא למעלה מבחי' כלים והוא המשכת התענוג העליון שהוא מקור אור החכמה. והטעמים הם אותיות התענוג כנודע מענין טעמים נקודות תגין אותיות. ועמ"ש בד"ה שיר השירים:

(ט) ולהבין ענין ובלילה שירה עמי שנאמר על העוסק בתורה בלילה יש להעתיק מ"ש מודו"ח ז"ל מפי רבינו ז"ל בד"ה תורה צוה. וז"ל והענין הוא כמבואר בזהר שיש בחי' רננא דאורייתא והם הניגונים והטעמים שבתורה וידוע שבנגינות וטעמים יש בהם מתיקות ותענוג ערב לנפש כמו שיש תענוג בכל ניגון כידוע ולזה נקראו טעמי תורה כלומר בחינת הטעם והמתיקות שיש בתורה שמלובש בנגינות וטעמים והיא גבוה מבחי' החכ' שבתורה הגנוזה באותיות שבתורה (ע' מזה בד"ה תורה צוה הנדפס בלק"ת שזהו ענין ארוסין ונשואין שבחי' החכמה המלובש באותיות נק' אירוסין. והחכ' שבטעמים נק' נשואין שהם אותיות התענוג כו' ע"ש) מאחר שהנגינות הם למעלה

תסו

מהאותיות. והענין הוא לפי שהתענוג הוא למעלה מהחכ' (היינו בחי' עתיק ומו"ס שלמעלה מהחכ' דאצילות וא"כ אותיות התענוג הנק' טעמים הם שרש ומקור להתהוות החכ' כענין מל' דאצילות שהיא דבר נעשית כח"ב לבריאה כמ"ש בפי' כאשר דברת לאמר בד"ה ועתה יגדל נא. רק אותיות דע"י הם מקור לחכמה וזהו ענין רננא דאורייתא ונק' שירה עמי) כידוע שבחי' הטעמים הוא בכתר ונקודות בחכמה כו' וזהו ואהי' שעשועים יום יום. אלפים הם חו"ב שקדמה התורה לעולם חסד יבנה. והי' הקב"ה משתעשע בחכמה שבתורה ושעשועים אלו נק' שעשוע הקב"ה בעצמו. שנמשך ומתלבש בהתורה שהוא חכמה. וכל העוסק בתורה בלילה ממשיך מבחי' שירה עמי היינו מבחי' שעשועי המלך בעצמו שיתענג בטעמים שבתורה ויומשך האור בחכמה והוא ענין רינה של תורה שלמעלה מהחכמה שבאותיות התורה כו' עכ"ל ושם נתבאר שזהו ענין ישורון ל' שיר:

פט לעולם ה' דברך נצב בשמים. במד"ר פ' וירא פנ"ג דנ"ט ע"ב ע"פ וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. לעולם ה' דברך נצב בשמים. הא בארץ לא. אלא מה שאמרת לאברהם בשמים. למועד אשוב אליך כעת חיה כו'. וע"ש מענין ההוא אמר ולא יעשה. ויש לפרש עפמ"ש בזח"א וירא קט"ו א' בפי' ויעש ה' לשרה עשיה איהו לעילא מהאי דרגא כמה דאתמר דהא במזלא תליא. שצ"ל מקור המשכה מהכתר ע"י הבינה ביסוד כו'. ועיין בזח"ג פ' בהר דק"ח ע"ב ג"כ מענין עשיה לעילא ועמ"ש מזה בלק"ת פ' פינחס בד"ה את הכבש האחד תעשה. עיין זח"ג פ' פינחס דרל"ט ע"ב בפירוש יעשה למחכה לו. וא"כ זהו ויעש כאשר דבר שהדבור במל'. וכפי שדבר כן נמשך העשיה מלמעלה מהכתר כו' וכנ"ל. ועד"ז פי' לעולם ה' דברך נצב בשמים שאע"פ שלא נתקיים עדיין הדבור כמו כל הנחמות שבתורה. היינו שלא נמשך עדיין בארץ. אבל הוא נצב בשמים. וכיון שכן ודאי יהיה ויעש ה' כאשר דבר. שיומשך כן בעשיה בארץ. והיינו ע"ד אני אענה את השמים והם יענו את הארץ. ומה ששייך זה לענין שרה כי שרה לשון שררה שהיא מל' ולכן נאמר שרה שמה בה"א ולא ביו"ד שרי. וזה יובן ממ"ש בזהר בלק דקצ"א ע"א ע"פ גבורי כח עושי דברו לעשותה מבחי' יו"ד לבחי' ה"א. והמל' היא דבור העליון כמ"ש באשר דבר מלך שלטון. ע"כ ענין ויעש ה' לשרה זהו ענין עושי דברו והיינו ענין לעולם ה' דברך נצב בשמים והעשיה הוא שיומשך לארץ. וזהו כי קרוב אליך הדבר כו' לעשותו. ולכן בר"ה קורים וה' פקד את שרה. כי ר"ה ג"כ הוא ענין לעולם ה' דברך נצב בשמים כמ"ש במד"ר פ' אמור פכ"ט. וצריך ג"כ להמשיך בחי' עשיה מלעילא ע"ד זה היום תחלת מעשיך וכן ועשיתם עולה:

קיצור. שדברך נצב וקיים לעולם והוא בשמים אך ויעש ה' לשרה כאשר דבר היינו שיומשך ויתגלה בארץ זהו נקרא ויעש ועשיה זו נמשך מלעילא היינו מבחי' סוכ"ע:

(ב) במד"ר פ' תצוה פל"ח ע"פ וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר כו' הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים. אמר דוד כשם שאתה אמת שנאמר וה' אלקים אמת כך דברך אמת שנאמר לעולם ה' דברך נצב כו' אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בנין קיים לעולם כו' והקשה בידי משה שם סק"ג מאי קמ"ל מהכ"ת שלא יקיים הקב"ה דבורו ח"ו. והנה פי' וה' אלקים אמת זהו ענין אני הוי' לא שניתי. ועמ"ש מזה בלק"ת פ' מסעי בביאור ע"פ אלה מסעי דרוש השלישי בענין חותמו של הקב"ה אמת. ושם פ"ד בענין שכל אמת תליא בעתיקא. וע"ז נאמר ההוא אמר ולא יעשה כו'. וכמ"כ דברך אמת ומקרא מלא כתיב ראש דברך אמת תלים

תסז

קי"ט. ואפ"ל עפמ"ש רבינו ז"ל ע"פ מארז"ל ואלו צדיק ורשע לא קאמר. שאע"פ שהוא ית' יודע אם יהי' צדיק או רשע לא קאמר כן בדבר שאלמלא נמשך כן בדבור מוכרח שיהי' כן ובטל הבחירה והיינו משום דדבורו של הקב"ה הוי כמעשה. ולכן ג"כ נסתם הקץ מיעקב כשרצה לגלותו בדבור. נמצא דבורו נק' אמת. ובספר הבהיר הובא בהשמטות זח"א סי' כ"ח עושה שלום במרומיו מאי שמים מלמד שגבל הקב"ה אש ומים וטפחן זב"ז. ועשה מהן ראש לדבריו. שנאמר ראש דברך אמת עכ"ל. כי שמים הוא ז"א וחיבור אש ומים חו"ג זהו ע"י הת"ת הנק' אמת כמ"ש בזהר ר"פ ויקרא ע"פ ונתתם לי אותאמת זא וא"ו ולכן עשה מהם ראש לדברו. היינו שראש וכתר דמל' נמשך מתפארת דז"א. ולכן התחילה התורה בבריאת שמים הוא ת"ת כי הוא ראש דברו. והנה גבי כהונה כתיב אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ופי' שעיקר ענין הכהן הוא על דברתי שימשיך האור בהדבור ולכן נק' הכהן שושבינא דמטרוניתא. מטרוניתא הוא מל' לשון ששרה וכנ"ל סעי' א' בענין שרה. ועמ"ש מזה ע"פ אתה כהן לעולם ועיין מזה בזח"ג פ' מצורע דנ"ג סע"ב. גם פי' אתה כהן לעולם שההמשכה באה מבחי' אני הוי' לא שניתי ולכן נאמר לכהן לי. שכ"מ שנאמר לי אינו זז כו' כמ"ש במד"ר פ' ויקרא פ"ב. ובהיות כן מובן מ"ש וזה הדבר אשר תעשה להם. כי הם ממשיכים מבחי' זה בדבר שיהי' בחי' דברתי ועמ"ש בלק"ת פ' מטות בפי' לאמר זה הדבר כו' משה נתנבא בזה כו'. וזהו שהעירו ע"ז מפסוק לעולם ה' דברך נצב. שהוא ענין ראש דברך אמת. וההמשכה באה ע"י אהרן שהוא כהן לעולם על דברתי כו'. וזהו שדבר זה קיים לעולם להורות שהכהונה נמשך ממקום גבוה בחי' אני הוי' לא שניתי כו'. והנה הרד"א גבי תפלת ר"ה בפי' ודברך מלכנו אמת פי' הדבר ולא ידעתי למה לא הביא פסוק ראש דברך אמת. וגם כתיב בש"ב סי' ז' כ"ח ודבריך יהיו אמת. ובמ"א ססי' י"ז ודבר ה' בפיך אמת:

קיצור. וזה הדבר. ע"ד אתה כהן לעולם על דברתי. שממשיך מבחי' אמת אני הוי' לא שניתי. שיהא זה הגילוי נמשך בהדבור בבחי' מעשה. פי' ראש דברך אמת. ודברך מלכנו אמת:

(ג) עו"ש במד"ר פ' תצוה פל"ח. ד"א וזה הדבר הה"ד לעולם ה' דרך נצב בשמים. וכי אין דברו של הקב"ה נצב בארץ אלא בשמים. אמר חזקיא בר חייא מפני שהבטיח הקב"ה דבר בשמם ואחר רד"ו שנים באה ההבטחה שהבטיח הקב"ה את הצדיק כו'. י"ל עפמ"ש במד"ר בפי' ויצא פס"ח בפי' והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. וז"ל ד"א למעלן כל מי שהוא אומר זכותו עולה חובתו יורד. למען כל מי שהוא אומר זכותו יורד חובתו עולה עכ"ל. נמצא שאינו שוה למטן כמו למעלן. כי למעלה ישראל הם בתכלית המעלה עד כי מי שהוא אומר זכותו הוא עולה כו' ולמטה הם בשפלות עד כי מי שאומר זכותו יורד. ולכן לעולם ה' דברך שהבטחת את הצדיק נצב בשמים. כי למעלן לעולם הוא כן שכל מי שאומר זכותו עולה. אבל למטן יש עתים רבים שאין דברך נצב ומתגלה עד עת קץ. שהרי אמרו למטן כל מי שאומר זכותו יורד כו'. ולכן נשתהה ההבטחה שהבטיח לאברהם רד"ו שנה עד שנתקיימה בארץ. אבל בשמים לעולם ה' דברך נצב. ושרש הענין כמשנ"ת ע"פ מאמר הזהר פ' בלק דקצ"א א' בענין גבורי כח עושי דברו. שהמל' נאצלה בסוד שרש רק בנקודה א' והוא הכתר שבה. ושאר הט"ס באין לה בסוד תוספת ע"י אתעדל"ת וזהו גבורי כח עושי דברו. וזהו לעולם ה' דברך נצב בשמים פי' דברך נצב היינו הכתר שבמל'. כי נצב ג"כ לשון שררה כמו נצב מלך. והכתר שבה הוא נצב בשמים היינו שדבוק בז"א הנק' שמים

תסח

וכנ"ל סעי' ב' בפי' ראש דברך אמת. ועיין מזה ג"כ בלק"ת בביאור ע"פ במדבר סיני. והנה כשהט"ס מסתלקים למעלה לא יוכל לבא ממנה הגילוי למטה בבי"ע כמש"ש בזהר בפי' אל תראוני שאני שחרחורת כו'. ולכן אז אע"פ שלעולם דברך נצב בשמים עכ"ז למטן אינו כן. ואין הדבור מתגלה למטה אלא הוא בחי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה כו'. וכנזכר בזהר וארא דכ"ה סע"ב ודכ"ו ע"א דדבור הוה בגלותא כו' כמד"א נאלמתי דומיה כו' רק עכ"ז לעולם ה' דברך נצב בשמים שהוא באצילות אבל למטה בבי"ע אינו כן ולכן צ"ל עושי דברו וע"ז נאמר כי קרוב אליך הדבר מאד כו' לעשותו להמשיכו למטה ג"כ שיהי' בבחי' עשיה ע"ד ויעש ה' לשרה כאשר דבר. וזהו הדבר אשר תעשה להם. שהם ימשיכו הדבור עליון שיהי' בבחי' בענין ע"ס שלימות. שעי"ז אשר תעשה שיומשך בו בחי' עשיה מלעילא מבחי' סוכ"ע כו':

(ג) מד"ר אמור ר"פ כ"ט. בענין ר"ה. י"ל כי בשמים לעולם הדבור נצב לשון שררה. כמו נצב מלך כמ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה לסוסתי השני. אך בארץ. לפעמים הדבור מוסתר ע"ד כרחל לפני גוזזיה נאלמה. ובר"ה מתגלה הדבור גם בארץ. ע"ד מ"ש ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה מראשית השנה. והנה כמ"כ במד"ר פ' במדבר פ"ב דרי"א ע"ד ד"א והיה מספר בנ"י הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים מפני שהבטיח הקב"ה לאברהם ובאת אותה ההבטחה בשעה שיצאו ממצרים כו'. עד לפיכך הוא אומר והיה מספר בנ"י כחול הים הוי לעולם ה' דברך נצב בשמים עכ"ל. נשמע ג"כ פי' נצב בשמים. שם הוא נצב א"ע שיוכל להיות שלא בא לארץ אלא אחר זמן רב. מ"מ הוא נצב בשמים. ע"כ יבא לארץ ע"ד עת לכל חפץ תחת השמים. וכמ"כ ענין ר"ה שאדה"ר יצא בדימוס לפני הקב"ה בר"ה. ע"כ הדבר נצב בשמים שיהי' כן לעולם בכל ר"ה לבניו. ובילקוט בתלים רמז תתע"ז ע"פ לעולם ה' דברך נצב. וזה נצב קיים דברך כו'. עו"ש לעולם ה' לעולם אלקים אין כתיב כאן אלא לעולם הוי' במה אתה דננו באותה מדה של רחמים שנאמר הוי' הוי' אל רחום כו'. ילקוט ח"א ר"ן ג'. של"ה קמ"ה א' קנ"ד א'. בחיי רכ"ז ד':

(ה) במד"ר וירא פנ"ג דנ"ט ע"ב ע"פ וה' פקד את שרה כו' כאשר דבר הביא תחלה פסוק לעולם ה' דברך נצב ואח"כ ר' שמואל בן נחמן פתח לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם לא איש אל ויכזב ובשעה שהוא גוזר להביא רעה ההוא אמר ולא יעשה. וע' מזה ג"כ במד"ר פ' בלק דרע"ט. ובפ' מסעי דף רפ"ד. וכ"ה בירושלמי פ"ב דתענית סוף הלכה א'. והענין כמ"ש בת"א פ' יתרו בהביאור ע"פ זכור ושמור בענין כי לא אדם הוא להנחם היינו כשההמשכה באה מע"ק שם אין שייך שינויים כי אני הוי' לא שניתי. אבל כשההמשכה בא מז"א שהמדות נמשכים ע"פ השכל שייך שינוי וזהו ענין רמה קרני דוד שנמשך בקרן כו' ע"ש וע' בזח"ג נשא דקל"ו ע"ב. וזהו ענין כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם כמ"ש מזה ע"פ וארשתיך לי לעולם בהביאור. ולכן בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם שנמשך בחי' זו מע"ק דתמן לית שמאלה וכולו הטוב והמטיב עז"נ לא איש אל ויכזב. משא"כ כשגוזר להביא רעה לעולם בחי' זו נמשך ממדה"ד שהיא בז"א ששם הוא שייך מדה"ד משא"כ בע"ק הכל ימין כנ"ל עד"ז ההוא אמר ולא יעשה שע"י המשכת רחמים יתהפך ממדה"ד למדה"ר. ועמ"ש מזה בספר בראשית א' פ' לך ע"פ ידוע תדע דק"ע א' גם נת' מזה ע"פ ושננתם לבניך. וא"כ מ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים ומ"ש ודבר אלקינו יקום לעולם היינו לפי שדבור זה הוא טובה לעולם להמשיך אור וחיות להחיות העולם. וא"כ שורש דבור זה בא מע"ק. וכמ"ש לעולם אלקים אין כתיב כאן אלא לעולם ה' שהוא

תסט

מדה"ר הוי' הוי' אל רחום ע"כ בבחי' דבור זה נאמר לעולם ה' דברך נצב. ועז"נ לא איש אל ויכזב כו' וזהו שאומרים בר"ה ודברך מלכנו אמת וקיים לעד ועמ"ש ע"פ יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב ישעי' מ"ה כ"ג. והנה כמ"כ בענין וה' פקד את שרה שייך ג"כ ענין לעולם ה' דברך נצב כמש"ש במד"ר ושם שעז"נ ופקוד גפן זאת כו':

(ו) והנה מ"ש במד"ר תצוה פל"ח ע"פ וזה הדבר אשר תעשה להם שזהו ענין לעולם ה' דברך נצב בשמים ובבחיי שם דהול"ל וזה אשר תעשה להם והדבר שפת יתר. והענין כי דבר הוא מל' כמ"ש בפרד"ס ערך דבר מענין גבורי כח עושי דברו הנז' בזח"ג בלק קצ"א ע"א. והנה גבי כהן נאמר אתה כהן לעולם על דברתי. דהפי' שהכהן מתקן האי דבר שיהיה דברתי. כנזכר זח"ג פ' מצורע דף נ"ג סע"ב ובפ' בלק קצ"ג ע"ב. להמשיך בה היו"ד דחכמה כו'. ע' בד"ה והי' מדי חדש שלפעמים הדבור מקבל מהשכל שלא ע"י המדות וכענין אחותי בת אבי הוא הנקרא דברי חכמים בנחת נשמעים וזהו ענין וזה הדבר אשר הדבר יהי' בבחי' וזה כו' וכענין משה נתנבא בזה כו'. וגם היפך מבחי' כרחל כו' נאלמה כו' עיין מזה בלק"ת בד"ה אלה מסעי דרוש השני ועיין זח"ג פ' צו דף ל"א ע"א ע"פ זה קרבן אהרן כו'. וגם פי' וזה הדבר היינו עדמ"ש ותקם את דבריך כי צדיק אתה צדיק הוא בחי' זה כמ"ש בנח זה ינחמנו ע"י שנאמר בו איש צדיק תמים. והוא בחי' אל חי כו' והוא ענין ותקם עליות הדבר מל'. ועמ"ש ע"פ שנים עדים יקום דבר שהם חו"ג. והיינו ע"י שמאלו תחת כו' וימינו כו' שהם תפלה ותורה וזהו ע"ד גדול הוי' כו' כשהוא בעיר אלקינו שהוא עולם הדבור ועי"ז ידבר עמים תחתינו ע' בלק"ת פ' במדבר ע"פ במדבר סיני כו' ועמ"ש ע"פ את ה' האמרת עשית אותו להיות אומר והיפך מבחי' מי כמוכה באלמים כו' והוא שותק כו' אלא כמ"ש אל תחרש ואל תשקוט כו'. ואפ"ל פי' ותקם את דבריך ע"ד ההפרש בין ד' רבתי דאחד ובין ד' של ועד שהוא אחד בחילופי אתוון שהדבר מוסתר והעולם נראה ליש ודבר נפרד כו' דהיינו כמו שמלמטה למעלה למטה היש ולמעלה אין אבל בגילוי אחד יחו"ע היינו דקמי' כל"ח והדבור עיקר כו' וכמו במ"ת שהי' פב"פ דבר כו' ועיין בסידור בד"ה מזמור לתודה. וז"ש לע"ל ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר שהדבור עליון יהי' בבחי' גילוי. ובכ"ז יובן מ"ש באמת ויציב כו' וטוב ויפה הדבר הזה. וצ"ל מהו הדבר הזה. והרד"א פי' דקאי אק"ש והיינו שבק"ש מבואר הוי' אלקינו הוי' אחד שהוא א' בז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם שהם בטלים אצלו ית' כמשנ"ת בת"א בד"ה וארא אל אברהם. וזהו בחי' הדבר הזה שיהי' גילוי בחי' זה כמו ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו':

קיצור לעולם ה' דברך נצב פי' במד"ר ע"ד וזה הדבר. אתה כהן לעולם על דברתי והיפך בחינת כרחל כו' נאלמה כו'. ותקם את דבריך כי צדיק אתה. כמ"ש במדרש תלים ע"פ לעולם ה' דברך נצב. שזהו ענין יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם. ע"פ שנים עדים שהן חו"ג יקום דבר. גדול הוי' כשהוא בעיר. את ה' האמרת היום. ויש להעיר מפסוק כי כאשר ירד הגשם כו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי כו':

(ז) בלק"ת פ' במדבר בהביאור ע"פ במדבר סיני ושם פ"א כ' הט"ס דמל' יורדים בבריאה. והכתר שלה נשאר לעולם באצילות. וזהו לעולם ה' דברך נצב בשמים וכ"כ עוד בביאור ע"פ מקושש עצים בלק"ת פ' שלחי דמ"ג ע"א ורצונו של מקום שהוא כתר דרחל כי לעולם דברך נצב בשמים שכתר דרחל הוא בשמים ז"א בעלה. וט"ס

תעא

אחרונות דילה הם לבדם שיורדים בבריאה כו' עכ"ל. ואפ"ל לפ"ז כי היינו פרצוף פנימי דמל' שהוא פנימיות הדבור עז"נ לעולם ה' דברך נצב:

צו לכל תכלה ראיתי קץ*. תלים סי' קי"ט נתבאר בד"ה ויכולו השמים שארז"ל במד"ר פ' בראשית ר"פ יו"ד. לכל תכלה היינו ויכולו השמים. וא"כ הפי' לכל תכלה סיום מע"ב היינו ויכולו השמים והארץ. ראיתי קץ שכמ"כ יש קץ וסוף לזמן עמידת העולם וכארז"ל שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב. שזה הקץ נמשך משי"ב דהיינו לכל תכלה. ולפ"ז רחבה מצותך מאד ע"ד שאמר ר' יוחנן לר"ח בר אבא מכרתי דבר שנברא לששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום בשה"ש בפסוק מים רבים לא יוכלו. אך הרי מ' יום ג"כ יש להם תכלה. מ"מ רחבה עכ"פ מענין ויכולו השמים. וע' בעירובין דכ"א סע"א. אך עוי"ל כי ויכולו השמים נמשך מוימ"ב שהם המדות אבל מ' יום נמשך מג"ר חב"ד והדעת כלול מב' מוחין חו"ג. והנה בג"ר שורה עתיקא שהוא א"ס ממש משא"כ ו"ק נק' זעיר אנפין. גם מ' ר"ת מאד. ולכן התורה גם עכשיו אין לה קץ וגבול להפלפול להוציא דין מחודש. גם שבכל יום מברך נותן התורה לשון הוה. א"כ היא דבר שאין לה תכלה לכן אין לה קץ וסוף. ועמש"ש פי' רש"י ופי' הראב"ע שי"ל לכל תכלה וסוף יש קץ והתחלה. וע' באבן יחייא. ובת"א בד"ה הבאים ישרש פי' לכל תכלה לשון תשוקה וכלות הנפש כו':

קסד שבע ביום הללתיך. במשנה ספ"ק דברכות בשחר מברך שתים לפניה כו' ופירש"י כדאמר בירושלמי בברכות הללו ע"ש שבע ביום הללתיך תלים סי' קי"ט. ועיין מזה ג"כ במנחות פרק התכלת דמ"ג ע"ב. ובמד"ר ר"פ בהעלותך דף רס"ד א' ע"פ קח את הלוים. זהר ויצא דף קנ"ד ע"א. ח"ב תרומה דקנ"ח תחלת ע"א שזהו ענין לך ה' הגדולה והגבורה כו'. ח"ג פ' בהר דק"ח ע"ב ואיהי בת שבע מסטרא דאימא עילאה דאתמר בה שבע ביום הללתיך. שבע שמהן אינון אבגית"ץ ובהו מ"ב אתוון כו'. פ' פינחס דרנ"ה ע"א ע"פ בשבועותיכם דהיינו שבועות דביה מתן תורה ואתקרי חמשים יום לעומר וביה שבעה שבועות מסטריה דההוא דאתמר ביה שבע ביום הללתיך. ואיהי מל' כלה כלילא משבע ספירן. ת"ז כ"ד ב' בתיקון י"ג תיקון כ"א דנ"ג ע"א תיקון כ"ח דף ע"ד ב'. תי"ח תיקון ו' דקמ"ג ע"ב על אבן אחת שבעה עינים כו' ועלייהו אתמר שבע ביום הללתיך כו'. ילקוט ח"א רכ"ט ב' רס"ח ב' ח"ב פ"ט ד' צ"א ג' ק' ב'. יר"ק גלות י"ב בשם מ"ה שזהו ג"כ ענין וישתחוו ארצה שבע פעמים כו'. של"ה ר"פ ויצא דף רצ"א סע"א. ר"ח שעה"ק פ"ו דקמ"ב ע"א קודם ד"ה ובענין אם עטיפת ציצית בשם הספרי תפילין בראשיהם כו' ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך כו' משל למלך ב"ו שאמר לאשתו הוי מתקשטת בכל מיני תכשיטין כדי שתהא רצויה לי. כך אמר הקב"ה לישראל הוו מצויינין במצות כו' עכ"ל. והיינו שאז נקראת ציון. ועמ"ש מזה בת"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי דרוש השני. ועמ"ש ע"פ והיה הנשאר בציון כו' וע"פ קדושים תהיו כו' משל לבני המדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך כו':

(ב) ועכ"פ המכוון מענין שבע ביום הללתיך זהו כדי לחבר המל' כנס"י לו"ק דז"א והוא ענין חיבור ה' תתאה דשם אל הוא"ו. ואז הם שבע ביום כו' וכמובן ממאמר הרע"מ פ' תרומה דקנ"ח ע"א שזהו ענין לך ה' הגדולה כו' כי כל כו' לך ה' הממלכה כו'. ואז נק' ממלכה. ע' זח"ג פ' צו דף ל"ד סע"ב וע"ש ג"כ בענין ז' ימי המלואים. ועיין מזה בזהר בראשית דל"ד סע"א שזהו ענין והיה אור הלבנה כאור החמה. ועיין מענין המשכת הוא"ו בה"א שזהו תכלית המכוון בזהר וירא דקט"ז סע"ב ודף קי"ז א' ב'. ושזהו ענין וזכרתי את בריתי יעקוב מלא וא"ו יעקוב כו'. ובפ' ויגש דר"י ע"א ע"פ והקל נשמע בית פרעה. וזהו ענין הנזכר במד"ר ר"פ בהעלותך שהי' הכנור

תעה

של שבע נימין. ולפעמים משמע שהם שבע לבד המל' והם מאירים במל' הנק' בת שבע. והיינו כשמתחיל ההמשכה מהבינה כו' וזהו כענין ז' ימי המלואים ואח"כ ויהי ביום השמיני זהו מל'. ועד"ז ז' ימי החג ואח"כ ביום השמיני עצרת זהו מל'. ואזי הוא שלימות יותר מעין כנור של שמונה נימין. וענין מילה שנתנה בשמיני. וענין שמונה בגדים של כה"ג כו'. ואפ"ל זהו בחי' ז"ה חיבור ז' בחי' העליונים מהבינה עד יסוד שנמשכים בה"א תתאה וכמ"ש לקמן:

(ג) ולבאר הדברים יובן ע"פ מש"ר בד"ה ועבדתם את הוי' אלקיכם. דרוש פ' עקב תקס"ח. למה נק' התפלה עבודה. הנה כתיב ואני תפלה. כי תפלה ל' התחברות כמו נפתולי אלקים נפתלתי. והענין הוא למעלה בחי' התחברות אוא"ס ב"ה בנאצלים ונבראים ע"ד יחיד חי העולמים מלך. והיינו כמ"ש בהביאור ע"פ כי אתה נרי בענין ארוממך אלקי המלך שיש בזה ב' פירושים. האחד מלמעלה למטה הרוממות שלמעלה יומשך למטה וזהו יחיד חי העולמים מלך פי' יחיד היינו בחי' עצמות אור א"ס שלפני הצמצום הראשון הנק' בע"ח חלל ומקום פנוי כו'. שהוא לבדו יחיד ומיוחד. ואח"כ נמשך למטה וזהו יחיד חי העולמים כולם והמשכה זו היא בבחי' מלך היינו שנמשך מאור א"ס דרך קו וחוט עד בחי' מל' דאצילות שנק' מלך על עם נפרד. דהיינו לברוא יש מאין ריבוא רבבות עלמין כו'. והנה נעוץ תחלתן בסופן כי סוף מעשה עלה במחשבה תחלה וע"כ נמשו ההמשכות מבחי' יחיד בבחי' מלך והיינו ע"י חי העולמים שהוא הקו וחוט כו'. וזהו ארוממך אלקי המלך מלמעלה למטה. וכמ"כ אח"כ רוממות המל' מלמטה למעלה בחי' מלך יחיד חי העולמים כו'. והנה כדי שיתחבר אור א"ס בבחי' הקו להאיר בבחי' המל' זהו ענין התפלה שהוא לשון יחוד וחיבור. ולכך נק' התפלה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ע' מענין סולם בזהר ר"פ ויצא. ובהרמ"ז שם. וכן במד"ר שם. דהיינו עד"מ השמים הם מקיפים כך הסולם מגיע השמימה בבחי' סוכ"ע בחי' יחיד כי הוא במקום קרבנות שהוא בחי' ריח להיות ניחוח להוי' היינו חי העולמים מלך כו'. וזהו ואני תפלה. אני הוא בחי' מל' כנ"י. ובמשנה ס"פ שמונה שרצים ר"ש אומר כ"י כו'. וענין ואני תפלה היינו התחברות בחי' מל' באוא"ס ממש ע"י הקו וחוט כו'. וסולם זה ועליה זו היינו ע"י ההתבוננות איך מלכותך מכ"ע כו' ועי"ז תדבק נפשו בבחי' ובו תדבקון. ומעורר כן מלמעלה כמ"ש כאשר ידבק האזור אל מתני איש כו' ובמד"ר וישלח פרשה פ' בדביקה שנאמר ואתם הדבקים כו'. וזהו ג"כ אם אני כאן הכל כאן כו'. ופי' דביקה זו מלמעלה למטה כי בחי' מל' היינו רק שם והארה ולא מהותו ועצמותו ממש. כי מה שהקב"ה מחיה עולמות אינו כדמיון הנשמה שמתלבשת בגוף כי הוא קדוש ומובדל רק הארה לבד הוא בחי' ממכ"ע כמ"ש בלק"ת בד"ה ה' לי בעוזרי. ואותה ההארה היא נק' בחי' מל' עד"מ המלוכה שהיא רק קריאת שם כו' והוא ענין ה' אחרונה דשם הוי' שעז"נ בהבראם בה' בראם. ובאמת גם ושמך קדוש רק הארה דהארה כו' בת"א פ'וארא בד"ה לכן אמור לבנ"י. וזהו שבע ביום הללתיך להמשיך הוא"ו הקו מאוא"ס להאיר במל' וזהו ובשמו תשבע והוא"ו זהו ת"ת שבו מאיר הקו וע"כ נק' אות אמת. ואם מתחיל מהבינה זהו בחי' גבוה יותר וה"ס הוא"ו כשיש יו"ד בראשו או בעטרה שעטרה לו אמו זח"ב ר"פ וארא. ואפ"ל כי בחי' יחוד זה נקרא זה ר"ל הזיי"ן מתחבר בה"א והוא גבוה מבחי' ו"ה כי ז' זהו יסוד כשמתקבל מהבינה בחי' יום השביעי. ע' פרד"ס שער האותיות אות זיי"ן ובמג"ד אות זיי"ן. כי זיי"ן לשון עדי וכתר. וענין ז' קולות ז' ברכות שמברכין את הכלה זח"ב קס"ט:

שבע ביום הללתיך. נת' במ"ש על הזש"ב פ"א ומשביעין אותו תהי צדיק*:

תעז

קסה שלום רב לאוהבי תורתך. סוף מס' ברכות ס"ג א' סנהדרין צ"ח ע"א. רבות ס"פ מקץ. נשא פ' י"א קרוב לס"פ דרמ"ה ע"ד גבי וישם לך שלום גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר שלום רב לאוהבי תורתך:

זח"ג פ' צו דל"ה סע"א ור"פ קרח דקע"ו ב' שהתורה היא בתפארת המחבר חו"ג וממנו נמשך השפע למל' ע"י היסוד אשר זהו ג"כ המתקת הגבורות ויחוד והתקשרות אור א"ס עם מקור בי"ע ע"כ נק' שלום רב כו'. שהשלום הוא בכמה בחי'. הא' בחי' התכללות חו"ג כנ"ל. הב' התקשרות אבי"ע כו':

קעו תעיתי כשה אובד. סנהדרין פרק חלק דק"ט סע"ב ריב"ב אומר הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך. כי מצותיך לא שכחתי (שקיימו כל מצותיך כדכתיב כי כל העדה כולם קדושים). ויש להעיר ממ"ש זח"ג ואתחנן דרס"ו ע"ב מענין פי' האובדים בארץ אשור אלין צדיק וכנס"י וכן שה פי' במא"א אות שי"ן סי"ב שהוא כינוי ליסוד וכנס"י נק' ג"כ רחל וכן נקראת שה ביחזקאל סי' ל"ד:

מכות ספ"ג דף כ"ד סע"א כאבידה המתבקשת דכתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך כו'. וע' מהרש"א שם שע"ז רומז שה דאבידה שארז"ל פרק אלו מציאות שה דאבידה קשיא שהוא מיותר אלא דרומז על כנס"י הנק' שה פזורה והם הם שה דאבידה שבתורה שהש"י הוא בעלי' של אותו השה ומבקש להוציאו מאבידתו כו'. ובגמ' פא"מ דכ"ז פריך ודלמא לסימנין הוא דאתא כו' ומתרץ דסימנין נקט תנא גבי שמלה. היינו שמלה היא התורה כמ"ש שמלה לך כו' והתורה נקנית בסימנין פ"ה דעירובין דנ"ד סע"ב. ובמא"א אות סמ"ך סי"ט סימן מצד בינה חירו עילאה כו'. וא"כ י"ל זהו פי' כי מצותיך לא שכחתי ויש לו סימנין בחי' שמלה לכן בקש עבדך כו'. וא"כ י"ל זהו פ' כי מצותיך לה סימנין. גם י"ל להיפך דהסימנים שייכים מצד התומ"צ כנ"ל אבל ישראל מצד עצמם הם למעלה מהסימנים דהא טב"ע והכרת פנים עדיפא מסימנים והרי בישראל נאמר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ישעיה ס"א. כמבואר זה באריכות ברבות כי תשא ס"פ מ"ו. ולכן ארז"ל דשה לא לסימנין הוא דאתא דא"צ סימנין כלל:

ברבות פ' קרח דר"ע ע"ד הובא דברי ריב"ב דסנהדרין דק"ט הנ"ל באריכות יותר וז"ל תעיתי כשה אובד כו' מה אבידה שנאמרה בדוד היא עתידה להתבקש וכן כאן כו' וכן חנה מתפללת עליהם כו'. ע' באלשיך בתלים בפסוק זה טענת כשה אובד שטען דוד. ולפענ"ד ע"ד מ"ש ברבות בשלח ס"פ כ"ד מה הצאן כו' אף ישראל אע"פ שחוטאין הקב"ה נוהג בהן כצאן וזהו כשה אובד שאין האשמה עליו כ"כ שא"י לשמור עצמו כמו האדם כך הקב"ה נוהג בהם כצאן כו'. והטעם י"ל כמ"ש האלשיך ודו"ק: